א. הערעור שבפנינו הוא על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (ס. הנשיא כב' השופטת א. קנטור) מיום 9.3.11 + 26.6.11 בת.פ. 10036-07-09 לפיו נדון המערער לשלושה חודשי מאסר בפועל אותם נתאפשר לו לרצות בעבודת שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, ותשלום קנס בסכום של 20,000 ₪ או 4 חודשי מאסר. תשלום הקנס יתבצע ב-20 תשלומים. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: במועד הרלוונטי לכתב האישום היה המערער מנהל בחברת לזרוביץ עטיה בע"מ (הנאשמת מס' 1 - להלן: "החברה") שהעסיקה, באמצעות המערער, עובדים וקבלני משנה. נטען באישום הראשון שהמערער והחברה חייבים היו לפי סעיפים 117 + 166 לפקודת מס הכנסה לשלם לפקיד השומה, עד ה-15 בכל חודש, את המיסים שניכו במקור מן המשכורות ו/או התשלומים ששולמו לעובדים או לקבלני המשנה בחודש הקודם. ואולם, המערער והחברה לא העבירו (ללא הצדק סביר) לפקיד השומה, במועד כנדרש בפקודת מס הכנסה ותקנותיה, את המיסים שניכו מן המשכורות ו/או התשלומים ששולמו לעובדים או קבלני המשנה, וזאת לתקופה דצמבר 2002 עד אפריל 2003, בסכום של 173,031 ₪, חמש עבירות של אי-העברה במועד של מס שנוכה, לפי סעיף 219 + סעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה. באישום השני נטען שהחברה והמערער חייבים היו לפי סעיפים 131 + 117 לפקודת מס הכנסה להגיש דו"ח על הכנסותיה של החברה, ואולם, המערער והחברה, ללא סיבה מספקת, לא הגישו במועד את הדו"חות כנדרש לפי הפקודה והוראותיה בגין שנות המס 2002 ו-2003 ו-2004, ובכך ביצעו שלוש עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216(4) וסעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה. ג. בישיבת בית משפט קמא מיום 3.1.2010 הודה המערער בעובדות כתב האישום בנוגע לחברה ביחס למועדים בהם הוא שימש כמנהלה ובטרם נכנסה להליכי פירוק. לאחר מכן הודה המפרק בשם החברה בכל המיוחס לה בכתב האישום. החברה, שנקלעה להליכי פירוק, נדונה לתשלום קנס בסך 100 ₪. בישיבה הנ"ל של בית משפט קמא מיום 3.1.2010, שבה כאמור נכח המערער עצמו, הודה בא כוחו דאז, עוה"ד בן חמו, בעובדות כתב האישום המיוחסות למערער, אך מועד הכרעת הדין והטיעונים לעונש נדחה ליום 11.3.10 כדי לאפשר למערער להסיר את המחדלים. ד. בישיבה נוספת מיום 12.4.10 נדחה הטיעון לעונש ליום 8.6.10 בנימוק שיש צורך בקבלת נתונים ממס הכנסה. ביום 22.12.10 התקיימה ישיבה שבה כבר היה מיוצג המערער על ידי בא כוחו הנוכחי, עוה"ד ר' כהן, התבקשה דחיה נוספת כדי לאפשר למערער להסיר את המחדלים, והדיון נדחה להכרעת דין ולטיעונים לעונש ליום 10.2.11, ואכן, במועד זה ניתנה הכרעת דין לפיה הורשע המערער בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום ונשמעו הטיעונים לעונש. ה. בטיעוניה לעונש מיום 10.2.11 בפני בית-משפט קמא טענה ב"כ המדינה שלחובת המערער שתי הרשעות קודמות בעבירות על חוק מע"מ, האחת בת.פ 1597/00, השניה בת.