בפני ערעור על החלטתה של ועדת הערר שליד מועצת לשכת התעסוקה (להלן: "הועדה" ולהלן: "ההחלטה"). 1. המערער רשום במחלקה להבטחת הכנסה במהלך תקופה והוא אינו סובל מבעיות רפואיות אשר הוכרו על פי הדין, המגבילות אותו לעסוק בכל עבודה אליה הוא יופנה. 2. המערער הופנה על ידי המשיב לראיון עבודה אצל מעסיק מוקד אסיף בע"מ. ראיון זה אמור היה להתקיים בלשכת התעסוקה ביום 16.6.04. 3. אין חולק על כך כי המערער לא התייצב לראיון העבודה אליו הופנה. 4. המערער טען כי הסיבה לאי ההתייצבות נעוצה בכך שבלילה שקדם ליום 16.6.04, הוא נחבל וקיבל מכה בידו ומשכך נקבע לו תור לרופא למחרת היום בסניף קופ"ח הממוקם בצמוד למשרדי לשכת התעסוקה. לדבריו, כאשר הגיע ללשכת התעסוקה מצא כי בלשכה היה תור של אנשים ומשכך החליט לעזוב את המקום בלא לקיים את הראיון. זאת מאחר והוא ביקש להגיע בזמן לרופא בהתאם לתור שנקבע לו. המערער טען בבית הדין כי הוא הסביר למנהל הלשכה את הנסיבות כפי שפורטו לעיל, וכי מנהל הלשכה ביקש ממנו להביא אישור מן הרופא.עוד ציין המערער כי לאחר שובו מן הרופא - משרדי לשכת התעסוקה היו סגורים ומשכך, ניבצר ממנו לקיים את הראיון אליו זומן. לתמיכת טענותיו הציג המערער אישור רפואי מיום 16.6.04. (ר' מ/1 ומ/2). 5. עקב אי התייצבותו של המערער לראיון העבודה, נרשם לו ע"י לשכת התעסוקה "סירוב". 6. המערער הגיש ערר על רישום "הסירוב" שנדון בפני הועדה. בפרוטוקול הדיון בפני הועדה הנ"ל נרשם כי המערער ביקש לבטל את הרישום "לפנים משורת הדין", וטען כי הוא לא הגיע לראיון העבודה בשל תור שנקבע לו לרופא ליום 16.6.04, עקב חבלה בידו. 7. במסגרת ההחלטה, נשוא הערעור, קבעה הועדה כי המערער לא עשה כל שביכולתו לקיים את ראיון העבודה וכו כי המערער לא הציג תעודות מחלה בגין המכה ממנה סבל ולכן, אין צידוק לאי התייצבותו לראיון העבודה (ר' החלטת הועדה מיום 4.8.04). 8. לאחר שבחנתי את החומר המצוי בתיק ולאחר ששמעתי את עדות המערער ואת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור. הלכה פסוקה היא כי דורש עבודה נדרש לעשות כל שדורש עבודה סביר היה עושה על מנת להתקבל לעבודה אליה הופנה. במקרה זה, לא שוכנעתי כי המערער אכן עשה את כל המתחייב על מנת להתייצב לראיון אליו הופנה באופן שיאפשר לו להתקבל לעבודה: מהמסמכים שהציג המערער עולה, כי המערער ביקר אצל הרופא ביום 16.6 בסמוך לשעה 13:00 בצהריים. המערער העיד בבית הדין כי הוא מתגורר במרחק של כ- 20 דק' הליכה מלשכת התעסוקה ומן המרפאה. מעדותו עולה כי הוא הגיע ללשכת התעסוקה סמוך לשעה בה זומן לבדיקה אצל הרופא וזאת לטענתו משום שניסה "לשלב" את ביקורו אצל הרופא עם הביקור בלשכת התעסוקה ובכך לחסוך יציאה מיוחדת נוספת מביתו (ר' עמ' 3 לפרוטוקול שורות 3-6). אולם בפועל נמנע מערער לטענתו "לשלב" ביקורים אלה משום שבלשכת התעסוקה היה לטענתו תור גדול של אנשים. מצב דברים נטען זה - אפילו נכון הוא - הינו בגדר הנסיבות שהמערער היה כמובן צריך לצפות אותן מלכתחילה. במיוחד שעה שאין מדובר בביקור ראשון של המערער בלשכת התעסוקה. משכך לו אכן וחפץ המערער, באמת ובתמים, לעשות כל שדורש עבודה סביר היה עושה על מנת לזכות בעבודה, הרי שהיה דואג להגיע ללשכת התעסוקה בשעה מוקדמת יותר על מנת למנוע את התוצאה הצפויה שארעה לטענתו, אשר מנעה ממנו כיבכול להתייצב לראיון העבודה. במיוחד תמוהה התנהגותו של המערער בשים לב לכך שהוא מתגורר בקרבתם של משרדי לשכת התעסוקה, באופן שלא דרש ממנו עשית מאמץ מיוחד - אף לאור הפגיעה בידו - לצורך הגעה לראיון העבודה במועד וכנדרש. אולם נראה מהתנהגותו (הנטענת) שההתייצבות לראיוון עבודה לא נראתה למערער חשובה דיה על מנת ליזום ביקור מיוחד בלשכת התעסוקה באופן שיבטיח את התייצבותו לראיון ובלא שהדבר יבוא על חשבון הביקור אצל הרופא. הדבר מלמד על כך שהמערער לא פעל בצורה נלהבת יתר על המידה על נשוא הראיון. מעבר לכך יאמר, כי לא נסתר מעיני טופס ההפניה לעבודה שהציג המערער, בו נכתב לגירסתו כי המעביד מצא אותו כבלתי מתאים וזאת לאחר שהתייצב בפניו במועד מאוחר יותר מהמועד אליו זומן לראיון במשרדי לשכת התעסוקה. דא עקא, שעל מסמך זה לא צויין תאריך ההתייצבות של המערער ואילו המשיב טען כי מסמך זה הוצג בפניו זמן רב לאחר ההפניה ואף לאחר שהתקיימה ועדת הערר, כשם שאף עולה מפרוטוקול ועדת הערר בו אין מציין המערער דבר ביחס למסמך זה. עם זאת, אפילו היה מקום לראות בטופס ההפניה וברישום בו כמסמך מהימן - לאור כל התמיהות עליהן עמדתי לעיל - אזי שלא היה מקום ליחס לו משקל לצורך ההכרעה בהליך זה. זאת מהטעם שהמשיב היה רשאי לעמוד על כך שהמערער יתייצב לראיון עבודה במשרדי המשיב, במועד שנקבע ובאופן המאפשר למשיב לפקח על תקינותו של הליך ההפניה לעבודה והליך הראיון. נדמה כי התמיהות שמעלה טופס ההפניה לעבודה שהציג המערער אך תומכות בעמדה זו של המשיב. בנסיבות הללו נראה לי כי יש לדחות את הערעור שכן, הוכח להנחת דעתי כי המערער לא עשה מאמץ סביר וכן להגיע לראיון העבודה ומכאן גם להתקבל לעבודה אליה הופנה. מאחר ומדובר בתובענה מתחום הבטחון הסוציאלי הרי שאין צו להוצאות. רפואהדמי אבטלהאישור מחלה