השופט שמואל צור 1. בפנינו שני ערעורים שהוגשו, לאחר נטילת רשות (החלטת השופט עמירם רבינוביץ מיום 10.10.01 בתיק בר"ע 1360/01 והחלטה מיום 12.2.02 בתיק בר"ע 1624/01), על שלושה עניינים שנפסקו על ידי בית הדין האזורי לעבודה בירושלים: (1) ערעור שהגיש המערער על החלטה מיום 29.6.01 (השופטת ד. פרוז'ינין ונציג ציבור מר גולדנברג בתיק בש"א 2266/01) לפיה תנתן לו הזדמנות להעלות את טענותיו בפני ועדת השרות בכתב ולא בעל - פה, כדרישתו. (2) ערעור שהגישה המדינה על אותה החלטה לפיה בוטלה החלטת ועדת השרות מיום 5.6.01 המאשרת את הפסקת חוזה ההעסקה עם המערער. החלטה זו של בית הדין קמא ניתנה בבקשה לסעד זמני שהגיש המערער במספר עניינים. רשות הערעור ניתנה אך ורק לגבי העניינים שצוינו לעיל. (3) ערעור שהגיש המערער על החלטה מיום 13.12.01 (השופטת ד. פרוז'ינין ונציג ציבור מר גולדנברג בתיק בש"א 3698/01) הדוחה את בקשת המערער למתן צו המונע מן המשיבה לאסור עליו להתייצב לעבודה ולעשות שימוש בלשכתו בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. לאחר ששמענו את טענות הצדדים בערעורים הללו, הסכימו הצדדים, על פי הצעתנו, לנסות לגשר על פני הפערים שביניהם בהליך של גישור בפני עו"ד יצחק ברק. הליך זה נמשך מספר שבועות ולמרבה הצער הוא לא הניב פירות. משלא עלה יפה הליך הגישור, חזר התיק אלינו למתן פסק-דין. 2. וזה הרקע העובדתי הנוגע לענייננו: (1) ביום 1.5.95 התמנה המערער, עורך דין במקצועו, כרשם בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב שאינו שופט. מינויו של המערער נעשה על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה לפי סעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. (2) בעקבות המינוי, נערך עם המערער, ביום 20.8.95, חוזה מיוחד להעסקת עובד (לתקופת נסיון) לפי סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, וביום 27.11.97 נחתם עם המערער חוזה מיוחד רגיל המוארך משנה לשנה. (3) סעיף 4 (ב) לחוזה המיוחד שבתוקף קובע: "1. על אף האמור בסעיף 4 א' לעיל, רשאי נציב שרות המדינה או מי שהוסמך על ידיו לעניין סעיף זה להפסיק את שרותו של העובד בכל עת על ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב חודש אחד מראש או על ידי תשלום משכורת של חודש אחד, לפי בחירת הנציב. 2. לא תופסק עבודתו של העובד אלא רק לאחר פניה מנומקת של מנהל בתי המשפט, באישור נשיא בית המשפט העליון לנציב שרות המדינה ואישור הנציב וועדת השרות. בסעיף זה הפסקת עבודה על ידי המעסיק לרבות אי חידוש החוזה בתום התקופה". (4) בשנת 1999 פנה נשיא בית הדין הארצי לעבודה להנהלת בתי המשפט בבקשה שלא להאריך את חוזה ההעסקה עם המערער. פניה זו באה בעקבות פניות של שופטים ראשיים בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בדבר תפקודו הלקוי של המערער. בקשר לכך התקיים בירור אצל נשיא בית המשפט העליון ועל פי הצעתו הוחלט להאריך את חוזה ההעסקה של המערער לתקופת ניסיון בת חצי שנה, עד סוף אוקטובר 2000. (5) לקראת תום תקופה זו שבו ונעשו פניות להפסקת כהונתו של המערער כרשם, בשל ליקויים קשים בעבודתו. על רקע זה נקבע למערער שימוע נוסף בפני נשיא בית המשפט העליון אשר בעקבותיו אישר הנשיא, על יסוד הצעת מנהל בתי המשפט ובהחלטה מנומקת, את הפסקת עבודתו של המערער (החלטה מיום 11.2.01). (6) בעקבות החלטה זו פנה מנהל בתי המשפט אל נציב שרות המדינה בבקשה להפסיק את שרותו של המערער ביום 31.3.01 (מכתב מיום 21.2.01). (7) נציב שרות המדינה אישר את הפסקת עבודתו של המערער (מכתב מיום 14.3.01) והעביר את העניין לדיון בפני ועדת השרות, תוך הזמנת המערער להשמיע טענותיו בכתב (מכתביו של מר זיסקינד מיום 15.4.01 ומיום 7.5.01). (8) המערער ביקש לקבל את כל החומר הנוגע אליו ולהשמיע טענותיו בפני ועדת השרות