השופטת מ' שידלובסקי-אור האם ניתן להכריז על אדם כפסול-דין רטרואקטיבית, או שמא ההצהרה שייתן בית-המשפט הינה מכאן ואילך בלבד? זו השאלה העומדת בפניי בערעור דנן, ובטרם אדרש לניתוח המשפטי אסקור בקצרה את עובדות המקרה. 1. המשיב 2 (להלן - בנק דיסקונט) הגיש נגד החסוי כמה תביעות כספיות בבית-משפט השלום בתל-אביב בגין חשבונות בנק שניהל אצלו החסוי, הן כמנהל חברה וערב לחובותיה והן בחשבונותיו הפרטיים (ת"א (ת"א) 17510/96; ת"א (ת"א) 17515/96; ת"א (ת"א) 20536/96 והערעור עליו ע"א (ת"א) 1892/96 ות"א (ת"א) 56843/96). אחת הטענות שהעלה בא-כוח החסוי בתיקים הנ"ל, במסגרת בקשת רשות להתגונן, הייתה כי הפעולות המיוחסות לחסוי בוצעו כאשר הוא היה שרוי במחלת נפש. בא-כוח החסוי ביקש לעכב את ההליכים עד שיפנה לבית-המשפט לענייני משפחה ויבקש כי יוצהר שהחסוי היה פסול-דין בעת ביצוע העסקאות הכלכליות נושא התביעות. באי-כוח החסוי העידו את הפסיכיאטר פרופ' יגאל גינת שקבע כי לאור היותו של החסוי במצב של "מניה דיכאון ושיפוט לקוי", יש להתייחס אליו החל מסוף שנת 1994 כפסול-דין. בית-המשפט בתל-אביב נענה לבקשת בא-כוח החסוי ועיכב חלק מההליכים נגדו. באי-כוח החסוי פנו לבית-המשפט למשפחה בירושלים בבקשה כי יוכרז שהחסוי הוא פסול-דין החל מחודש דצמבר 1994. בית-המשפט לענייני משפחה הכריז תחילה על החסוי כפסול-דין מיום הדיון בבקשה, 27.1.1998. בנוגע לבקשה להכרזה רטרואקטיבית דחתה כבוד סגן הנשיא ח' בן עמי בפסק-דין מנומק את הבקשה. על פסק-דין זה מערערים האפוטרופוסים. 2. המערערים טוענים כי שגתה השופטת קמא משלא הכריזה על החסוי כפסול-דין רטרואקטיבית מחודש דצמבר 1994. המערערים טוענים, שכפי שבמשפט הפלילי ניתן לקבוע רטרואקטיבית כי אדם לא היה אחראי למעשיו, כך ניתן גם במישור האזרחי להכריז על אדם כפסול-דין רטרואקטיבית. מוסיפים וטוענים המערערים כי המדיניות המשפטית הנכונה היא שההכרזה על פסלות דין תהיה כוללנית ולא תתייחס לעיסקה כזו או אחרת, מאחר ובחינת כל עיסקה ועיסקה יכול ותביא לתוצאות שונות בהליכים שונים ולחוסר אחידות משפטית. לטענתם, הסמכות הייחודית להכרזה על פסלות דין נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה ולפיכך כל ערכאה שיפוטית אחרת, זולת בית-המשפט לענייני משפחה, אינה רשאית לקבוע כי אדם היה פסול-דין בעת עשיית פעולה. נוסף לכך טעה בית-המשפט קמא משצירף את המשיב 2 כמשיב בתובענה וכן משראה בשאלה כשאלה עקרונית ולא שמע ראשית דבר את המומחים הרפואיים. 3. המשיבים טוענים, כי אין בערעור ממש ואין לשנות מהקביעות שנקבעו בבית-המשפט קמא. לטענתם, הכרזה על פסלות דין הינה צעד קיצוני השולל את הכשרות לביצוע פעולות משפטיות ויש לסייגה רק למקרים בהם אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו. הכרזה רטרואקטיבית על פסלות דין תרחיב את החריג. עוד טוענים המשיבים כי הכרזה רטרואקטיבית על פסלות דין מרוקנת מתוכן את מטרת הרישום המרכזי לפסולי-דין המגן על צדדים שלישיים, ואף לא מתיישבת עם הוראות חוקי היסוד. אין ללמוד מההסדרים במשפט הפלילי בנוגע ללקויים בנפשם לעניין ההסדרים בנושא במשפט האזרחי. 4. דין הערעור להידחות. פסק-הדין בבית-המשפט קמא 5. השופטת קמא עמדה בפסק-דינה המנומק על הטעמים לדחיית הבקשה להכיר בחסוי כפסול-דין רטרואקטיבית. השופטת קמא פירשה את סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן - חוק הכשרות המשפטית או החוק) לאור תכליתו ובהתאם לחוקי היסוד, והגיעה למסקנה כי המילה "הכרזה" סובלת את הפירוש מכאן ואילך בלבד: "הפרשנות לפיה 'הכרזה' על פסול דין הינה הכרזה מכאן ולהבא בלבד מתיישבת לא רק עם חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אלא גם עם עקרון הוודאות המסחרית;" (עמ' 27 לפסק-הדין). עוד עמדה השופטת המלומדה על כמה הוראות חיקוק המאבדות את משמעותן במידה וההכרזה על פסלות דין תחול רטרואקטיבית, והביאה משפט השוואתי ממדינות גרמניה, אנגליה וקנדה, שעמדו למול עיני המחוקק בחוקקו את חוק הכשרות המשפטית. השופטת סיכמה את דבריה כך: "מכל מקום הפתרון לבעיתיות זו אינו יכול להיות במתן אפשרות להכרזה רטרואקטיבית על פסלות דין, פתרון שכאמור אינו תואם את חוקי היסוד והחוקים האחרים בהם יש התייחסות לפסול דין" (עמ' 33 לפסק-הדין). הוספת המשיב 2 והשאלה העקרונית 6. השופטת קמא סברה כי המשיב 2 עלול להיפגע מהחלטה שתצא תחת ידיה. המדובר הוא בסוגיה שטרם נדונה בבתי-המשפט ובא-כוח המערער הצהיר אף הוא בשלבים המוקדמים של הדיון בבית-המשפט קמא לפרוטוקול, כי: "...