1. העותרים מבקשים להצהיר כי בתוכנית בניין עיר הר/1223א' (להלן: "התוכנית החדשה") נפלה טעות, כך ששטח קרקע בגודל של כ-85 מ"ר המצוי בחזקתם (להלן: "השטח שבמחלוקת" או "השטח"), ואשר בהתאם לתוכנית בניין עיר הר/1223, שקדמה לתוכנית החדשה (להלן: "התוכנית הקודמת") - היה אמור להוות השלמה לחלקה 301 בגוש 6666 (להלן: "החלקה"), אשר חלק ממנה נמצא בבעלותם, יועד בטעות לצורכי ציבור, ולחייב את המשיבה 2 לנקוט בכל ההליכים התכנוניים הנדרשים לתיקונה של הטעות. 2. תחילה צורפה כמשיבה לעתירה גם הוַעדה המחוזית לתיכנון וּבנייה מחוז תל-אביב (להלן: "המשיבה 3"), אך היא נמחקה מהעתירה, לאור בקשה שהוגשה בהסכמה ביום 9.12.2003. 3. העותרים הגישו עתירה קודמת בעניין זה, כנגד המשיבה 1 בלבד, ב-עת"מ 1187/02 (מחוזי-ת"א) (להלן: "העתירה הראשונה"), אשר נמחקה על הסף, בשל אי-מיצוי הליכים ראויים שעמדו לרשות העותרים, בהתאם לתקנה 8(3) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים. רקע עובדתי 4. העותרים הם בעלי זכויות בנכס הידוע כתת-חלקה 301/4 בגוש 6666, ברח' הרצפלד 5 בהרצליה פיתוח, המצוי בחלק הדרום מזרחי של החלקה (להלן: "הנכס"), ועליו בנוי בית צמוד קרקע. על החלקה בנויים עוד שלושה בתים צמודי קרקע, השייכים למשיבים 8-4, שהם יתר בעלי הזכויות בחלקה, והם משיבים פורמליים בעתירה זו. ארבעת הבתים הבנויים על החלקה רשומים כבית משותף בלשכת רישום המקרקעין (ראה נסחי הרישום שצורפו כנספחים א'-ב' לעתירה). 5. לפי התוכנית הקודמת, שאושרה למתן תוקף בשנת 1979 ועיקרה איחוד וחלוקה של מגרשים, בוצעו הפקעות בגוש 6666, בחלק הצפוני של החלקה, לטובת מעבר להולכי-רגל, וּבחלק המערבי של החלקה, להרחבת רח' דוד המלך. במקביל, יוּעד חלק משֶׁטח חלקה 510, הגובלת בחלקה ממזרחה, לדרך רח' הרצפלד, והשטח שבמחלוקת יוּעד להשלמת חלקת העותרים (ראה התוכנית הקודמת והתשׂריט, שצורפו כנספחים ד' לעתירה). התוכנית הקודמת בוטלה בשנת 1981, בעקבות פסק-הדין ב-בג"צ 644/80 מיכאל מאיר נ' שר הפנים והוַעדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, בשל בעיות שהתעוררו בסוגיית תשלומי האיזון, וּבעקבות ביטול התוכנית, הורתה המשיבה 3 למשיבה 2 להכין תוכנית חדשה (ראה החלטת הביטול שצורפה כנספח ה' לעתירה). התוכנית החדשה פורסמה למתן תוקף ביום 25.5.1986, וּלפיה השטח שבמחלוקת מיועד לצורכי ציבור, דהיינו, למקומות חנייה (ראה התוכנית החדשה והתשׂריט, שצורפו כנספחים ז' לעתירה). טיעוני העותרים 6. העותרים, אשר רכשו את הנכס בחודש דצמבר 1999, למדו לראשונה על הכּוונה לייעד את השטח לצורכי ציבור רק כאשר הגישו בקשה להיתר בנייה, והמשיבה 1 דרשה מהם שלא לכלול בתכניות שהגישו את השטח שבמחלוקת, שכן לפי התוכנית החדשה, הוא מיועד לצורכי חנייה ציבורית. המשיבה 1 דרשה מהעותרים להסיר את הגדר שכללה את השטח שבמחלוקת במסגרת השטח שבחזקתם. 