1. לפני ערעור על החלטת ועדת הערר שליד לשכת התעסוקה בחיפה, מיום 25.7.2005, שאישרה את החלטת שירות התעסוקה, לראות את המערערת כמי שסירבה להצעת עבודה מתאימה שהוצעה לה ביום 8.3.2005. בהתאם לכך, מבקשת המערערת להורות על ביטול רישום הסירוב, אשר בגינו שלל המוסד לביטוח לאומי את זכאותה לגימלת הבטחת הכנסה עבור החודשים מרץ ואפריל 2005 (עולה ממכתב הדחייה ששלח המוסד לביטוח לאומי למערערת כי מדובר בגימלת הבטחת הכנסה, ולא בדמי אבטלה, כפי שנרשם בטעות בכתב הערעור). 3. עובדות הרקע: (1) המערערת, אם לשני ילדים, מתגוררת בשכונת זבידאת במועצה המקומית בסמת טבעון. לכתב הערעור צירפה המערערת אישור של ראש המועצה כי "פזורת זבידאת מערב" שבה היא מתגוררת - "הינה במרחק של 3 ק"מ ממערכת התחבורה הציבורית" וכי "כמובן שאין שירותים מוניציפאלים לשכונה הנ"ל כמו חשמל, כבישים וכו'". (2) בחודש מרץ 2003 הגישה המערערת למוסד לביטוח לאומי תביעה לגימלת הבטחת הכנסה. במסגרת התביעה לגימלת הבטחת הכנסה - נדרשה התובעת להרשם בשירות התעסוקה כדורשת עבודה ולהתייצב בלשכת העבודה, פעם בשבוע. (3) ביום 7.4.2005 הודיעה פקידת התביעות למערערת כי הוחלט להפסיק לשלם לה גימלה, החל מחודש ינואר 2005, מהנימוקים הבאים: "לפי סעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 עליך לפנות לשירות התעסוקה ולקבל כל עבודה התואמת את מצבך הבריאותי. על פי אישור שירות התעסוקה סירבת לקבל עבודה בתאריך 15.3.2005. לפיכך, אינך זכאית לגימלה בחודשים מרץ, אפריל 2005. ... הדחייה לחודשים ינואר ופברואר 2005 - בגין אי פנייתך כנדרש לשירות התעסוקה - בעינה עומדת..." עולה, אפוא, כי בחודשים ינואר ופברואר 2005 התובעת לא התייצבה "כנדרש" בשירות התעסוקה, ואילו בחודש מרץ היא התייצבה - אך סירבה להצעת עבודה שהוצעה לה בשרות התעסוקה. בערעור זה המערערת אינה חולקת על העובדה שלא התייצבה "כנדרש" בחודשים ינואר ופברואר 2005, והיא מערערת רק על רישום "הסרוב" בחודש מרץ 2005. (4) ביום 8.3.2005 קיבלה המערערת הפניה לעבודה בחברת "ג'וב פלייס בע"מ", לתפקיד "עובדת נקיון" במפעל של חברת אוסם ביוקנעם. עולה מדברי מר טבק, האחראי על השמת עובדים במדור הבטחת הכנסה של שירות התעסוקה (להלן- "מר טבק"), כי המעסיק ביקש במיוחד לשלוח למפעל ביקנעם עובדות מאזור טבעון, כפי שציין גם נציג שירות התעסוקה בפני ועדת הערר: "המעסיק מעוניין מטבעון. מצורפת הזמנה שבה מצויין במפורש שהמעסיק רוצה מטבעון". (5) לקראת קבלתה לעבודה, הופנתה המערערת לראיון עם נציג החברה בכרמיאל. בעת הראיון היא ציינה כי מקום העבודה המוצעת מרוחק מביתה וכי היא תתקשה להגיע לעבודה, בהעדר תחבורה ציבורית מסודרת. עולה מדברי המערערת עצמה, כי היא התנתה את הסכמתה לקבל את הצעת העבודה בסידור של הסעה מטעם המעביד, כפי שנרשמו דבריה בפרוטוקול ועדת הערר: "אני ביקשתי שתהיה הסעה, כי זה רחוק לי...". (6) בעקבות ראיון הקבלה, שהתקיים ביום 9.3.2005 - הודיע המעסיק לפקידת ההשמה בשירות התעסוקה כי המערערת לא התקבלה לעבודה, משציין על גבי טופס ההפניה את המשבצת "לא מתאים" והסביר את "הסיבה" - "מקום מגורים מרוחק ממקום