א. רקע עובדתי 1. תביעה לתשלום פיצויים בסך 23,870,824 ₪ בגין אי-מתן הודעה מוקדמת בעת ביטול הסכם הפצה בלעדי, שהתקיים בין הצדדים במשך למעלה משלושים שנים, ובגין נזקים שנגרמו לטענת התובעת עקב ביטול הסכם ההפצה; ותביעה-שכנגד לתשלום פיצויים בסך של 8,267,700 ₪ בגין נזקים שנגרמו לטענת התובעת-שכנגד (נתבעת 1) עקב הפרת הסכם ההפצה על ידי הנתבעת-שכנגד (התובעת). 2. התובעת היא חברה פרטית שהתאגדה בשנת 1972, העוסקת ביבוא, שיווק והפצה של מוצרי צריכה שונים (להלן גם: "רנדי"). הנתבעת 1 הינה קונצרן בינלאומי, מהגדולים בעולם בתחום מוצרי הצריכה, הטואלטיקה וההיגיינה (Johnson & Johnson). נתבעת 2 משמשת כנציגות המסחרית של נתבעת 1 בישראל, ומספקת לה שירותים לוגיסטיים (הנתבעות תקראנה להלן, יחדיו: "ג'ונסון"). 3. בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת התקשרו התובעת והנתבעת 1 בהסכם להפצת מוצריה של הנתבעת 1 על ידי התובעת. ההסכם לא הועלה מעולם על הכתב, אך אין מחלוקת שהתובעת היתה המפיצה הבלעדית של הנתבעת 1 בישראל במשך כשלושים שנה. במהלך השנים התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה תקינים, ומנהלי ג'ונסון אף הביעו לא פעם את שביעות רצונם מהתנהלותה של רנדי (סעיפים 12 ו-18 ונספחים ב', ו-ו'-ח' לתצהיר ישראל אדלר, מנהל רנדי ובעל המניות העיקרי בה - להלן: "אדלר"). התובעת השקיעה משאבים ומאמצים בהחדרת מוצרי ג'ונסון לשוק הישראלי, ולאחר שלושה עשורים של פעילות הגיע היקף המכירות של מוצרי ג'ונסון בישראל לכ- 90 מיליון ₪ בשנה (סעיף 20 לתצהיר אדלר; אם כי בחוות הדעת מטעם שני הצדדים מדובר על מכירות בהיקף של כ-60 מיליון ₪ בשנים 2002-2003 - ראה חוות דעתו של ד"ר יוסי בכר, מטעם הנתבעות, בעמ' 8 וחוות דעת הכלכלן אורי וולף, מטעם התובעת, בעמ' 9 - להלן: "בכר" ו-"וולף"). מכירת מוצרי ג'ונסון היוותה חלק עיקרי בעסקי ההפצה של התובעת (למעלה מ-50%), וגם על כך אין מחלוקת (עדות ג'ון סמרוי, מנכ"ל הנתבעת 2 בתקופה הרלוונטית, בעמ' 607 - להלן: "סמרוי"). בשנת 2003, לאחר שרנדי איבדה הסכמי הפצה עם חברות Nestle ו-Novartis, גדל חלקה של ג'ונסון מתוך סך המכירות של רנדי אף יותר, מכ-50% לכ-70% (אדלר, בעמ' 68-69). 4. בשלהי שנות ה-90 הוקמה בישראל נציגות מסחרית של ג'ונסון, שנרשמה תחת השם המסחרי Johnson & Johnson International. בשנת 2005 חדלה הנציגות המסחרית את פעילותה והעבירה אותה, במלואה, לחברת J-C Healthcare Israel, היא הנתבעת 2 (סעיפים 10-11 לתצהיר סמרוי). תחילה נוהלה הנציגות על ידי מר סטיוארט הדג'סון, ומערכת היחסים בין הצדדים התנהלה, פחות או יותר, על מי מנוחות (אדלר בסעיף 30). מן הראיות שהובאו עולה כי המפנה ביחסים בין הצדדים חל באמצע שנת 2003, עם מינויו של סמרוי כמנהל חדש לנתבעת 2 (הלה מונה קודם לכן למנהל השיווק של הנתבעת 2). 5. מיום שמונה סמרוי לתפקידו כמנהל הנתבעת 2, היו היחסים בינו לבין אדלר עכורים. אדלר העיד כי מרגע מינויו של סמרוי לתפקיד חל שינוי משמעותי לרעה ביחסים בין רנדי לג'ונסון. אם עד אותה עת התאפיינו היחסים בשביעות רצון הדדית, הרי מאותו מועד "הוצפה" רנדי בהודעות דואר אלקטרוני בלתי פוסקות ששלח סמרוי, ואשר כללו טענות וטרוניות שונות ומשונות בנוגע להתנהלותה (אדלר בסעיף 32). לטענת התובעת, לא היתה סיבה אמיתית לתלונות של סמרוי נגדה, שכן היא הוסיפה לפעול ללא לאות לקידום מכירת מוצרי ג'ונסון. התובעת סבורה כי הרקע לתלונות הינו, בעיקרו, איבה אישית של סמרוי כלפי רנדי ומנהלה. סמרוי, לעומת זאת, טוען כי מונה לתפקיד לאחר שבהנהלת ג'ונסון חשו כי תפקודה של רנדי איננו משביע רצון, והוא נתבקש לברר מה מקור הכשל וכיצד ניתן לתקנו (סעיף 20 לתצהירו). הוא הודה כי הציב לרנדי דרישות חדשות, וכי במסגרת זו שלח הודעות דואר אלקטרוני רבות לאדלר; אלא שלטענתו, לא מדובר בעניין חריג, וכאמור, הוא מונה לתפקידו על מנת להכניס שיפורים משמעותיים באופן פעולתה של רנדי (עמ' 444-446). 6. ביום 21.7.04 הודיעה ג'ונסון לרנדי כי החליטה לבטל את הסכם ההפצה עימה, וכי היחסים ביניהן יסתיימו ביום 19.8.04 (נספח מ' לתצהיר אדלר). במכתב צויין כי רנדי הפרה את הסכם ההפצה (ללא פירוט ההפרות), וכי ביטול ההסכם נעשה לאחר שרנדי קיבלה מספר רב של התראות בנוגע לחוסר שביעות רצונה של ג'ונסון מהתנהלותה של רנדי, אך לא שיפרה את דרכיה באופן מניח את הדעת. את מקומה של התובעת תפס מפיץ אחר - חברת שסטוביץ' בע"מ (להלן: "שסטוביץ"). בדיעבד התברר כי ג'ונסון ניהלה עם שסטוביץ משא ומתן מאחרי גבה במשך מספר חודשים, עובר לביטול ההסכם עם רנדי, וכי כבר בתחילת שנת 2004 החליטה ג'ונסון על מציאת מפיץ חדש. לטענת התובעת, לאחר ביטול ההסכם היא ביקשה לערוך עם ג'ונסון התחשבנות סופית בנוגע לחובותיהן ההדדיים. אולם ג'ונסון סירבה ודרשה כי תחילה תפרע רנדי את חובותיה לג'ונסון, ורק לאחר מכן ישולמו לתובעת הכספים המגיעים לה, אם בכלל. זאת ועוד, התובעת ציפתה כי ג'ונסון תרכוש ממנה בחזרה את מלאי מוצרי ג'ונסון שנותר בידיה, בשווי של כ-9 מיליון ₪, אולם ג'ונסון סירבה לכך. 7. נוכח העובדות המתוארות לעיל הוגשה התביעה שלפני. בכתב התביעה נטען כי הנתבעות הפרו את הסכם ההפצה כאשר ביטלו אותו באופן חד-צדדי, בחוסר תום לב ובלא התראה מספקת. לטענת התובעת, לא היתה לג'ונסון כל עילה אמיתית להפסקת ההסכם עימה, שכן היא עמלה ככל יכולתה במשך שלושה עשורים לקידום מכירות ג'ונסון, ואף הגיעה להישגים נאים ביותר. התובעת היתה, למעשה, חלק מרשת השיווק של ג'ונסון, ובין הצדדים נוצרו קשרים של אמון הדדי. ג'ונסון מעולם לא טענה כי התובעת הפרה את ההסכם עימה, ולא נתנה לתובעת כל אינדיקציה בדבר כוונתה להביא את הסכם ההפצה לידי סיום. להיפך, גם בחודשים שלפני ההודעה על ביטול היחסים, ג'ונסון הציגה כלפי התובעת מצג לפיו הקשר בין הצדדים הוא ארוך טווח ואינו צפוי להסתיים בקרוב. התובעת טוענת כי במעשיה ובמחדליה הפרה ג'ונסון את המערכת החוזית שבין הצדדים; הפרה חובות אמון ותום לב שהיא חבה כלפי התובעת; התרשלה; פגעה בזכויות הקניין של התובעת, לרבות במוניטין שלה; והתעשרה שלא כדין על חשבונה. כתוצאה ממעשי הנתבעות, נגרמו לתובעת נזקים כדלקמן: אובדן רווחים במשך תקופה של 36 חודשים, שהיא תקופת ההודעה המוקדמת שהיה על הנתבעות לתת לרנדי, בסך של 17 מיליון ₪; חוב שוטף של ג'ונסון שלא שולם לתובעת בסך 1,430,844 ₪; הפסד של 2.7 מיליון ₪ בגין מכירת המלאי שנותר בידי רנדי במחיר נמוך; והפסד רווחים בסך 2,739,980 ₪ בתקופה שקדמה לסיום ההתקשרות, בשל פעולות ג'ונסון להקטנת המכירות לרנדי. 8. בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי הפסקת ההתקשרות בין הנתבעת 1 לבין התובעת נעשתה בדרך של הודעה מוקדמת בכתב, שניתנה כדין ובהתראה מספקת, וכי למעשה כלל לא היה צורך במתן הודעה מוקדמת הואיל וההסכם בוטל בשל הפרתו בידי רנדי. הנתבעות הודו כי לתובעת היה חלק נאה בהחדרת מוצרי הנתבעת 1 לשוק הישראלי, אך הכחישו את היותה חלק ממערך השיווק שלהן. התובעת לא היתה אלא מפיצה של מוצרי הנתבעת 1 - הא ותו לא. לפיכך, לא היה כל בסיס לציפייה של התובעת להמשיך להפיק רווח מן היחסים בין הצדדים עוד שנים רבות. יתר על כן, בשנים שלפני ביטול ההסכם חלה הרעה משמעותית בתפקודה של התובעת כמפיצה, אשר הוסיפה והחמירה בשנת 2003, עם ביטול הסכמי ההפצה של התובעת עם החברות Nestle ו-Novartis. כתוצאה מכישלונה של התובעת נגרמו לנתבעות נזקים כבדים, והפסקת הסכם ההפצה נועדה לצמצם את נזקיהן הפוטנציאליים. הנתבעות התריעו בפני התובעת על חוסר שביעות רצונן מדרך פעולתה מספר פעמים בשנים 2003-2004, אך התובעת נותרה אדישה לפניותיהן. לאור האמור לעיל, התובעת לא היתה זכאית להודעה מוקדמת ארוכה יותר מזו שניתנה לה על ידי הנתבעות. הנתבעות אינן אחראיות לנזקים להם טוענת התובעת. חובה השוטף של התובעת לנתבעות עלה על חובן של הנתבעות לתובעת. התובעת היא האחראית לכך שבידיה נותר מלאי גדול של מוצרי ג'ונסון עם סיום ההסכם ביניהן, וזאת בשל ניהול מלאי לקוי; עובדה זו היוותה אחת הסיבות לביטול הסכם ההפצה. זאת ועוד, בניגוד לטענת התובעת, הנתבעות לא פעלו לצמצום המכירות לתובעת, ולא עיכבו משלוחי מוצרים, אלא כאשר היה ברור להן חד-משמעית כי התובעת מזמינה מוצרים שהיא כבר מחזיקה מלאי גדול שלהן בשל ניהול לקוי של המלאי. 9. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה ג'ונסון תביעה-שכנגד, בטענה שהחל משנת 2001 חלה התדרדרות עקבית וחריפה בהיקף מכירות מוצריה על ידי רנדי, אשר גרמה לה נזקים רבים. ההתדרדרות המתוארת מקורה בשורה של ליקויים בתפקודה של רנדי, הנובעים מחוסר מקצועיות, רשלנות ואדישות. אחד הכשלים המרכזיים בהתנהלותה של רנדי התבטא באיכותם הירודה של הדיווחים שהעבירה רנדי לג'ונסון בנוגע למערך הרכישות, המכירות והמלאי של מוצרי ג'ונסון. המצב הוסיף והחמיר בעקבות אובדן הסכמי ההפצה של רנדי עם החברות Nestle ו-Novartis, דבר שהוביל לצמצום מסיבי של כוח האדם של רנדי, כמו גם לאובדן כוחה ומעמדה כמפיצה בשוק הישראלי, ופגיעה בכוח המיקוח שלה מול רשתות השיווק. כתוצאה ממעשיה וממחדליה של רנדי, נגרם לג'ונסון אובדן רווחים בהיקף נומינלי של 1,728,000 יורו. בנוסף, נגרמו לג'ונסון הוצאות בסך 141,000 יורו, בשל הצורך להעביר את מערך ההפצה שלה למפיץ אחר, וכן הוצאות משפטיות ושכר טרחת עורכי דין בסך 89,000 יורו. רנדי אף נותרה חייבת לג'ונסון סך של 222,000 יורו בגין מוצרים שנרכשו על ידה ותמורתם לא שולמה. בנוסף, מעשיה של רנדי גרמו לג'ונסון פגיעה במוניטין (ג'ונסון לא כימתה נזק זה, והוא אף נזנח בסיכומיה). 