7. לאור דרישת המשיבה 1, בדקו העותרים וּמצאו, כי השטח שבמחלוקת מיועד להשלמה בחלקה עליה בנוי הנכס, בעקבות הפקעה שבוצעה בחלקה בשנת 1979 לפי התוכנית הקודמת. מטרת פעולה זו היא ליצור איזון בין השטחים שהופקעו לשטחים שיועדו להשלמה, וזאת על-מנת למזער את הפגיעה הקניינית בבעלי החלקה. 8. לטענת העותרים, משבוטלה התוכנית הקודמת, חזרה לחול על הנכס תוכנית מתאר הר/253א, שהיא התוכנית שקדמה לתוכנית הקודמת, לפיה לא בוצעו הפקעות בחלקה. עם זאת, העותרים מציינים גם כי לאור ביטול התוכנית הקודמת הוּכנה תוכנית בניין חדשה, לפיה, כאמור, השטח שבמחלוקת מיועד למקומות חנייה. 9. העותרים רכשו את הנכס רק לאחר שנמסר להם ממהנדס העיר של המשיבה 1, כי בהתאם לתוכנית מתאר 253א' שאושרה בשנת 1961 ותוכנית בניין עיר 1223/א שאושרה בשנת 1986, השטחים מהחלקה שהיו מיועדים להרחבת הדרכים ברח' הרצפלד ורח' דוד המלך הגובלים בחלקה, הופקעו בפועל. 10. בעקבות התוכנית החדשה, ביצעה המשיבה 1 בשנת 1988 את עבודות הפיתוח ברח' הרצפלד, במהלכן התעוררה סוגיית השטח שבמחלוקת. ביום 17.6.1988 הוציא מהנדס העיר הרצליה מזכר המיועד למנהל מחלקת הכבישים במשיבה 1, לפיו נפלה טעות בתוכנית החדשה, וכי השטח שבמחלוקת אינו מיועד להפקעה לצורכי חנייה, אלא להשלמה בחלקה עליה בנוי הנכס, תמורת השטחים האחרים שהופקעו מהחלקה. לטענת העותרים, מהנדס העיר הנחה את מנהל מחלקת הכבישים לפעול בהתאם, וקבע בתזכירו כי התוכנית החדשה תתוקן בהתאם (ראה התזכיר, שצורף כנספח ח'1 לעתירה). העותרים מוסיפים וּמציינים כי נודע להם כי גם ראש העיר דאז, מר אלי לנדאו, נדרש לסוגייה באותה עת, והוא זה שנתן את ההוראה, בעקבותיה הוציא מהנדס העיר את התזכיר האמור. 11. בפועל, נמנעה המשיבה 1 לאורך השנים מלתפוס את השטח שבמחלוקת, ולא פירסמה הודעה על הפקעתו, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור). כמו-כן לא ביצעה המשיבה 1 כל פעולה בשטח ואף הקימה גינה בנתיב הכניסה אליו, שלא מאפשרת כניסת כלי-רכב למקום. דבר זה מוכיח כי לא הייתה לה כל כוונה לעשות בשטח שימוש לצורכי חנייה, בהתאם להנחייה מפורשת של מהנדס העיר. גם העובדה שלכל הדיירים ברחוב בו מצוי הנכס יש חנייה פרטית, וּברחוב עצמו קיימים די והותר מקומות חנייה, מוכיחה כי אין צורך לעשות בשטח שבמחלוקת שימוש לצורכי חנייה. צורך זה גם לא צפוי להתעורר בעתיד, שכן אין חלקות ריקות ברחוב, ועל-כן לא צפויים להתווסף בתים נוספים לרחוב שיגרמו למצוקת חנייה. 12. האיזון בין ההפקעות להשלמות שנעשה בתוכנית הקודמת אמור להישמר גם בתוכנית החדשה, אך הדבר לא נעשה ביחס לשטח שבמחלוקת, בשל טעות. התוכנית החדשה משאירה בתוקפן את ההפקעות שבוצעו בחלקה בהתאם לתוכנית הקודמת, אך השטחים שסומנו בתוכנית הקודמת להשלמה, מיועדים בתוכנית החדשה לצורכי ציבור. לאור זאת, יש להשאיר גם את השטח שבמחלוקת בחזקתם של העותרים. המשיבה 1 כבר החליטה על תיקון הטעות ויישמה החלטה זו בפועל, כמפורט לעיל, אך היא נמנעת מלתת להחלטה זו תוקף משפטי. 