בעל-פה (מכתבו מיום 25.4.01), אך נמנע מלהגיש טענותיו בכתב. (9) ועדת השרות דנה בעניינו של המערער בהעדרו והחליטה, ביום 5.6.01, לאשר את הפסקת שרותו של המערער תוך ציון ש"החלטתה של ועדת השרות מותנית באישור ביטול המינוי הסטטוטורי של הרשם בהתאם לסעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969". (10) בין לבין, ביום 12.4.01, הגיש המערער לבית הדין קמא תביעה למתן שורה של סעדים (תיק ע"ב 1948/01). תביעה זו טרם נדונה לגופה. עם התביעה הגיש המערער גם בקשה לסעדים זמניים (בש"א 2266/01), בה ניתנה החלטת בית הדין קמא מושא שניים מן הערעורים שבפנינו. (11) ביום 29.10.01 החליט נשיא בית הדין הארצי לעבודה, לאחר ששמע את טיעוניו של המערער ולאחר שקיבל את הסכמתו של שר העבודה והרווחה ואת אישורו של שר המשפטים, לבטל את מינויו של המערער כרשם. (12) בעקבות ביטול המינוי, ביום 5.11.01, הורה מנהל בתי המשפט למערער שלא להתייצב עוד לעבודה ולגבי החלטה זו הגיש המערער את בקשתו לבית הדין קמא בתיק 3698/01. 3. על רקע תשתית זו נעבור עתה לדון בשלושת הערעורים שבפנינו. נדון תחילה בערעורה של המדינה. ערעור זה נסב על החלטת בית הדין קמא לבטל את החלטת ועדת השרות שניתנה בעניינו של המערער. וכך אמר בית הדין האזורי לעניין זה בפסק דינו: "9. החלטת ועדת השרות המבקש נתבקש פעמים אחדות להציג את טענותיו בפני נציב שרות המדינה וועדת השרות, ולא עשה כן (נספחים כג' - כז' לבקשה). ואולם במכתבו מיום 17.5.01 הודיע המבקש לועדת השרות כי הגיש לבית הדין בקשה למתן סעדים זמניים, על כן אין לקיים שימוע בעניינו עד שיידרש בית הדין לבקשתו (סעיף 3 למכתב מב/2). אף על פי [כן] הזדרזה ועדת השרות, וביום 6.5.01, היינו עוד בטרם התקיים דיון בבקשה בבית הדין, קיבלה החלטה בעניינו של המבקש. מן הראוי היה כי הועדה לא תדון בעניינו של המבקש כל עוד תלויה ועומדת בקשה בעניין זה בפני בית הדין. אמנם כאשר התקיים דיון בועדה, טרם ניתנה החלטה כלשהי בעניין, אולם עצם היות העניין תלוי ועומד בהליך משפטי, די בו כדי לעכב את הדיון. יתר על כן, לא ברור מדוע היה צורך דחוף בקיום הדיון ובמתן החלטה. הרי מהחלטת הועדה עצמה עולה כי החלטתה מותנית בביטול האישור הסטטוטורי, וההליכים בעניין זה טרם הסתיימו. האם לא ראוי היה בנסיבות אלה לא להקדים את המאוחר? ... 12. אף כי דחינו את טענותיו של המבקש באשר לועדת השרות, רואים אנו לנכון לבטל את החלטת הועדה מן הטעמים המפורטים בסעיף 9 לעיל. מלכתחילה לא היה מקום לדון בעניינו של המבקש בועדה, כל עוד לא בוטל מינויו של המבקש, ובודאי שלא היה מקום לקיום דיון זה כאשר העניין תלוי ועמד בפני בית הדין. לפיכך, תבוטל החלטת הועדה מיום 5.6.01 ותנתן למבקש הזדמנות נוספת להעלות את טענותיו בכתב בפני הועדה". החלטת בית הדין קמא לבטל את החלטת ועדת השרות מבוססת אפוא על שני נימוקים: האחד - ההחלטה ניתנה בשעה שעניינו של המערער היה תלוי ועומד בפני בית הדין לעבודה והשני - החלטת הועדה ניתנה קודם זמנה, היינו - עוד טרם ניתנה החלטת הגורם המוסמך (נשיא בית הדין הארצי לעבודה) לבטל את המינוי. 4. הנימוק הראשון של בית הדין קמא מסופק בעיני. עצם הגשת תובענה לערכאה שיפוטית בקשר לעניין העומד לדיון בפני גורם מינהלי מוסמך - היא כשלעצמה - אינה שוללת את סמכותו של הגורם המינהלי לדון בעניין. אם סבור בעל דין הפונה לערכאה שיפוטית כי יש לעכב את הדיון בפני הגורם המינהלי או למנוע אותו, עליו להגיש בקשה מתאימה לכך, אשר תידון לפי הכללים המקובלים. המערער לא נהג כך ובאין בקשה מטעמו - לא כל שכן החלטה שיפוטית - לא היתה כל מניעה מלפני ועדת השרות לדון בעניינו. אין בידי לקבל את קביעת בית הדין קמא כי "עצם היות עניין תלוי ועומד בהליך משפטי די בו כדי לעכב את הדיון"(בועדה). נהפוך הוא: באין צו שיפוטי המונע מגורם מינהלי