כל הנושא של הכרזתו כפסול דין הועבר לצדדים שלישיים, כולל העתק הבקשה. אני מניח שהם לא מופיעים כמשיבים כי הם דנו בענין בפני ביהמ"ש השלום בת"א. הצדדים השלישיים מודעים להליך המתנהל פה. אני שוחחתי עם בא כוחם. הבטחתי לעדכן אותו במה שיתרחש כאן. עותק הבקשה הועבר אליו" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 17.12.1997). על-כן לא היה כל פסול בצירופו של המשיב 2 להליך, מה גם שתקנה 4 לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סדר הדין וביצוע), תש"ל-1970, קובעת כי הבקשה להכרזה על פסול-דין תומצא ליועץ המשפטי לממשלה וכן "למי שבית המשפט הורה על כך". 7. השופטת קמא נוכחה כי בפניה עומדת שאלה מקדמית: האם ניתן להיענות לבקשת המבקשים, ולהכריז על אדם כפסול-דין רטרואקטיבית. זאת לאחר שלכאורה, בהתאם לחוות-דעת שהוגשה, היה החסוי לוקה בנפשו עוד בשנת 1994 וניתן היה כבר אז להכריז עליו כפסול-דין. לפיכך, אין כל פסול בהחלטתה של השופטת לדון תחילה בשאלה המקדמית: האם ניתן כלל להיענות לבקשת המערערים, בטרם יובאו לעדות הרופאים שערכו חוות-דעת בעניינו של החסוי. חוק הכשרות המשפטית 8. חוק הכשרות המשפטית בא לעולם כדי להסדיר עניינים הקשורים בכשרותו של אדם וכן להסדיר עניינים הנוגעים באפוטרופסות. הפרק הראשון של החוק עוסק בכשרות משפטית ופותח בהכרזה הכללית כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר-לידתו ועד מותו", אלא אם הוגבלה כשרותו בחוק או בפסק-דין של בית-המשפט. החוק קובע ראשית את הכלל ולאחריו מונה את החריגים לו. החוק מונה שני חריגים לכשרות הכללית וקובע הסדר מיוחד לגביהם - האחד, הוא הקטין. השני, הינו פסול-הדין. החוק מחלק את הפעולות המשפטיות שמבצעים הקטין ופסול-הדין לארבע (סעיפים 7-4 לחוק הכשרות המשפטית אשר תקפים גם לפסול-הדין בשינויים המחויבים (סעיף 9 לחוק; ראה י' אנגלרד "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, סעיפים 13-1" פירוש לחוקי החוזים [21], בעמ' 158); א' זמיר, מ' א' ראבילו, ג' שלו הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי [22], בעמ' 34): (א) פעולות שדרכם של פסול-דין או קטין לבצע ואינם זקוקים לאישור מכל מקור שהוא כל עוד לא נגרם להם נזק של ממש. הכוונה היא לפעולות משפטיות פשוטות ויום-יומיות כקניית כרטיס לאוטובוס ומוצרי מזון במרכול (סעיף 6 לחוק). (ב) פעולות בהן די בהסכמה שבשתיקה של הנציג (ובהיעדר נציג היועץ המשפטי לממשלה) וחוסר התנגדות מצד הנציג מכשירה את הפעולות, אלא אם התנגדו להן הנציג או היועץ המשפטי לממשלה, בתוך חודש ימים מהיום שנודע להם עליהן (סעיף 5 לחוק). (ג) פעולות הדורשות הסכמה אקטיבית של הנציג לביצוען (בעיקר עיסקאות באשראי) (סעיף 6א לחוק). (ד) פעולות הדורשות את הסכמת בית-המשפט כדי לעשותן, כדוגמת פעולות שתקפותן תלויה ברישום בפנקס המתנהל לפי חוק, מתן מתנות חריגות ונתינת ערבות (סעיפים 7, 20, 47, 48 לחוק). 9. מי שהינו קטין או מי שהוכרז כפסול-דין מוגבלים בפעולות משפטיות שהם רשאים לבצע בכוחות עצמם. חלק מפעולותיהם המשפטיות ניתנות לביטול בידי נציגיהם וחלקן אינן משתכללות אלא בהסכמת הנציג או בית-המשפט. משמע, ההכרזה על אדם כפסול-דין מפקיעה ממנו את הכשר לבצע פעולות משפטיות מסוימות מעבר לפעולות היום-יום. פסול-הדין כפוף להסכמת נציגו או בית-המשפט לביצוע פעולות משפטיות. להכרזה על אדם כפסול-דין אף נפקויות נוספות מעבר לחוק הכשרות המשפטית, כדוגמת חוק האימוץ המאפשר להכריז על ילד כבר-אימוץ במידה והורהו הוכרז כפסול-דין (סעיף 13(3) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981), השעייתו מחברותו בלשכת עורכי-הדין (סעיף 49 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961), ומלהיות חבר במועצה נבחרת (סעיף 101 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 וסעיף 120(2) לפקודת העיריות [נוסח חדש]), וכדומה. 10. החוק מפרט על מי ניתן להכריז פסול-דין: "8. אדם שמחמת מחלת-נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו, רשאי בית המשפט, לבקשת בן- זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין". 