העבודה". (7) משחזרה המערערת לשירות התעסוקה ב-15.3.2005 (מועד ההתייצבות הבאה) נרשם לה "סירוב" להצעה הנ"ל מיום 8.3.05, מהנימוקים שציינה פקידת ההשמה בטופס הסירוב: "הנ"ל טענה שמקום העבודה רחוק מהבית שלה וקשה לה הנסיעות. המעסיק מעוניין מטבעון (מצורף הזמנה). בנוסף לכך, טענה שיש לה ילדים קטנים". המערערת אישרה בחתימתה כי נמסר לה על רישום הסירוב, ועל זכותה לערער על רישום הסירוב בפני ועדת ערר. 4. החלטת ועדת הערר המערערת טענה בפני ועדת הערר כי "אינני יודעת מדוע נרשם לי סירוב". בתמצית נימוקי הערעור נרשמו דבריה, משציינה כי אמרה למעסיק שמקום העבודה מרוחק מביתה וכי "אני צריכה שני אוטובוסים ויש לי עוד שעה וחצי הליכה ברגל" וגם ביקשה הסדר של הסעה מטעם המעביד, והוסיפה כי "אמרתי שאני רוצה לעבוד". ועדת הערר דחתה את הערר, מהנימוקים שפירטה בהחלטתה: "העוררת אישרה בפנינו כי סיפרה למעסיק על קשיי הגעה לעבודה וטענה שמקום מגוריה רחוק ממקום העבודה. ברור כי בטענה זו הכשילה העוררת סיכוייה להתקבל לעבודה. העבודה שהוצעה לעוררת הינה "עבודה מתאימה" כמשמעות מונח זה בחוק גם ביחס למרחק בין מקום העבודה למקום המגורים. דורשי עבודה מחויבים לעבוד (צ"ל: לעשות - נ.ו) כל מאמץ ולהראות נכונות להתקבל לעבודה, והעוררת לא קיימה חובתה זו". 5. דיון והכרעה לאחר ששמעתי טענות הצדדים, משנתתי דעתי לטענות שהעלתה המערערת בכתב הערר ובפני ועדת הערר, וכן לטענות בא כוחה בכתב הערעור על החלטת ועדת הערר ובטיעוניו לפני, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר, מהנימוקים הבאים: (1) ב"כ המערערת ציין בטיעוניו כי המערערת מתגוררת בבסמת טבעון, "בין מטעי זיתים", במרחק הליכה של 3 ק"מ מהכביש הראשי, ומשם, לדבריו, היא צריכה ללכת ברגל 5 ק"מ נוספים, עד לחניון "אגד" משם היא יכולה להגיע, בשני אוטובוסים, למקום העבודה ביוקנעם. המערערת טוענת, אפוא, כי אילו קיבלה את הצעת העבודה, "היא צריכה לקחת שני אוטובוסים וללכת עוד שעה וחצי ברגל". טענות ב"כ המערערת בכתב הערעור, כי בראיון שקיים עמה המעסיק השיבה המערערת כי היא מעוניינת לעבוד וכי היא רק "ציינה בפני נציגי החברה את עניין המרחק הגיאוגרפי" ואת "זמן הנסיעה הדרוש לצורך הגעתה לעבודה ואף התעניינה באשר לאפשרות הסדרת הסעה למקום העבודה" - אינן מדוייקת. מתברר, כפי שעולה מדברי המערערת עצמה, בגירסאותיה השונות, כי היא לא רק "ציינה" את עובדת המרחק וזמן ההליכה, ולא רק "התעניינה" בהסדרי נסיעה - אלא ש"הסכמתה" לקבל את הצעת העבודה היתה מותנית, למעשה, בהסדר הסעה מטעם המעביד - אשר לא קיים בפועל. בנסיבות אלה, נוכח עמדת המערערת בעת ראיון הקבלה - רשם אותה המעסיק כ"לא מתאימה", כביכול מהסיבה של "מקום מגורים מרוחק ממקום העבודה". משביקש המעסיק, במפורש, לשלוח אליו עובדות מאזור טבעון, משמע שמרחק המגורים ממקום העבודה המוצע למקום מגוריה של התובעת היה ידוע ומקובל עליו כמרחק מתאים. ברי, אפוא, כי ציון המרחק ממקום העבודה, שנרשם בטופס ההפניה כסיבה לאי התאמה - לא היה אלא טענת המערערת, אשר למעשה סירבה להצעת העבודה בטענה שמקום העבודה מרוחק ממקום מגוריה. (2) בנימוקי הערר