להפעיל את סמכותו, מוסמך וחייב הוא לעשות כן. אכן, אפשר שבמקרה המתאים ישקול הגורם המינהלי המוסמך אם לקיים דיון בעניין התלוי ועומד בפני ערכאה שיפוטית אך דבר זה מסור לשיקול דעתו ואם נמנע מלעשות כן ובחר להמשיך בפעולתו ולהפעיל סמכותו, באין צו שיפוטי המונע זאת, אין לראות בכך פגם המצדיק ביטול ההחלטה על ידי ערכאת השיפוט. בענייננו, בחרה המדינה שלא להתמקד בעניין זה בו פסק בית הדין ואף לא הרחיבה את הדיבור על כך בטיעוניה. משום כך נתמקד אף אנו בנימוק השני של בית הדין קמא. 5. הנימוק השני של בית הדין קמא לביטול החלטתה של ועדת השרות היה שהועדה הקדימה את המאוחר ונתנה החלטתה בדבר ביטול החוזה עם המערער עוד קודם שבוטל מינויו על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה (סעיף 9 סיפא וסעיף 12 להחלטת בית הדין). ערעור המדינה מתמקד בנימוק זה. לטענת המדינה, ביטול מינויו של המערער כרשם מסור, מכח החוק, לנשיא בית הדין הארצי לעבודה והחלטת ועדת השרות אינה אלא שלב ביניים בתהליך, בבחינת תנאי מוקדם להפעלת סמכותו. משום כך, כך טוענת המדינה, בקשת המערער בבית הדין קמא היתה מוקדמת שכן הוגשה עוד לפני שניתנה החלטה סופית בעניינו וכל עוד לא ניתנה ההחלטה, הרי המעשה של ביטול המינוי לא השתכלל ואין מקום לתקוף את אחד משלבי הביניים (החלטת ועדת השרות). עוד טוענת המדינה כי נציב שרות המדינה וועדת השרות הפועלים לפי החוזה אינם אלא גורמים מייעצים בתהליך ביטול המינוי ומשום כך דין הוא שהחלטתם תנתן לפני שתתקבל ההחלטה על ביטול המינוי. משום כך - כך טוענת המדינה - ועדת השרות פעלה כראוי כשהחליטה לבטל את החוזה, בכפיפות להחלטת נשיא בית הדין הארצי לעבודה לבטל את המינוי. בעניין זה תומך המערער בהחלטת בית הדין קמא. לטענתו, לחוזה ההעסקה שלו יש חיים משל עצמו, מעבר לעניין המינוי. לשיטתו, גם אם מבוטל המינוי, עדיין קיים קשר חוזי בינו לבין המדינה וזכאי הוא שהמדינה תשקול המשך העסקתו, מכח החוזה, בתפקיד מתאים אחר. לטענתו, לועדת השרות יש סמכויות סטטוטוריות משלה ואין היא גוף מייעץ בלבד לנשיא בית הדין הארצי לעבודה. משום כך, כך טוען המערער, יש להשאיר על כנה את החלטת בית הדין קמא לבטל את החלטת ועדת השרות ולאפשר לו להופיע בפני ועדת השרות ולהשמיע טענותיו, והוא אף מוכן לעשות כן בכתב ולא בעל-פה דוקא. 6. הגורם המוסמך למנות רשם שאינו שופט הוא נשיא בית הדין הארצי לעבודה (סעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה). לפי החוק, הפעלת סמכות זו מותנית בקיום התייעצות עם שר העבודה והרווחה ובאישור שר המשפטים. כאשר מדובר - כמו בענייננו - במינוי של רשם שאינו שופט, הרי בעל המינוי הוא במעמד של עובד מדינה. לצורך ביצוע תפקידו, זקוק אפוא בעל המינוי לכשרות לפעול כעובד מדינה. הסמכות להעסיק עובדי מדינה - בין מכח מינוי ובין מכח חוזה מיוחד - נתונה לנציב שרות המדינה. מכאן שהעסקתו של אדם שאינו עובד מדינה בתפקיד הכרוך במינוי על פי חוק (לענייננו - רשם שאינו שופט) כרוכה בפעולה בשני מישורים: האחד - המישור המקצועי - היא החלטת בעל הסמכות (לענייננו - נשיא בית הדין הארצי לעבודה) למנות את פלוני לתפקיד והשני - המישור ה"מעמדי" - ביצוע ההתקשרות החוזית בין המדינה לבעל התפקיד המעניקה לו מעמד של עובד מדינה. אגב, מינוי סטטוטורי של אדם שהוא כבר עובד מדינה בתפקיד אחר, מחייב פעולה במישור הראשון בלבד, הוא המישור המקצועי, והדברים ברורים. 