בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. פסק-הדין נושא הבקשה ניתן ביום 18.1.2004, וההחלטות נושא הבקשה ניתנו במועדים שונים מיום 4.8.2003 ועד ליום 21.3.2004, שבו נדחתה בקשה לביטול פסק-הדין. החלטה זו הומצאה למבקשים ביום 24.3.2004. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 30.5.2004. הבקשה שבפניי מתמקדת במועדים להגשת בקשת רשות לערער כנגד ההחלטה בבקשה לביטול פסק-הדין. לטענת בא-כוחם של המבקשים, האיחור בנקיטת ההליך נבע מטעות שלפיה למבקשים עומדת הזכות לערער על ההחלטה בבקשה לביטול פסק-דין. על רקע זה, כך נטען, פנו המבקשים לבית-המשפט ביום 11.5.2004 בניסיון להגיש ערעור, אך זה לא קובל לרישום, שכן המועד להגשת בקשת רשות לערער כנגד ההחלטה הינו 30 ימים מיום נתינתה. ההחלטה בבקשה לביטול אינה נתונה לערעור בזכות, כי אם לערעור ברשות בלבד (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [3], בעמ' 745). זהו דין מושרש וידוע זה שנים. לפיכך הטעות של המבקשים, אשר הובילה לאיחור בנקיטת ההליך שבפניי, אינה טעות סבירה, אשר מקורה באי-בהירות ביחס לדין, ומבחינה זו איני סבור כי יש טעם מיוחד למתן הארכה. יתר-על-כן, לא הוסבר מדוע התמהמהו המבקשים בהגשת הבקשה שבפניי לא פחות משבועיים לאחר שערעורם לא קובל. מחדל זה אינו עולה בקנה אחד עם חובתם של המבקשים לנקוט שקידה סבירה בפעולותיהם מול בית-המשפט, ועולה ממנו כי המבקשים לא נהגו במידת הדחיפות המצופה מבעל-דין המבקש כי בית-המשפט יושיט לו סעד ויאריך מועד הקבוע בחיקוק. בכך לא מסתיים הדיון, שכן יש לדון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין. פסק-הדין ניתן חודשים מספר לפני הגשת הבקשה שבפניי. האפשרות לתוקפו תלויה, בעיקרו של דבר, בתחולת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 על העניין. תקנה זו משהה את מועד הגשתו של ערעור על פסק-דין או על החלטה שניתנו במעמד צד אחד, והיא קובעת כי מירוץ המועדים לעניין זה יחל לאחר מתן החלטה בבקשה לביטולם (תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי). אם תקנה זו חלה על העניין, כי אז לא חלף המועד להגשת הליך ערעורי כנגד פסק-הדין במועד שבו פנו לראשונה המבקשים לבית-המשפט, על-פי הטענה, הואיל ותקופת 45 הימים להגשת ערעור לבית-משפט זה הסתיימה, בהתחשב במועד ההמצאה ובתקופת פגרת הפסח, ביום 15.5.2004. על מה מבוססת הטענה בדבר תחולתה של תקנה 398א? לטענת המבקשת, עובר למתן פסק-הדין בבית-משפט קמא הוגשה על-ידיה בקשה לבית-המשפט שלא לדחות את התובענה שהגישו נוכח בקשת רשות לערער שהתכוונו להגיש לבית-משפט זה על החלטה של בית-המשפט המחוזי שחייבה את המבקשים בהוצאות. לטענת המבקשת, לא הובאה הבקשה האמורה בפני בית-המשפט בעת שנתן את פסק-הדין. האם הדבר הופך את פסק-הדין לפסק דין שניתן במעמד צד אחד, במובנה של תקנה 398א? תקנה 398א קובעת, כי: "(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו - ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה)". תקנה 