פ. 2824/04. ב"כ המדינה ביקשה כי יוטל על המערער עונש מאסר בפועל לריצוי ממשי, קנס גבוה ומאסר על תנאי, זאת לנוכח חומרת העבירות, מספרן הרב, ההרשעות הקודמות, ואי הסרת המחדלים במלואם. ו. הסנגור עמד לעומת זאת בטיעונו, בפני בית-משפט קמא, על השיהוי הארוך בהגשת כתב האישום, כשהודעה ראשונה נגבתה מן המערער במאי 2004 ואילו כתב האישום הוגש בחודש יולי 2009. לטענת הסנגור, לפחות בענין אי הגשת דו"חות רובצת האחריות גם על רואה החשבון של החברה, אשר כלל לא נחקר. עוד טען הסנגור שגזר הדין משנת 2004 בעבירות לפי חוק מע"מ מתייחס לתקופה של כתב האישום נשוא הדיון, והיה מקום לכך שרשות המיסוי תגיש כתב אישום אחד, בעוד שבענייננו חלפו כחמש שנים עד שהוגש כתב האישום בגין העבירות לפי פקודת מס הכנסה למצער, היה על רשות המיסוי להודיע לאחר הגשת כתב האישום בענין המע"מ, שבדעתה להגיש כתב אישום גם בגין העבירות לפי פקודת מס הכנסה. מוסיף הסנגור, שבנובמבר 2003 נתמנה לחברה נאמן בהקפאת הליכים שסילק את המערער ושותפו ממשרדי החברה, ולאחר כמה שבועות, משנוכח הנאמן לדעת שהחובות בדין קדימה יעלו על מה שאפשר לגבות, השתחרר מן המינוי והחברה חדלה מכל פעילות ונתמנה לה מפרק. כן הצביע הסנגור על מכתבו של הנאמן בהקפאת הליכים מיום 1.6.04 על כך שבסיום תקופתו כנאמן (בערך בנובמבר 2003) ארעה גניבה במשרדי החברה וכל המחשבים, כולל הנהלת החשבונות שבהם, נעלמו. ז. לטענת הסנגור, קריסת החברה היתה משום שמשרדי הממשלה עמם עבדה החברה לא העבירו לה כספים במועד. הגם שהסנגור ציין בפני בית-משפט קמא שאין די בטענותיו לביסוס טענת "הגנה מן הצדק", הרי הוא הוסיף שלדעתו יהא לכך משקל משמעותי לענין העונש. הסנגור הגיש ריכוז פסיקה לעיונו של בית משפט קמא, כשהוא מדגיש שכתב האישום הוגש לאחר חמש שנים, רואה החשבון לא נחקר, ובכך יש אכיפה בררנית ופגיעה בראיות ומחדל חקירתי. הסנגור גם ציין בפני בית-משפט קמא שהחל מנובמבר 2003 המערער לא היה עוד בחברה, ב-2004 המערער בכלל לא היה בחברה שכבר לא היתה פעילה, ומכאן שלא היתה למערער אפשרות להגיש דו"חות ל-2003 ו-2004, והוא אף לא היה חייב בכך (לגבי 2004). הסנגור אישר שהמערער אמנם הודה בעבירות של אי הגשת דו"חות, אך לטענתו זהו נושא זניח. ח. עוד טען הסנגור בפני בית-משפט קמא שבעיקרו של דבר, העבירות הן "טכניות" ולא נלוותה להן כוונת מרמה. הסנגור טען שהחברה העסיקה בזמנו 160 עובדים ופעלה כ-25 שנה, ונקלעה למצב כלכלי קשה מחמת עיכוב תשלומים מצד משרדי הממשלה. עד אז ניהלה החברה את ספריה למופת, והמערער הגיע לפשיטת רגל עקב הקריסה העסקית. הסנגור הביא לידיעת בית-משפט קמא שהמערער עובד כשכיר במשכורת של כ-6,100 ₪ והוא מוצא עצמו בגיל 60 ללא כלום, ורעייתו נקלעה למצב שבגינו היא מטופלת תרופתית. עוד הצביע הסנגור על כך שהמערער עשה את מירב המאמצים לתשלום כספים על חשבון החוב, ואף שילם סך של 80,000 ₪ לסילוק חלק מחוב החברה. ט. בהתייחס לגזר הדין של כב' השופטת י. פרדלסקי בת.פ. 2824/04 (בגין עבירות המע"מ), לפיו נדון המערער לחודשיים מאסר בעבודת שירות, טען הסנגור בפני בית-משפט קמא שאילו היו כל העבירות מצורפות לאותו כתב אישום לא היתה תקופת המאסר בעבודות שירות מתארכת, למעט הקנס, ואולי המאסר המותנה, ואין זה ראוי שהפיצול המלאכותי יהא בעוכרי המערער. הסנגור עתר לכך שבית משפט קמא יסתפק במאסר מותנה, התחייבות כספית, וקנס על הצד הנמוך. י. גזר הדין ניתן ביום 9.3.11. בית משפט קמא עמד בגזר דינו על החומרה היתירה בה יש להתייחס לעבירות בניגוד לדיני המיסים. בהתאם לפסיקה אין להבדיל בין הגוזל את כספי הפרט לבין הגוזל את כספי הציבור. יש להחמיר בעונשם של המורשעים בעבירות מס שלא הסירו את המחדלים. אין במצוקה כלכלית של נאשמים, ובנסיבות אישיות, כדי להצדיק ביצוע עבירות. האינטרס הציבורי להחמיר בענישה גובר על