13. בשל סירובה של המשיבה 1 לתקן את הטעות מבחינה משפטית, הגישו העותרים את העתירה הראשונה, שנמחקה בשל אי-מיצוי הליכים, וּבעיקר בשל אי-הגשת תוכנית רעיונית-עקרונית - אפשרות שהעותרים בעצמם העלו - על-מנת להחיש את קבלת היתר הבנייה בנכס שבבעלותם, שנמצא על השטח. לאור החלטת בית-המשפט ב-עת"מ 1187/02, שצורפה כנספח י' לעתירה, הציגו העותרים למשיבות תוכנית רעיונית-עקרונית, על-מנת לקבל את עמדתן לתוכנית, אך בניגוד להחלטת בית-המשפט, חייבה המשיבה 1 את העותרים להציג תוכנית מפורטת ולנקוט בהליכים סטטוטוריים מלאים, הכרוכים בהוצאות כספיות גבוהות. העותרים סירבו לכך בטענה שהם לא מבקשים לאשר תוכנית חדשה, אלא לתקן טעות שנפלה בתוכנית קיימת עקב מחדלי המשיבה 1 (ראה התכתובת, שצורפה כנספחים י"א לעתירה). 14. בהחלטתה מחודש מאי 2003 קבעה המשיבה 2 כי: "אין כל הצדקה תכנונית או אחרת, לבטל הייעוד הציבורי לשטח שבמחלוקת ו/או לוותר בשם הציבור, על שטח קרקע הצמוד לביתם של העותרים, לייעוד פרטי." בהחלטה זו בחרו המשיבות להתעלם מנסיבותיו הייחודיות של המקרה ודנו בתוכנית שהוגשה להן כאילו המדובר במי שמבקש לנכס לעצמו נכס ציבורי שלא כדין. 15. סירוב המשיבות 1 ו-2 לתקן את הטעות נשוא עתירה זו, והתעקשותן לחייב את העותרים להגיש תוכנית מפורטת הכרוכה בהליכים סטטוטוריים מלאים, יש בהם משום חוסר תום-לב, עשיית עושר ולא במשפט, והפרה של חובת ההגינות, שמוטלת עליהן על-פי עקרונות המשפט המינהלי. 16. תיקון הטעות לא יגרום נזק כלשהו לציבור הרחב, שכן אין, ולא צפויות להיות, בעיות חנייה ברחוב בו מצוי הנכס, ולציבור הרחב רק תצמח תועלת מהשארת הגינון שבוצע בנתיב הכניסה לשטח שבמחלוקת. לעומת זאת, ייגרם לעותרים נזק כבד באם לא תתוקן הטעות, שכן ייעוד השטח שבמחלוקת לצורכי ציבור מציב בפני העותרים מגבלות תיכנוניות קשות, שלא מאפשרות להם לנצל את זכויותיהם בנכס באופן אופטימלי. טענות סף של המשיבות 1 ו-2 (להלן: "המשיבות") 17. העותרים לא מיצו את ההליכים שעמדו לרשותם, וּבכך הם עוקפים את ההסדר שבדין. העותרים מבקשים למעשה לאשר תוכנית בניין עיר חדשה המבטלת את הייעוד הציבורי של השטח שבמחלוקת, והליך זה מצוי בתחום סמכותן של רשויות התיכנון ולא בידי בית-המשפט. הדבר נכון גם אם המשיבות טעו, כטענת העותרים, שכן מקור הטעות אינו רלוונטי למהות ההליך הנדרש לתיקון התוכנית ורק למשיבה 3 הסמכות לאשר תוכנית או לשנותה. 18. תוכנית בניין עיר היא חיקוק, שהודעה על הפקדתו ואישורו מפורסמת ברשומות, והתוכנית המחייבת היא זו שפורסמה ברבים. אין מחלוקת כי בהתאם לתוכנית החדשה השטח שבמחלוקת מיועד לצורכי ציבור, ואין כל תוקף לאמירותיו של מהנדס העיר, או כל בעל תפקיד אחר, לאחר אישור התוכנית. העותרים לא הצליחו להראות כי נפלה טעות בתוכנית, שלא שונתה, ונשארה בתוקפה גם לאחר אותן אמירות. 