11. יש לומר כבר כאן כי אין לראות בחולי הנפש והלוקים בשכלם כעשויים עור אחד. לא כל חולה במחלת נפש או לוקה בשכלו הינם פסולי-דין. קיימות דרגות שונות של ליקוי שכלי או מחלת נפש אשר אינן מצדיקות את הגבלת כשרותו המשפטית של אדם. 12. חוק הכשרות המשפטית אינו מסדיר שורה של מקרים בהם אדם לוקה בשכלו או חולה בנפשו אולם הוא אינו עולה כדי פסול-דין, או שהוא עולה כדי פסול-דין אולם עדיין לא הוכרז כזה. גם דינן של פעולות משפטיות שביצע הלוקה בשכלו או החולה בנפשו מיום הגשת בקשת ההכרזה לבית-המשפט ועד ליום ההכרזה בפועל אינו מוסדר בחוק. ניתן ללמוד מההיסטוריה החקיקתית כי עניינים אלו לא נשכחו מלב, ומקומם לא נפקד מחוק הכשרות המשפטית מחמת טעות, אלא הם הוצאו מפורשות מגדרו. ההיסטוריה החקיקתית 13. תחילת גלגולו של חוק הכשרות המשפטית הוא ב"הצעת חוק היחיד והמשפחה" (משרד המשפטים, דצמבר 1955) שהייתה הצעה מקיפה וכוללת אשר באה להסדיר כמקשה אחת את נושאי המעמד האישי ובה 219 סעיפים. בדברי ההקדמה להצעת החוק הנ"ל נאמר כי "בשאלות של בגירות, של אפוטרופסות ושל פסלותם של בלתי שפוטיים הוא מבהיר ומגבש את הדין שהיה עד כה מעורפל ולקוי" (עמ' 5). 14. בחלק א' של הצעת החוק הנ"ל, בפרק הדן ב"יחיד", נקבע כי רשאי בית-המשפט להכריז על אדם כפסול-דין אם אינו שפוי או "מסכן ללא מטרה סבירה את המצב הכלכלי שלו או של בני משפחתו" (סעיף 5 להצ"ח הנ"ל). דברי ההסבר לסעיף מלמדים כי: "הכרזת פסלות תקפה מיום החלטתו של בית המשפט. הסיבה המביאה לידי ההכרזה קיימת אמנם כבר זמן מה לפני כן; אך לא ראינו צורך לאפשר 'הכרזת פסלות בתוקף למפרע' אשר היתה מעוררת שאלות מסובכות בדבר תקפן של פעולות שנעשו בינתיים, הגנה על צד שלישי שפעל בתום לב, וכו'. גם חוקים אחרים אינם מאפשרים פיסול רטרואקטיבי (אולם ראה סעיף 503 לחוק הצרפתי)" (עמ' 47 להצ"ח הנ"ל). בנוסף, קבעה הצעת החוק הנ"ל בסעיף 11 שכותרתו "פעולות בלי הכרה", מהו דינו של אדם אשר לא היה אחראי למעשיו, אולם לא הוכרז כפסול-דין (להלן - סעיף 11 להצ"ח): "11. (א) פעולה משפטית של אדם שבזמן עשייתה לא ידע מה הוא עושה ניתנת לביטול, תוך זמן סביר, על ידיו או על ידי הוריו או אפוטרופסו". 15. מייד לאחר פרסום הצעת החוק הנ"ל זכה סעיף 11 להצעת החוק לשבט הביקורת. פרופ' ג' טדסקי כתב מסה על הצעת החוק הנ"ל, ובה הביע דעתו כי החוק המוצע אינו האכסניה הראויה לסעיף 11 הנ"ל, אולם עד להתפתחות החקיקה האזרחית יוכל הסעיף למצוא בו את מקומו, באומרו: "לא נראה לנו כי זהו המקום להסדר 'פעולות בלי הכרה'. לפי דעתנו, אין זו שאלת כשרות (כלומר תנאי סובייקטיבי מוקדם לעריכת העסקה), אלא שאלת יסודות העסקה המשפטית (וביניהם רצון בעלי העסקה, או הכרתם, בלשון הצעת החוק). אולי כדאי להקדים ולהכניס כבר להצעת חוק זו הוראה בנידון זה, להשלמת ההוראות בדבר הכשרות, אך צריכה להיות הכרה ברורה שאין זה אלא מקומה הארעי. להבלטת עמדה זו, אולי ראוי להכניס את הסעיף בחלק ט' ('הוראות שונות')" (ג' טדסקי "הערות על 'הצעת חוק היחיד והמשפחה'" [32], בעמ' 64; ההדגשה במקור - מ' ש' א'). 16. "הצעת חוק היחיד והמשפחה" נגנזה, והוראותיה שנגעו בכשרות המשפטית מצאו את מקומן כשלוש שנים מאוחר יותר בהצעת חוק הכשרות המשפטית תשי"ח-1958. גם הצעת חוק זו כללה הוראה הדומה להוראה המצויה בסעיף 11 להצעת החוק. בעקבות ביקורת שספגה הצעת החוק הנ"ל היא לא הגיעה לידי קריאה שנייה ושלישית בכנסת ובמקומה הוצעה הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"א-1961, שחזרה ברובה על הצעת החוק מ-1958 אך הוספו לה עוד שני פרקים העוסקים באפוטרופסות. בדיונים שנערכו בכנסת, עת הובאה ההצעה לקריאה ראשונה, הביע ח"כ נחום ניר-רפאלקס ממפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון, את הסתייגותו מסעיף 11 להצעת החוק: "אינני מצדד גם בסעיף 11, המכניס מושג שאיננו ברור כל כך מבחינה משפטית: פעולה משפטית של אדם שבזמן עשייתו לא היה מסוגל לדעת מה הוא עושה. על-ידי הסעיף הזה אנו מערערים את כל היחסים המסחריים. כי כל אדם יכול לבוא כעבור שנה לאחר שעשה מעשה מסויים ולטעון שלא היה מסוגל לדעת מה עשה. אם הוא חולה נפש באמת - יש לו אפוטרופוס, ואם אינו חולה נפש, הרי הוא צריך להיות אחראי לכל מעשה שעשה" (ד"כ 32 (תשכ"ב) 54). 