האינטרס האישי גם כשמדובר בהרשעה ראשונה. בעבירות מסוג זה יש לגזור מאסר לריצוי בפועל. יא. מציין בית-משפט קמא בגזר דינו כי במקרה שבפנינו מדובר בעבירות חמורות של מס שנוכה ולא הועבר לאוצר המדינה ואי הגשת דו"חות במועד לפי פקודת מס הכנסה. המחדלים הוסרו, אך לא כולם. הדו"חות הוגשו, אם כי לא מבוקרים. בית משפט קמא לא היה מוכן לקבל את טענת הסנגור לפיה הוגש כתב האישום בשיהוי ניכר מה גם שניתנו הזדמנויות רבות למערער לשטוח את טענותיו בפני המאשימה, וכן להסיר את המחדלים טרם ייגזר הדין. יב. באשר לפיצול בין הגשת כתב האישום בשנת 2004 לפי עבירות המע"מ, לבין כתב האישום לפי פקודת מס הכנסה שהוגש ביולי 2009, ציין בית-משפט קמא בגזר דינו שאכן מדובר בשתי זרועות שונות של אכיפת החוק, ומדובר בשני חיקוקים שונים, מה גם שלפי סעיף 39 של חוק העונשין, יכול היה המערער לבקש שבית המשפט שדן אותו במסגרת ת.פ. 2824/04 ידון אותו גם בשל עבירות אחרות שעבר, אף אם לא נפתחו בגין אותן עבירות תיקי חקירה, וגם אם לא הוגשו כתבי אישום, ובלבד שהמערער היה מבקש זאת בפני בית-המשפט שדן אותו בגין עבירות המע"מ, ומודה בביצוע העבירות לפי פקודת מס הכנסה, נשוא התיק הנוכחי. ואולם, המערער לא נהג כך, הגם שיכול היה לדעת בשעה שנשפט בתיק המע"מ שאכן לא העביר במועד מס שנוכה ולא הגיש דו"חות במועד, ולכן המחדל רובץ אך לפתחו של המערער בלבד. יג. יחד עם זאת, הביא בית משפט קמא בחשבון שהמערער הודה ובכך חסך מזמנו של בית משפט, הסיר חלק ניכר מן המחדלים, וכן הביא בית משפט קמא בחשבון את השתלשלות העניינים בחברה, מינוי נאמן בהקפאת הליכים, ומינוי מפרק לחברה, וכן העובדה שחלק מן הסיבות לקריסת החברה הינן אי-העברה במועד של תשלומים שהגיעו למערער ולחברה ממשרד ממשלה שונים, כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי בגזר הדין שניתן בעבירות המע"מ בת.פ. 2824/04. יד. על יסוד כלל השיקולים החליט בית משפט קמא להטיל על המערער מאסר לתקופה קצרה שניתן להמירה בעבודת שירות, מאסר על תנאי וקנס. לפיכך ניתן גזר הדין כמפורט בפתח דברינו. בהחלטה מיום 26.6.11 החליט בית משפט קמא, לאחר קבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות, כי המערער ירצה את שלושת חודשי המאסר בפועל בעבודת שירות. טו. בערעורו המונח לפנינו מלין המערער על רכיב המאסר שהוטל בגזר הדין ולטענתו, מדובר בנסיבות ספציפיות וחריגות המצדיקות הקלה ממשית בגזר הדין. הסנגור מכוון את טיעונו לשיהוי של כ-5 שנים מאז החקירה עד הגשת כתב האישום, אכיפה בררנית כנגד המערער בלבד (לא הוגש כתב אישום כנגד רואה החשבון של החברה), פיצול כתבי האישום כך שב-2004 הוגש כתב אישום בגין עבירות מע"מ בת.פ. 2824/04, שם הוטלו על המערער חודשיים מאסר לריצוי בעבודת שירות, ולאחר מכן ביולי 2009 כתב האישום נשוא הדיון כאן, והמערער נאלץ להתמודד פעמיים עם שני כתבי אישום כשהמדובר, לטענת הסנגור, בעבירות מס "טכניות" של אי-העברת כספים. טז. עוד מוסיף הסנגור בערעורו שיש להביא בחשבון שהקריסה העסקית של החברה נגרמה מחמת עיכוב בהעברת כספים לחברה מצד רשויות המדינה, כפי שגם ציינה כב' השופטת פרדלסקי בסעיף 6 לגזר דינה בת.