10. בכתב התשובה לתביעה-שכנגד טענה רנדי כי במערך ההפצה שלה לא נפל כל רבב. רנדי פעלה היטב במסגרת יחסיה עם ג'ונסון לאורך השנים, וג'ונסון מעולם לא טענה כי רנדי הפרה את הסכם ההפצה עימה. רנדי עשתה ככל יכולתה על מנת להיענות לדרישות ג'ונסון, וסיפקה לג'ונסון דיווחים שוטפים ומהימנים על מכירות מוצריה. דווקא ג'ונסון היא שנהגה ברשלנות ובחוסר מקצועיות שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בליקויים בשרשרת האספקה. ליקויים אלו אילצו את רנדי להחזיק באופן קבוע מלאי גדול למדי של מוצרים, כדי למנוע מחסור ופגיעה במכירות. זאת ועוד, בניגוד לטענת ג'ונסון, בשנים 2001-2003 לא חלה כל התדרדרות בהיקף המכירות של מוצרי ג'ונסון בישראל. אם חלה ירידה במכירות - הדבר ארע רק בשנת 2004, כתוצאה מהתנהלות ג'ונסון, אשר הפסיקה לערוך פעילויות קידום מכירות ושיווק ונקטה אסטרטגיה כושלת של החדרת מוצרים חדשים. ב. תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם 11. בסיכומיה טוענת התובעת כי לאחר שבנתה את שוק המוצרים של ג'ונסון בישראל במשך למעלה משלושה עשורים, והגיעה להיקף מכירות של כ-90 מיליון ₪ בשנה, ביטלה ג'ונסון את הסכם ההפצה עימה בצורה ברוטאלית ופסולה באופן קיצוני. הביטול נעשה משיקולים פסולים ובחוסר תום לב. בדיעבד התברר כי מאז כניסתו של סמרוי לתפקיד, ולכל הפחות במהלך כשנה עובר לניתוק היחסים בין הצדדים, פעל סמרוי נמרצות כדי להכין את הקרקע להחלפתה של רנדי במפיץ אחר. סמרוי ניהל מו"מ עם מפיצים אחרים, כחצי שנה לפני שניתנה לרנדי ההודעה על ביטול ההסכם; קיצץ את תקציבי קידום המכירות של רנדי; מנע העברת סחורה לרנדי באופן סדיר; ואף פעל להכנת תשתית משפטית שקרית שתשמש לג'ונסון אמתלה לביטול הסכם ההפצה ללא תשלום פיצוי לרנדי. המניע להחלטה לבטל את הסכם ההפצה עם רנדי היה רצונה של נתבעת 2, ובראשה סמרוי, להסתיר את כשליה אשר גרמו לירידה בהיקף המכירות של מוצרי ג'ונסון בשוק המקומי. הנציגות בישראל ביקשה לגרום להגדלה מהירה של היקף המכירות, על ידי העברת ההפצה למפיץ חדש, אשר מטבע הדברים יידרש לרכוש מלאי חדש של מוצרי ג'ונסון, וכך תיווצר מראית עין של גידול במכירות. ג'ונסון ניסתה להסתיר את מניעיה לביטול ההסכם. למרות שההחלטה לבטל את הסכם ההפצה עם רנדי התקבלה על ידי ארבעה נושאי משרה בנתבעת 1, איש מהם לא העיד בבית המשפט. עדותו של סמרוי (מנכ"ל הנתבעת 2) בעניין הסיבות לביטול ההסכם הינה עדות שמיעה פסולה. ג'ונסון אף הפרה צו של בית המשפט אשר הורה לה לחשוף תכתובות פנימיות הנוגעות לביטול ההסכם (החלטת כב' השופט א' אורנשטיין מיום 5.2.07 במסגרת בש"א 25458/06). כל אלו צריכים לשמש ראיה לרעתה של ג'ונסון בנוגע למניעים לביטול הסכם ההפצה. עד למועד מינויו של סמרוי למנכ"ל הנתבעת 2, התקיימו בין הצדדים יחסים טובים, ומאמציה הגדולים של רנדי לקדם את שיווק מוצרי ג'ונסון זכו להכרה של בכירי ג'ונסון. מינויו של סמרוי הביא לשינוי מערכת היחסים מן הקצה אל הקצה. אולם, למרות הטונים הצורמניים בהם פנה סמרוי לרנדי ולעובדיה, רנדי עשתה כמיטב יכולתה על מנת להיענות לדרישות ש"הונחתו" עליה חדשות לבקרים. רנדי פעלה נמרצות לשיפור הדיווח שניתן לג'ונסון, וסמרוי עצמו הודה בחקירתו כי תלונותיו בנוגע לליקויים בדיווחים שנתנה רנדי לג'ונסון באו על פתרונם בשנת 2003. זאת ועוד, בניגוד לטענות ג'ונסון, מערכת ניהול המלאי איתה עבדה רנדי היתה מערכת מתקדמת ומשוכללת, ולא נפל כל דופי בניהול המלאי על ידה. הוכח כי היקף מכירות מוצרי ג'ונסון כמעט ולא פחת בשנים 2001-2003, ואילו הירידה במכירות ברבעון השני בשנת 2004 היתה תולדה של התנהלותה של ג'ונסון: קיצוץ בתקציבי קידום המכירות, כשלים בשרשרת האספקה של המוצרים וכו'. מכל מקום, בין הצדדים מעולם לא נקבעו יעדי מכירות מוסכמים, וממילא הטענה בעניין זה מהווה הרחבת חזית. העובדה שג'ונסון המשיכה להשתמש בשירותיה של רנדי במשך מספר שנים לאחר שסמרוי החל להעלות טענות נגדה, סותרת את טענתו של סמרוי בדבר "סכנה מיידית" לעסקיה של ג'ונסון, אשר אילצה, כביכול, את ג'ונסון לסיים את החוזה עם רנדי באופן מיידי. עובר למועד משלוח מכתב הביטול, ג'ונסון מעולם לא טענה להפרה של הסכם ההפצה על ידי רנדי. למעשה, ג'ונסון הסתירה את כוונתה לבטל את ההסכם עם רנדי, ואף הציגה מצגים בדבר אופק יחסים ארוך, אשר יצרו אצל רנדי הסתמכות וציפייה לגיטימית להמשך ההפצה הבלעדית לתקופה ארוכה מאד. רנדי למדה לראשונה על כוונתה של ג'ונסון לבטל את ההסכם עימה מתוך שיחות עם כתבי עיתונות שפנו אליה בעקבות הודעה לעיתונות שנתנה ג'ונסון. הנסיבות החריגות שהוכחו במהלך הדיון, כמתואר לעיל, ובמיוחד האופן הברוטלי וחסר תום הלב בו בוטל הסכם ההפצה לאחר שלושים שנה, מצדיקות מתן פיצוי בגין אובדן רווחים במשך תקופה ארוכה במיוחד. לצורך כך יש לאמץ את חוות הדעת הכלכלית שהוגשה מטעם רנדי בנוגע לאובדן הרווחים. בנוסף, זכאית רנדי לפיצוי בגין הנזקים אשר הוכח במהלך המשפט שנגרמו לה בשל ניתוק היחסים עם ג'ונסון. אשר לתביעה-שכנגד, ג'ונסון לא הוכיחה את טענתה כי נגרמו לה נזקים כלשהם כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי רנדי (אם היתה כלל הפרה). המומחה מטעמה הודה כי מפיץ אינו צריך לפצות יצרן בגין ירידה במכירות (אם היתה ירידה), ואף לא בגין ההוצאות הכרוכות במעבר למפיץ חדש. כמו כן, ההלכה היא כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות משפטיות, ואילו החוב השוטף של רנדי לג'ונסון לא הוכח, וממילא הוא קטן מחובה של ג'ונסון לרנדי ויש לקזזו (בסיכומי התשובה מטעמה טענה רנדי כי שני ראשי הנזק האחרונים נזנחו בסיכומי הנתבעות; טענה זו אינה נכונה). 12. לטענת הנתבעות, מדובר בתביעה מנופחת, שמטרתה העיקרית לתבוע את עלבונה של רנדי בגין סיום היחסים עמה, כמו גם בגין יחסיו העכורים של אדלר עם סמרוי. רנדי מבססת חלק נכבד מתביעתה על אישיותו של סמרוי, והאופן בו ניהל את ג'ונסון, ותולה בו את האשם המרכזי לסיום היחסים עמה. אולם ההחלטה לסיים את היחסים עם רנדי לא היתה של סמרוי באופן אישי, אלא של הנהלת ג'ונסון, אשר לא היתה שבעת רצון מהתנהלותה של רנדי במשך מספר שנים. אין כל בסיס לטענת רנדי לפיה השקיעה במערכת היחסים עם ג'ונסון הרבה מעבר למקובל ביחסי יצרן-מפיץ. רנדי לא עשתה דבר שאינו מצופה מכל מפיץ אשר מטרתו, בסופו של דבר, להגדיל את מכירות המוצר על מנת להגדיל את רווחיו הוא. כך גם אין יסוד לטענה כי ג'ונסון הציגה מצג מטעה בדבר אופק התקשרות ארוך עם רנדי. בניגוד לטענת רנדי, כבר בשנת 1998 התלוננו מנהלי ג'ונסון על כשלים שונים בהתנהלותה: אי קיום הנחיותיה של ג'ונסון, ניהול ירוד של מלאי, שיקול דעת מוטעה ועוד. עם כניסתו של סמרוי לתפקיד, התוותה ג'ונסון לרנדי שורה של שיפורים נדרשים, אך רנדי נמנעה מלאמץ ולהטמיע דרישות אלו. אחד הכשלים העיקריים בהתנהלותה של רנדי נגע לאופן בו ניהלה את מלאי המוצרים ולאופן בו העבירה דיווחים לג'ונסון לגבי מכירות המוצרים. דרישות חוזרות ונשנות מצד ג'ונסון לקבל דיווחים בזמן אמת לא נענו. לאחר מינויו של סמרוי לתפקיד, ובמיוחד לאחר ש-Nestle ו- Novartis ביטלו את הסכמי ההפצה עם רנדי, חלה התדרדרות דרמטית בתפקודה של רנדי, לרבות ביכולתה לנהל מלאי, בכוח המיקוח שלה מול רשתות השיווק, ביכולתה לספק תחזיות מדויקות של רכישת מוצרים, ועוד. בין השנים 2002 ל-2004 אף חלה ירידה תלולה בהיקף המכירות של מוצרי ג'ונסון על ידי רנדי בישראל. ניסיונותיה של רנדי לגלגל את האחריות לירידה במכירות אל כתפיה של ג'ונסון, בנימוק של קיצוץ בתקציבי הפרסום וכשלים בשרשרת ההספקה, דינם להידחות. המצב המתואר יצר אצל ג'ונסון חשש ממשי מפני קריסת עסקי ההפצה של מוצריה על ידי רנדי, אשר הוביל בסופו של דבר לביטול הסכם ההפצה. אין ממש בטענת רנדי כאילו ההחלטה על ביטול הסכם ההפצה ניחתה עליה בהפתעה. במהלך השנתיים שקדמו לביטול ההסכם הוזהרה רנדי שוב ושוב כי ביצועיה אינם מספקים וכי התנהלותה אינה מקובלת על ג'ונסון. אדלר עצמו טען כי סמרוי התלונן במהלך אותה תקופה פעמים אינספור על התנהלותה של רנדי. לאור מחדליה של רנדי, ולאור החשש המבוסס של ג'ונסון מפני קריסת עסקי ההפצה של רנדי, ההודעה המוקדמת בת 30 יום שניתנה לרנדי היתה סבירה. למעשה, נוכח ההפרה הבוטה של חובותיה כלפי ג'ונסון, נוכח הכשלים החריפים מצידה, ונוכח הנזקים שנגרמו לג'ונסון עקב כך, היתה הצדקה לשלול כליל את זכותה של רנדי להודעה מוקדמת. לחלופין, יש לראות בשפע התלונות וההתראות שניתנו לרנדי על ידי ג'ונסון במהלך השנים, הודעה מוקדמת כדין. חוות הדעת מטעם רנדי בנוגע לאובדן הרווחים שנגרם לה עקב ביטול ההסכם לוקה בכמה היבטים. ראשית, המומחה מטעמה (וולף) התעלם מאחריותה של רנדי לירידה במכירות; שנית, המומחה התבסס על נתוני רנדי מבלי לדעת כי אחת הטענות העיקריות נגדה נוגעת למערכת הניהול והדיווח שלה לגבי המלאי והיקפי המכירות; ולבסוף, המומחה התבסס על צפי לגידול במכירות מוצרי ג'ונסון בשנים שלאחר ביטול ההסכם, במקום לבדוק נתוני אמת בנוגע למכירות באותן שנים (אשר בעת הכנת חוות הדעת כבר היו קיימים). כך גם לא הוכחו יתר הנזקים להם טוענת רנדי. רנדי טענה לנזק של 3.5 מיליון ₪ בגין מכירת המלאי שנותר בידה, אף שהתברר כי מכרה מלאי בשווי של 9 מיליון ₪ תמורת 8.7 מיליון ₪. אשר לתביעה-שכנגד, ג'ונסון הוכיחה בעדויות מטעמה כי רנדי הפרה את הסכם ההפצה וביססה את הטענות לנזקים שנגרמו לה: אובדן רווחים בשל ירידה במכירות, הוצאות מוכחות בפועל ויתרת חוב של רנדי. ג. דיון והכרעה 1. המסגרת הנורמטיבית: ביטול הסכם הפצה והחובה ליתן הודעה מוקדמת ניאותה 13. למרות המחלוקות הרבות בין הצדדים, הנוגעות כמעט לכל היבט של מערכת היחסים ביניהם, מוסכם עליהם כי למרות העדרו של הסכם כתוב, התובעת היתה במשך למעלה משלושים שנים מפיץ בלעדי של מוצרי ג'ונסון. אין גם מחלוקת כי התובעת השקיעה רבות בהחדרת מוצרי ג'ונסון לשוק הישראלי, וכי בשנות פעילותה גדל נתח השוק של ג'ונסון בישראל, ומכירותיה הגיעו לסך של למעלה מ- 60 מיליון ₪ (לטענת התובעת - 90 מיליון ₪). עוד מקובל על הצדדים כי הפצת מוצרי ג'ונסון היוותה מרכיב נכבד בעסקיה של התובעת. לטענת רנדי, עד שנת 2003, עת בוטלו הסכמי ההפצה שהיו לתובעת עם Nestle ו- Novartis, היוו מוצרי ג'ונסון כ-50% מעסקי ההפצה של התובעת, ולאחר מכן גדל חלקם של מוצרי ג'ונסון לכ-60% מעסקיה של התובעת (סעיף 18 לתצהירו השני של אדלר). לטענת סמרוי, מדובר היה בשיעור גבוה אף יותר של כ-85% (סעיף 43 לתצהירו ועמ' 606). לעובדה זו יש, כמובן, השלכה על משך הזמן הדרוש לתובעת כדי להתארגן מחדש לאחר סיום הסכם ההפצה, ולמצוא מקורות הכנסה חלופיים. כפי שיובהר להלן, ההלכה היא כי עניין זה הינו רלוונטי למשך ההודעה המוקדמת המגיעה לרנדי. 