19. לעותרים אין זכויות בשטח שבמחלוקת שכן הם מחזיקים בשטח, אולם "חזקה" אינה בעלות, והעותרים מבקשים כי הייעוד הציבורי וההפקעה יבוטלו ביחס לחלקה 510, שמעולם לא הייתה בבעלותם. העותרים לא צירפו לעתירה את בעלי הזכויות בחלקה 510, שהם בעל-דין דרוש והכרחי לדיון בעתירה מאחר והם עלולים להיפגע אם תתקבל, שכן הם קיבלו פיצוי בגין ההפקעות, שאת חלקן מבקשים העותרים לבטל, וּבהיעדרם יש למחוק את העתירה על הסף. המשיבה 1 ביקשה לצרפם כבר בעתירה הקודמת, ואי-צירופם גם לעתירה זו מהווה חוסר תום-לב ואי ניקיון כפיים. 20. התוכנית החדשה אותה מבקשים העותרים לתקן, אושרה למתן תוקף עוד ביום 25.5.1986, קרי, לפני למעלה מ-16 שנים. העותרים ידעו על קיומה של התוכנית לכל המאוחר בחודש נובמבר 1999, השנה בה רכשו את הנכס, וּמזה כשנתיים וחצי הם יודעים שמשיבה 2 סבורה שהם לא זכאים לטעון נגד התוכנית. לכן העתירה הייתה צריכה להיות מוגשת עד סוף חודש אוקטובר 2002, הגשת העתירה לאחר תקופה זו מהווה שיהוי, ויש לדחותה על הסף. 21. המשיבה 1 אינה בעל-דין נכון בעתירה זו, ועל-כן יש למחוק אותה כמשיבה, שכן וַעדה מקומית לתיכנון וּבנייה היא אישיות משפטית יציר החוק, להבדיל מרשות מקומית. זאת ועוד, המשיבה 2 הוקמה מכוח הוראת סעיף 19(א1) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבנייה"), כלומר, היא וַעדה מרחבית בשתי רשויות מקומיות - הרצליה וכפר שמריהו, ואין כל זהות בין חברי הוַעדה המקומית לבין מועצת העיר הרצליה. תגובת העותרים לטענות הסף של המשיבות 1 ו-2 22. המשיבות לא הציגו בתגובתן לעתירה כל טענה לגופם של דברים, אלא רק טענות סף, וזאת בניגוד להוראות סעיף 2א' לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, המחייב אותן כרשות מינהלית לספק מענה ענייני. הימנעות המשיבות מלפרושׂ את מלוא טעמיהן בתגובה לעתירה, מביאה גם למסקנה המתחייבת כי אין בפיהן טענות ענייניות, מלבד אלו המקדמיות. המשיבות העלו טענות סף זהות בשתי העתירות, גם בעתירה דנן וגם בתגובתן לבקשת העותרים לתיקון העתירה הראשונה. 23. העותרים לא מבקשים לאשר תוכנית בניין עיר חדשה, אלא לתקן טעות שנפלה במעבר בין התוכנית הקודמת לתוכנית החדשה. טעות זו תוקנה כאמור בשטח על-ידי המשיבות, אך טרם תוקנה מבחינה משפטית. לאור זאת, על העותרים ללכת בדרך שהוּתוותה על-ידי בית-המשפט בעתירה הראשונה, ולהגיש למשיבות תוכנית רעיונית-עקרונית, ואין לדרוש מהם לנקוט בהליכי תיכנון מלאים ויקרים. משכך, סעיפים 133 ו-134 לחוק התיכנון והבנייה לא חלים בענייננו, שכן סעיפים אלה, המפנים לסעיפים 61-62 לחוק הנ"ל, קובעים פרוצדורה ארוכה. גם המשיבה 2 לא נתנה את החלטתה לפי הוראות סעיפים אלה, ועל-כן אין לאפשר לה, כרשות מינהלית, אשר