פ. 2824/04. מכל מקום, לדעת הסנגור, הנסיבות בתיק המע"מ היו חמורות מאשר במקרה שבפנינו, הסכום נשוא כתב האישום שם היה הרבה יותר גבוה, ולא היה שיהוי ניכר, ולכן גזר הדין במקרה שבפנינו צריך היה להיות, לטעמו של הסנגור, מתון יותר מאשר גזר הדין בתיק המע"מ אך למרות זאת בענייננו נגזרו על המערער 3 חודשי מאסר בעבודת שירות, ואילו בתיק המע"מ נגזרו על המערער חודשיים בלבד. לדעת הסנגור, בענייננו הענישה היתה צריכה להיות מתונה יותר. בנוסף, כך לטענת הסנגור, צריך היה להביא בחשבון את נסיבותיו של המערער, שהחברה שהוא ניהל ואשר העסיקה 160 עובדים, ותיפקדה שנים ללא רבב, קרסה, המערער היה לפושט רגל חסר נכסים, ונוכח גזר הדין עליו לרצות כיום, בגיל 62, פעם נוספת עבודת שירות. יז. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 22.9.11 חזר הסנגור המלומד עוה"ד ר. כהן על טיעוניו. הפרקליטה הגישה לנו את רישום הרשעותיו הקודמות של המערער וביקשה לדחות את הערעור, וכן טענה שיש לדחות את נסיונו של הסנגור לטעון שהמערער למעשה לא ביצע את העבירות, וכי הסנגור בחר שלא לכפור בפני בית-משפט קמא, לטענתו כדי לחסוך זמן שיפוטי, ועל יסוד זה מבקש הסנגור כיום ענישה קלה. מדגישה הפרקליטה שמשהודה המערער והורשע לפי הודאתו, אין מקום להרשות כיום טיעון החורג מגדרי ההודאה בעובדות כתב האישום. עוד טענה הפרקליטה שגזר הדין מקל עם המערער. שני הצדדים הפנו אותנו לפסיקה רלוונטית, כל אחד מנקודת מבטו. יח. מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. גזר דינו של בית משפט קמא מתחשב מאוד במערער ובנסיבותיו, ואין הצדקה להקלה נוספת כלשהיא. יט. נציין כבר עתה כי מקובלת עלינו במלואה טענת הפרקליטה, לפיה אין לקבל את עמדת הסנגור, שטען ביום 10.2.11 בפני בית משפט קמא שלכאורה אין מקום להרשיע את המערער בעבירה של אי-הגשת דו"חות לשנים 2003-2004, אך לדבריו, מכיוון שהענין הוא זניח, בוחר הסנגור שלא לבזבז זמן שיפוטי על טיעון הכרוך בחזרה מהודאה, ולכן הוא יעלה ענין זה במסגרת השיקולים לעונש (עמ' 14 לפרוט'). כך גם באשר לטיעוניו של המערער בנוגע לאכיפה בררנית. צודקת הפרקליטה בעמדתה שאת גישתו זו של הסנגור אין לקבל. המערער הודה באמצעות בא כוחו הקודם, עוה"ד בן חמו, בעובדות כתב האישום עוד בישיבת בית משפט קמא מיום 3.1.10 (עמ' 4 לפרוט'), משמע, למעלה משנה לפני ישיבת 10.2.11. הסנגור הנוכחי, עוה"ד ר. כהן, הופיע בשם המערער בפני בית משפט קמא עוד ביום 22.12.10, ואם סבור הסנגור שלא היתה הצדקה להודאה, כולה או מקצתה, או שיש לטעון להגנה מן הצדק, או לאכיפה בררנית, דבר לא מנע ממנו לעתור לחזרה מהודאה, כולה או מקצתה. משלא עשה כן, המסקנה הבלתי נמנעת היא שההודאה בעובדות כתב האישום עומדת בעינה בשלמותה. כ. בפני בית-משפט קמא הגדיר הסנגור את העבירות נשוא הדיון כ"עבירות מס טכניות" (ישיבת 10.2.11, עמ' 19 לפרוט'), כך גם בסעיף 4.4 של הודעת הערעור: "עבירות מס טכניות שביטוין אי העברת כספים". אין להשלים עם הגדרה זו. העבירות נשוא האישום הראשון עניינן סכום של 173,031 ₪ שניכו המערער והחברה ממשכורות ו/או תשלומים ששולמו לעובדים ו/או קבלני משנה בחודשים דצמבר 2002 - אפריל 2003 (חמישה חודשים) מבלי שכספים אלה הועברו לפקיד השומה, ודוק: עסקינן בכספים שהמערער והחברה ניכו משכרם של עובדים ו/או מתשלומים שהגיעו לקבלני משנה. בכך הפכו המערער והחברה לנאמנים על כספים אלה עבור קופת המדינה, שהרי כספים אלה שייכים לאוצר המדינה. כא. בצדק, קבעה שופטת קמא בסעיף 5 לגזר הדין: "בפסיקה נקבע כי אין להבדיל בין מי שגוזל את כספי הפרט למי שגוזל כספי ציבור ועל כן יש להחמיר בעונשם