17. ואכן, משהובאה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית הושמט סעיף 11 להצעת החוק, וח"כ משה אונא, יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, הסביר על שום מה: "את סעיף 11 בהצעת החוק ביטלנו, מתוך הגישה שבעצם אין סעיף זה שייך לתוכן של החוק, אם כי יש נגיעה מסויימת לבעיה שהסעיף הזה בא להסדיר; אבל בעיקרו של דבר אינו שייך לסוגיה של החוק" (ד"כ 34 (תשכ"ב) 3078). הפסיקה והספרות 18. בפסקי-הדין שניתנו עד כה בבתי-המשפט אין התייחסות מפורשת לשאלה הנדונה, אולם מהמקרים שהתגלגלו לפתחו של בית-המשפט ניתן ללמוד כי לאחר שהוכרז אדם כפסול-דין, ההכרזה הינה קונסטיטוטיבית: 19. בע"א 566/71 פייג נ' שפיצקופף [1] הלוותה אמה של גב' שפיצקופף כספים למר פייג ולהחזרתם נתן לה מר פייג ארבעה צ'קים שנמשכו לפקודתה. הגב' שפיצקופף הלכה לבית עולמה, ובתה לאה תבעה את פירעון הצ'קים. אחת מהטענות שהעלה מר פייג, מדוע אין עליו לשלם את הסכומים אותם חייב היה לכאורה, הייתה שהבת לאה לוקה בנפשה ואינה כשרה לפעולות משפטיות. השופט קיסטר השיב כי התשובה לטענה הינה פשוטה וקצרה: "כל עוד לא הוכרזה המשיבה כפסולת-דין על-פי סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, היא בחזקת כשרה לפעולות משפטיות" (שם, בעמ' 358). 20. במקרה אחר, נדונה שאלת תקפותה של צוואה. עורכת הצוואה הייתה מוכרזת כפסולת-דין בעת כתיבתה, אך לאחר שבוטלה ההכרזה בדבר פסלותה, כתבה מכתב בו חזרה ואישרה את תקפות הצוואה שערכה. בבית-משפט קמא נקבע כי המכתב אינו בגדר צוואה לכשעצמו, וכן אינו מדייק מספיק בהכווינו דווקא לצוואה שנערכה, עת הייתה עורכת הצוואה פסולת-דין. בבית-המשפט העליון קבע הנשיא שמגר כי חוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע קטגורית כי צוואה שנערכה על-ידי פסול-דין הינה בטלה, והמבחן לפסלות דין הינו פורמאלי-טכני: קיומה של הכרזה על פסלות דין עת נערכה הצוואה. המערערת הציעה לראות את ביטול ההכרזה על הפסלות כרטרואקטיבית. בית-המשפט נתן דעתו לטענה, אולם אף שבמקרה שעמד בפניו הוא לא נזקק להכריע בה, הוא ציין שהדעה המקובלת היא שביטול ההכרזה הינו קונסטיטוטיבי וזאת כל עוד אין החלטה מפורשת כי ביטול ההכרזה הינו רטרואקטיבי (ע"א 2328/91 אדם נ' איידליץ [2]). 21. אין ללמוד מהאפשרות שהובאה בפסק-הדין הנ"ל, בדבר ביטול רטרואקטיבי של הכרזה על פסלות דין, בכל הנוגע לשאלה העומדת לדיון כאן. ביטול רטרואקטיבי של פסלות דין אינו פוגע בצדדים שלישיים, אלא להפך, משכלל פעולות שנזקקו לאישור הנציג או שניתנות היו לביטול בידי הנציג. לעומת זאת, הכרזה רטרואקטיבית פוגעת בוודאות המסחר והופכת פעולות שביצע אדם לבטלות או ניתנות לביטול. 22. בע"א 682/88 עבדו נ' חורי [3], נעשתה עיסקה למכר מקרקעין בין לוקה בשכלה ואמה למר חורי. העיסקה לא נרשמה ומאוחר יותר נפטרה האם, והלוקה בשכלה הוכרזה כפסולת-דין. מר חורי עתר לרישום זכויותיו בקרקע והאפוטרופוס שנתמנה לה ביקש לבטל את עסקת המכר בטענות מטענות שונות. בין היתר טען האפוטרופוס כי הלוקה בשכלה לא הייתה כשירה באותה העת להתקשר בהסכם המכר. בבית-המשפט המחוזי נדחתה הטענה ונקבע כי הכרזתה של הלוקה בשכלה כפסולת-דין פועלת מכאן ולהבא וכל עוד לא הוכרזה הלוקה בשכלה כפסולת-דין, פעולותיה אינן נפסדות מעצמן. בית-המשפט העליון סבר אף הוא כי ההכרזה הינה קונסטיטוטיבית: "הכרזתה של המערערת כפסולת דין שנעשתה בשנת 1978, ככל הנראה, לפי סעיף 8 לחוק הכשרות, היא קונסטיטוטיבית, ופועלה מכאן ולהבא... הווה אומר, בכל הנוגע לכשירותה של המערערת לעשיית פעולות משפטיות עד שנת 1978, היתה זו כשירות מלאה". (עוד ראה: ע"א 162/74 פרידמן נ' בדריאן [4], בעמ' 726; ת"א (חי') 537/75 שילה פסולת דין באמצעות אפוטרופסיה נ' קמחי [18], בעמ' 122; ת"א (ת"א) 418/90 כהן נ' אביבי [19]). 23. משפנינו לדעות מלומדים, כפי שאלו מוצאות את ביטוין בספרות המשפטית, מצאנו תמימות דעים כי הכרזה על פסלות דין הינה קונסטיטוטיבית (א' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [23], בעמ' 1014; א' זמיר, מ' א' ראבילו, ג' שלו בספרם הנ"ל [22], בעמ' 33; א' ברק חוק השליחות (כרך א) [24], בעמ' 662; א' בן דרור החסויים במשפט [25], בעמ' 105). 24. המשפט העברי אינו מכיר בהכרזה משפטית כוללת ועקרונית כי אדם הוא בלתי כשיר לבצע פעולות משפטיות, אלא קובע כי שוטה אינו בעל יכולת לבצע פעולות משפטיות. במשפט העברי תיבחן כל פעולה ופעולה שביצע החולה בנפשו והלקוי בשכלו ויוחלט האם נעשתה עת האדם היה כשיר לעשותה, או שדינה לבטלות. בהלכות מכירה מונה הרמב"ם שלושה "שאין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה" והם החרש, השוטה והקטן. על שוטה נאמר כי: "השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר, ואין מתנותיו קיימות, ובית דין מעמידים אפוטרופוס לשוטים כדרך שמעמידין לקטנים" (הרמב"ם, הלכות מכירה, כט, ד [א]). הרמב"ם מתייחס גם לדינה של עיסקה שבוצעה על-ידי אדם שלעתים הינו בלתי שפוי ועתים הינו שפוי, וקובע כי נדרשים עדים כדי להוכיח כי העיסקה לא הושפעה משטיונו של השוטה: "מי שהוא עת שוטה ועת שפוי כגון אלו הנכפין, בעת שהוא שפוי כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה" (הרמב"ם, הלכות מכירה, כט, ה [א]). 