14. אף שתחילה היה נדמה כי התובעת מתכחשת לכך, אין עוד מחלוקת כי ג'ונסון היתה רשאית לסיים את הסכם ההפצה ביניהן בכל עת. מדובר בהסכם הפצה בלתי כתוב, שלא הוגבל בזמן, וההלכה בנוגע להסכמים מסוג זה הינה כי הם ניתנים לביטול בכל עת, בכפוף למתן הודעה מוקדמת סבירה ובכפוף לחובת תום הלב. בע"א 442/85 זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661 בעמ' 671, הבהירה כב' השופטת ש' נתניהו את הרציונל להלכה זו: "... בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי מגבלת בזמן, ניתן לבטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול". וראה גם ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר, פ"ד מד(2) 70, בפסקה 16; ע"א 57/88 הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ, פ"ד מז(2) 429, בפסקאות 6-7; ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (לא פורסם - 3.5.94), בפסקה 14; רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח. אלישר בע"מ (לא פורסם - 22.2.05) בפסקה 5). הנה כי כן, השאלה בחוזים מסוג זה איננה האם ניתן היה לבטלם, אלא האם הביטול נעשה בתום לב, והאם ניתנה הודעה מוקדמת זמן סביר מראש, שאם לא כן, "זכאי הנפגע לפיצוי ששיעורו נקבע לפי משכו של אותו זמן סביר" (עניין חינאווי, בפסקה 16). זאת ועוד, מקום שלא ניתנה הודעה מוקדמת סבירה - ניתן לראות בכך הפרה של החוזה מצד היצרן, המזכה את המפיץ בפיצוי בגין כל נזק שנגרם לו עקב הפרה זו (עניין התאחדות סוכני נסיעות הנ"ל, פסקה 19 לפסק דינו של כב' השופט י' זמיר, והאסמכתאות שצוטטו שם). לכלל המחייב מתן הודעה מוקדמת בעת ביטול הסכם ההפצה קיים חריג: במקרים בהם הוכח כי המפיץ הפר את הסכם ההפצה, למשל בדרך של הפרת חובת האמון שהוא חב ליצרן - עשוי הדבר להוות הצדקה לביטול מיידי של ההסכם, תוך שלילת ההודעה המוקדמת. כך היה בע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, כאשר התברר כי המפיץ החל לייבא מוצרים המתחרים במוצרי היצרן, בניגוד להתחייבותו החוזית (וראה גם ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ (לא פורסם - 20.3.07) בפסקה 19; ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ (לא פורסם - 6.2.08) בפסקה ל"ה). במקרה אחר נקבע כי למרות הפרת ההסכם על ידי המפיץ, הוא זכאי לפיצוי בגין אובדן קו חלוקה, וזאת נוכח הוראותיו של ההסכם שנכרת בין הצדדים (ע"א 9425/00 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו (לא פורסם - 2.3.03) בפסקה 30). 15. אשר לשאלה מהי תקופת ההודעה המוקדמת הסבירה הנדרשת בעת ביטולו של הסכם הפצה שאינו קצוב בזמן, נפסק כי "סבירותה של תקופת ההודעה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה", וכי "אמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת היא גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות" (כב' השופטת ד' דורנר בעניין הרשטיק בפסקאות 5-6). בדומה, קבע כב' השופט י' זמיר בעניין התאחדות סוכני נסיעות כי: "הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה" (שם, בפסקה 19). בעניין חינאווי הבהיר כב' השופט מ' חשין: "אורכו של אותו מועד סביר הנדרש לסיומו של הסכם שאינו קצוב בזמן, נגזר מן היסודות המהותיים, המזינים, מעיקרו של דין, את קביעת הצורך בהודעה מוקדמת" (שם בפסקה 17). מהם אותם "יסודות מהותיים" המזינים את הצורך בהודעה מוקדמת? בעניין טרבנול נתגלו הבדלי גישות בין השופטים בעניין זה. כב' השופטת נתניהו סברה כי יש לבחון את סבירות ההודעה בהתחשב בשני נתונים עיקריים. ראשית, משך הזמן שחלף מתחילת הקשר ועד ביטולו, קרי: האם ניתנה למפיץ הזדמנות לקצור את פירות השקעתו. שנית, משך הזמן בין מועד מתן הודעת הביטול לבין סיום היחסים, קרי: האם די בו כדי לאפשר למפיץ להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח (עניין טרבנול בעמ' 673). כב' השופט, כתוארו אז, א' ברק, סבר כי סבירות ההודעה נקבעת על פי המטרה העומדת ביסוד ההודעה: לאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה. לגישתו: "איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלו..." (שם, בעמ' 704). כב' השופט ת' אור, באותו עניין, מנה רשימה של שיקולים אותם יש לקחת בחשבון בקביעת אורכה של התקופה הסבירה: "אורכה של התקופה הסבירה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. בין השיקולים לקביעת אורכה של התקופה יש לקחת בחשבון גורמים שונים... את טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההשקעות שנדרשו מצד המפיץ; ...". ראוי לציין כי למרות המחלוקת שנתגלעה בענין טרבנול בשאלה אם יש להרחיב את מטרת ההודעה המוקדמת גם למתן שהות למפיץ להפיק רווח הנובע מפעולותיו להחדרת המוצר לשוק, הרי כל השופטים הסכימו כי הודעה מוקדמת של שנה אחת היתה סבירה בנסיבות העניין. הודעה מוקדמת בת שנה נמצאה כסבירה גם בעניין חינאווי, בו נמשכו היחסים החוזיים בין הצדדים למעלה משלושים שנה עובר לביטולם; רק לגבי אזור הפצה שנרכש על ידי התובעים בכסף מלא 4 שנים לפני ביטול ההסכם, נקבעה תקופת הודעה ארוכה יותר, בת 16 וחצי חודשים. בעניין בשארה ורור הוסיף כב' השופט א' רובינשטיין והבהיר כי: "במקרים דוגמת המקרה שלפנינו - בהם תקופת הפעילות הארוכה אפשרה 'למפיץ ליהנות מפרי השקעתו ...' מטרתה של תקופת ההודעה המוקדמת אינה מיצוי פירותיה של הקמת מערך השיווק, שהופקו זה מכבר, אלא מתן תקופת היערכות בלבד..." (פסקה ל"ה). הגבלתה של תקופת ההודעה המוקדמת נובעת גם מחובת הקטנת הנזק המוטלת על הנפגע עקב הפרת חוזה (סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970). אמנם, חוק התרופות חל רק במקרים של הפרת חוזה, בעוד ביטול הסכם הפצה בלתי קצוב בזמן איננו, בהכרח, בגדר הפרה של ההסכם. עם זאת, מתן הודעה מוקדמת שאינה סבירה מהווה הפרת הסכם, כפי שהובהר לעיל, ועל כן חל חוק החוזים (תרופות). בנוסף, ניתן להחיל את חובת הקטנת הנזק מקל וחומר, ולומר כי אם נפגע מהפרת חוזה נדרש לפעול לצמצום נזקו, על אחת כמה וכמה יש לדרוש זאת ממי שההסכם עימו בוטל כדין והוא זכאי לתקופת הודעה מוקדמת (ראו הדיון בשאלת הקטנת הנזק בת.א. 1235/04 באולינג רמת השרון (3000) בע"מ נ' בלורי בע"מ, בפסקה 37, ובע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח בע"מ (לא פורסם- 3.4.06) בפסקה 9). 2. מן הכלל אל הפרט 16. המחלוקת בין הצדדים עיקרה בשניים: האם התובעת היתה זכאית להודעה מוקדמת, או שמא היא הפרה את הסכם ההפצה באופן שהקנה לג'ונסון זכות לבטלו לאלתר, בלא מתן הודעה מוקדמת. במידה והתובעת אכן זכאית להודעה מוקדמת - מה אורכה של ההודעה הסבירה בנסיבות המקרה דנן. בשאלות הללו נטושה בין הצדדים "מלחמת עולם" רוויית האשמות הדדיות, כאשר כל צד מתאר את משנהו כרע בהתגלמותו. אגב כך נגררו הצדדים שלא לצורך להתנצחויות בלתי פוסקות בכל שאלה ושאלה, שנפרשו על פני ימים של דיונים ומאות עמודי פרוטוקול. מסכת האשמות הדדיות אלו נמשכת, שלא לצורך, גם בסיכומים, בהם העמיסו הצדדים, כל אחד, על 20 עמודי סיכומים למעלה מ- 350 הערות שוליים. אין בדעתי להיגרר לעיסוק של הצדדים בנקודות רבות שאינן חיוניות להכרעה בתביעה ובתביעה-שכנגד. כאמור, לטענת התובעת, הנתבעות היו רשאיות אמנם לסיים את הסכם ההפצה בכל עת. אולם בהעדר סיבה טובה לסיום ההסכם, הדרך בה ניתקו הנתבעות את קשריהן עם התובעת היתה פגומה מן היסוד, והיא מזכה את התובעת בתקופת הודעה מוקדמת ארוכה במיוחד, בת שלוש שנים. הנתבעות, לעומת זאת, טוענות כי לא זו בלבד שהתובעת אינה זכאית להודעה מוקדמת ארוכה מן המקובל, אלא שהיא אינה זכאית כלל להודעה מוקדמת, שכן היא הפרה את הסכם ההפצה באופן שהקנה לנתבעות את הזכות לבטל את הסכם ההפצה לאלתר. יתר על כן, הפרת ההסכם על ידי התובעת מזכה את הנתבעת 1, התובעת-שכנגד, בפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה עקב כך. 17. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בראיות הרבות שהגישו לבית המשפט ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות הן את טענת התובעת כי הנתבעות הפסיקו את הקשר עמה בחוסר תום-לב ובלא עילה ממשית, והן את טענת הנתבעות כי התובעת הפרה את הסכם ההפצה באופן שאפשר להן לבטל את ההסכם ללא מתן הודעה מוקדמת. הנתבעות, באמת ובתמים, לא היו מרוצות מדרך פעולתה של התובעת, ולכן החליטו לסיים את הקשר עמה. אך, התובעת לא הפרה את הסכם ההפצה, וטענת הנתבעות במכתב הביטול בדבר הפרת ההסכם בידי התובעת - לא נועדה אלא להוות אמתלה להימנעות ממתן הודעה מוקדמת כדין. במכתב הביטול לא פורטה ההפרה המיוחסת לתובעת (נספח מ' לתצהיר אדלר). גם למקרא כתב ההגנה של הנתבעות, ברור כי ג'ונסון הודיעה לתובעת על הפסקת הקשר עמה, ואף התיימרה לתת הודעה מוקדמת כדין. כך נאמר בכתב ההגנה פעם אחר פעם כי ג'ונסון הודיעה לתובעת על "סיום ההתקשרות ביניהן", או על "הפסקת הסכם ההפצה" (סעיפים 3, 4.2, 6.1, 6.2.2 (i), 6.3 ו- 24). מכתב הביטול מכונה בכתב ההגנה "מכתב בדבר הפסקתם של יחסי ההפצה בין הצדדים" (סעיף 23) (כותרת המכתב: Distribution Relationship Termination), וזה התיאור הנכון של הדברים. רק בהמשך כתב ההגנה, בהתייחס לטענה (המיותרת) של התובעת בכתב התביעה כי היא לא הפרה את הסכם ההפצה, טענו הנתבעות "לחילופין ו/או להשלמה" כי התובעת הפרה את ההסכם, וכי הן התריעו על הפרה זו כמה פעמים לפני ביטול ההסכם (סעיפים 25, 32.1). טענה זו, כך התרשמתי לאור מכלול הראיות, נועדה להוות בסיס מלאכותי לתביעה-שכנגד שהגישו הנתבעות נגד התובעת, בבחינת משקל נגד לתביעה שהוגשה נגדן, והצדקה להעדר מתן הודעה מוקדמת ניאותה. דרך פעילותה של התובעת אמנם לא השביעה את רצון הנתבעות בכמה עניינים שיפורטו בהמשך, אך אין בין עובדה זו ובין הפרת הסכם ההפצה הלא-כתוב דבר ולא כלום. כך, למשל, מייחדת ג'ונסון פרק בסיכומיה למה שהיא מכנה: "רנדי לא ידעה לנהל תקציבי פרסום; הפרה של ההסכם...". פרק אחר עוסק בכך ש"רנדי לא התמודדה עם נטישת הקונצרנים" (נוברטיס ונסטלה). ג'ונסון מבקשת לטשטש את האבחנה הברורה בין העדר שביעות הרצון שלה מכישורי המפיץ שעבד עמה במשך 30 שנה, לבין הפרה של החוזה הלא-כתוב שבין הצדדים. על אחת כמה וכמה לא הוכחה הפרה יסודית של ההסכם מצד רנדי, שאפשרה לג'ונסון לבטל את החוזה בלא מתן התראה מוקדמת, כנדרש לפי סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970). מן הראיות שהובאו עולה כי אמנם רנדי היתה ערה לחוסר שביעות רצון מצד ג'ונסון בנקודות שונות, לאור דרישות שונות שהופנו אליה מסמרוי. אך התראה מוקדמת על ביטול ההסכם - לא ניתנה על ידי ג'ונסון. סמרוי טען שלא היתה כל סיבה להודיע לרנדי דבר, כל עוד לא התקבלה אצל ג'ונסון החלטה סופית בעניין ביטול ההסכם (סמרוי בעמ' 451-454, 627-636). אך הוכח שג'ונסון ניהלה בחשאי משא ומתן של כמה חודשים עם המפיץ החלופי לפני ביטול ההסכם, וכי היא ידעה כבר בתחילת שנת 2004, אם לא קודם לכן, שיש בדעתה להחליף את רנדי (סמרוי עמ' 601-602, 620-621). אך היא לא אמרה לרנדי דבר על כך עד למשלוח מכתב הביטול בחודש יולי 2004. מבחינת סמרוי, עד לביטול ההסכם העניינים התנהלו כרגיל, וכדבריו "business as usual" (עמ' 633). אין פלא, אפוא, שהודעת הביטול נפלה על רנדי כרעם ביום בהיר, כפי שתיאר זאת אדלר, גם אם היא באה לאחר תקופה לא קצרה של חיכוכים והעלאת דרישות חוזרות ונשנות מצד סמרוי. מכל אלו עולה כי ג'ונסון לא היתה זכאית לבטל את הסכם ההפצה עם רנדי ללא מתן הודעה מוקדמת, גם אם רנדי הפרה אותו הפרות שאינן יסודיות (וכאלו לא מצאתי). לדעתי, היא גם לא ביטלה את ההסכם בשל הפרה, אלא רק הודיעה לרנדי על סיום יחסי ההפצה, אף כי משיקולי טקטיקה ציינה במכתב הביטול, ללא פירוט, כי רנדי הפרה את ההסכם. אבחן לקמן ביתר פירוט את טענות ג'ונסון בדבר הפרה של ההסכם