7. כשם שמינויו של אדם שאינו עובד מדינה לתפקיד מכח חוק כרוך בפעולה בשני מישורים, כך גם ביטול המינוי. הסמכות לבטל מינוי מכח חוק מעוגנת בסעיף 14 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 הקובע לאמור: "14. הסמכה לעשות מינוי - משמעה גם הסמכה להתלות את תוקפו, לבטלו, לפטר את מי שנתמנה או להשעותו מתפקידו". הוראה זו מכוונת לסמכות שמקורה בחוק, המצויה במישור הראשון. במישור זה, ביטול המינוי חייב להעשות בדרך בה נעשה המינוי ולענייננו - לאחר קיום התייעצות עם שר העבודה והרווחה ולאחר קבלת אישור שר המשפטים. אשר למישור השני - המישור ה"מעמדי" - הוראות לעניין דרך ביטול החוזה מעוגנות בחוזה עצמו. כאן יכולים להיות דפוסים שונים של הוראות חוזיות כשבעיקרו של דבר, ביטול החוזה נעשה על ידי מי שחתם עליו (נציב שרות המדינה), על פי פניית בעל הסמכות לבטל את המינוי. בענייננו קובע החוזה שנכרת בין המדינה למערער, לעניין זה, כי נציב שרות המדינה רשאי להפסיק את שרותו של העובד בכל עת וכי לא תופסק עבודתו של העובד אלא לאחר פניה מנומקת של מנהל בתי המשפט, באישור נשיא בית המשפט העליון, לנציב שרות המדינה ואישור הנציב וועדת השרות (ראו נוסחו המלא של הסעיף שבחוזה - סעיף 2 (3) לעיל). זהו אפוא הרובד החוזי, הנוסף על הרובד הסטטוטורי. לא די לנו בביטול המינוי על ידי בעל הסמכות, בדרך הקבועה בחוק, אלא ביטול המינוי כרוך בהפסקת העבודה על פי החוזה המיוחד על ידי נציב שרות המדינה, על פי פנייה של מנהל בתי המשפט, באישור נשיא בית המשפט העליון, ואישור ועדת השרות. במאמר מוסגר יצויין כי המדינה, בהגינותה, מודה שהוראה זו בחוזה העבודה של המערער שגויה, שכן היא נלקחה ממתכונת של חוזה מיוחד להעסקת רשם שאינו שופט במערכת המשפט הכללית, והיא מבוססת על סמכותו של נשיא בית המשפט העליון למנות את הרשם ולבטל את מינויו. במערכת בתי הדין לעבודה, סמכות המינוי לרשם נתונה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, כך שנכון היה שבחוזה המיוחד, במקום הצורך לקבל אישור על ידי נשיא בית המשפט העליון , היה נאמר נשיא בית הדין הארצי לעבודה. על כל פנים, חוזהו של המערער נחתם כפי שנחתם, כך שביטול מינויו - אף שלא לצורך - כרוך גם באישורו של נשיא בית המשפט העליון. 8. שני המישורים הכרוכים במינויו ובביטול מינויו של רשם שאינו שופט ושלא היה עובד מדינה קודם מינויו, שונים זה מזה במהותם. המישור הסטטוטורי הוא המישור המקצועי. במישור זה מחליט בעל הסמכות למנות אדם לתפקיד. החלטתו היא מקצועית ומבוססת בראש ובראשונה על כישוריו של המועמד ועל התאמתו לתפקיד. זוהי ההחלטה המהותית הכרוכה, בענייננו, גם בקיום התייעצות עם שר העבודה והרווחה ובקבלת אישור שר המשפטים. המישור החוזי הוא המישור החיצוני, הטכני. משעה שהתקבלה ההחלטה על המינוי יש צורך להסדיר את העסקתו של בעל התפקיד כעובד מדינה. החוזה המיוחד הוא הלבוש החיצוני לגוף המינוי. כאן השיקולים הם שונים: נציב שרות המדינה אינו שוקל את מידת התאמתו של המועמד לתפקיד. על נציב שרות המדינה רק לדאוג למעמדו של בעל התפקיד כעובד מדינה, לדרגתו, לרמת שכרו, לכפיפותו לתקשי"ר ולדיני המשמעת וכיוצא באלה עניינים הכרוכים בהעסקתו של כל עובד מדינה. אין צורך לומר כי ביצוע התפקיד מותנה בקיומם של שני המישורים כאחד. המינוי והחוזה כרוכים זה בזה. בלא האחד, אין קיום לשני. 9. הוא הדין בביטול המינוי. ההחלטה על ביטול המינוי כרוכה בפעולה בשני המישורים כאחד. במישור הסטטוטורי המקצועי, חייב בעל הסמכות להיווכח שהתקיימו נסיבות מקצועיות המצדיקות ביטול המינוי. הוא חייב לקיים התייעצות עם שר העבודה והרווחה ולקבל אישור לביטול המינוי משר המשפטים. במישור החוזי, מוטל על נציב שרות המדינה לבחון אם התקיימו התנאים המצדיקים הפסקת ההתקשרות החוזית ובמיוחד - אם אמנם קיבל בעל הסמכות את ההחלטה על ביטול המינוי. ראוי להדגיש שנציב השרות אינו מוסמך להעביר תחת שבט בקורתו את החלטת בעל הסמכות לבטל את המינוי. עם זאת, על נציב השרות לוודא שכל ההליכים התקיימו ומי שהוסמך להחליט על ביטול המינוי, אמנם קיבל את החלטתו. משנוכח הנציב כי כך הם פני הדברים, אין לו שיקול דעת להימנע מביטול החוזה, כשם שאין לו שיקול דעת במעשה המינוי עצמו. 