25. לסיכום, עולה ששאלת פעולותיהם של חולה בנפשו ולקוי בשכלו טרם הוכרזו כפסולי-דין אינה עניין להכרזה רטרואקטיבית, אלא עניינה בהיעדר גיבוש הרצון או פגם ברצון מבצע הפעולה, כפי שאלו מוצאים את ביטויים בכל עיסקה ועיסקה שבוצעה ובהתאם לדין הכללי. תכלית חוק הכשרות המשפטית 26. המסקנה האמורה מתיישבת עם תכליתו של חוק הכשרות המשפטית. חוק הכשרות המשפטית בא במטרה להסדיר את הכלל בדבר הכשרות המשפטית וכן את החריג - היעדר כשרותם המשפטית של פסול-הדין והקטין. עניין החולה בנפשו ולוקה בשכלו שטרם הוכרזו כפסולי-דין, או אינם עולים כדי פסולי-דין מאחר ויכולים לדאוג לחלק מענייניהם, נשאר "פתוח" ויוסדר בהתאם לדין הכללי: "...אצלנו בחר המחוקק בדרך של קביעת הכרזת פסלות שלמה ומלאה לפי סעיף 8 ואם אדם לא הוכרז כפסול דין הריהו כשר לפעולות משפטיות. כפי שאפשר לראות מתוך דברי ההסבר להצעת חוק היחיד והמשפחה (סעיף 5) ידע המחוקק על אפשרויות אחרות אלא בחר בשביל מדינתנו בדרך זו. כמובן, ישנם מצבים שאדם אינו פסול דין, אך בגלל היותו שכור או מחמת הפרעה נפשית אינו מסוגל להבין או לשקול את מעשיו ואם עשה פעולה משפטית במצב זה יוכל הוא או יורשו לבקש לבטלה מחמת פגם ברציה, בהבנה או בהבעת רצון, אבל אלה הם פרטים בעניני חוזים ואינם ענין לפסילת אדם מראש לפעולות משפטיות" (ת. אפוט. (ת"א) 301/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' פ.ל [20], בעמ' 255-254). 27. הטעמים הבאים תומכים אף הם במסקנה כאמור כי הפתרון לפעולות שבוצעו ללא הכרה אינו בתחום חוק הכשרות המשפטית - הכרה רטרואקטיבית במבצע הפעולה כפסול-דין, אלא מתחום יסודות העיסקה המשפטית הנדונה: (א) חוק הכשרות המשפטית נוקב בכלל: כל אדם כשר לפעולות משפטיות והחריג הוא היעדר הכשרות, וככל חריג יש לפרשו בצמצום ובדווקנות (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית וע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר-סבא [5], בעמ' 642; רע"א 2853/96 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח [6]), בכדי שלא לפגוע בזכויות קנייניות של צדדים שלישיים ובכבוד האדם של חולי הנפש והלוקים בשכלם. (ב) האיזון בין הביטחון המסחרי לבין הרצון להגן על החולים בנפשם והלוקים בשכלם מפני עצמם ומפני ניצול מצוקותיהם בידי אחרים, מחייב להיזהר בהכרזה על פסלות דין רטרואקטיבית. כך גם לאחר חקיקת חוקי היסוד, שאמנם משנים את נקודת האיזון בפרשנות חקיקה שקדמה להם, אולם נראה כי בשאלה הנ"ל אין לשנות את האיזון הראוי. יש לאפשר ודאות בחיי המסחר כל עוד לא הוכרז אדם כפסול-דין והופיע בפנקס הרישום המרכזי ככזה. (ג) הכרזה רטרואקטיבית על פסלות דין תדביק תווית לכל ציבור חולי הנפש והלוקים בשכלם. אנשים יימנעו מביצוע עסקאות עמם בשל החשש שהעיסקאות הינן "על תנאי" ויכול ובעתיד תבוא הכרזה כי האדם היה פסול-דין בעת עשייתן, וחלק מהעיסקאות תהינה בטלות או ניתנות לביטול. (ד) הנפקות של הכרזה על אדם כפסול-דין במשפט האזרחי הינה רחבה עד למאוד ויש להפעילה רק במקרים בהם חולה הנפש או הלוקה בשכלו אינם יכולים לדאוג לענייניהם. הכרזה כאמור מביאה בהכרח לביטולן של פעולות כדוגמת השליחות (סעיף 14(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965) והצעה חוזית שהופנתה לאדם (סעיף 4(2) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים)), ומונעת ביצוע פעולות אוטונומיות מצד המוכרז, מאחר ונדרש אישור הנציג, מראש או בדיעבד, ולעתים אישור בית-המשפט לביצוע הפעולה. בשנת 1964 ביקש היועץ המשפטי לממשלה להכריז על אדם כפסול-דין בשל מחלת נפש ממנה סבל. חוות-הדעת הרפואית שהוגשה קבעה כי האדם מסוגל לדאוג לענייניו ולשמור על האינטרסים שלו פרט לנקודה אחת, "חוסר אובייקטיביות כלפי אשתו". היועץ המשפטי סבר כי יש להכריז על האדם כפסול-דין בשל החשש כי לא ישיג לעצמו תנאים טובים בענייני ממון עת יתגרש מאשתו. כבוד השופט קיסטר שישב בדין דחה את הבקשה והסביר כי: "הכרזת אדם כפסול דין מטילה עליו גם כתם בעיני החברה ומקשה ומכבידה עליו בכל פעולותיו. אין איפוא להרחיב ולתת פירוש כה מרחיב למושג 'לדאוג לכל עניניו' כפי שמבקש בא-כח היועץ המשפטי. המונח אינו מסוגל לדאוג