של מורשעים בעבירות מס אשר לא הסירו את כל המחדלים, שכן בהסרת כל המחדלים יש משום ביטוי לחרטה כנה ואמיתית של הנאשם". ברי שהעבירות נשוא האישום הראשון רחוקות מאוד מלהיות עבירות "טכניות", מה גם שמתוך סכום של 173,031 ₪ כספי ניכויים , הסיר המערער את המחדל לגבי 80,000 ₪ בלבד,דהיינו, פחות ממחצית. כב. גם העבירות נשוא האישום השני: אי הגשת דו"חות במועד לגבי הכנסותיה של החברה לשלוש שנות מס: 2002, 2003, 2004, אינן עבירות "טכניות", שהרי אי הגשת דו"ח מונעת מרשויות המס לקיים הליך מסודר של בירור מס האמת, קביעתו של המס המגיע לפי הנתונים הנכונים, וגבייתו. עיינו: "מדובר בעבירות שהן התשתית לקיומה של מערכת המס ולפעולתה התקינה. הגשתו של דוח מס אינה ענין טכני פעוט ערך, הדוחות המוגשים משמשים כלי ראשון במעלה בידיה של רשות המיסים למילוי חובתה לקיים הליך סדור והוגן. בגישת ההגשה אין להקל ראש והדבר מתבטא גם בסנקציה הנלוות להפרתה" [עפג (י-ם) 2072-11-10 עתאלי אוריאל נ' היועץ המשפטי לאגף מס הכנסה]". כג. הסנגור הלין, כאמור כבר לעיל, על כך שרשויות המס פיצלו את הליך האישום בין עבירות המע"מ, לגביהן הוגש כתב אישום עוד בשנת 2004 ת.פ. 2824/04 (בית-משפט שלום חיפה), לבין העבירות נשוא הדיון כאן לפי פקודת מס הכנסה, לגביהן הוגש כתב האישום ביולי 2009. בית משפט קמא דחה את טענותיו של הסנגור בסוגיה זו. עמדתו זו של בית-משפט קמא מקובלת עלינו. דהיינו: עסקינן בשתי זרועות אכיפה שונות, ושני חיקוקים שונים במהותם. הסנגור לא הצביע על זכות מוקנית של הנאשם לכך שיוגש כתב אישום אחד בגין כל העבירות הפיסקאליות שביצע (סעיף 6 בגזר דינו של בית-משפט קמא, עמ' 26). כד. העבירה האחרונה שביצע המערער בתיק נשוא הדיון היא אי-הגשת דו"ח לגבי שנת המס 2004, כשהמועד להגשתו היה בשנת 2005, ואילו כתב האישום הוגש, כאמור כבר לעיל, ביולי 2009. מוכנים אנו לקבל את טענת הסנגור שפרק הזמן שחלף עד הגשת כתב האישום בתיק זה ארוך יתר על המידה, והמדינה לא הביאה נימוקים שיהא בהם כדי להסביר את חלוף פרק הזמן הנ"ל, ואולם, בצדק הצביעה כב' השופטת קמא, בסעיף 6 לגזר הדין, על כך שדבר לא מנע מן המערער לבקש בת.פ. 2824/04 שבית המשפט שדן בעניינו ידון אותו גם בגין העבירות שביצע לפי פקודת מס הכנסה. סעיף 39(א) של חוק העונשין, התשל"ז -1977 קובע: "מי שהורשע בשל עבירה פלילית וביקש שבית משפט ידון אותו גם בשל עבירות אחרות שהוא מודה שעבר אותן, רשאי בית המשפט לאחר שניתן לתובע הזדמנות להשמיע טענותיו לענין זה - להרשיעו ולגזור את דינו...". סעיף 39(ה) של חוק העונשין מבהיר שבמונח "עבירות אחרות" הכוונה הן לעבירות בגינן הוגש כתב אישום, והן לעבירות שבגינן טרם הוגש כתב האישום, ובלבד שפרטי העבירות צויינו במידה הדרושה כדי לזהותן. כה. הסנגור הפנה את תשומת לבנו לע.פ 795/84 שלום הלוי ואח', שם דחה בית המשפט העליון את ערעור המדינה לאחר שעל נאשמים בעבירת שוחד הוטל מאסר על תנאי בלבד. אין הנדון דומה לראיה, שהרי בענין שלום הלוי חלפו תשע שנים ומחצה מאז ביצוע העבירה. לא זה המקרה שבפנינו, מה גם שבידי המערער היתה האפשרות להודות בעבירות נשוא הדיון כאן ולהישפט על מעשיו אלה בת.