10. נפנה עתה לשאלת התזמון, מה קודם למה בביטול המינוי: האם החלטת הנציב וועדת השרות קודמים להחלטת ביטול המינוי, כדעת המדינה, או שמא - כגירסת בית הדין קמא - ההחלטה על ביטול המינוי מתקבלת תחילה ואחריה באה החלטת הנציב וועדת השרות על ביטול החוזה. בפתח דברנו לעניין זה נציין כי הסדר המשפטי הנכון מחייב קיומה של התאמה בין הליכי המינוי להליכי ביטול המינוי. פעולת המינוי ופעולת ביטול המינוי הן שתי פעולות בעלות סדר פנימי זהה הפועלות, כל אחת, בכיוון אחר. מסקנה זו מתחייבת לא רק מהגיונם של דברים, אלא גם מהוראת סעיף 14 לחוק הפרשנות. לעניין זה אין בידינו לקבל את טענת המדינה שפעולת ביטול המינוי היא "תמונת ראי" של פעולת המינוי, במובן שסדר הפעולות בביטול המינוי הפוך לזה שבמינוי. אין כל הגיון בדבר. כשם שפעולת המינוי כרוכה בביצוע פעולות מסויימות בסדר בעל הגיון פנימי מסויים, כך יחול אותו סדר בפעולת ביטול המינוי. ולעניין סדר הדברים, מן הראוי להקדים את העיקר לטפל, לבנות תחילה את המסד ואחריו את המעטפת. אכן, המינוי הוא העיקר. הוא ליבו של העניין. הוא כרוך בהחלטה מקצועית ומהותית. באין המינוי גופו, טרם בא זמנו של הלבוש העוטף אותו. סדר הדברים הנכון מחייב שהמינוי נעשה תחילה ובעקבותיו - אין צורך לומר סמוך לכך עד כמה שניתן ובתוקף למפרע - יבוא החוזה. הוא הדין בביטול המינוי. ראשית לכל צריכה להתקבל החלטה על ביטול המינוי ומשעה שזו התקבלה, קם הצורך לבטל את החוזה העוטף את המינוי. סדר זה מתחייב לא רק מהגיונם של הדברים ומבחינת העיקר הקודם לטפל, אלא הוא פועל - יוצא ומתחייב מהוראות החוזה עצמו. כפי שראינו, סעיף 4 (ב) (2) קובע במפורש כי ביטול החוזה על ידי נציב השרות יעשה על פי פנייה של מנהל בתי המשפט באישורו של נשיא בית המשפט העליון. אם ניתן דעתנו לכך, כפי שציינה המדינה, שמדובר בטעות ושבמקום אישור נשיא בית המשפט העליון צריך היה להיות אישור נשיא בית הדין הארצי לעבודה, ניווכח שההחלטה על ביטול המינוי היא לב העניין והיא ראשית הדרך, בעוד שההחלטה על ביטול החוזה אינה אלא - פועל יוצא ממנה. אין כל הגיון בטענת המדינה שהחלטות נציב השירות וועדת השרות הן תנאי מוקדם להחלטה על ביטול המינוי. נהפוך הוא - לנציב השירות ולועדת השרות אין כל מעמד להיזקק לביטול החוזה כל עוד לא התקבלה החלטה על ביטול המינוי. אמור מעתה, כשם שמינויו של אדם לתפקיד מכח סמכות מיוחדת שבחוק קודם לחתימת החוזה עימו, כך ההחלטה על ביטול המינוי תקדם לביטול החוזה. אכן, לעניין זה בית הדין קמא ראה את הדברים נכוחה. 11. בענייננו, בעת שהחליטה ועדת השרות לאשר את ביטול חוזהו המיוחד של המערער, טרם נתן נשיא בית הדין הארצי החלטה פורמלית על ביטול המינוי. האם - על רקע זה - צדק בית הדין קמא בהחלטתו לבטל את החלטת ועדת השרות? סבורים אנו שהתשובה על כך בשלילה: (1) נציב השרות וועדת השרות פעלו על יסוד הוראת החוזה המיוחד לפיה ניתן לבטל את החוזה על פי פנייה של מנהל בתי המשפט באישור נשיא בית המשפט העליון. בכך התמלא התנאי הפורמלי הקבוע בחוזה. (2) ועדת השרות קבעה שהחלטתה כפופה לביטול המינוי על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה. בכך שמרה הוועדה על מעמדה הנכון כגורם משני המעניק בכורה לגורם המוסמך להחליט על ביטול המינוי. (3) ועדת השרות פעלה על יסוד החלטתו של נשיא בית המשפט העליון אשר דן - לגופם של דברים - בעניינו של המערער, נתן לו הזדמנות לתקופת נסיון נוספת, ובעקבותיה - כשהוברר שהמערער אינו מתאים לתפקידו - אישר את ביטול מינויו, בהחלטה מנומקת. החלטה זו של נשיא בית המשפט העליון משקפת למעשה את עמדת מערכת בתי המשפט - ובתי הדין לעבודה במסגרתה - כי קיימת הצדקה עניינית לביטול מינויו של המערער. יותר מכך, החלטת נשיא בית המשפט העליון תואמת את עמדתו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה, אשר