שהגישה לועדת הערר, ציינה המערערת,לפני שהיתה מיוצגת: "הופנתה לעבודה מטעם לשכת התעסוקה למעביד בכרמיאל התייצבה במשרדו והוא חתם לה לא מתאימה וכשחזרה ונתנו לה סירוב ולא ידוע למה". הדברים אינם מדוייקים. כפי שצויין לעיל, התובעת שוחחה עם נציג המעסיק, טענה בפניו כי היא מתגוררת רחוק ממקום העבודה המוצע ולא תוכל להגיע לעבודה, אלא אם תוסדר לה הסעה מטעם המעביד. בנסיבות אלה, ראתה אותה פקידת ההשמה כמי שמסרבת להצעת עבודה, רשמה לה סירוב והסבירה לה את רישום הסירוב. המערערת אישרה בחתימתה כי ניתן לה הסבר בדבר רישום הסירוב, הוסברה לה משמעות הסירוב לעניין שלילת הזכאות לגימלה והאפשרות לערער על רישום הסירוב בפני ועדת הערר. אין, אפוא, ממש בטענת המערערת כי "לא ידוע למה" נרשם לה הסירוב. (3) בהתאם לסעיף 2(2) לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א- 1980, מותנית הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה, לדורש עבודה החייב במבחן תעסוקה, בכך, "שהוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה בהתאם לכללים שנקבעו לענין סעיף 163 לחוק (הביטוח הלאומי) ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה מתאימה". באותו סעיף נקבע, כי "עבודה מתאימה", כמשמעותה לעניין סעיף 2(2) לחוק, היא, "כל עבודה התואמת את מצב בריאותו וכושרו הגופני". עולה, אפוא, על פי הוראות החוק, כי רק עבודה שאינה מתאימה למצב בריאותו של דורש עבודה החייב במבחן תעסוקה - תחשב כעבודה בלתי מתאימה. מכאן, שאילו סירבה המערערת להצעת עבודה שאינה מתאימה למצב בריאותה - היה מקום לטענתה כי אין לראותה כמי שסירבה להצעת עבודה מתאימה. אלא, שלא זה המקרה. המערערת אינה טוענת למגבלות רפואיות כלשהן ואין מחלוקת כי עבודת הנקיון שהוצעה לה במפעל המעסיק ביוקנעם - היתה מתאימה לה מבחינת מצבה הבריאותי. הנימוק היחיד לסירובה לקבל את הצעת העבודה - היה המרחק ממקום מגוריה למקום העבודה, בגינו היתה נאלצת, לדבריה, ללכת דרך ארוכה ברגל ולאחר מכן לנסוע בשני אוטובוסים - מרחק כולל של כ-8 ק"מ. מקובלת עלי עמדת שירות התעסוקה, כי בנסיבות המקרה של המערערת הנימוק הזה - אינו מצדיק סירוב לקבלת הצעת העבודה, שהרי אותה טענה עשויה המערערת להעלות לגבי כל מקום עבודה שאליו היא תתבקש להגיע, כפי שהצהיר מר טבק, ועל כך אין מחלוקת, כי "אני לא יכול להציע לה עבודה סמוך לבית שלה... גם אם הטענה של התובעת נכונה, שעד חניון "אגד" היא צריכה ללכת ברגל שעה וחצי, זה יהיה המצב לגבי כל מקום עבודה שימצא לה. הרי אין מקום עבודה קרוב יותר מחניון אגד". להזכירך, שעל פי אישור ראש המועצה אשר צורף לכתב הערעור, עולה כי השכונה שבה מתגוררת המערערת מרוחקת ממערכת התחבורה הציבורית 3 ק"מ בלבד. (4) אין מחלוקת כי המערערת התייצבה בשירות התעסוקה ונרשמה כדורשת עבודה. לצורך ההתייצבות, היא יצאה מביתה, לפחות פעם בשבוע, עברה את הדרך מהבית עד חניון אגד והמשיכה באוטובוס, כפי שהיה עליה לעשות בדרכה למפעל ביוקנעם, אילו קיבלה את הצעת העבודה. יתר על כן, על פי הדין, משמעות התייצבותה בשירות התעסוקה היא, שהיא מבקשת לקבל הצעת עבודה וכי עליה לקבל כל