398א נועדה לפתור קושי שעמד בפני בעלי-דין שניתנה בעניינם החלטה במעמד צד אחד, לעניין דרכי התקיפה של החלטה מעין זו - בקשה לביטול לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי או ערעור. על-מנת שלא ימצאו עצמם נאלצים לנקוט שני הליכים אלה במקביל, נקבע בתקנה זו מנגנון המפנה את בעל-הדין להליך לפי תקנה 201 תוך שנשמרת זכותו של בעל-הדין לערער אם לא זכה לסעד בהליך שנקט לפי תקנה 201. לעניין זה נפסק כי מטרתה של תקנה 398א האמורה היא "...לעודד את בעלי הדין שלא החמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול או ערעור, לעתור לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד במקום להגיש ערעור, מבלי שהם יחמיצו את המועד להגשת הערעור אם בקשתם תידחה, והמועד להגשת הערעור יחלוף בינתיים" (דברי כבוד המשנה לנשיא השופט ש' לוין ברע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל [1]). במקרה שבפניי נדחתה בקשה לביטול פסק-הדין. בהחלטה על דחיית הבקשה לא ניתנו טעמים מפורטים לכך. בין היתר, לא נקבע אם חלה תקנה 201 על העניין. האם חלה במצב זה תקנה 398א על העניין? בלשון תקנה 398א אין תשובה חד-משמעית לשאלה זו. הדיבור "בקשת ביטול לפי תקנה 201" סובל גם פירוש צר, שלפיו חלה התקנה רק על הליכים שאין בהם מחלוקת כי ההחלטה שהותקפה הייתה החלטה שניתנה במעמד צד אחד. עם זאת התיבה האמורה שבתקנה 398א סובלת גם פירוש שלפיו חלה התקנה גם מקום שבו הוגשה בקשה בתום-לב לפי תקנה 201, גם אם בדיעבד נקבע כי תקנה 201 אינה חלה על המקרה. נראה לי כי יש לאמץ את הפירוש השני, הרחב יותר. אכן, תקנה 398א לא נועדה לפתור מקרים של אי-בהירות ביחס לסיווגה של החלטה כהחלטה במעמד צד אחד, כי אם לנתב את הליכי התקיפה של החלטות כאלה למסלול של בקשה לביטול תוך שמירת האפשרות להגשת ערעור במועד מאוחר יותר. עם זאת קיימים שיקולים אחדים התומכים באימוץ הפירוש הרחב יותר לדיבור "בקשת ביטול לפי תקנה 201". ראשית, עצם ההסדר שנקבע בתקנה 398א נוטה לתמוך באימוצו של הפירוש הרחב יותר. כמבואר לעיל, הסדר זה נועד לעודד בעלי-דין לפנות תחילה למסלול של בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, ולא למסלול של ערעור. הוא מבטא העדפה של מסלול הביטול על פני מסלול הערעור. יש לזכור אף כי התקנה באה על רקע של התייחסות להגשת ערעורים על החלטות במעמד צד אחד כ"נוהג נפסד" (זוסמן בספרו הנ"ל [3], בעמ' 744) ועל רקע אמירות שלפיהן "...אין מביטים בעין יפה על ערעור כזה" (דברי כבוד השופט ברנזון בע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר [2], בעמ' 13). במצב זה יש הצדקה להחיל את התקנה גם על בעל-דין אשר פעל בתום-לב בהתאם למדיניות העומדת ביסוד התקנה. שנית, גם בבחינת האינטרסים של בעלי-הדין יש כדי לתמוך בפירוש הרחב יותר לתקנה 201. בכל הנוגע למבקש ביטולם של פסק-הדין או של ההחלטה, הרי שיש מידה של אי-צדק בכך שאף כי פעל בתום-לב בהגשת בקשה לפי תקנה 201, קביעה בדיעבד כי לא היה זה המסלול