מצד רנדי. טענות אלו נבחנות בשני מישורים שונים: האחד - על רקע טענתה של רנדי כי לא היתה לג'ונסון כל עילה לסיום חוזה ההפצה, ועל כן יש לקבוע תקופת הודעה מוקדמת ארוכה במיוחד; והשני - על רקע טענתה של ג'ונסון כי היתה בידיה עילה לביטול ההסכם, בלא מתן הודעה מוקדמת, בשל הפרתו בידי רנדי, וכי היא אף זכאית לתבוע פיצויים מרנדי בשל כך. 3. ירידה בהיקף המכירות 18. לטענת הנתבעות, התובעת הפרה את הסכם ההפצה הפרה יסודית, כאשר התנהלה בצורה לא מקצועית שהביאה לירידה ניכרת בהיקפי המכירות. יש לבחון, אם כן, תחילה האם חלה ירידה במכירות בתקופה שקדמה לביטול הסכם ההפצה. בסעיף 40 לתצהירו טען סמרוי, מנכ"ל ג'ונסון ישראל, כי בין השנים 2002 ל- 2004 חלה ירידה במכירות מוצרי ג'ונסון בישראל בשיעור של 27%, וירידה בהיקף המכירות של ג'ונסון לרנדי בשיעור של 76% (הנתון הראשון מתייחס להיקף המכירות לצרכן, בעוד הנתון השני מתייחס להיקף המכירות לרנדי). כתוצאה מכך נגרם לנתבעות הפסד של כ-1.4 מיליון דולר, בגינו היא דורשת פיצוי מהתובעת (סעיף 41 לתצהיר). סמרוי נשאל על נתונים אלו בחקירתו והתקשה להסבירם, אך לאחר שבדק אותם פעם נוספת, עמד על כך שהם נכונים (עמ' 517). יש להבחין בין הירידה במכירות בשנים 2001-2003, לבין הירידה במכירות במחצית הראשונה של שנת 2004 (חוזה ההפצה בוטל בחודש יולי 2004). בעוד שבין שנת 2001 לשנת 2003 היתה ירידה קטנה בלבד בהיקפי המכירות, הרי בשנת 2004 (בעיקר ברבעון השני) חלה ירידה משמעותית יותר. אדלר הודה כי בשנת 2001 היתה ירידה בהיקף המכירות של מוצרי ג'ונסון, אך טען כי האשמה בכך מוטלת על הנתבעות (סע' 36 לתצהירו ועדותו בעמ' 92). אדלר גם הודה כי בשנת 2003 חל צמצום במכירות מוצרי ג'ונסון לצרכן, אך גם אז, לטענתו, הדבר נבע מהקטנת תקציבי הפרסום וקידום המכירות על ידי ג'ונסון (סעיפים 43 ו-46 לתצהיר ועמ' 96, 160, 166). מכל מקום, לדבריו, למרות הקשיים שהערימה ג'ונסון על התובעת, עד לרבעון השני של שנת 2004 היו ירידות קטנות בלבד במכירות (עמ' 97-98). אדלר הסביר כי למרות שג'ונסון בחרה לצמצם את השקעתה בפרסום מוצריה, נפח המכירות נשמר בזכות עבודתה הקשה של רנדי (עמ' 165, וראה גם עדותו של אורי וולף, המומחה מטעם התובעת, בעמ' 407). במקום אחר טען כי למרות שמוצרים מסויימים מתוצרת ג'ונסון איבדו את כוח השוק שלהם, כוחה של ג'ונסון באופן כללי לאו דווקא נפגע (עמ' 160, 176). גם בתצהירו סיכם אדלר ואמר כי בין השנים 2001-2003 לא חל שינוי משמעותי במכירות מוצרי ג'ונסון (סעיף 51). גרסה זו עולה בקנה אחד עם הנתונים שהציגו המומחים מטעם שני הצדדים. מנתונים שהציג בחוות דעתו וולף, כלכלן ומוסמך במנהל עסקים, עולה כי בין שנת 2002 לשנת 2003 היתה ירידה של 3.8% בלבד במכירות מוצרי ג'ונסון, וירידה של חצי אחוז במכירות מוצרי רוק וניוטרוג'ינה (עמ' 9). וולף הדגיש כי אף שבחלק מן המוצרים היתה ירידה חדה במכירות בין השנים 2001-2003, בסך הכל הירידה בהיקפי המכירות באותן שנים היתה מצומצמת ביותר (עמ' 401). המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר בכר, הצביע על ירידה קטנה אף יותר במכירות בין שנת 2002 ל-2003. לדבריו, בעוד שבשנת 2002 הסתכמו מכירות מוצרי רנדי ב-62,056,000 ₪, הרי בשנת 2003 הסתכמו המכירות ב-61,959,000 ₪, דהיינו ירידה של 0.2% בלבד (עמ' 8 לחוות דעתו). גם קרן זוהר, שהעידה מטעם הנתבעות, אישרה כי לא היתה ירידה במכירות בשנים 2002-2003 (עמ' 813). מכאן, שבנוגע לשנים 2002-2003 אין מחלוקת כי הירידה בהיקפי המכירות היתה קטנה ואפילו זניחה. מכירות בהיקף זה מהוות הישג נאה של רנדי, שכן מדובר בשנות האינתיפאדה השניה, שהביאה להאטה כלכלית במשק (הורניק בעמ' 324 ובכר בעמ' 736). מכל מקום, אם נזכור שההחלטה על החלפת רנדי התקבלה אצל ג'ונסון כבר בתחילת שנת 2004 (אם לא קודם לכן), נבין שהירידה במכירות לא היתה יכולה להיות העילה להפסקת קשרי ההפצה עמה. העלאת טענה בלתי מבוססת זו מצד ג'ונסון, מפי סמרוי (להבדיל מן המומחים מטעם ג'ונסון ואנשי הכספים שלה שדייקו בעדויותיהם), נועדה לשמש אמתלה להימנעות ממתן הודעה מוקדמת ניאותה. 19. בהתייחס לשנת 2004, טען אדלר כי ברבעון הראשון לא היה שינוי דרמטי במכירות, ואילו ברבעון השני היתה ירידה משמעותית יותר, אך הסיבה לכך נעוצה בהתנהלותה של ג'ונסון (סעיפים 16-17 לתצהירו השני). לדבריו, הירידה בהזמנות מג'ונסון בראשית השנה נבעה מן הצורך לצמצם את המלאי בו החזיקה התובעת במחסניה, ממלאי של שלושה-ארבעה חודשים, כפי שנהגה עד אותה עת, למלאי של חודש אחד בלבד. צורך זה נבע מדרישותיה של ג'ונסון, בשל מעבר למחסן אזורי (GCC) של מוצרי ג'ונסון שמוקם ביוון (אדלר בעמ' 186; תצהיר קרן זוהר, עוזרת למנהלת הכספים של ג'ונסון, בסעיף 15); אדלר הודה שהתובעת קיבלה דרישות אלו בהסכמה (עמ' 186-187). כך נפגעו ההזמנות מג'ונסון, אך לא בהכרח הצטמצמו המכירות לצרכן (עמ' 94). באשר לרבעון השני של 2004, הודה אדלר כי המכירות הצטמצמו בצורה משמעותית יותר, אך טען כי גם אז הגורם לכך היתה ג'ונסון: העדר תקציבי פרסום ושיווק וליקויים באספקת סחורה על ידי ג'ונסון, כמו גם תמחור גבוה מדי של מוצרים - הם שהביאו לירידה במכירות (עמ' 101, 166, 188). ד"ר בכר הסכים כי הרבע השני הנ"ל איננו בהכרח משקף מגמה של ירידה במכירות (עמ' 737). יש אף לזכור כי בדיעבד הסתבר כי ג'ונסון החלה לחפש מפיץ חלופי כבר בתחילת שנת 2004 (סמרוי בסעיף 69 לתצהירו), ובהחלט יתכן שעובדה זו השפיעה על התנהגותה כלפי רנדי, באופן שפגע במכירות. סמרוי טען כי בראשית שנת 2004 התברר שרנדי צברה מלאי כה גדול, עד שלא נותרה לנתבעות ברירה אלא לדרוש ממנה להקטינו - מצב אשר הצריך צמצום הרכישות של רנדי מג'ונסון. סמרוי אף טען כי הנתבעות נאלצו לסייע לרנדי בהקטנת המלאי באמצעות השקעה רבה יותר בקידום מכירות המוצרים (עמ' 464). סמרוי הודה כי הנתבעות הסכימו במהלך השנים שרנדי תצבור מלאי של מספר חודשים במחסניה (עמ' 480). אך לדבריו, בדיעבד הסתבר כי במשך שנים רנדי סיפקה לג'ונסון נתונים לא מדוייקים על גודל המלאי בו החזיקה, וזאת בשל התיעוד והדיווח הלקויים שניהלה (עמ' 481). כאשר רנדי ביצעה לבסוף ספירת מלאי, בראשית שנת 2004, התברר כי המלאי הקיים במחסניה גדול בצורה משמעותית מן המלאי עליו דיווחה לג'ונסון (עמ' 482). כחודש לאחר מכן, עדכנה רנדי פעם נוספת את כמות המלאי שברשותה, והתברר שהוא אף גדול מזה עליו דיווחה קודם לכן, בעקבות ספירת המלאי. זו הסיבה העיקרית לכך שרנדי נאלצה לצמצם את הזמנותיה מג'ונסון במחצית שנת 2004, ולא בשל המעבר ל-GCC, כפי שטענה (עמ' 482-483). מכאן, שהן סמרוי והן אדלר מסכימים כי במחצית הראשונה של שנת 2004 חלה ירידה בהזמנות רנדי מג'ונסון, בין היתר על רקע הצורך להקטין את כמות המלאי בו החזיקה רנדי. עיקר הירידה היתה ברבעון השני של שנת 2004, כאשר הוכח שג'ונסון החלה לחפש מחליף לרנדי כמה חודשים קודם לכן. 20. המומחה מטעם התובעת, וולף, הודה אף הוא כי בשנת 2004 חלה ירידה משמעותית בהיקפי המכירות. זו הסיבה שכאשר נדרש להעריך את אובדן הרווחים שנגרם לתובעת כתוצאה מביטול הסכם ההפצה, הוא בחר להתעלם מנתוני שנת 2004 ולהתבסס על נתוני שנת 2003. לדבריו: "הנתונים האלה מביאים אותי למסקנה שהחצי הראשון של 2004, אדוני, לא מהווים בסיס נכון לניתוח או להסקה מזה על מה שהולך להיות הלאה. הנתונים האלה של ירידות של 30, 40 ו-51 אחוז מקבוצה מסוימת וירידות של 30, 40 אחוז מכלל המוצרים הם חריגים" (עמ' 362). ד"ר בכר, המומחה מטעם הנתבעות, הצביע בחוות דעתו על ירידה של 15.3% במכירות במחצית הראשונה של שנת 2004. ניתן לסכם, אם כן, ולומר כי שני הצדדים מסכימים שבשנת 2004 חלה ירידה משמעותית למדי בהיקפי המכירות של מוצרי ג'ונסון על ידי רנדי. המחלוקת ביניהם נוגעת בעיקר לסיבות לכך. כפי שיובהר לקמן, לא שוכנעתי כי הירידה במכירות נבעה דווקא מהתנהגותה של רנדי, כפי שטענה ג'ונסון, ובפרט כאשר חלק גדול מירידה זו נובע מדרישת ג'ונסון להקטנת המלאי של רנדי. מכל מקום, כפי שיובהר לקמן, ירידה בהיקף המכירות בנסיבות שתוארו לעיל, אינה מהווה הפרת חוזה על ידי רנדי. 4. האם ירידה במכירות מהווה הפרה של הסכם ההפצה? 21. הדיון בשאלה אם היתה ירידה בהיקף המכירות של מוצרי רנדי הינו במידה רבה מיותר. בין שהיתה ירידה במכירות בשנים 2002-2004 ובין שלא, לא הוכח כי יש לראות בירידה במכירות הפרה של הסכם ההפצה. ראשית, לא הוכח כי רנדי התחייבה לעמוד ביעדי מכירות מסוימים, באופן שניתן לטעון כי אי-עמידה ביעדים אלו מהווה הפרה של ההסכם. שנית, לא הוכח כי האחראית הבלעדית או העיקרית לירידה בהיקפי המכירות היתה רנדי. סמרוי טען כי היתה הסכמה בין רנדי לבין ג'ונסון בנוגע להיקפי המכירות המצופים מרנדי בכל שנה (עמ' 457), וכי היו יעדי מכירה שנדונו בין הצדדים (עמ' 529). אך טענה זו אינה נתמכת בראיות כתובות. סמרוי אמר כי קיימים מסמכים המעידים על הסכמה בנוגע ליעדי מכירות, אך מסמכים שכאלה לא הוגשו על ידו או על ידי עדים אחרים (עמ' 462, 528-529). יתר על כן, בעוד שסמרוי טען כי נקבעו לרנדי יעדי מכירות מחייבים שהיא לא עמדה בהם, העלתה שטוייר, מנהלת הכספים של ג'ונסון בישראל, טענה הפוכה: לדבריה, רנדי לא היתה מוכנה להתחייב ליעדי מכירות, וג'ונסון נאלצה לקבל זאת (עמ' 694-696). עדותה של שטוייר מקובלת עלי, ואני דוחה את טענותיו של סמרוי בעניין קביעת יעדי מכירות מחייבים לרנדי. סמרוי טען תחילה כי היו ירידות משמעותיות במכירות של רנדי, ולאחר שהתברר כי טענה זו אינה מגובה בנתונים - נסוג לקו הגנה צנוע יותר, וטען כי רנדי לא עמדה ביעדי המכירות המיוחלים. אלא שהוכח כי ג'ונסון מעולם לא קבעה לרנדי יעדי מכירות. אם היה אמת בטענה שרנדי לא עמדה ביעדי המכירות שנקבעו, הדבר היה נזכר באיזה מן ההתכתבויות הרבות בין הצדדים, ואף בהודעת ביטול ההסכם. אולם עיון בהתכתבויות הרבות שהוגשו מגלה כי אין בהן כל טענה של ג'ונסון בדבר יעד מכירות מסוים שהתובעת לא עמדה בו. לדוגמא, נספח 2 לתצהיר סמרוי הינו מכתב ששלח לאדלר ביום 1.1.03. במכתב זה מפרט סמרוי את הנושאים עליהם ברצונו לשוחח עם אדלר לקראת כניסתו לתפקיד מנכ"ל הנתבעת 2, אך לא נזכרת בו כלל שאלת העמידה ביעדי מכירות (וראה גם נספחים 4-5 לתצהיר סמרוי). העדר התייחסות בכתב לחובתה של רנדי לעמוד ביעדי מכירות מסויימים מלמד, לכל הפחות, על כך שהנושא לא היווה את הגורם לסיום הסכם ההפצה עימה. כך עולה גם מדברי סמרוי בעדותו, כאשר הסביר מדוע לא התייחס לנושא בתצהירו (עמ' 529). אוסיף ואומר כי עדותו של סמרוי היתה, באופן כללי, מגמתית ונוטה להחמרה עם רנדי ואף לגוזמה. טענותיו בדבר "התמוטטות מוחלטת" של ענייני רנדי (סעיף 7 לתצהיר), כמו גם טענתו כי המשך העבודה עם רנדי היווה "סכנה להתמוטטות עסקיה של ג'ונסון" (עמ' 613) - הוכחו כמוגזמות ביותר. יש לראות ביתר חומרה את הניסיון של ג'ונסון ליצור רושם כאילו רנדי הגישה לה נתונים כוזבים בעניין המכירות והמלאי - טענה שאין בה שמץ של אמת. שטוייר אישרה בעדותה כי רנדי מסרה לג'ונסון את כל הנתונים שהיו ברשותה ולא הסתירה דבר, אלא שנתונים אלו לא סיפקו את ג'ונסון. כאשר הראו לסמרוי כי רנדי הכניסה תוכנה חדשה לניהול בעקבות דרישתה של ג'ונסון, העלה סמרוי טענה שונה כי לא ניתנה לג'ונסון גישה ישירה מקוונת לתוכנה זו. סמרוי התלונן על מחדלים בעבודתה של רנדי שנמשכו במשך כשלוש שנים, ואין זה סביר שג'ונסון היתה ממשיכה לעבוד עם רנדי בצורה זו תקופה כה ארוכה אם פגמים אלו היו כה חמורים. 