הוא עצמו פנה וביקש להפסיק את שרותו של המערער. בנסיבות המיוחדות שבפנינו, העובדה שוועדת השרות החליטה לאשר את הפסקת שרותו של המערער עוד לפני שנשיא בית הדין הארצי לעבודה החליט, פורמלית, לבטל את המינוי, היא בעלת משקל טכני בלבד שכן, מהותית, אין ספק שעניינו של המערער נבחן ונבדק עד תום וההחלטה על ביטול מינויו התקבלה לגופה, אף שלא בא לכך הביטוי הפורמלי החיצוני המתאים. (4) בחינת עניינו של המערער מעלה שלא נפגעו זכויותיו ולא נגרם לו כל עוול או עיוות דין. ההחלטה להפסיק את עבודתו התקבלה על ידי הגורמים המוסמכים, לאחר קיום כל ההליכים הדרושים. אף שהיו טענות על תפקודו של המערער, ניתנה לו תקופת נסיון נוספת. ניתנה למערער זכות להשמיע טענותיו, בכתב ובעל - פה, בפני נשיא בית המשפט העליון, שר המשפטים וועדת השרות, ולאחר שניתן פסק הדין בבית הדין האזורי - גם בפני נשיא בית הדין הארצי לעבודה. לסיכום עד כאן נאמר שמכול הנתונים שבפנינו עולה בבירור כי אף שהחלטת ועדת השרות ניתנה לפני שניתנה ההחלטה הפורמלית על הפסקת כהונתו של המערער, אין בכך בלבד כדי להצדיק עניינית את ביטולה על ידי בית הדין. מכאן ששגה בית הדין קמא בהחלטתו לפסול את החלטת ועדת השרות מטעם זה ודין ערעור המדינה בעניין זה להתקבל. 12. בערעור שהגיש, תומך המערער בפסק דינו של בית הדין האזורי אשר החליט לבטל את החלטת ועדת השרות. עם זאת תוקף המערער את פסק דינו של בית הדין האזורי המורה על מתן זכות שימוע בפני הועדה בכתב דוקא ולא בעל-פה. לטענת המערער ועדת השרות לא הציגה בפניו את כל הטענות שהועלו כלפיו והיה עליה לאפשר לו להופיע בפניה ולהשמיע טענותיו בעל-פה. לדידו, אין להסתפק במתן הזדמנות להשמיע טענות בכתב, כפי שאיפשרה לו הועדה. איננו מקבלים טענות אלה של המערער. גוף מינהלי העומד לקבל החלטה הפוגעת בעובד, חייב לתת לו הזדמנות להשמיע טענותיו. חובה זו היא מכללי היסוד של הדיון המינהלי ואין עליה עוררין. דרכי השימוע משתנות לפי הנסיבות. בדרך כלל יוצאת הרשות המינהלית ידי חובת השימוע בכך שהיא מאפשרת להשמיע טענות בכתב (בג"צ 3424/91 הארגון הארצי להגנת הדייר נגד שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה' (5), עמ' 344), והשימוע בעל-פה שמור, בדרך כלל, לדיונים בפני בית דין מינהלי או בפני רשות בעלת אופי שיפוטי (יצחק זמיר, ההליך המינהלי, עמ' 820-819). אין צורך לומר שהליך השימוע כולל בחובו גם את החובה להודיע מה עומד לדיון ומהן הטענות כלפי האדם שעניינו עומד לדיון. עוד יש לציין - והדברים ידועים - כי החובה המינהלית היא להעניק לנפגע הזדמנות להשמיע טענותיו, ואם נמנע הנפגע מלעשות כן, מוסמכת הרשות המינהלית לקבל החלטה גם בלא שנשמעו הטענות. בענייננו אין חולק כי ניתנה למערער הזדמנות להשמיע טענותיו בכתב, אך הוא לא ניצל הזדמנות זו. לדעתנו, בנסיבות העניין, פעלה ועדת השרות כראוי ולא היתה מוטלת עליה כל חובה לאפשר למערער להשמיע טענותיו בעל-פה דוקא. בתהליך ביטול מינויו על המערער, ועדת השרות הינה רק חוליה, לאו דוקא מרכזית. ההחלטה המהותית נתונה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה ובענייננו - גם לנשיא בית המשפט העליון. שיקול הדעת של ועדת השרות מוגבל. המערער, עורך דין במקצועו, מיומן בהצגת עניינו בכתב בבהירות ובמקצועיות וכתבי טענותיו בבית הדין קמא ובפנינו מעידים על כך. כשביקש המערער לטעון בפני שר המשפטים הוא עשה זאת בכתב ולא נראה שקופחה זכותו בשל כך. באותו אופן יכול היה המערער לטעון את מכלול טענותיו בפני ועדת השרות. אין בידינו לקבל את טענת המערער כי לא קיבל את כל החומר הנוגע לעניינו לקראת הדיון בועדת השרות. זוהי טענה פורמליסטית. אין ספק שהמערער ידע מה עומד לדיון בפני הועדה. הוברר לנו כי היה בידיו תיק עב-כרס הכולל את כל המסמכים הנוגעים לעניינו, הדיון בועדה התקיים לאחר שהתקיימו בירורים ושימועים קודמים בפני נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים, ובפני ועדת השרות לא הוצג כל מידע שלא היה בפני המחליטים הקודמים. לא נפל אפוא פגם בהחלטת ועדת השרות בכך שניתנה הזדמנות למערער להשמיע טענותיו בכתב ולא בעל-פה ולא נפל פגם בכך שהועדה קיבלה החלטה לאחר שהמערער לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו להשמיע טענותיו בפניה. 