לעניניו הוא מובן למדי לפי דעתי, היינו שאדם בדרך כלל אינו יכול לדאוג לעצמו, וכאן הוא מסוגל לדאוג לעצמו אלא יש פה אצלו חולשה בענין מסויים ומפאת חולשה בענין זה אין להגיד שאינו מסוגל לדאוג לעניניו בכלל. גם לגבי אדם שאינו מסוגל לדאוג לעניניו נאמר בסעיף 8 הנ"ל שבית המשפט רשאי להכריזו פסול דין ובכן רשאי, אבל אינו חייב ואם אין התנאי הזה שאינו מסוגל לדאוג לעניניו קיים אזי בית המשפט אינו רשאי להכריזו כפסול דין" (ת. אפוט. (ת"א) 301/64 הנ"ל [20], בעמ' 255). (ה) תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סדר הדין וביצוע) קובעות כי ליד בית-המשפט המחוזי בירושלים יתנהל משרד ובו רישום מרכזי של אלו שהוכרזו כפסולי-דין. הרישום יהיה פתוח ונגיש לכל החפץ לעיין בו וללמוד מיהו פסול-דין ומי לאו. מה משמעות תהיה למרשם אם אדם הסתמך עליו וביצע עיסקה עם חולה הנפש או לוקה בשכלו, עיסקה אשר בדיעבד יכול ותתבטל במידה ובית-המשפט יכריז רטרואקטיבית על חולה הנפש או הלוקה בשכלו כפסול- דין? (ו) הקביעה כי ניתן להכריז על פסלות דין רטרואקטיבית לא תעודד פנייה מראש להכרזה על אדם כפסול-דין, מפני שהדרך לעתור להכרזה על פסלות דין רטרואקטיבית תיוותר פתוחה. לאקונה 28. נראה כי מאחר ואין הסדרה לשאלה מה דינו של החולה בנפשו והלוקה בשכלו בטרם הוכרזו כפסולי-דין, ומפרשנות חוק הכשרות המשפטית בהתאם לתכליתו עולה כי אין הוא בא להסדיר את כשרות פעולותיהם של חולי הנפש והלוקים בשכלם בטרם הוכרזו כפסולי-דין, אנו עומדים בפני חסר (לאקונה). עלינו להשלים את הנורמה החסרה באופן שתוגשם תכליתו של ההסדר (ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - המרכז [7], בעמ' 724; על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו [8], בעמ' 405; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ [9], בעמ' 323-324; בג"ץ 4267/93 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל [10], בעמ' 457; ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי" [11]; א' ברק פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית [26], בעמ' 461). 29. אנו מוצאים מספר התייחסויות לכך שהשאלה העומדת לדיון כאן הינה בגדר חסר במשפט: במאמרו של פרופ' ברק "עצמאותה של הקודיפיקציה האזרחית החדשה: 'סיכונים וסיכויים' [33] מוצגת השאלה מה תוקפה המשפטי של פעולה שבוצעה בידי אדם שמחמת ליקוי בשכלו או מחלת נפש אינו מסוגל לדאוג לענייניו, אולם הוא לא הוכרז כפסול-דין. לדעתו, השאלה אינה מוסדרת בחוק הכשרות המשפטית או בחוק החוזים (חלק כללי) ולפיכך הינה בחזקת לאקונה, שהשלמתה תיעשה מחוק החוזים משום ש"מיקומה של לאקונה תסווג בחוק הנהנה מ'עצמאות החוק' ולא בחוק שאינו נהנה מ'עצמאות החוק'" (שם, בעמ' 27, 31). המאמר נכתב טרם חקיקתו של חוק יסודות המשפט, תש"מ-1980, אשר הסדיר את מקורות ההשלמה לחקיקה הישראלית וניתק את ההפניה למשפט האנגלי להשלמת הלאקונה. 30. התייחסות נוספת לסוגיה מצויה במאמר שפרסמו י' אנגלרד ומ' בס "פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז כפסול דין" [34], בו נבחנה הסדרת תוקפן של פעולות שביצע חולה בנפשו או לוקה בשכלו שטרם הוכרז כפסול- דין. מסקנת המאמר הייתה שהנושא אינו מוסדר בהסדר כולל במשפט הישראלי, ויש להסדירו בחקיקה, באמצעות תיקון לחוק החוזים. בספרו הנ"ל פרשנות במשפט [26] עומד א' ברק על ההבחנה שיש להעמיד בין פרשנות למילוי חסר. להדגמת דבריו מביא הוא את המקרה הבא: "טול נורמה חקוקה הקובעת, כי פעולה משפטית של קטין פגומה. הפעילות השיפוטית בהבנת הדיבור 'קטין', 'פעולה משפטית' ו'פגומה' היא פעילות פרשנית. כתוצאה מפעילות זו נקבע, כי ההוראה אינה חלה על פעולה משפטית של חולה נפש בגיר. נניח עוד כי נקבע, כי באשר לחולה נפש בגיר, קיים בשיטה חסר, שיש להשלימו בהיקש מדין הקטין. הפעילות השיפוטית קובעת, כי לעניין פעולה משפטית של חולה נפש יש להקיש מההוראה בעניין קטין, וכתוצאה מכך יש ליצור נורמה חדשה, לפיה פעולה משפטית של חולה נפש בגיר היא פגומה. פעולה זו אינה פעולה שיפוטית פרשנית. אמת, זו פעילות על בסיס הפרשנות, אך היא נעשית מעבר לה. תוצאתה היא נורמה הלכתית חדשה, לפיה פעולה משפטית של בגיר חולה נפש פגומה" (א' ברק בספרו הנ"ל פרשנות במשפט [26], בעמ' 433 וכן ראה א' זמיר, מ' א' ראבילו, ג' שלו בספרם הנ"ל [22], בעמ' 33). 