22. הטענה של ג'ונסון כי ירידה במכירות מלמדת בהכרח על אי-עמידה בהסכמות, שכן הציפייה הלגיטימית של יצרן היא לגידול במכירות משנה לשנה - דינה להידחות. סמרוי מתייחס לכך כאל מובן מאליו (עמ' 458), אך הדבר אינו כך. אמנם, גם פרופ' הורניק, שהעיד מטעם התובעת, ציין בחוות דעתו כי אחת החובות של המפיץ הינה "לרכוש לכל הפחות כמות מסוימת של המוצרים שבהסכם" (סעיף 18). אולם במקרה דנא לא הוסכם על יעדי מכירות כלשהם. בנוסף, כפי שהבהירו העדים והמומחים בתיק זה, היקפי המכירות מושפעים מגורמים רבים, לרבות כאלו שאינם בשליטת הצדדים, וברור שלא ניתן לדרוש שהיקפי המכירות יגדלו תמיד משנה לשנה. סמרוי עצמו הודה כי הגורמים המשפיעים על היקפי המכירות הינם רבים, וחלקם לפחות איננו בשליטת המפיץ (עמ' 532). פרופ' הורניק הבהיר בעדותו כי ישנם גורמים רבים שעשויים להשפיע על היקף המכירות: חלקם בשליטת המפיץ, חלקם בשליטת היצרן וחלקם בשליטת צדדים שלישיים. בחוות דעתו הוא מציין כי המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' פרי, התעלם כליל מגורמים "מצביים" ומגורמים "חיצוניים" העלולים להשפיע על היקפי המכירות לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר מעשיו של המשווק (סעיפים 28-29 לחוות דעתו). לדבריו, הגורמים המשפיעים הם: "פרסום, המותג, מערכת ההפצה, מחיר המוצר כמובן. העמדה הכלכלית בשוק... המצב התחרותי" (עמ' 354), וכמובן, גם המצב הפוליטי-ביטחוני (סעיף 29 לחוות דעתו). גישה דומה הציג גם וולף (עמ' 407; וראה גם עדותו של סמרוי בנוגע להשלכות של כניסת מתחרה - עמ' 863). כך, למשל, ציין הכלכלן וולף כי השנים 2001-2003 היו גרועות לכל המשק בשל האינתיפאדה השניה. רו"ח עופר נחום, החשב של רנדי בשנת 2003, הסביר כי: "...ג'ונסון החליף סדרה חדשה של מוצרים שלא עבדה, נכנסו מתחרים חדשים ג'ונסון לא עשה שום פעילות נגדם וזו היתה ירידה במכירות. לפי דעתי, זו הסיבה [לירידה במכירות - ע.ב]" (עמ' 272). סמרוי עצמו הודה בעדותו שנתח השוק של מוצרי ג'ונסון בישראל כמעט ולא השתנה בשנים 2002-2004, גם אם במונחים אבסולוטיים חלה ירידה במכירות (עמ' 522). בכך סתר סמרוי דברים שאמר בתצהירו (סעיף 42). נתון זה יכול ללמד על כך שהסיבות לירידה במכירות היו חיצוניות לרנדי, וקשורות במצב של השוק בכללותו. בנוסף, גם העובדה שג'ונסון החלה לחפש מחליף לרנדי כבר בתחילת שנת 2004 תרמה כנראה את חלקה לירידה במכירות. בשולי הדברים אציין כי טענתו של אדלר לפיה ג'ונסון הפחיתה באופן יזום את כמות הסחורה שסיפקה לרנדי, ולכן לא היתה לרנדי סחורה למכור (עמ' 101), נשמעת בלתי מבוססת (למעט קשיי אספקה איזוטריים במוצר זה או אחר). הטענה גם אינה מתיישבת עם אחד מראשי הנזק שרנדי תובעת - הפסדים בגין מלאי מוצרי ג'ונסון בשווי של 9 מיליון ₪ שנותר בידה, ואשר אותו נאלצה למכור במחיר נמוך במיוחד. אם אמנם לא סופקה לרנדי סחורה במחצית הראשונה של 2004, כיצד אגרה מלאי בשווי כה רב? ואם המלאי נאגר עוד לפני שנת 2004, אזי יש טעם רב בכך שג'ונסון סירבה לספק לה סחורה נוספת בטרם תיפטר מן המלאי שבידיה. 23. בשלב מסוים בעדותו טען אדלר כי האחריות למכירות אינה מוטלת על המפיץ (עמ' 165). אולם כשהתבקש להבהיר את טענתו הסביר כי בעוד המפיץ אחראי לכך שהסחורה תימצא במקום הנכון, בכמות הנכונה, הרי על הפרסום והשיווק אחראי היצרן (עמ' 167). כאשר נשאל אם תפקידו של המפיץ מסתיים ברגע שהמוצר נמצא על המדף, השיב: "אחרי שהפצתי את זה, אני צריך לבוא לחנות, לראות אם נמכר, אם לא נמכר. אני צריך להפעיל פעילויות שונות בחנויות, לעבוד מול הקניינים, לראות איך זה עובד, ואיך זה הולך, אם יש בעיות אני צריך לחזור ולהגיד להם..." (עמ' 168). אדלר הוסיף וטען כי המפיץ אחראי למכר לחנויות, אך הוא אינו אחראי למכירת המוצר לצרכן הסופי (עמ' 169). על אף הגרסה המבולבלת והבלתי קוהרנטית, ברור מדבריו כי הוא אינו סבור שלמפיץ אין כלל אחריות למכירות, אלא שאין לו אחריות בלעדית, והוא זקוק לשיתוף פעולה של היצרן, האחראי לטיבו של המוצר, למחיר בו הוא נמכר, וכן לתקציבי הפרסום וקידום המכירות. 24. ניתן לסכם ולומר, כי גם אם היתה ירידה מסויימת בהיקפי המכירות של רנדי, אזי לפחות עד לשנת 2004 לא היה מדובר בירידה דרמטית, כטענת ג'ונסון, המהווה הפרה של חוזה ההפצה באופן שהצדיק את ביטולו לאלתר. יש גם לזכור כי השנים 2000-2003 היו שנים קשות לכלכלה הישראלית בכללותה, בעקבות פיגועי הטרור שהיו לשגרה באותם ימים. זאת ועוד, הנתבעות לא הראו כי התובעת התחייבה אי פעם להיקפי מכירות ברמה מסוימת, ולכן לא ניתן לראות בירידה בהיקפי המכירות משום הפרה של ההסכם. לא למותר לציין כי פרופ' פרי, שנתן חוות דעת מטעם הנתבעות, הגדיר את תחומי אחריותה של רנדי במסגרת מערכת היחסים בינה לבין ג'ונסון כדלקמן: 1. הבטחת זמינות מוצרי ג'ונסון על המדפים בחנויות; 2. השגת התנאים המסחריים הטובים ביותר עם גורמי הסחר (עמ' 7). משמע, השגת יעד מכירות מסוים איננו בהכרח חלק מדרישות התפקיד של מפיץ. ממילא, לא הוכח כי הסיבה לירידה במכירות נעוצה דווקא בהתנהלותה של התובעת. לאור כל אלו, יש לדחות את טענת ג'ונסון כי רנדי הפרה את חוזה ההפצה בשל ירידה במכירות, וגם לא נראה כי זו היתה הסיבה לביטול הסכם ההפצה עמה. 5. האם הפרה רנדי את ההסכם בדרך אחרת? 25. סמרוי טען בתצהירו כי כישלונה של רנדי כמפיץ לא התבטא רק בהיקפי המכירות, וכי מדובר היה ב: "Complete breakdown" בכל ההיבטים הקשורים להפצת מוצרי ג'ונסון (סעיף 7 לתצהירו). בעדותו שב וחזר על טענה זו, אשר נשמעת בהחלט מוגזמת לאור הנתונים שהובאו. לדבריו, היקף המכירות לא היה המדד היחיד או העיקרי לבחינת תפקודה של רנדי. סמרוי טען כי בחינת הישגיה של רנדי אינה מבוססת רק על היקפי מכירות, אלא מדובר בעניין רחב יותר: "Randy's performance as a distributor isn't just about their sales of units to the retailers, it's also about the total business of Johnson & Johnson's products in the market… how they manage budgets that they are responsible for…" (עמ' 454). סמרוי הוסיף כי ביצועיה של רנדי בשנים שקדמו לביטול הסכם ההפצה היו עלובים, ואף הלכו והתדרדרו עם הזמן, והעובדה שהיקף המכירות בשנה מסוימת עלה בכמה מאות אלפי שקלים איננה משנה מסקנה זו (עמ' 455, 489, 492). במקום אחר ציין כי ביצועיה של רנדי, אשר לא היו מרשימים כבר בעת מינויו לתפקיד, הוסיפו להתדרדר בתקופת כהונתו כמנכ"ל ג'ונסון ישראל, ובשנת 2004 הורעו אף יותר (עמ' 502-503). בכל אלו היתה גוזמה מבחינת סמרוי. מכל מקום, אין בכל אלו כדי להצדיק ביטול חוזה ההפצה בשל הפרתו בידי רנדי, אלא רק את סיום קשרי ההפצה עמה, תוך מתן הודעה מוקדמת. אובדן חוזי ההפצה עם נסטלה ונוברטיס 26. הנתבעות מדגישות את העובדה ששתי חברות בינלאומיות (נוברטיס ונסטלה) החליטו בשנת 2003 לסיים את הקשר עם התובעת. וולף הודה כי סיטואציה שבה שלושה קונצרנים מחליטים בתוך שנה לסיים מערכת יחסים עם מפיץ הינה סיטואציה חריגה (עמ' 395), אולם אינני סבור כי יש להסיק מכך בהכרח שרנדי התנהלה בצורה כושלת. פרופ' הורניק נשאל אם הוא מכיר מקרה דומה שבו שלוש חברות גדולות סיימו קשרי הפצה עם מפיץ בתקופה קצרה יחסית, של 18 חודשים, והשיב כי זה יכול להיות מקרי (עמ' 345). אדלר הסביר כי חברת נסטלה רכשה את החברה עימה התקשרה רנדי בעבר בהסכם הפצה (פורינה) והחליטה להעביר את מערך ההפצה לחברת "אוסם", הנשלטת על ידי נסטלה (סעיף 60 לתצהירו ועמ' 346-348). פרופ' הורניק הסביר כי כאשר ליצרן יש מערך הפצה משל עצמו, אך סביר הוא שיפעל באמצעותו ולא באמצעות מפיץ חיצוני (עמ' 346, 348). מכאן, שלא ניתן ללמוד מניתוק היחסים בין נסטלה לבין רנדי על חוסר שביעות רצון של נסטלה מפעולות ההפצה של רנדי. אשר לחברת נוברטיס, אשר שיווקה באמצעות התובעת את המותג "גרבר", טען אדלר כי הסיבה לסיום מערכת היחסים היתה רצונה של נוברטיס במפיץ זול יותר ומחלוקת לגבי הנוסח החדש של חוזה פורמאלי (סעיף 61 לתצהיר ועמ' 191-193). טענה זו לא נסתרה, ואין לפני ראיה כלשהי לכך שביטול ההסכם בין רנדי לבין נוברטיס נבע דווקא מכישלון של רנדי. בכל מקרה, כשלון בהפצת מוצר אחד, אם היה כזה, אינו מלמד על חוסר יכולתה של רנדי לשווק בהצלחה מוצרים אחרים, ובוודאי שלא על הפרת ההסכם כלפי ג'ונסון. יש גם לזכור כי הסכם ההפצה עם נוברטיס הופסק בחודש מאי 2003, ואילו ההסכם עם נסטלה הופסק בתחילת שנת 2003 (אדלר בסעיפים 59-60). אין זה סביר שאירועים אלו שימשו עילה לביטול ההסכם עם ג'ונסון בחודש יולי 2004. עם זאת, ככל שתרים אנו אחר הסיבות להפסקת קשרי ההפצה של ג'ונסון עם רנדי, נראה כי העובדה המדאיגה שיצרנים בינלאומיים גדולים ניתקו את הקשר עם רנדי - תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה - תרמה להחלטת ג'ונסון לילך בדרך דומה, ולא ניתן להאשימה בכך. 27. ג'ונסון טענה כי בעקבות ביטול הסכמי ההפצה עם נוברטיס ונסטלה, נאלצה רנדי לצמצם את מצבת כוח האדם שלה, באופן שפגע בתפקודה (סעיפים 7 ו-35 לתצהיר סמרוי). התובעת הכחישה זאת. אדלר טען בתצהירו כי בשל העובדה שהפצת מוצרי נוברטיס ונסטלה לא היוותה חלק הארי בפעילותה של רנדי, סיום היחסים איתן לא הצריך שינוי ממשי בהתנהלותה של רנדי. לראיה, עד למועד הפסקת הקשר העסקי עם ג'ונסון העסיקה רנדי למעלה ממאתיים עובדים; רנדי הפחיתה את מספר עובדיה בצורה לא משמעותית משנת 2002 לסוף שנת 2003 (סעיף 62 לתצהירו). התובעת גם טענה שבעוד מכירות מוצרי גרבר (של נוברטיס) היוו 25% מסך המכירות שלה, הרי מכירות מוצרי פורינה (של נסטלה) היוו רק חלק קטן מאד ממכירותיה, ובכל מקרה, התובעת החלה לשווק מותגים חלופיים זמן קצר לאחר הפסקת הקשר עם נסטלה (סעיפים 60-66 לתצהיר אדלר ועמ' 200). בחקירתו הסביר סמרוי כי כוונתו בהקשר זה לא היתה בהכרח לקיצוץ כמותי בכוח אדם, אלא דווקא לקיצוץ איכותי (עמ' 574, 576). בין היתר, הוחלף מנהל מכירות בשם סאסי על ידי אורלי אדלר, בתו של ישראל אדלר. סמרוי העיד כי לא היה שבע רצון מן החילופים (עמ' 579-580). מכל מקום, מה שהשפיע על תפקודה של רנדי יותר מכל היה אובדנם של הסכמי ההפצה עם נוברטיס ונסטלה גם יחד (עמ' 618-619). גם טענה זו נשמעת קלושה. ג'ונסון לא הראתה כי היה קיצוץ מסיבי בהיקף כוח האדם של רנדי, או באיכותו, וטענת אדלר כי עד למועד ביטול ההסכם עם ג'ונסון לא היה קיצוץ משמעותי בכוח האדם של רנדי לא נסתרה. לא ניתן לראות בשינויים מינוריים בכוח אדם משום הפרה של הסכם ההפצה. מדובר בהחלטות אשר למעט במקרים קיצוניים, נמצאות בתחום סמכותו של המפיץ, ולא ניתן לייחס לו עקב כך הפרה של ההסכם השוללת ממנו את הזכות להודעה מוקדמת סבירה. 