חובת ההגינות ותום-הלב אמורים להיות נר לרגליה, לפעול בהתאם לדרך אחת ולדרוש מהעותרים ללכת בדרך אחרת. ההלכה היא, כי על האזרח למצות באופן סביר את הכלים העומדים לרשותו, ולא מעבר לכך. 24. המשיבה 3 היא מוסד תיכנוני בלבד, והיא אינה מוסמכת לשמוע טיעונים משפטיים וּלהחליט על-פיהם. כשם שאין לומר כי טענה בדבר זניחת מטרת ההפקעה יש להפנות כנגד מוסדות התיכנון, כך גם בענייננו, אין המדובר באי-מיצוי הליכים, ותקיפת ההחלטה תיעשה בדרך של הגשת עתירה-מינהלית. גם המשיבה 3, בבקשתה שלא להיכלל בעתירה, רואה כי אין המדובר בתקיפת החלטה תיכנונית, אלא בתקיפת החלטה שלא לתקן תוכנית קיימת. 25. לעותרים יש זכויות בשטח שבמחלוקת, שכן אם תתקבל עתירתם הוא יהיה חלק מחלקתם. עמדתם של בעלי חלקה 510 אינה רלוונטית לעתירה, הואיל וּבכל מצב תיכנוני, הן על-פי התוכנית הקודמת והן על-פי התוכנית החדשה, הופקע חלק זהה מהחלקה, והשטח שבמחלוקת אינו אמור להוות חלק מחלקה 510. המשיבות מנצלות את העובדה שנסיבות העתירה מורכבות מעט יותר מהפקעה רגילה, אך ההבדל היחיד הוא שהשטח שבמחלוקת לא נלקח מחלקת העותרים אלא מחלקה אחרת לצורך השלמה לחלקתם. מדובר בהבדל טכני בלבד, למרות כל ניסיונות המשיבות לטעון אחרת. 26. העותרים רכשו את זכויותיהם בנכס בחודש דצמבר 1999. בהחלטתם לרכוש את הנכס הם הסתמכו על מידע שגוי וּמוטעה אותו קיבלו מהמשיבה 1 ביחס למצבו התיכנוני של הנכס וּמהות ההערות הרשומות לזכותה של המשיבה 1. העותרים למדו על קיום הטעות רק כאשר הם הגישו בקשה להיתר בנייה, וּמיד עם גילוי הטעות פנו למשיבה 1. לאחר שהבינו כי אין בכוונת המשיבה 1 לתקן את הטעות, הם הגישו לבית-המשפט את עתירתם הראשונה. העותרים הגישו את עתירתם הראשונה בתוך 45 יום מהמועד בו נתקבלה אצל העותרים החלטת המשיבה 2 בבקשתם, ועל-כן אין כל שיהוי בהגשתה. תגובת המשיבות לתגובת העותרים לטענות הסף 27. בשלב זה, אין בנמצא החלטה הניתנת לתקיפה בבית-המשפט בשל היעדר מיצוי הליכים מטעם העותרים, שכן תיקון או שינוי תוכנית הן פעולות המסורות למוסד התיכנוני, שמוסמך לאשר תוכנית על-פי דין. בית-המשפט דן בעתירה-מינהלית כאשר היא באה לערער על החלטה סופית של רשות, שלא קיימת במקרה זה. אין בהגשת התוכנית הרעיונית-עקרונית הכוללת את השינוי המבוקש על-ידי העותרים כדי להפוך את המשיבה 2 לגוף מכריע אחרון, והסמכות הזו מוקנית על-פי דין למשיבה 3. לוּ היו העותרים פונים בהשגה למשיבה 3 והחלטתה לא הייתה לטעמם, הם יכלו לבקש להשׂיג עליה בפני המועצה הארצית. 