פ. 2824/04 בית-משפט שלום חיפה, שם ניתן גזר הדין בעבירות המע"מ ביום 7.11.05. נזכור שגם באותו הליך היה המערער מיוצג. בצדק מעירה שופטת קמא בסעיף 6 לגזר דינה: "הנאשם, למרבית הצער, לא עשה כן, על אף שיכול היה לדעת שאכן לא העביר במועד מס שנוכה, ולא הגיש דו"חות במועד. על כן, לא ניתן לזקוף לחובת המאשימה את מחדלו זה של הנאשם והוא רובץ לפתחו בלבד". לכך אין בידינו אלא להצטרף. כו. טענה נוספת שהעלה הסנגור היא שחלק מן הסיבות לקריסת המערער והחברה היא אי-העברה במועד של תשלומים שהגיעו לחברה ממשרדי הממשלה השונים. טענה זו נתקבלה גם על ידי כב' השופטת י. פרדלסקי שדנה בעבירות המע"מ בת.פ. 2824/04, סעיף 6 של גזר דינה: "6. מהמסמכים שב"כ הנאשם הגיש לבית-המשפט עולה, כי משרדי ממשלה שונים, לא העבירו לנאשמים תשלומים במועד ונאשמת 1 נקלעה לקשיים כלכליים. אמנם, אין הדעת סובלת, כי, מחד, זרוע אחת של המדינה אינה עומדת בתשלומיה במועד ומאידך, זרוע אחרת מבקשת להעניש על אי העברת חלק מהתשלומים הללו במועד למע"מ ואולם עד אשר ישונה החוק, אם בכלל, אין בכך כדי להצדיק את העבירות שביצע הנאשם. עם זאת, העובדה שמשרדי ממשלה היו חייבים כספים למאשימה ותשלומי המע"מ לא הועברו, בין היתר, כתוצאה מכך, יש בה, לדעתי, כדי להוות את אחד השיקולים להקלה בעונש, תוך האיזון הראוי שהנאשם שבפני כבר הורשע בעבר בעבירות אלו והצדדים הגיעו להסכמה על עונש מקל, בשל אי העברת כספים במועד ע"י משרדי ממשלה והרשעתו של הנאשם והעונש שהוטל עליו לא מנעו מהנאשם לחזור ולבצע את אותן עבירות. בנוסף, לקחתי בחשבון לקולא את הודאתו של הנאשם, החיסכון בזמן שיפוטי ונסיבותיו האישיות". כז. ראוי להעיר כאן שפקודת מס הכנסה מקנה אפשרות לקבלת ארכה להגשת דו"ח שנתי ולתשלום מס הכנסה, במידה שישנן נסיבות המצדיקות זאת. סעיף 133 לפקודת מס הכנסה קובע: "פקיד השומה רשאי, אם הוכח להנחת דעתו שקיימת סיבה מספקת לכך, לדחות את הגשת הדו"ח לפי סעיף 132(א) או (ב), הכל לפי הענין, למועד שיקבע, ובלבד שמי שקיבל דחיה כאמור - יגיש במועד האמור בסעיף 132(א) או (ב) הכל לפי הענין, דו"ח משוער על ההכנסה האמורה שייערך לפי מיטב אומדנו". בדומה לכך, סעיף 186 לפקודת מס הכנסה קובע: "פקיד השומה רשאי, אם ניתנה לו סיבה מספקת לכך, להאריך את המועדים לתשלום המס כולו או מקצתו, הנקבעים לפי סימן ב' או את המועדים לתשלום המקדמה, כולה או מקצתה, לפי סימן א', לתקופה שימצא לנכון, ובלבד שהנישום ישלם לתקופת הדחיה הפרשי הצמדה וריבית כמשמעותם בסעיף 159א(א)". כח. ניתן אפוא לראות כי נישום הנקלע למצוקה כלכלית, אינו עומד חסר אונים מול רשויות המס. אילו היה המערער שוטח בפני פקיד השומה את הנימוקים שבעטיים נבצר מן החברה לשלם את המס ולהגיש את הדו"חות במועד, הוא עשוי היה לקבל דחיית מועד להגשת הדו"חות, וכן לקבל ארכה לתשלום המס, הכל בהתאם לפקודת מס הכנסה. לרשות המערער עמדו אפשרויות לפעול בהתאם לחוק, אף במצב הכלכלי הקשה אליו הוא נקלע, אך הוא לא עשה כן. [בענין זה עיינו גם בפסקי הדין הבאים: ע"פ (מחוזי-חיפה) 3619/03 זיווד הצפון בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(א) 7783, בעמ' 7785 (מיום 28.4.2004, בפסקה 5 לפסק הדין); ע"פ (מחוזי-חיפה) 1379/06 דרהם נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(א) 6525, בעמ' 6528 (מיום 10.5.2007, בפסקאות 12-13 לפסק הדין); ע"פ (מחוזי-חיפה) 1409/06 קילים אלקטרוניקה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(3) 5092, בעמ' 5102 (מיום 19.7.2007, בפסקה כ' לפסק הדין)]. דברינו אלה הינם מעבר לנדרש, הואיל וכב' השופטת י. פרדלסקי בגזר דינה בת.