הנכון, תביא לכך כי יחמיץ גם את המועד להגשתו של ערעור. אכן, כאשר הבקשה לפי תקנה 201 אינה בקשת סרק, ואין תכליתה אך להביא בעקיפין להארכת מועד להגשת ערעור, התוצאה של החמצת המועד בשל הגשת הבקשה נראית תוצאה קשה ובלתי מידתית מנקודת מבטו של מבקש הביטול. יש לזכור כי בכפוף לאפשרות של הארכת מועד להגשת ערעור פירושה של תוצאה זו הוא כי למבקש הביטול לא יעמוד כל סעד בדין לתקיפת פסק-הדין או ההחלטה שניתנו בעניינו. לתוצאה קשה כזו אין מקום כשמדובר במי שפעל בתום-לב. לעומת האינטרס של מבקש הביטול שזכות הערעור שלו תישמר, האינטרס של בעל-הדין שכנגד, במצב המתואר, שמבקש הביטול לא יוכל להגיש ערעור על ההחלטה, הוא אינטרס חלש. בעל-הדין שכנגד יודע, מעצם הגשתה של בקשה לביטול, כי מבקש הביטול אינו משלים עם ההחלטה. על רקע תקנה 398א אין הוא יכול לצאת מנקודת הנחה כי מבקש הביטול ויתר על האפשרות להגיש ערעור על ההחלטה, לכן אין הוא רוכש ציפייה ראויה להגנה כי לא יוגש ערעור על ההחלטה נושא הבקשה לביטול. במצב זה איני סבור כי ההגנה על עניינו של בעל-הדין שכנגד מהווה שיקול בעל משקל, המצדיק נקיטת פירוש מצמצם של תקנה 398א. נוכח פירוש זה נראה לי כי יש להחיל את תקנה 398א על המקרה שבפניי. יש, לכל הפחות, טענה ראויה לבירור בנוגע לתחולת תקנה 201 על המקרה, שכן פסק-הדין ניתן בלא שהובאה בפני בית-המשפט בקשה שהוגשה על-ידי המבקשים. גם אין יסוד לקבוע כי הגשת הבקשה לביטול הייתה בבחינת הליך סרק שננקט בחוסר תום-לב לצורך הארכת מועד להגשת ערעור. התלבטתי אם במצב זה יש מקום להארכת מועד הדיון כמבוקש. לעניין זה יש פנים לכאן ולכאן: מצד אחד, הפנייה הראשונה לבית-המשפט הייתה בתוך תקופת המועדים להגשת הליך, ובשל עמדת המזכירות לא קובל ההליך. בכך יש שיקול רב משקל לקבל הליך ערעורי מצד המבקשים, שכן מלכתחילה הם פעלו במועד. אי-מתן ארכה במצב זה עלול לגרום לאי-צדק, אשר יסודו בשלילת זכות הערעור שלא באשמתם של המבקשים. מצד אחר, לאחר שההליך לא קובל השתהו המבקשים פרק זמן ארוך למדי, עד ליום 30.5.2004, ולכך לא ניתן הסבר, קל וחומר הסבר משכנע. השתהות מסוג זה נוטה ליצור ציפייה של בעל-הדין שכנגד שלא להיות מוטרד בהליך ערעורי, וגם לכך יש לתת משקל. נראה לי כי במצב המתואר יש לתת משקל לזכות היסוד לערער, אשר הינה זכות חוקתית המעוגנת בחוק-יסוד: השפיטה. מעמדה החוקתי של הזכות מקרין גם על האיזון במקרה גבולי כמו המקרה שבפניי, והוא מטה את הכף בעד מתן ארכה. לפיכך ניתנת ארכה של עשרה ימים מקבלת החלטה זו, ובהם ימי פגרה, להגשת ההליך. עם זאת בשים לב להשתהות הבלתי מוסברת של המבקשים, אשר אף גרמה ליצירת ציפייה של המשיבים שלא להיות מוטרדים בהליך ערעורי, תותנה קבלת הליך ערעורי מצד המבקשים ביחס לפסק-הדין בתשלום הוצאות בסך של 3,500 ש"ח למשיבים שיחולקו כך: 1,500 ש"ח למשיב 1, 1,000 ש"ח למשיבה 2, 1,000 ש"ח למשיבים 3, 7. סכום זה כולל מע"מ. מובהר בזה כי ערעור מטעם המבקשים יקובל אך ורק כנגד המצאת אישור בדבר תשלום ההוצאות הנ"ל. במעמד צד אחד