31. מכאן, עלינו להשלים את הנורמה החסרה באופן אשר יגשים את תכלית ההסדר. אמנם, יש חוקים במשפט האזרחי המסדירים את נפקות הפעולה שבוצעה בידי אדם חולה בנפשו או לוקה בשכלו אף שטרם הוכרזו כפסולי-דין. לדוגמה, חוק הירושה קובע כי אדם אשר לא ידע להבחין בטיבה של צוואה אינו כשר לצוות, גם אם לא הוכרז כפסול-דין (סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 וכן ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק [12]). פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 מסדירה אף היא בתקנון לדוגמה (התוספת השניה בסעיף 63) את הצבעתו של חבר "...שהוא לקוי בשכלו או שבית משפט מוסמך לדבר הכריזו פסול דין...". ברם חוק הנאמנות קובע כי "קטין, פסול דין, פושט רגל ותאגיד שניתן עליו צו פירוק אינם כשרים להיות נאמן של הקדש" (סעיף 21(ד) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979). הוראות חקיקה אחרות נוקטות גם כן, לכל היותר, במושג פסול-דין ככל שזה מבואר בחוק הכשרות המשפטית, ולא מפרטות מה הדין במקרה בו אדם הינו לוקה בנפשו או בשכלו, אולם טרם הוכרז כפסול-דין. 32. יודגש שוב כי במקרה העומד בפניי איני נדרשת לקבוע האם פעולות החסוי דינן להתבטל מכוח הדין הכללי החל עליהן, מאחר והפעולות המשפטיות אותן ביצע החסוי עת היה חולה נפש, נדונו בבתי-המשפט בתל-אביב - שם נתבע החסוי על חובותיו לבנק דיסקונט ושם הועלו טענותיו מדוע על הפעולות שביצע להתבטל מכוח הדין הכללי. 33. באין הסדר ספציפי בחקיקה האזרחית בנוגע לתוקפן של פעולות שנעשו ללא הכרה, יש לפעול בהתאם לחוק יסודות המשפט ולהקיש מהדין הכללי בנוגע לנפקותה של הפעולה (א' ברק "החסר (לאקונה) במשפט וחוק יסודות המשפט" [35], בעמ' 313). אין לקבוע מסמרות מהם המקורות מהם יבוצע ההיקש להשלמת החסר בנורמה. ההיקש יכול וייעשה מהוראות חקיקה ספציפיות (כדוגמת דיני הפגמים בחוק החוזים וה-‎NON MUTCAF TSE בדיני החוזים והשטרות), מעקרונות כלליים במשפט (כדוגמת נורמות ההגינות ותום-הלב), או מהסדרים הנקובים בנוגע לחסרי כשרות (כדוגמת הקטין בחוק הכשרות המשפטית), והכל בהתאם לנסיבות העניין: מיהות הצדדים, חומרת הפגם במבצע הפעולה, ואופי הפעולה המבוצעת. 34. אבאר את הנאמר בדוגמה. נניח וראובן, שהינו חולה נפש, כרת חוזה עם שמעון. פעולתו זו של ראובן לא תהא פסולה בהכרח מחמת היותו לוקה בשכלו או חולה בנפשו ואין להורות על ביטולה מתוקף הכרזה רטרואקטיבית על ראובן כפסול-דין. בית-המשפט אליו פונה ראובן או נציגו לביטול העיסקה יבחן, האם התגבש רצונו של ראובן לביצוע הפעולה, והאם בשל מצבו נפגם ביצועה: האם קיימת הייתה עדות חיצונית אובייקטיבית מצד ראובן לכרות את החוזה; במידה והחוזה נכרת כאשר היה פגם בהכרה יכול והוא יבוטל מאחר ו"לא נעשה דבר" (MUTCAF TSE NON); אם ידע שמעון על היות ראובן חולה נפש ייתכן ובמקרים מסוימים יבוטל החוזה בשל חוסר תום-לבו של שמעון או השפעה בלתי הוגנת מצדו; היה ונסיק כי לא נפגם הרצון להתקשרות החוזית, נבחן האם היותו של ראובן חולה נפש אינה משום פגם בחוזה המצדיק את ביטולו מחמת טעות, הטעיה או עושק; היעדר הכרה בביצוע ההתקשרות החוזית יכול ויביא לסיכול ביצועה של עיסקה (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). קצרה היריעה מלנקוב בכל המקורות מהם ניתן להקיש על בטלותה של פעולה שביצע חסר הכרה טרם הוכרז כפסול-דין, ואין לראות במקורות שיובאו להלן כרשימת מקורות סגורה, אולם יש ברשימה הנ"ל כדי לפתוח צוהר למקורות אליהם ניתן לפנות לשם היקש, במקרים הנופלים לפתחו של בית-המשפט: לבטלות פעולות חוזיות שביצע חסר הכרה טרם הוכרז פסול-דין, בעילות כפייה, עושק, טעות וסיכול: י' אנגלרד בספרו הנ"ל [21], בעמ' 157-151; ג' שלו דיני חוזים [27], בעמ' 86, 249; א' פרידמן, נ' כהן בספרם הנ"ל [23], בעמ' -688 682, 1015-1014; א' בן דרור בספרו הנ"ל [25], בעמ' 111-105; י' אנגלרד, מ' בס, במאמרם הנ"ל [34]; ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור [13]; ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון [14], בעמ' 767; ע"א 10/81 חיים כהן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' גדע [15], בעמ' 640; ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא [16], בעמ' 717; ת"א (חי') 537/75 הנ"ל [18]; לביטול פעולות חד-צדדיות שבוצעו על-ידי חסר הכרה שלא הוכרז כפסול-דין ראה: י' אנגלרד בספרו הנ"ל [21], בעמ' 156; האם ניתן ליצור שליחות על-ידי אדם חסר הכרה אשר לא הוכרז פסול-דין ראה: א' ברק בספרו הנ"ל חוק השליחות [24], בעמ' 663-662; לביטול פעולה בדיני