28. התיקון המבוקש הוא תיקון מהותי ולא טכני, שכן העותרים מבקשים למעשה לבטל את הייעוד הציבורי של השטח, שקיים מזה שני עשורים על-פי תוכנית בניין עיר, ולשנותו לצרכים פרטיים, בדרך של אישור תוכנית בניין עיר חדשה. 29. העובדה שטענות הסף זהוֹת בשתי העתירות מצביעה על כך שהעתירות שהעותרים הגישו הן זהוֹת, וההבדל היחיד הוא בעובדה שהעותרים פנו למשיבה 2 עם "תוכנית רעיונית-עקרונית". שינוי זה לא שינה את המצב הסטטוטורי החל, שכן בפועל העותרים לא השלימו את מלאכת "תיקון הטעות בתוכנית בניין עיר". תגובת המשיבים 4 ו-5 30. המשיבים 4 ו-5, אשר רכשו את ביתם בחלקה ברח' הרצפלד 7 בהרצליה פיתוח בשנת 1975, טוענים שלמיטב ידיעתם הבית המשותף שברחוב הרצפלד 5 ו-7 נבנה בשנת 1973 לפי התוכנית הקודמת, לפיה השטח שבמחלוקת היה מאז וּמתמיד חלק משטח החלקה, וּלפיכך הם מסכימים לקבלת העתירה. 31. המשיבים 4 ו-5 מעולם לא קיבלו הודעה בדבר הפקעה שבוצעה בחלקה או בדבר שינוי תוכנית בניין עיר. רק בשנת 1988 נודע להם כי המשיבה 1 מעוניינת להשתמש בחלק מחלקתם לצורכי ציבור, וּבעקבות כך הם פנו אליה באופן מיידי והסבירו שחלה כנראה טעות ושהם מעולם לא קיבלו כל הודעה על כוונת הפקעה בחלקתם. בעקבות פנייה זו, הודיעה להם המשיבה 1 כי היא ויתרה על נטילת השטח. תגובת המשיבים 7 ו-8 32. המשיבה 1 אישרה את בקשתם להיתר בנייה בשטח שבבעלותם בשנת 1972. ההיתר לקח בחשבון את התוכנית הקודמת, שהייתה בהפקדה באותה עת, ושטחם של המקרקעין וגבולותיהם סומנו וחושבו על-פי אותה תוכנית. התוכנית הקודמת הופקדה ביום 30.12.1971, והמשיבה נהגה להוציא היתרים על-פיה, עוד בטרם קיבלה תוקף. במסגרת תוכנית זו, נתחמו גבולות החלקה מחדש, וּגבולה הדרומי של התוכנית הוסט בכ-1 מ"ר דרומה לעומת המצב שקדם לה. שטחם הכולל של המקרקעין שברשותם לא גדל בעקבות התוכנית, אלא אף נגרעו ממנו שטחים לצורכי מעבר. 33. המשיבים 7 ו-8 התגוררו בנכס שבנו משנת 1973 ועד 1994, אז עברו להתגורר במקום אחר, אך הנכס נשאר בבעלותם. מאז רכשו את הנכס ועד היום לא נעשה כל שינוי פיזי בחזיתו הדרומית של הנכס. רק לאחרונה נודע למשיבים 7 ו-8 כי בשנת 1986 נתחם מחדש גבולו הדרומי של המקרקעין, וזאת במסגרת תוכנית חדשה. על-פי התוכנית החדשה הופקעה מכל אורכו של המקרקעין של המשיבים רצועה ברוחב 1 מ' (סה"כ שטח מופקע של כ-60 מ"ר), וּכתוצאה מכך גם נגרעו זכויות הבנייה. לאור פגיעות אלה, המשיבים מסכימים לקבלת העתירה. דיון אדוּן בטענות הסף של המשיבות על-פי סִדרן בכתב-תגובתן: (א) אי-מיצוי ההליכים 34. לטענת המשיבות, העותרים לא מיצו את ההליכים שעמדו לרשותם, ולכן העתירה מוקדמת מדי. לטענתן, העותרים מבקשים לאשר תוכנית בניין עיר חדשה, ולכן היה עליהם לפנות בטרם הגשת העתירה לרשויות התיכנון, שהליכי תיכנון ושינוי תוכנית מצויים בתחום סמכותן. בעקבות ההחלטה על ביטול התוכנית הקודמת, לפיה השטח שבמחלוקת אמור היה להוות השלמה לחלקה, הורתה המשיבה 3 למשיבה 2 להכין תוכנית חדשה לשטח נשוא העתירה "באופן שייעודי התוכנית יישארו אך תוך ניסיון להימנע מן הצורך בתשלומי איזון בהתאם לסעיף 122(3) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965" (מתוך הודעת סגן בכיר לפרקליט המדינה לבית-המשפט, במסגרת בג"צ 644/80, צורף כנספח ו' לעתירה). בתוכנית החדשה, כאמור, יועד אותו שטח להקמת מקומות חנייה לצורכי ציבור. 