28. טענה נוספת של ג'ונסון היתה כי אובדנם של חוזי ההפצה עם שני הקונצרנים פגע קשות בכוח המיקוח של רנדי מול רשתות השיווק. אדלר חלק על כך, וטען בתוקף כי לא נדרש לשלם עמלות החדרה (של מוצר) גבוהות ממה ששילמו מפיצים אחרים (עמ' 200, 203). סמרוי טען כי אובדן כוח המיקוח של התובעת מול רשתות השיווק היווה את הגורם העיקרי לסיום היחסים עימה. לדבריו, נושא זה היה "הקש ששבר את גב הגמל" והיה חשוב יותר מביצועיה של רנדי מבחינת מכירות, או מהדיווח הלקוי שלה לג'ונסון (עמ' 493-494). סמרוי חזר על גרסה זו גם בהמשך, כאשר הסביר כי ג'ונסון עשתה הכל כדי שלא לסיים את יחסיה עם רנדי משום שהאמינה כי תוכל להביא לשינוי בצורת העבודה שלה, ומשום שסברה כי הקושי הכרוך בהטמעת שינויים אלו הינו, למרות הכל, קטן מן הקושי שיהיה כרוך בהחלפת המפיץ. רק כאשר הבינו בג'ונסון שרנדי איבדה את כוח המיקוח שלה מול רשתות השיווק, החליטו מנהליה לסיים את הסכם ההפצה (עמ' 559). סמרוי העיד כי הפגיעה בכוח המיקוח של התובעת באה לידי ביטוי בשלושה נושאים עיקריים: ההנחה שדרשו הרשתות לשם החדרת מוצרים חדשים; גובה התשלום שנדרש עבור הצגת מוצרים בשטחי מדף המיועדים לקידום מכירות; וגובה הבונוס המגיע לרשת בסוף השנה, בגין השגת יעדי מכירות מסוימים (עמ' 504-505). סמרוי הוסיף כי המפיץ החדש שמונה במקום רנדי (שסטוביץ) הצליח בשנת 2005 להשיג תנאים משופרים, חלקם אף טובים יותר מן התנאים מהם נהנתה רנדי בעבר (עמ' 505). אדלר חלק על הטענה כי רנדי איבדה את כח המיקוח שלה (סעיף 64 לתצהירו ועמ' 200, 203). לטענת ב"כ התובעת, אין בידי ג'ונסון כל מסמך המבסס את טענותיה בהקשר זה. אולם אדלר עצמו צירף לתצהירו תכתובות עם סמרוי בהן הוא מתייחס להרעה בדרישות של רשתות השיווק, ומציין כי היא נובעת מהפגיעה בכוח המיקוח של רנדי (עמ' 507 ונספח לד' לתצהיר אדלר). אלא שגם אם יש ממש בטענה כי כוח המיקוח של התובעת נפגע, אינני סבור שניתן לראות בכך הפרה של הסכם ההפצה עם ג'ונסון, המקנה לה זכות לבטל את הסכם ההפצה ללא מתן הודעה מוקדמת. בדיוק בגלל שינויים מסוג זה ניתנת ליצרן הזכות לבטל את הסכם ההפצה בכל עת, מבלי שהדבר יחשב הפרה מצידו. ניהול לקוי של המלאי אצל רנדי ומתן דיווחים בלתי מספקים לג'ונסון 29. לטענת הנתבעות, אחד הנושאים המרכזיים שהפריעו להן ביחסיהן עם התובעת היה העדר דיווח שוטף ומקוון (on line) בנוגע למלאי ולמצב המכירות. סמרוי טען כי התובעת סירבה להכניס לשימוש אצלה מערכת המאפשרת העברת מידע בזמן אמת, אף שמערכות כאלה היו עניין שבשגרה אצל מפיצים רבים (עמ' 564). אדלר, לעומת זאת, הכחיש בתוקף כי סמרוי דרש ממנו דיווח מיידי, און ליין, מכל נקודת מכירה, שכן באותה עת הדבר לא היה מקובל בשום רשת שיווק (עמ' 122). במקום אחר הודה אדלר כי אמנם בשלב מסוים הועלתה על ידי סמרוי דרישה לדיווחים מיידיים על מצב המכירות; אך לטענתו סמרוי חזר בו בהמשך מדרישה זו, והסתפק בדיווחים התקופתיים שסיפקה לו רנדי (עמ' 225). הטענה כי בראשית שנות ה-2000 לא היה מקובל לתת דיווח מיידי ומעודכן מכל נקודות המכירה אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של פרופ' הורניק, מטעם התובעת, לפיה בשנת 2003 היו מפיצים רבים שעשו שימוש בתוכנות שאפשרו גישה מקוונת ליצרן (עמ' 355). הורניק גם הודה כי ישנם נתונים שעל המפיץ להעביר ליצרן בזמן אמיתי, והכוונה היא בעיקר לנתונים בנוגע להיקפי מכירות (עמ' 341-342). הדבר היה קיים ומקובל גם בשנת 2003 (עמ' 343). אדלר התעקש כי התוכנה בה עשתה רנדי שימוש היתה עדכנית ויעילה, וכי סמרוי מעולם לא דרש ממנו לעבור לשימוש בתוכנה אחרת (עמ' 223). לחיזוק גרסה זו הגישה התובעת תצהיר מטעם אביגדור שלמה פסטרנק מחברת קו מערכות בע"מ, שפיתחה והתקינה את התוכנה עליה עבדה רנדי. פסטרנק טען בתצהירו כי תוכנה זו נחשבה כפיתרון מוביל בארגוני הפצה ואיפשרה לגורמי ההנהלה מידע בזמן אמת אודות התקדמות המכירות, עתודות המלאי, ועוד. התוכנה הותקנה אצל מפיצים רבים מן השורה הראשונה (סעיפים 6-9 לתצהירו). פסטרנק לא נחקר על תצהירו. 30. סמרוי הטיל ספק בכך שהגרסה המותקנת במחשבי רנדי הינה הגרסה העדכנית ביותר של התוכנה (עמ' 571), אולם בשורה התחתונה, הנתבעות לא חלקו על היכולות של התוכנה, אלא בעיקר על אופן השימוש בה על ידי רנדי (עמ' 572). סמרוי אישר כי המערכת עצמה היתה טובה, אך האופן בו רנדי השתמשה במערכת - הוא שמנע את מיצוי היכולות שלה. במקום לתת לג'ונסון גישה ישירה למחשבי רנדי, העבירה רנדי לג'ונסון אחת לחודש לערך דיסקט ועליו נתונים בנוגע למכירות. לדבריו, באותה תקופה מרבית המחשבים כבר לא עשו כלל שימוש בדיסקטים. לסיכום, העיד סמרוי (עמ' 569): "…so yes, they had a phenomenal system, either they didn't know how to use it, or they didn't want us to have the full features of that brilliant system". סמרוי הסכים כי התובעת לא פעלה במכוון על מנת למסור לג'ונסון דיווחים בלתי מדוייקים לגבי המלאי. אולם לטענתו, התובעת נמנעה במכוון מלברר מהם היקפי המלאי הנכונים, על מנת שלא תהיה לצדדים תמונה נכונה של המצב (עמ' 486). זו דוגמה נוספת לדרכו של סמרוי להחמיר עם רנדי שלא לצורך, שהרי שטוייר (מנהלת הכספים של ג'ונסון ישראל) אישרה כי רנדי העבירה לג'ונסון את מה שהיתה יכולה לספק, וכי לא היה מדובר במהלך מכוון שנועד להעלים נתונים מג'ונסון (עמ' 649-650). אכן, התמונה המצטיירת מן העדויות שלפני הולמת יותר מצב של חוסר ארגון אצל התובעת, אשר הוביל לחוסר שליטה בנתונים. הסיבה לכך יכולה להיות דבקות בשיטות עבודה מיושנות, שאינן הולמות את העולם המודרני, ולאו דווקא ניסיון להסתרת מידע. סמרוי הודה כי כאשר ג'ונסון ביקשה מרנדי גישה מלאה לנתונים, רנדי סיפקה את מלוא הנתונים שבידיה, גם אם באיחור של מספר חודשים. אלא שמדובר היה בנתונים גולמיים, אשר הצריכו עבודה רבה לשם עיבודם (עמ' 562-563). יפעת שטוייר, מנהלת כספים בג'ונסון בתקופה הרלוונטית, העידה גם היא שעיקר הבעיה לא היה במערכת עצמה, ואולי אף לא בתוכנה, אלא באופן תפעול המערכת והשימוש בתוכנה, ובמיוחד בעובדה שלא היתה לג'ונסון גישה ישירה לנתונים של רנדי. שטוייר טענה בתצהירה כי רנדי "נהגה על פי שיטות ניהול מלאי ודיווח מיושנות ומסורבלות... לא העבירה לג'ונסון ישראל דיווחים בזמן אמת... כמקובל וכמחוייב במערכות שיווק והפצה מודרניות..."; היא אף הבהירה זאת לרנדי בכתב (סעיף 6 לתצהירה ועמ' 650-655 ומכתבה מיום 5.3.03 שכלול בנספח 14 לתצהיר סמרוי). בעדותה הוסיפה שטוייר כי כאשר הגיעה לג'ונסון, בפברואר 2003, היא היתה מעוניינת שתהיה לרנדי מערכת שמאפשרת לראות את הנתונים באופן מקוון ורציף, אולם תוך זמן קצר הבינה שלא תוכל לקבל מרנדי נתונים כאלה, והסתפקה בדיווח חודשי בסיסי, ממנו דלתה בעצמה את נתוני המכירות (עמ' 648-649, 651). עדותה של שטויר נתמכת בעדותה של קרן זוהר, ששימשה בתקופה הרלוונטית כעוזרת של שטויר. זוהר העידה כי רנדי ניהלה את מערכות המידע שלה באופן לא מקצועי, והיה קשה לקבל ממנה מידע אמין ושלם, הן בנוגע לרמות המלאי שהחזיקה רנדי, והן בנוגע לחיובים שהוציאה לג'ונסון עבור הוצאות פרסום ושיווק (סעיף 6 לתצהירה ועמ' 790-796, 784 לעדותה). רנדי אף דחתה בקשה של ג'ונסון שנציג מטעמה יהיה נוכח בספירת מלאי ידנית שתיערך לאור הקושי בקבלת נתונים מדויקים מרנדי (שטוייר בעמ' 677, וזוהר בעמ' 793). עדותן של שטוייר וזוהר, שאין להן כיום כל קשר עם ג'ונסון, היתה מאוד מהימנה ואני מאמץ אותה. 31. המומחה מטעם ג'ונסון, פרופ' פרי, הגיע למסקנה כי היתה הצדקה מלאה להחלטתה של ג'ונסון לסיים את ההתקשרות עם רנדי - הן בשל הירידה במכירות והן בשל הדיווחים הבלתי מספקים מצד רנדי בנוגע למכירות ומלאים (עמ' 13). עם זאת, בחקירתו הודה פרופ' פרי כי אין מדד אובייקטיבי של סבירות ביחס לשיעור של אי-דיוקים בנוגע לכמות מלאי. מדובר בעניין סובייקטיבי, וכל יצרן קובע לעצמו איזה שיעור של אי-דיוקים איננו מקובל עליו (עמ' 827). לעומתו, פרופ' הורניק, המומחה מטעם התובעת, העיד כי "השתכנעתי מעל כל ספק שהוא [אדלר - ע.ב] עשה את מירב המאמצים באותם פרמטרים שהם חשובים על מנת לקדם את המוצרים של ג'ונסון אנד ג'ונסון, וזה גם סביר, תשמע, הוא בעל עניין. הלא ככל שהוא מוכר יותר - הוא מרוויח יותר" (עמ' 317 וראה גם סעיף 27 לחוות דעתו). בהמשך העיד כי התרשם שהשקעותיה של רנדי במערך ההפצה של מוצרי ג'ונסון היו נאותות, ונעשו בצורה מקצועית ביותר (עמ' 320). הורניק טען כי לא מצא כל סיבה לסיום הסכם ההפצה ללא מתן הודעה מוקדמת (עמ' 321). אולם בהמשך הודה כי ראה רק שני מיילים ובהם תלונות של ג'ונסון על התנהלותה של התובעת, ושניהם נכתבו סמוך למועד ביטול ההסכם. הורניק לא ראה את הודעות הדואר האלקטרוני הרבות שנשלחו מטעם ג'ונסון לתובעת בשנים 2002-2004, ובהם דרישות ותלונות למיניהן (עמ' 322). לפיכך, עמדתו בנושא זה אינה מבוססת. מכל מקום, השאלה אם היתה הצדקה לביטול הסכם ההפצה לאלתר הינה שאלה לבית המשפט לענות בה, ולא למומחים מטעם הצדדים. 