השטרות מחמת שלא נעשה דבר ראה: א' פרידמן, נ' כהן בספרם הנ"ל [23], בעמ' 688-682; י' זוסמן דיני שטרות [28], בעמ' 250-246; ש' לרנר דיני שטרות [29], בעמ' 371-370 המפנים לדיני החוזים הכלליים; להיקש מפעולות קטין לפעולות חסר הכרה שלא הוכרז כפסול-דין ראה: א' ברק בספרו הנ"ל פרשנות במשפט [26], בעמ' 433. הדין הפלילי 35. טענה אחרת שמעלים המערערים, היא שיש להקביל את האפשרות להכרזה על אדם כפסול-דין רטרואקטיבית למשפט הפלילי, בו נקבע רטרואקטיבית כי אדם לא היה אחראי למעשה בעת עשייתו. אין ממש בטענה זו של המערערים. אין ללמוד מתכליותיו של החוק הפלילי שעיקרן ענישה, הרתעה והכוונת התנהגות - בהם אין כל טעם כשאין ביכולתו של אדם לשלוט במעשיו או להבין את הפסול שבהם - לדין האזרחי, שתכליתו האיזון בין הוודאות המסחרית להגנה על פסולי-הדין. חוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע בסייגים לאחריות הפלילית, בסעיף 34ח שכותרתו "אי שפיות הדעת" כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה" (ההדגשה שלי - מ' ש' א'). במשפט הפלילי שאלת שפיותו של אדם עלולה להתעורר בשלושה שלבים שונים: האחד, האם האדם כשיר לעמוד לדין על מעשיו. השני, לשם הקביעה האם אדם היה אחראי למעשהו עת ביצעו. השלישי, בעת ריצוי העונש כאשר עלול הנאשם להתגלות כבלתי שפוי (י' בזק אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו [30], בעמ' 217-194 ורע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל [17], בעמ' 139-138). המדדים לבחינת שפיותו של אדם בכל אחד מהמקרים שפורטו לעיל הינם שונים והינם פרטניים בהתאם לשפיות האדם בעת כל שלב משלבי ביצוע העבירה, ההעמדה לדין וריצוי העונש. ההכרעה כי אדם פטור מאחריות פלילית בשל אי- שפיות הדעת אינה נוגעת בהכרח לעבירות פליליות אחרות שבוצעו על-ידיו וכל מקרה בו עולה טענת היעדר השפיות כטענת הגנה, היא נבחנת לגופה: "ניתן אפוא לסכם, בשלב זה, כי טירוף הדעת, השכלי או הרצוני, כעילה השוללת את הכשרות הפלילית, מחייב: - מן הבחינה המהותית, מחלה או ליקוי שפגעו ברוחו של האדם, במשמעות האמורה, בהבדל מתופעות ארעיות ופחות שורשיות כאמור לעיל; - מן הבחינה הכמותית, מחלה או ליקוי שגרמו לשיבוש טוטאלי ברוחו של האדם, המנתק אותו כליל מהבנת התנהגותו לאור כללי המציאות הפיזית או הערכית, או משתק כליל את כוח רצונו לענין הבחירה בין התנהגותו לבין ההימנעות ממנה; - מבחינת העיתוי, השיבוש האמור ברוחו של האדם צריך להיות, לפי המשתמע מכל אלה, עובר להתנהגותו הפסולה, ובהמשך עובר לכל שלב מבין שלבי ביצועה והשלמתה" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין [31], בעמ' 661; ההדגשות במקור - מ' ש' א'). במשפט האזרחי, במקרה בו אדם טוען כי נעדר הכשירות לבצע פעולה מחמת חולי נפשי או ליקוי שכלי, תיבחן הפעולה המשפטית באופן פרטני, ובמידה ולא התקיימו כל יסודותיה או נפגם טיבה בשל ביצועה ללא הכרה, יורה בית-המשפט על ביטולה מכוח ההסדר המשפטי החל עליה ובהיעדר הסדר משפטי מלא, מכוח היקש מהדין הכללי כפי שפורט לעיל. בנוסף לכך, מעמיד המשפט האזרחי כלי המקנה את האפשרות לקבוע באופן רחב וגורף כי אדם אינו כשר לבצע פעולות משפטיות מכאן ואילך, תוך יידוע הציבור באמצעות רישום, כי האדם אינו כשר לפעולות משפטיות, דינו אינו כדין כל אדם המבצע פעולה משפטית, ופעולותיו ייבחנו בהתאם לקבוע בחוק הכשרות המשפטית: "לבסוף יש לציין, כי אין זהות בין המבחנים הקובעים את אי-אחריותו של אדם בפלילים ובין התנאים להכרזת פסלותו. מושג אי-היכולת לדאוג לענייניו הוא בדרך כלל רחב יותר ממצב נפשי קבוע, השולל אחריות פלילית" (י' אנגלרד בספרו הנ"ל [21], בעמ' 148; וראה גם א' זמיר, מ' א' ראבילו, ג' שלו בספרם הנ"ל [22], בעמ' 31). סיכום כללי 36. אשר-על-כן, אינני מקבלת את הטענה שיש להכריז על פסלות דין רטרואקטיבית. במידה ואדם ביצע פעולה במישור האזרחי, וטוען כי היא בוצעה כאשר לא היה כשיר לעשותה מחמת חולי נפשי או ליקוי שכלי, תיבחן טענתו מכוח הנורמה הספציפית החלה במקרה ובהיעדר הסדר משפטי מספק, מכוח השלמת חסר בהיקש מהדין הכללי. כל ערכאה בה תתעורר השאלה תבחן האם דין הפעולה שנעשתה בידי החולה בנפשו או הלוקה בשכלו להתבטל, ומה נפקות ביטולה. ההכרזה על כשרותו המשפטית הכללית של אדם מכאן ולהבא, הייתה ועודנה בסמכותו הייחודית של בית- המשפט לענייני משפחה (סעיף 78 לחוק הכשרות המשפטית). 37. הערעור נדחה. לאור הנסיבות איני רואה מקום לחיוב בהוצאות. פסול דין