13. בקשר לכך טוען המערער כי על ועדת השרות היה לשמוע את טיעוניו בעל-פה דוקא, בין השאר כדי לשקול אפשרות העסקתו בתפקיד אחר בשירות המדינה. טענה זו דינה להדחות. ערב מינויו לתפקיד רשם בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, לא היה המערער עובד מדינה. הוא התמנה לתפקידו כעובד שבא מחוץ לשרות. חוזה ההעסקה של המערער לא נועד אלא להכשירו - פורמלית - כעובד מדינה, לצורך תפקידו כרשם. בנסיבות העניין, החוזה המיוחד עם המערער הוא המעטה המשפטי והמסגרת המשפטית למילוי תפקיד הרשם. עם ההחלטה על ביטול המינוי, דין הוא שגם החוזה המיוחד יתבטל והמערער יחדל מלהיות "עובד מדינה". אכן, אין בביטול מינויו של המערער כדי לפסול אותו מלהתקבל לשרות המדינה לתפקיד אחר, אלא שהדבר צריך להיעשות על פי הכללים המקובלים, ודרך המלך לכך הם הליכי המכרז הפומבי, כקבוע בחוק לגבי עובדים הבאים לשרות מבחוץ. לא זו בלבד שועדת השרות אינה מוסמכת להציע למערער משרה אחרת בשרות המדינה, אלא שטענת המערער כי זכאי הוא לתפקיד אחר בשרות אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והתקשי"ר ויש בה כדי להעניק לו יתרון בלתי מוצדק על פני מועמדים אחרים. 14. נפנה עתה לערעור שהגיש המערער על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 13.12.01 (השופטת דיתה פרוז'ינין ונציג ציבור מר גולדנברג - תיק 3698/01), בה נדחתה בקשת המערער לצו המונע מן המשיבה לאסור עליו להתייצב לעבודה ולעשות שימוש בלשכתו בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. הרקע לעניין זה הוא החלטת נשיא בית הדין הארצי לעבודה מיום 29.10.01 לבטל את מינויו של המערער כרשם (נספח 1 ג' לערעור בתיק 1056/02) - סעיף 2 (11) לעיל). בעקבות החלטה זו הורה מנהל בתי המשפט למערער, ביום 5.11.01, שלא להתייצב לעבודה (סעיף 2 (12) לעיל). על הוראה זו הגיש המערער את בקשתו האמורה לבית הדין קמא. בית הדין האזורי דחה את הבקשה בקבעו שעם ביטול מינויו של המערער, אין לחוזה העבודה שלו חיים משל עצמו ובלשונו - "חוזה העבודה בלבד אינו מקים למבקש זכות לבצע את עבודתו במקרה זה, בהעדרו של מינוי סטטוטורי". עם זאת, דחה בית הדין האזורי את טענת המשיבה כי עם ביטול המינוי בטל החוזה מעיקרו וקבע כי החוזה תקף כל עוד לא בוטל כדין על ידי ועדת השרות (עמודים 5-4 להחלטת בית הדין האזורי). 15. טענותיו של המערער בעניין זה מבוססות על המציאות המשפטית העולה מהחלטת בית הדין האזורי בתיק 2266/01 המבטלת את החלטת ועדת השרות. לטענת המערער, ביטול מינויו כרשם על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה מותיר עדיין על כנו את החוזה המיוחד עימו, ובהמשך לסעד לו זכה בבית הדין האזורי של ביטול החלטת ועדת השרות, כך זכאי הוא לסעד "משלים" שנועד לאפשר לו להמשיך להשתמש בלשכתו בתל-אביב. דין טענותיו של המערער בעניין זה להדחות. ראשית - בפסק דיננו זה ביטלנו את החלטת בית הדין האזורי המבטלת את החלטת ועדת השרות. בכך נוצרה מציאות משפטית חדשה לפיה הן ההחלטה על ביטול המנוי והן ההחלטה על ביטול החוזה שרירות וקיימות, בתוקף מיום ההחלטה על ביטול המינוי. בכך חדל המערער מלכהן כרשם וכעובד מדינה גם יחד, והוראות מנהל בתי המשפט בדבר פינוי הלשכה רק מתבקשת מכך. שנית - ולפנים מן הצורך - גם אם היינו מותירים על כנה את החלטת בית הדין האזורי לבטל