32. דומה כי הפגם העיקרי בהתנהלותה של התובעת היה שהיא לא השכילה להתאים עצמה לשיטות העבודה של העידן המודרני. שיטות עבודה שהיו כנראה מקובלות על מנהלי ג'ונסון במשך עשרות שנים, הפכו לבלתי מקובלות. העובדה שהתובעת לא ענתה על ציפיות הנתבעות יכולה בהחלט להצדיק סיומו של הסכם הפצה בלתי מוגבל בזמן (אשר ממילא ניתן לסיימו בכל עת). אך היא אינה מלמדת על הפרה של ההסכם הלא-כתוב על ידי המפיץ, שהרי לא היתה התחייבות חוזית של רנדי לעבוד לפי שיטה זו או אחרת של ניהול מלאי. אינני סבור כי הראיות מצביעות על כישלון גורף מצידה של רנדי, אשר הצדיק את ביטול ההסכם עמה ללא הודעה מוקדמת (ואף לא בהודעה מוקדמת בת חודש, כפי שניתנה לרנדי במכתב הביטול). מקובלת עלי טענת התובעת, לפיה בשנים 2002-2003 לא חל שינוי משמעותי בדרך התנהלותה של רנדי, בהיקפי המכירות, ואף לא באופן הדיווח של רנדי לג'ונסון. השינוי העיקרי הגיע דווקא מכיוונה של ג'ונסון, אשר עם מינויו של סמרוי לתפקיד ביקשה לשפר את הביצועים ואת הדיווחים של רנדי. אף שמדובר בדרישה לגיטימית, אין ספק שהיא היוותה שינוי לעומת הדרישות שהוצבו לרנדי בעבר. חוסר רצונה או חוסר יכולתה של רנדי להיענות לדרישות החדשות שהוצבו יכול, כמובן, להצדיק את סיום היחסים עימה. אך הוא אינו יכול להצדיק את סיום היחסים ללא מתן הודעה מוקדמת ארוכה, או תשלום פיצוי תחתיה. זאת ועוד, סמרוי הודה בעדותו כי הבעיה בנוגע לדיווחים של רנדי על המכירות נפתרה בסוף שנת 2003. אשר לבעיה בנוגע לדיווחים על המלאי, זו אמנם לא נפתרה, אך סמרוי אמר שג'ונסון הבינה שרנדי מוסרת את הדיווחים המדויקים ביותר שהיא מסוגלת לתת, והיא השלימה עם המצב הקיים (עמ' 565-567). כדבריו (עמ' 567): "Sometimes you take what you can get". מכאן ברור שבעיית הדיווחים על המכירות ועל המלאי לא היתה יכולה להוות עילה לביטול ההסכם בשל הפרתו. אם היתה לג'ונסון עילה לביטול ההסכם בגין הפרתו - ואינני סבור כך כלל ועיקר - היא ויתרה על זכות זאת בהשלימה עם המצב הקיים (רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עירית מעלה האדומים, פ"ד נו(5) 779 (2002), פסקה 8 לדברי כב' השופט, כתוארו אז, א' ברק). מאידך, העדר היכולת של רנדי לספק לג'ונסון דיווחים טובים יותר, היווה הצדקה להפסקת קשרי ההפצה עמה, ואכן היווה אחת הסיבות העיקריות להפסקת הקשר. 33. משקבעתי כי לא הוכח שהתובעת הפרה את הסכם ההפצה הפרה יסודית, אין מקום לומר שהיתה הצדקה לביטול ההסכם לאלתר. חוסר שביעות רצון של היצרן מן המפיץ, המתעורר לאחר שנים רבות של עבודה משותפת, ואשר נובע מביצועיו של המפיץ, או מאי-עמידה שלו בציפיות של המפיץ - איננו מהווה הפרה של הסכם ההפצה, המצדיקה שלילת הזכות להודעה מוקדמת. גם פרופ' פרי, המומחה מטעם הנתבעות, הסכים כי כאשר יצרן אינו מרוצה מביצועיו של המפיץ, התוצאה תהיה החלפת המפיץ ולא תביעת פיצויים נגדו בגין ירידה ברווחים או בגין עלויות המעבר למפיץ חדש (עמ' 850-851). אכן, מרבית פסקי הדין עליהם ביקשו הנתבעות לסמוך, בהם נשללה מן המפיץ זכותו לקבל הודעה מוקדמת ונקבע כי היצרן היה רשאי לבטל את הסכם ההפצה באופן מיידי, היו מקרים בהם הפר המפיץ את חובת האמון שלו כלפי היצרן. במקרה כזה, נקבע: "המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו" (עניין ורור, בפסקה ל"ג; וראה גם עניין תדמור בפסקה 14; עניין שלק בפסקה 19). אין זה המקרה שלפנינו. סיכומו של דבר: לא הוכח שהתובעת הפרה את הסכם ההפצה עם ג'ונסון. לפיכך, דין התביעה-שכנגד לתשלום פיצויי הפרה להידחות. כמו כן, משנמצא כי התובעת לא הפרה את ההסכם, הרי שהיא היתה זכאית להודעה מוקדמת סבירה, ואם לא ניתנה הודעה שכזו - היא זכאית לפיצוי בגין אובדן הרווחים בתקופת ההודעה המוקדמת. לכן יש לדון בשאלה מהי תקופת ההודעה המוקדמת הראויה בנסיבות מקרה זה. 6. תקופת ההודעה המוקדמת 34. לטענת ב"כ הנתבעות, יש לראות באזהרות שקיבלה רנדי במהלך השנים משום הודעה מוקדמת כדין. אינני סבור כך. סמרוי עצמו הודה כי אין לראות בהתכתבויות בין רנדי לבין ג'ונסון בשנים שקדמו לביטול הסכם ההפצה הודעה מוקדמת בדבר פיטוריה הקרובים של רנדי; הוא טען כי ההסכם עם התובעת בוטל בשל הפרתו, ולכן היא לא היתה זכאית כלל להודעה מוקדמת (עמ' 452-453). בהמשך, הסביר סמרוי כי ההחלטה לסיים את ההתקשרות עם רנדי התקבלה "מהיום למחר", גם אם לאחר התלבטות ארוכה שלוותה בהכנות מדוקדקות לרגע שבו תתקבל ההחלטה. סמרוי הודה כי השאלה אם סיום החוזה בצורה פתאומית כזו תהיה נוחה לרנדי, או השאלה כמה זמן יידרש לרנדי לצורך התארגנות בעקבות ביטול החוזה - כלל לא היוו שיקול מבחינת ג'ונסון; הסיבה היחידה שרנדי קיבלה הודעה מוקדמת בת חודש היתה שזו היתה התקופה שנדרשה לג'ונסון על מנת להתארגן. מתן הודעה מוקדמת לרנדי על מנת שהיא תוכל להתארגן - לא עמד בשום שלב על סדר יומה של ג'ונסון (עמ' 610-613, 513-514). אדלר העיד כי ביטול ההסכם נפל עליו "כרעם ביום בהיר", והתרשמתי כי כך אכן היו הדברים. 35. התובעת סבורה כי ג'ונסון ביטלה את הסכם ההפצה באופן ברוטאלי, חסר תום לב ובוטה, באופן המזכה אותה בתקופת הודעה מוקדמת ארוכה במיוחד, בת שלוש שנים. סיבה נוספת לזכותה של התובעת לפיצוי בגין תקופת הודעה מוקדמת ארוכה במיוחד הינה, כך לטענתה, העובדה שג'ונסון יצרה אצלה ציפיות לגיטימיות להמשך היחסים לטווח ארוך. לא שוכנעתי כי כך היו פני הדברים. הוכח כי היחסים בין רנדי לבין ג'ונסון הורעו מאז כניסתו של סמרוי לתפקידו בשנת 2003, מה שאיננו מתיישב עם יצירת ציפיות להמשך היחסים לטווח הארוך. ב"כ רנדי טען בפתח הדיון ביום 3.12.09 כי התובעת תראה שהפסקת ההתקשרות היתה אך ורק גחמה של איש אחד, ג'ון סמרוי, ואף הגדיל וטען כי על רקע זה עזב סמרוי את תפקידו בג'ונסון, כביכול לאחר שהתברר כי טענותיו נגד התובעת לא היו נכונות (עמ' 17). בעדותו טען אדלר כי לסמרוי היה אינטרס להחליף את רנדי במפיץ חדש, שכן מפיץ כזה נדרש לרכוש מלאי חדש מג'ונסון, וכך יכול היה סמרוי להציג מראית עין של הצלחה בפני הנהלת ג'ונסון (עמ' 246). אלא שהתובעת לא הביאה כל ראיה ל"תיאוריות הקונספירציה" הללו, המבוססות על ספקולציה ועל "תחושות בטן" בלבד. יוער כי בניגוד לטענת התובעת, אין כל קושי בעובדה שהנתבעות לא זימנו לעדות את מנהלי ג'ונסון העולמית, אשר קיבלו את ההחלטה על סיום הקשר עמה. בהעדר ראיה כלשהי לפגם בקבלת ההחלטה, הנטל להוכיח כי בבסיס ההחלטה עמדה מזימה של סמרוי מוטל על התובעת. יתר על כן, לכל אורך הדרך טענה התובעת כי ביטול ההסכם היה תוצאה של גחמה של איש אחד - סמרוי. ברור, אם כן, מדוע בחרו הנתבעות להגיש תצהיר מטעמו של סמרוי דווקא. 36. בניגוד לטענות התובעת, לא מצאתי בהתנהגותן של הנתבעות זדון או ניסיון לטעת בלב התובעת תקוות שווא בדבר המשך קיומה של מערכת היחסים ביניהן למשך זמן ארוך. אמנם, הנתבעות המשיכו לשדר "עסקים כרגיל" עד לרגע משלוח מכתב הפיטורין, ואף החדירו מוצרים חדשים לשוק באמצעות התובעת (אדלר בעמ' 39). אך בו בזמן הן שבו והבהירו לתובעת כי התנהלותה אינה עומדת עוד בסטנדרטים הנדרשים, וכי הדבר עלול להשליך על מערכת היחסים ביניהן. סמרוי גם נתן הסבר מניח את הדעת למספר עניינים אשר התובעת סברה כי הם מלמדים על מצג שווא מצד ג'ונסון בנוגע להמשך מערכת היחסים עם רנדי. כך, למשל, נשאל סמרוי על התכתבות בין ג'ונסון לרנדי בנוגע לחידוש סימני מסחר של מספר מוצרים בחודש יוני 2004, והבהיר כי מדובר במוצרים אשר ג'ונסון לא סיפקה במשך תקופה ארוכה לרנדי, ולכן היא ביקשה לדעת האם רנדי עדיין מוכרת אותם, אחרת אין טעם בחידוש סימני המסחר (עמ' 633). סמרוי נשאל גם לגבי תכתובת הנוגעת לתוויות שיש להדביק על מוצרי ג'ונסון, והבהיר שכל עוד רנדי מכרה את מוצרי ג'ונסון היתה לה חובה להדביק עליהם תוויות מתאימות. סמרוי הדגיש כי לא היה מקום להסיק כל מסקנה בנוגע לכוונותיה העתידיות של ג'ונסון מן ההתכתבות הנ"ל (עמ' 634, 636). עדותו בעניין זה סבירה והגיונית לאור הראיות שהובאו. 37. לטענת התובעת, כל תלונותיהן של הנתבעות, ובפרט של סמרוי, לא נולדו אלא כדי לספק תירוץ לביטול ההסכם עם התובעת (אדלר בעמ' 80). לא כך התרשמתי ממכלול הראיות שהונחו לפני. התובעת שמה דגש רב בכמות הדואר האלקטרוני שהוחלפה בין אדלר לסמרוי, וראתה בכך עדות למעין "התעללות" מצד סמרוי. אך סמרוי נחקר על כך והעיד כי לא היה שום דבר חריג בהתכתבות בינו לבין אדלר. סמרוי הודה כי השימוש בדואר האלקטרוני "דומה למחלה", אולם שב והדגיש כי הדבר היה מקובל בחברות רבות, גם בשנת 2002, וכי לא היה ייחוד בתדירות ההתכתבות בינו לבין אדלר (עמ' 444-446). שטויר, למשל, העידה כי לא פעם נהגה להתכתב עם סמרוי בדואר אלקטרוני, אף שהוא שהה בחדר לידה (עמ' 647). כך גם אין כל ראיה לטענת התובעת, כאילו ביטול ההסכם עימה נועד לכסות על כישלונותיו של סמרוי (עדות אדלר בעמ' 82, 246). סמרוי העיד כי אף שהיה מעורב בהחלטה על סיום ההסכם עם רנדי, הרי מי שהחליט על ביטול ההסכם עם רנדי היה רוג'ר סלפוורת', חבר בהנהלת ג'ונסון העולמית, ולא סמרוי באופן אישי (סמרוי בעמ' 448-449; ראה גם תשובתו של שרון לוי, מנכ"ל הנתבעת 2, בתשובה לשאלון, לפיה מי שהחליט על סיום ההסכם היה Pericles Stamatiades - ת/5). סמרוי הודה כי המליץ לג'ונסון להחליף את רנדי, ותמך בהחלטתה בנושא זה, אך ההחלטה עצמה לא התקבלה על ידו (עמ' 449). מדובר בגרסה סבירה, המתיישבת טוב יותר עם האופן בו מתנהלות חברות בינלאומיות גדולות מאשר גרסת התובעת, כאילו ההחלטה התקבלה על ידי סמרוי עצמו. אין לי ספק כי ההחלטה לסיים את ההתקשרות עם התובעת היתה החלטה של מספר גורמים בהנהלת ג'ונסון העולמית, על רקע מחלוקת מהותית בנוגע לאופן התנהלותה של התובעת ולמידת מקצועיותה. מחלוקת זו גם תועדה במכתבים ששלחו נציגים שונים של ג'ונסון לרנדי במהלך השנים. 38. אדלר טען כי עד למועד כניסתו של סמרוי לתפקיד, התנהלו היחסים בינו לבין ג'ונסון על מי מנוחות, והוא זכה לתשבחות רבות ממנהליה. שיתוף הפעולה ההדדי היה כה הדוק ומוצלח, עד שאדלר חש, לטענתו, כי התובעת והנתבעות "פועלים ביחד במעין שותפות" (עמ' 154). לדבריו, עם כניסתו של סמרוי לתפקיד השתנתה מערכת היחסים מן הקצה אל הקצה, ורנדי נאלצה לספוג "מבול" של תלונות בלתי פוסק. יתר על כן, סמרוי נהג באדלר בצורה מתנשאת ומזלזלת (סעיף 34 לתצהיר 1 ועדותו בעמ' 119; 139; 147). גם איתן סימן-טוב, מנהל תחום תינוקות בתובעת, העיד כי כאשר סמרוי נכנס לתפקידו, הוא הציב דרישות חדשות לרנדי. לדבריו: "ג'ון ביקש הרבה מאד, שינה הרבה מאד דברים וביקש הרבה מאד אינפורמציה ודוחות ולאשר את המבצעים... אינספור של דברים"; ובהמשך: "אבל הוא שינה את הפורמטים שהיינו עובדים איתם עד אז, ועד אז היינו מאשרים מבצע בדרך אחת, הוא רצה בדרך אחרת. התחשבנויות, הוא רצה לדעת מה כל רשת, מה נתנו לכל פיפס ומה ומי ומו, הרבה דברים השתנו..." (עמ' 290-291 וראה גם סעיף 3 לתצהירו). 