35. ב-עת"מ 1187/02, שבה נמחקה העתירה שהגישו העותרים על הסף בשל אי-מיצוי הליכים ראויים שעומדים לרשותם (ראה סעיף 6 לפסק-הדין), נכתב כי המשיבה 2 הייתה מוכנה לשקול וּלגבש עמדתה לאחר שתוצג בפניה לכל הפחות תוכנית רעיונית-עקרונית על-ידי העותרים. בהמשך הדגיש בית-המשפט (כב' השופטת חיות) כי "בא-כוח הוועדה (המשיבה 2 - א.ט.) התייחס במכתבו לתוכנית "רעיונית-עקרונית" ואין מדובר בהליכי תיכנון סטטוטוריים מלאים, הכרוכים, מטבע הדברים, בהוצאות ניכרות ומכבידות ככל שייעשו ביוזמת המבקשים". 36. לאחר מחיקת העתירה ב-עת"מ 1187/02 ביקשו העותרים את עמדת המשיבה 2 בנוגע לתיקון הטעות המבוקש על-ידם וצירפו לבקשתם, שנכתבה במכתב מיום 26.2.2003, תשׂריט הסביבה של החלקה הנדונה שמהווה תוכנית עקרונית לתב"ע הנקודתית שנדרשת. בא-כוח העותרים, במכתבו מיום 24.4.2003 הפנה את בא-כוח המשיבות להחלטת כב' השופטת חיות ב-עת"מ 1187/02 וּביקש להביא את התוכנית הרעיונית-עקרונית לאישור עקרוני של המשיבה 2. בעקבות המכתב הנ"ל התקיים דיון מקצועי עקרוני במשיבה 2 וההחלטה העקרונית שהתקבלה, היא שאין כל הצדקה תיכנונית או אחרת לבטל את הייעוד הציבורי של השטח במחלוקת נשוא העתירה (ראה סעיף 3 למכתב בא-כוח המשיבה 2 לבא-כוח העותרים מיום 4.5.2003). לאחר קבלת החלטתה העקרונית של המשיבה 2, הגישו העותרים את העתירה שבפניי, שבה הם עותרים, בדומה לבקשתם ב-עת"מ 1178/02, להצהיר כי בתב"ע הר/1223א' נפלה טעות בכל הקשור לייעוד השטח במחלוקת לצורכי ציבור. 37. עיון בחליפת המכתבים בין הצדדים לאחר מחיקת העתירה ב-עת"מ 1287/02 על הסף, שצורפה כנספחים י"א לעתירה, וּבטענות שמעלים העותרים לגוף העתירה, מעלה שגם טרם הגשת העתירה בפניי לא מיצו העותרים את ההליכים המקדמיים ולא קיבלו החלטה תיכנונית סופית שניתן לעתור נגדה על-פי סעיף 5 לחוק בתי-המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000. מכותרת העתירה, כמו גם מהנימוקים המפורטים לקבלתה, עולה כי העותרים מבקשים לשנות את התוכנית החדשה במובן זה שהשטח במחלוקת יהפוך משטח המיועד לצורכי ציבור להשלמה לחלקה שחלק ממנה נמצא בבעלותם, כטענתם, או בחזקתם, כטענת המשיבות. 38. העותרים נקטו בהליך של פנייה למשיבה 2 כדי שתמליץ על תיקון התוכנית החדשה לוַעדה המחוזית, דהיינו, על-מנת שהמשיבות 2 ו-3 תפעלנה סמכויותיהן לפי סעיף 62 לחוק התכנון והבנייה, שזו לשונו: "62.