את החלטת ועדת השרות, מוצאים אנו כי צדק בית הדין בהחלטתו. גם במציאות של ביטול המינוי וקיומו התקף של החוזה , אין לחוזה העבודה חיים עצמאיים משלו שהרי אין הוא אלא כסות משפטית לגוף המינוי (סעיף 10 - לעיל). מקובלת עלינו גם קביעת בית הדין האזורי שביטול המינוי אינו מבטל את החוזה מעיקרא, אלא מחייב - כאמור בו - ביטולו בצעד מפורש של נציב השרות וועדת השרות. ואמנם, כפי שפירטנו בפסק דיננו, זה גם סדר הדברים הנכון המתחייב מהחוזה. עם זאת, בענייננו, ועדת השרות החליטה על ביטול החוזה בכפיפות לביטול המינוי, ומשעה שבוטל המינוי, עליו אין עוררין, בטל בענייננו גם החוזה. עם ביטול המינוי וביטול החוזה, על המערער לפנות את מקום עבודתו ואת לשכתו, כפי שנדרש לעשות על ידי מנהל בתי המשפט. דין ערעור זה אפוא להדחות. השופט רבינוביץ 1. קראתי את פסק דינו של חברי, השופט שמואל צור, ואני מסכים עם התוצאה, אך ברצוני להוסיף דברים אחדים. 2. השאלה שבמחלוקת, אותה עוררה באת כוח המדינה לגבי סדר המהלכים שבמנגנון הפסקת עבודת המערער היא, לעניות דעתי, בסופה של מחשבה, אינה שאלה כה אקוטית. לגבי דידי, השלבים השונים יכולים להתנהל זה לצד זה ואף במקביל, ובלבד שיתמלאו במצטבר כל התנאים לביטול המינוי, הן על פי החוק והן על פי חוזה ההעסקה. תנאים אלו התמלאו במקרה הנוכחי, ולכן לא היה מקום לבטל מסיבה זו את החלטת ועדת השירות. 3. אם יש צורך להידרש לשאלת המוקדם והמאוחר בהליך פיטורי המערער, נראה לי לנכון ללמוד לעניין זה של סדר המהלכים להפסקת עבודתו, מהדרך המותווית בחוזה ההעסקה בעניין זה, המבטאת את אומד דעת הצדדים ולשלב בה את ההליך הסטטוטורי. על פי דרך זו, הבקשה לביטול מינוי הרשם צריכה להיעשות על ידי הגשת בקשה על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה למנהל בתי המשפט ובמקביל לשרי העבודה והמשפטים. מכאן ואילך צריך לפעול המנגנון כמפורט בסעיף 4 לחוזה ההעסקה, כאשר אחרית דבר, לאחר מילוי כל התנאים שבחוזה ההעסקה ובסעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה - הוא ביטול מינויו של המערער כרשם על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה, לאחר קיום שימוע מתאים. 4. בהחלטתי בבקשת רשות הערעור, מצאתי לנכון להתיר בחינת שאלת זכות המערער לשימוע בעל פה דווקא להבדיל משימוע בכתב. נקודת המוצא בהחלטתי זו הייתה טיעון המערער, שנסמך על נספח כ"ו לבקשתו לסעד זמני, בו טען, כי לא המציאו לו את כל החומר והמידע שהיה לוועדת השירות והנוגע לדרישה להפסקת עבודתו. סברתי שפגם זה, אם הוא נכון, יכול להירפא במידה מסוימת במסגרת של שימוע בעל פה, בו יוכל המערער להתייחס לכל מסמך, שלדבריו לא הומצא לו, כשזה יוגש לו בעת השימוע בעל פה, והוא יהיה רשאי להגיב עליו. בעקבות שמיעת הערעור, נחה דעתי לחלוטין, כי כל החומר הדרוש הומצא למערער במועד, ולכן לא הייתה הצדקה מיוחדת, שטיעונו ישמע בעל פה דווקא ולא בכתב. דעת השופט שמואל טננבוים: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו חבריי השופט צור והשופט רבינוביץ. נציג ציבור - שלמה גוברמן אני מצטרף לפסק דינו של השופט צור. נציג מעבידים - דורון טמיר אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו השופטים המכובדים צור ורבינוביץ. סוף דבר - (1) מתקבל ערעורה של המדינה על החלטת בית הדין האזורי לעבודה מיום 10.10.01 (תיק 2266/01) והחלטת ועדת השרות מיום 5.6.01 בעניין הפסקת שרותו של המערער נותרת על כנה. (2) נדחה ערעורו של המערער על אותה החלטה של בית הדין האזורי לעבודה בעניין זכות שימוע בעל-פה. (3) נדחה ערעורו של המערער על החלטת בית הדין האזורי לעבודה מיום 13.12.01 (תיק 3698/01) בעניין איסור הופעתו לעבודה ואיסור השימוש בלשכתו. המערער יישא בהוצאות המדינה בערעורים אלה בסכום של 5,000 ש"ח, בערכם היום. שירות המדינה