פ. 2824/04, כך גם כב' השופטת א. קנטור, הביאו בחשבון, במסגרת השיקולים לקולא, את העובדה "שעסקו של הנאשם קרס בין היתר בשל פיגורים בהעברת תשלומים שהגיעו מהמדינה" (סעיף 8), ואכן גזר הדין מקל מאוד עם המערער. כט. הסנגור המלומד ציין בטיעונו שסכום קרן המע"מ שלא הועבר בת.פ. 2824/04 היה 375,000 ₪, ותקופת המאסר בעבודת שירות באותו גזר דין היא חודשיים. בענייננו, סכום קרן המס שנוכה (לפי פקודת מס הכנסה) ולא הועבר הוא 173,071 ₪ ולכן גזר הדין צריך היה להיות, לטעמו של הסנגור, קל מזה שבת.פ. 2824/04, בעוד שהמערער נדון דווקא בתיק הקל יותר (לגירסת הסנגור) ל-3 חודשי מאסר בעבודת שירות. ל. אין בידינו לקבל טיעון זה. סכום המס הוא אמנם קריטריון חשוב המשפיע על חומרת הענישה, אך אין הוא הקריטריון הבלעדי. בענייננו, מעבר לעבירות של אי-העברת ניכויי מס ההכנסה לרשויות המס במועד (חמש עבירות), ביצע המערער במסגרת האישום השני, שלוש עבירות של אי-הגשת דו"חות במועד לגבי שנות המס 2002, 2003, 2004. כבר עמדנו על חומרת העבירות של אי-הגשת דו"ח במועד, דבר המונע מרשויות המס לברר את מס האמת המגיע, ולטפל בהליך מסודר בקביעתו של המס וגבייתו, ולכן גזר דינו של בית-משפט קמא בענייננו חייב היה להביא בחשבון את כל העבירות שבשני האישומים. לא. לא נעלמו מעינינו, כמובן, טיעוניו של הסנגור באשר לנסיבות האישיות והכלכליות של המערער, כפי שאלה באו לידי ביטוי הן בפני בית-משפט קמא והן בפנינו: הודאתו של המערער שהביאה לחסכון בזמן שיפוטי, המאמץ שהשקיע המערער על מנת להסיר לכל הפחות חלק מן המחדל, העובדה שהמערער ניהל במשך שנים ארוכות חברה גדולה שקרסה, בין היתר, גם מחמת פיגורים בהעברת תשלומים מן המדינה, כך שהמערער נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכיום בגיל 62 הוא פושט רגל, חסר נכסים, שנדרש ללכת ולרצות פעם נוספת עבודות שירות, וכל אלה משפיעים לרעה הן על מצבו הבריאותי של המערער, והן על מצב הבריאות של רעייתו. לב. כל אלה כמובן שיקולים שיש להביאם בחשבון בשים לב לשיטת הענישה האינדיווידואלית, כשם שיש להביא בחשבון, בין היתר, גם את הרשעתו של המערער בת.פ. 1597/00 (בית-משפט שלום חיפה) מיום 14.1.01 בעבירה של אי הגשת דו"ח במועד לאחר דרישה לפי סעיף 117 (א) (6) של חוק מע"מ, עבירה מיום 28.11.99, וכן גם הרשעה נוספת בעבירת מע"מ, דהיינו, אי-הגשת דו"ח במועד לאחר דרישה לפי סעיף 117(א)(6) בתיק ת.פ. 2824/04 (בית-משפט שלום חיפה) מיום 7.11.05, גזר דין שאליו כבר התייחסנו לעיל מספר פעמים. כן יש להביא בחשבון שיתרת סכום המס שנוכה (מעבר להסרת המחדל בסך 80,000 ₪) לא תשולם עוד לקופת המדינה נוכח פירוק החברה. לג. נוסיף, שעמדת הפסיקה היא שבעבירות מס כלכליות על בית-המשפט לשים את הדגש על הפן ההרתעתי, כך שעל נסיבותיו האישיות של הנאשם לסגת: "עבירות המס הכלכליות הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה, ומכאן שיש מקום ליתן לכך משקל בענישה מן הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית משפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה, לא יתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית" (עיינו: ע"פ 6474/03 יוסף מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(3) 721). כך גם בהחלטתו של כב' השופט ס' ג'ובראן, רע"פ 11894/05 עבד עודי נ' מדינת ישראל, מיום 12.1.06: "לא פעם פסק בית