הצעת עבודה מתאימה, ורק אם לא תוצע לה עבודה מתאימה - היא תקבל גימלת הבטחת הכנסה. ברי, אפוא, כי בהתייצבותה בשירות התעסוקה המערערת הצהירה, למעשה, כי היא מוכנה ויכולה לצאת לעבוד, גם במקום עבודה שאינו סמוך למקום מגוריה, וכי עליה להגיע למקום העבודה, כפי שהיא מגיעה לשירות התעסוקה. בתגובה לטענות אלה של המשיב, טען ב"כ המערערת כי אין ללמוד דבר מהתייצבותה של המערערת בשירות התעסוקה, שכן, לדבריו: "אז היא לא צריכה להשכים קום. היא עושה אותה דרך, אבל בשעות מאוחרות יותר, וזה רק פעם בשבוע. היא אם לשני ילדים". גם טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, בשום מקום לא נאמר כי המערערת נדרשה להגיע לעבודה ביקנעם בשעות הבוקר המוקדמות. משמדובר בעבודות נקיון במפעל - אפשר שהעבודה מתבצעת בשעות הצהריים או אחר הצהריים או במשמרות. שנית, המערערת לא טענה בפני המעסיק או בפני פקידת ההשמה, וגם לא בפני ועדת הערר, כי היא תתקשה להגיע למפעל ביוקנעם בשעות הבוקר המוקדמות, אך תוכל לעשות זאת בשעה מאוחרת יותר. אפשר שאילו כך היתה מציגה את הדברים - היה המעסיק מגיע איתה להסדר מתאים בדבר שעות העבודה. אלא, שהמערערת דחתה, למעשה, על הסף את הצעת העבודה ביקנעם, בטענה שמקום העבודה רחוק ממקום מגוריה, מבלי ששאלה אפילו מהן שעות העבודה. (5) כדי לזכות בגימלת הבטחת הכנסה - לא די בכך שהמערערת מתייצבת בשירות התעסוקה אחת לשבוע ונרשמת כדורשת עבודה. עליה לעשות גם מאמץ סביר, בתום לב, לקבל עבודה המוצעת לה ולצאת לעבודה, כפי שנאמר בדב"ע נג/91-3 מוחמד אבו גאמע ואח' - שירות התעסוקה, פד"ע כה 297, 299: "החוק מזכה אדם בגמלת הבטחת הכנסה אם הוא "מוכן ומסוגל" לעבוד. המבוטח אינו ממלא את חובתו על פי החוק והתקנות כאשר הוא מקבל הפניה למקום עבודה. עליו להתייצב במקום העבודה ולעשות מאמץ סביר, בתום לב, לעבוד" (ראה גם דב"ע נז/ 7-91 משייב בנימין - שירות התעסוקה, פד"ע ל' 361). בענייננו, לא רק זאת שהמערערת לא עשתה כל מאמץ לעבוד, אלא שבהתנהגותה היא דחתה על הסף את האפשרות לעבוד וסירבה להצעת העבודה . יתר על כן, משמבקשת המערערת לקבל גימלה, כמחוסרת עבודה, ולשכת התעסוקה מציעה לה עבודה המתאימה למצב בריאותה - אין היא יכולה להרשות לעצמה לסרב לקבל את ההצעה, שאם תעשה כן - תשלל ממנה הגימלה. "ומהו "סירוב"? - על כך נאמר בעע 1157/01 לילי אלמוג - שירות התעסוקה, עבודה ארצי כרך לג(74) 31 (שם, לעניין דמי אבטלה): "ומהו סירוב? - נפסק כי אין לכך תשובה חד משמעית והדבר תלו בנסיבותיו של כל מקרה. אם הוצעה למובטל עבודה מתאימה - "יש לבחון באם המובטל אכן נהג כאדם המחפש עבודה ולא כמי שסומך על כך שבאין עבודה יקבל דמי אבטלה" (דב"ע מא/91-3 אוזיאס נגד שירות התעסוקה, פד"ע יג' 65)". בנסיבות המקרה שלפנינו, כפי שתוארו לעיל - לא ניתן לומר כי המערערת נהגה כמי שמחפשת עבודה. החלטת ועדת הערר מתיישבת, אפוא, גם עם הפסיקה . 6. התוצאה היא שהערעור נדחה, משהגעתי למסקנה כי רישום הסירוב, בגין הצעת העבודה שהוצעה למערערת ביום 8.3.2005 נרשם כדין, וכי אין מקום להתערב או לשנות את החלטת ועדת הערר. 7. אין צו להוצאות. ראיון עבודהדמי אבטלה