תכנית בסמכות ועדה מחוזית [תיקון: תשנ"ה] (א)הוגשה לועדה מקומית תכנית בסמכות ועדה מחוזית, תדון בה הועדה המקומית, ותעביר המלצותיה לועדה המחוזית, תוך ששים ימים מהיום שהתכנית הוגשה לה; המלצות הועדה המקומית יכול שיהיו להפקיד את התכנית הנדונה, עם או בלי שינויים, או לדחותה;הועדה המקומית תשלח העתק ההמלצה למגיש התכנית, תוך שבעה ימים מיום קבלת ההמלצה. (ב)הועדה המחוזית תדון בתכנית שהועברה אליה לפי סעיף קטן (א) לאחר שעברה בדיקה מוקדמת כאמור בסעיף 62ב; לא העבירה הועדה המקומית את המלצתה בתוך ששים הימים האמורים, תדון הועדה המחוזית בתכנית, אף ללא המלצת הועדה המקומית. (ג)מגיש התכנית רשאי להשיג בפני הועדה המחוזית על המלצה של הועדה המקומית, לדחות את התכנית או להפקידה בשינויים לפי סעיף זה, בתוך חמישה עשר ימים מיום שנמסרה לו המלצת הועדה המקומית. (ד)הועדה המחוזית תדון בהשגה שהוגשה ובתכנית והיא רשאית לקבל את ההשגה או לדחותה ולהפקיד את התכנית, בתנאים או בשינויים, או לדחות את התכנית." העותרים לא ביקשו מהמשיבה 2 להעביר את המלצותיה למשיבה 3 על-מנת שתדון בתוכנית שהועברה אליה, ואף לא הגישו השׂגה על המלצתה של המשיבה 2, וּמשכך הגשת העתירה על-ידם היא מוקדמת מדי. 39. גם אם המשיבה 2 לא הייתה מוכנה, לטענת העותרים, לדון בתוכנית הרעיונית-עקרונית שצירפו למכתב בא-כוחם, בניגוד למה שכתב בא-כוחה בקשר ל-עת"מ 1187/02, אשר נזכר בהחלטתה של כב' השופטת חיות, אין בכך כדי להצדיק אי-מיצוי ההליכים במשיבות 2 ו-3 בטרם הגשת עתירה-מינהלית. העותרים יכלו להעלות טענותיהם גם בעניין זה בפני המשיבה 3, וּבאם החלטתה, כמו החלטת המשיבה 2, לא תהיה לשביעות-רצונם, יוכלו להגיש עתירה מינהלית על החלטתה. 40. אין בעובדה שהעתירה שבפניי נמחקה בהסכמת העותרים נגד המשיבה 3, כדי ללמד על כך שהעניין נשוא העתירה אינו עניין תיכנוני שנמצא בתחום סמכותה של המשיבה 3, שכּן אין מחלוקת שהמשיבה 3 לא קיבלה כל החלטה שיכולה לשמש נושא לעתירה-מינהלית נגדה (ראה סעיף 3 לבקשת המחיקה על הסף מטעם המשיבה 3). 41. ב-בג"צ 465/93, 1135/93, טריידסט הנ"ל, בעמ' 634-633, קבע כב' השופט זמיר: "...בית המשפט אינו מוסד של תכנון. הסמכות לתכנן שטח ולקבוע את יעודו הוענקה על פי חוק התכנון והבניה למוסדות התכנון, ובהם גם המשיבה. בית המשפט אינו מוסמך על פי החוק, ואינו מתאים על פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת. אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות." גם במקרה זה הסמכות לתכנן את השטח שבמחלוקת ולקבוע את ייעודו כייעוד לצורכי ציבור או כהשלמה לחלקה מסורה למשיבות 2 ו-3 וכל עוד לא נתנו החלטה סופית בעניין, העתירה-המינהלית שהוגשה על-ידי העותרים מוקדמת מדי. 42. לאור כל האמור, וּמאחר והמשיבה 3 טרם דנה בעניין נשוא העתירה שנמצא בתחום סמכותה כמוסד תיכנון, לא מיצו העותרים את ההליכים התיכנוניים בטרם הגשת העתירה, ואני מוחק אותה על הסף מבלי צורך לדון בטענות הסף האחרות שהעלו המשיבות. העותרים ישלמו למשיבות 1 ו-2 הוצאות ושכר-טרחת עו"ד כולל בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. תוכנית בניהבניהתב"ע (תוכנית בניין עיר)בניין