משפט זה כי בעבירות כלכליות, בהן על פי רוב מדובר בהרשעתו הראשונה של האדם, גובר משקלו של השיקול ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות של האדם שדינו נגזר...". לד. יתר על כן, פסיקת בית-המשפט העליון קובעת שהעונש ההולם בעבירות פיסקאליות הינו מאסר מאחורי סורג ובריח ואין להסתפק בעבודת שירות. עיינו: רע"פ 3873/08 בושנאק נ' מדינת ישראל, מיום 17.10.07 דברי כב' השופט ס' ג'ובראן: "בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי כשמדובר בעבירות כלכליות ובעבירות המס בכלל זה, על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בהן לפרט ולציבור כאחד, ואת יסוד ההרתעה הנדרש ביחס לביצועה....בית משפט זה אף קבע, כי העונש ההולם עבירות פיסקאליות הוא עונש מאסר אשר ירוצה מאחורי סורג ובריח וכי אין להסתפק בעבודת שירות...". לה. כך גם נפסק ב-רע"פ 1552/11 צבי לוי נ' מדינת ישראל, החלטת כב' השופט ס' ג'ובראן מיום 27.2.11. באותו מקרה מדובר היה באי-העברת ניכויים בסך 153,924 ₪, ואי-הגשת דו"חות על הכנסות לשנת המס 2005. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעורו של הנאשם והעמיד את תקופת המאסר בפועל על שמונה חודשים, ואת הקנס העמיד על 80,000 ₪. באותו מקרה טרח הנאשם והסיר את המחדל בתקופה שמאז גזר הדין בבית משפט השלום עד לדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, ולמרות זאת מיאן בית המשפט שלערעור לבטל את עונש המאסר בפועל נוכח חומרת העבירות, ובית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור. לו. במקרה נוסף הורשע נאשם לפי הודאתו בשש-עשרה עבירות של הוצאת חשבונית מס מבלי שהיה זכאי לעשות כן, כששוי המס בגין החשבוניות הסתכם ב-89,688 ₪, ונדון לעשרה חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס. ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה. נטען, בין היתר, שהנאשם כבן 54, עבר אירוע לבבי, מצב בריאותו קשה, וחלפו למעלה משש שנים מאז בוצעו העבירות. בקשת רשות הערעור נדחתה ונכתב בין היתר, על ידי כב' השופט א' רובינשטיין: "אינני מקל ראש במצבו הרפואי של המבקש, אף לא בזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, ואולם גם תקופת המאסר שהושתה אינה מאוד ארוכה, בלא שאקל ראש בכל תקופת מאסר, ועל חומרתן של עבירות מס אין צורך להרחיב, ואזכיר רק כי הן כגניבה מקופת המדינה, ולא פחות חמורות הן מגניבה מכיס היחיד" (רע"פ 6098/11 עקארי עוזיאל נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 8.9.11). לז. אם, אפוא, לסכם: לא זו בלבד שגזר דינו של בית משפט קמא מאוזן ומשקף כראוי את חומרת עבירות המס מחד גיסא, ואת נסיבותיו האישיות והכלכליות של המערער מאידך גיסא, אלא שגזר הדין נוטה עד מאוד לקולא. חסד עשה בית-משפט קמא משנמנע מלהטיל על המערער עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח והסתפק במאסר של שלושה חודשים שאותם יוכל המערער לרצות בעבודת שירות. אין כל עילה שיהא בה כדי להצדיק את התערבותנו בגזר דינו של בית-משפט קמא, וטוב היה לערעור אלמלא הוגש משהוגש. לפיכך, אנו דוחים את הערעור על כל חלקיו. המערער יתייצב בתאריך 6.11.11 שעה 08.00 במפקדת מחוז צפון, יחידת עבודות שירות, מתחם בית הסוהר חרמון, לקליטה והצבה, לצורך תחילת ריצוי שלושת חודשי המאסר בפועל שאותם ירצה בעבודת שירות. משפט פלילימיסיםמס הכנסהאי הגשת דוח