39. אכן, נראה כי במשך תקופה ארוכה התנהלו היחסים בין רנדי לבין ג'ונסון פחות או יותר על מי מנוחות, כשכל צד שבע רצון מן הצד האחר. אדלר הבהיר כי גם באותה תקופה, היו לצדדים טרוניות הדדיות מדי פעם, אולם באופן כללי היתה ביניהם הבנה שכל אחד תורם את חלקו למאמץ המשותף להגדיל את מכירותיה של ג'ונסון. עם מינויו של סמרוי, התערערה מערכת היחסים בין הצדדים. הסיבות ל"קצר" בתקשורת בין אדלר לסמרוי הינן ודאי מורכבות ומגוונות מכדי לבחון אותן במסגרת זו, והדבר גם איננו חשוב. כל עוד לא הוכח כי סמרוי נהג בזדון או בחוסר תום לב, התובעת אינה יכולה להלין על האופן בו התגלגלו הדברים. גם אם סמרוי היה נוקשה ותובעני יותר מקודמיו, זוהי זכותו, ואולי אף חובתו. לא זו אף זו, סמרוי לא היה המוציא והמביא בג'ונסון, וההחלטה על סיום החוזה עם התובעת לא היתה החלטה אישית שלו. לכן, היה על התובעת להראות לא רק שדרישותיו של סמרוי הינן חסרות תום לב, אלא גם שהיה זה סמרוי ששיכנע בכחש את הממונים עליו להביא את ההסכם עם התובעת לידי סיום. לכך אין לפני כל ראיה. 40. אף שרנדי הלינה על השינויים הרבים שדרש ממנה סמרוי לבצע (סעיפים 32-33 לתצהיר 1 של אדלר), אדלר הסכים כי אין פסול בדרישותיה של ג'ונסון לשינויים באופן התנהלותה של רנדי, כגון באופן הדיווח על מלאי ומכירות, בצורת ההתחשבנות בין רנדי לג'ונסון ובצורת האישור של מבצעי קידום מכירות (עמ' 87, 117, 120). התובעת גם אינה יכולה להלין על ג'ונסון אם זו לא נענתה לבקשתה לבצע תכנון תקציבי לתקופה של שמונה חודשים קדימה. התובעת טענה כי הדבר הקשה עליה לתכנן את כמות המלאי לו תזדקק (אדלר בעמ' 242), אולם אין בכך דבר. כפי שג'ונסון היתה חופשיה לנתק הקשר עם רנדי, כך גם רנדי היתה חופשיה להודיע לג'ונסון כי אינה מעוניינת להוסיף לעבוד עמה, אם שיטות עבודתה של ג'ונסון לא נשאו חן בעיניה. אשר לטענה כי היו מקרים בהם כלל לא הגיעה סחורה וג'ונסון תירצה זאת בתירוצים מתירוצים שונים - נראה כי אדלר נסחף מעט בתיאור הדברים. סמרוי הסביר כי אחת הסיבות לעיכובים במשלוח היה סירובה של התובעת לעבוד עם יותר ממוביל ימי אחד, וטענה זו נתמכת בחלופת מכתבים בין הצדדים, במסגרתה הסכימה רנדי בסופו של דבר לעשות שימוש ביותר ממוביל אחד. 41. ב"כ התובעת טען כי כבר בשלהי שנת 2003 החלה ג'ונסון לחפש מפיץ חלופי, ובפברואר 2004 כבר ניהלה מו"מ עם שסטוביץ', שהחליף לבסוף את רנדי. סמרוי העיד כי בסביבות חודש פברואר 2004, החלה ג'ונסון לנהל מו"מ עם שלושה מפיצים, על מנת לדון בתנאי הסכם הפצה אפשריים (עמ' 609). ב"כ התובעת סבר כי יש חשיבות לעובדה שג'ונסון לא נקבה במועד מדוייק בו החלה בחיפוש אחר מפיץ חלופי. לעניות דעתי אין לכך כל חשיבות. בין שג'ונסון החלה בחיפוש אחר מפיץ אחר בשלהי שנת 2003, ובין שהחלה בכך בפברואר 2004, לא ניתן לראות בכך הפרה של ההסכם עם רנדי או התנהגות חסרת תום לב מצד ג'ונסון. ג'ונסון היתה רשאית להחליף את רנדי, גם אם רנדי היתה מתפקדת בצורה מושלמת, ועל אחת כמה וכמה כאשר סברה כי היו ליקויים בהתנהלותה. לשם כך היא נדרשה לנהל משא ומתן עם מפיצים חלופיים. אין בכך כל פגם, כפוף לחובתה של ג'ונסון ליתן לרנדי הודעה מוקדמת ניאותה במסגרת ביטול ההסכם עמה. 42. התובעת טענה עוד כי היא זכאית להודעה מוקדמת ארוכה במיוחד לאור מצגיה של ג'ונסון כאילו מערכת היחסים ביניהן תימשך עוד זמן ארוך במיוחד. לא הובאה כל ראיה לטענה זו, זולת אמירה כללית וסתמית בתצהירו של אדלר (סעיף 77). כמו כן, קשה ליישב טענה זו עם טענותיו של אדלר בדבר "מבול" התלונות שקיבלה רנדי בשנים שלאחר מינויו של סמרוי לתפקיד ויחסי העבודה הלא-טובים שנוצרו עמו. לכאורה, הדבר היה צריך להדליק נורה אדומה אצל רנדי, המאותתת כי מערכת היחסים בינה לבין ג'ונסון אינה בטוחה עוד. סמרוי הפנה לנספחים 2, 6-8 לתצהירו, המלמדים בבירור על חוסר שביעות רצונה של ג'ונסון מביצועיה של רנדי (עמ' 451-452). ניתן היה גם ללמוד מהם על סירובה של ג'ונסון להשלים עם ביצועיה של רנדי. לדברי סמרוי (עמ' 451): "I think it's very very clear that Randy was absolutely aware of Johnson and Johnson's dissatisfaction and as that grew over a period of nearly 2 years" בו בזמן, מאמין אני לתובעת כי היא הופתעה מביטול ההסכם עימה. אדלר העיד כי לא ציפה לכך שג'ונסון תפסיק את התקשרותה עמו ועבורו זו היתה "הפתעה אדירה" (עמ' 33). כדבריו: "...לרגע לא הרגשתי שהעבודה שלי עם ג'ונסון את ג'ונסון מפסיקה. אני רוצה להגיד את זה בלב שלם, כשזה קרה אני מאד הופתעתי, לרגע לא הרגשתי את זה ככה, וזה היה הרבה דברים קטנים, זה לא רק דבר אחד, זה לאורך כל הדרך, היו הרבה דברים קטנים. אפילו שבוע לפני שההסכם נגמר, שלחו לי מכתבים: אנחנו הולכים לעשות פגישה ל-PR במשביר, תבוא..." (עמ' 32). וכן: "אני אומר לך שהופתעתי לחלוטין, אני לא מתעלם מדברים, אבל אתה צריך להבין שאני עבדתי עם ג'ונסון 30 וכמה שנים, קיבלתי רק מכתבי תשבחות, כשפתחו פה את החברה בארץ היה סטיוארט 4 שנים והוא לא אמר לי מילה רעה, הכל היה תשבחות, ועשינו עבודה פנטסטית בתור חברה..." (עמ' 35). ניכר כי התובעת, ואדלר בראשה, לא הפנימו את חומרת המצב ולא הבינו כי מערכת היחסים ניצבת על כרעי תרנגולת. בניגוד לטענת ב"כ הנתבעות, אין כל סתירה בין הודאתו של אדלר שידע תמיד כי ביום מן הימים החוזה עשוי להסתיים (עמ' 56), לבין הטענה שביטול ההסכם היווה עבורו הפתעה. לא פעם בחיים דברים שהם לכאורה צפויים, נופלים עלינו בהפתעה גמורה. מאידך, לא הוכח כי ג'ונסון נתנה לרנדי להאמין שהקשר ביניהן ימשך עוד זמן רב. 43. המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי ג'ונסון גילתה אמנם חוסר רגישות לצרכיה של רנדי, בעת שנתנה לה הודעת ביטול מיידית. בכך הפרה ג'ונסון את חובתה ליתן הודעה מוקדמת ניאותה על סיום קשרי ההפצה. אך לא היה בהתנהגותה של ג'ונסון משום זדון או חוסר תום לב המצדיקים מתן פיצוי בגין תקופה של שלוש שנים. הנתבעות סברו כי די בהתרעות הרבות שניתנו לתובעת כדי להעמיד אותה על חוסר שביעות רצונן מהתנהלותה, שעלול להביא גם לביטול היחסים. אדלר ראה, כנראה, לנגד עיניו בעיקר את העבר, את שלושים השנים של פעילות משותפת פוריה ומוצלחת, וסבר שדי בהן כדי להבטיח המשך שיתוף פעולה, בעוד הנתבעות הסתכלו קדימה, וראו עתיד מוצלח פחות, שהצדיק מבחינתן ביטול של שיתוף הפעולה עם התובעת. בנסיבות אלו, אינני רואה מקום לסטות במקרה דנן מן העקרונות שהותוו בפסיקה בנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת, וזו תיקבע בהתאם לפרמטרים המקובלים. בעיקר תושפע תקופת ההודעה המוקדמת, וכפועל יוצא מכך - גובה הפיצוי - מן הזמן הסביר שהיה נדרש לתובעת על מנת להתארגן מחדש ולמצוא ספקים חדשים אשר את מוצריהם היא תוכל לשווק. כפי שהובהר בעניין ורור, במקרים בהם הסכם ההפצה התקיים במשך עשרות שנים, אין עוד צורך לפצות את המפיץ בגין השקעתו במערך ההפצה, שכן יש להניח כי קצר את פירות השקעתו זה מכבר. המפיץ זכאי, במקרה שכזה, לפיצוי בגין התקופה שתידרש לו להתארגן מחדש ולמצוא עסקים חלופיים לאלו שאיבד עם ביטול הסכם ההפצה. גם מדבריו של אדלר ניתן ללמוד כי מטרת ההודעה המוקדמת במקרה זה איננה לפצות על השקעות העבר, אלא בעיקר לאפשר לו להתארגן לעתיד. כאשר נשאל אדלר איזו תקופת הודעה מוקדמת נראית לו סבירה, השיב: "...קשה לי לענות, אבל ג'ונסון היה החלק הגדול ביותר מהעסק שלי, בלי זה בהודעה קצרה, אז אני נשאר בלי כלום, פשוט לבנות את העסק ממוצרי צריכה לוקח הרבה זמן. זה לא דבר מרגע לרגע" (עמ' 55). 44. פרופ' הורניק, המומחה מטעם התובעת, אישר כי התובעת לא עשתה פעולות שהן מעבר למקובל ולמצופה ממפיץ בלעדי, אלא עבדה בהתאם למצופה ממנה (עמ' 321, 328). עדות זו סותרת את טענותיה של רנדי כאילו עשתה "מעל ומעבר" למען ג'ונסון, באופן המקנה לה "זכויות יתר" כלשהן ביחס למפיץ השגרתי, ואף יוצר מעין "שותפות" בינה לבין ג'ונסון. אדלר עצמו הודה כי אין כל ראיה לקיומה של "מעין שותפות" בין רנדי לבין ג'ונסון - לא במסמך, ולא בעדות של מאן דהו (עמ' 157). כאשר נשאל פרופ' הורניק מהי לדעתו תקופה סבירה להודעה מוקדמת, הוא ציין, בין היתר, כי בפינלנד מקובל לתת חודש לכל שנה בה התקיימו קשרי ההפצה, מה שהיה מוביל במקרה זה לתקופת הודעה מוקדמת של 30 חודשים. אך הורניק עצמו הבהיר מייד כי "זה קצת מוגזם... הייתי אומר זה לפחות צריך להיות בסביבות שנה, שנה וחצי" (עמ' 330). אף על פי כן, התובעת ממשיכה לדרוש הודעה מוקדמת לתקופה של שלוש שנים, פי שניים עד שלושה מן התקופה עליה המליץ המומחה מטעמה. התשובה לשאלה מהי התקופה הדרושה לשם התארגנות מחדש ומציאת ספק חלופי תלויה, במידה רבה, בחלק שתפסה הפצת מוצרי ג'ונסון מתוך עסקיה של התובעת. במקרה זה, מדובר בחלק נכבד ביותר, כ-60%, ואין ספק שמציאת תחליף לכך דורשת זמן לא מבוטל. סבורני כי בנסיבות מקרה זה הודעה מוקדמת בת 12 חודשים, בנוסף על תקופת החודש שניתנה, משקפת נכונה את האיזון הראוי בין זכותה של ג'ונסון לבטל את הסכם ההפצה, לבין זכותה של רנדי לקבל שהות סבירה לארגן מחדש את עסקיה (זו גם התקופה שנקבעה בעניין טרבנול ובעניין חינאווי). יש להתעלם מתקופת ההודעה המוקדמת של חודש ימים שכביכול ניתנה על ידי ג'ונסון, כאשר הודעה זו ניתנה לצרכיה של ג'ונסון עצמה ולא עבור רנדי. אדלר הסביר בעדותו כי לא היתה זו הודעה מוקדמת של ממש, שכן ג'ונסון הודיעה מייד לכל הרשתות על ביטול הסכם ההפצה עם רנדי, מה שמנע מרנדי לעבוד בצורה תקינה בתקופה זו (עמ' 214-215). בקביעת תקופת ההודעה המוקדמת לקחתי גם בחשבון את העובדה שלג'ונסון היו סיבות ענייניות להביא לקיצו את הסכם ההפצה. גם אם ההסכם לא הופר על ידי רנדי, שוכנעתי כי רנדי לא פעלה בצורה המיטבית, וכי תלונותיה של ג'ונסון כלפיה היו לגיטימיות. כדי לבסס את הדרישה להודעה מוקדמת בת שלוש שנים הפנתה התובעת להחלטת כב' השופטת צ' צפת בת.א. (ב"ש) 7300/06 חברת נעם ברש בע"מ נ' מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ, שם נקבע כי המפיץ היה זכאי להודעה מוקדמת בת שנתיים. אולם באותו עניין נפסק כי הפצת העיתון היתה העיסוק העיקרי של התובעת, ולא פחות חשוב מכך, בהתנהלותו של המפיץ לא נפל כל דופי. בה במידה ישנם פסקי דין בהם נקבע כי הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים היתה סבירה, גם כאשר דובר בביטול יחסים חוזיים שהתקיימו במשך 18 שנים (עניין הרשטיק). לכן נראה לי כי תקופה של שנה הולמת את נסיבות המקרה שלפני. 7. גובה הפיצוי תמורת ההודעה המוקדמת 45. לצורך חישוב אובדן רווחיה הציגה התובעת את חוות דעתו של אורי וולף, כלכלן ומוסמך במנהל עסקים. מחוות דעתו של וולף עולה כי אובדן הרווחים הצפוי של רנדי ב-12 החודשים שלאחר ביטול הסכם ההפצה מסתכם ב- 6.227 מיליון ₪, נכון לחודש אוגוסט 2004 (ראה סעיף 3 לחוות דעתו והטבלה בעמ' 11 שם). וולף הסביר כי בחוות דעתו התעלם מנתוני המכירות לשנת 2004, שכן מדובר בנתונים בלתי שגרתיים, שהושפעו מניתוק היחסים עם ג'ונסון במחצית השנה, ולכן אינם משקפים נתוני רווח רגילים (עמ' 362). בין היתר, הדגיש וולף כי עד לשנת 2004 התקיים מתאם בין מכירות רנדי לבין נתוני הצריכה הפרטית במשק; אך בשנת 2004, למרות הצמיחה בצריכה במשק, חלה דווקא ירידה במכירות רנדי (עמ' 363). בהמשך עדותו הדגיש וולף כי האנומליה בנתוני 2004 קיימת בכל מקרה, גם בהתעלם מנתונים לגבי מגמות בצריכה הפרטית באותה תקופה (עמ' 409, וראה גם דבריו בעמ' 412). וולף הודה אמנם כי גם לרנדי עשוי להיות חלק בירידה במכירות בשנת 2004 (עמ' 415), אולם אינני סבור כי בשל כך יש לבחון את אובדן הרווחים הצפוי בהתבסס על נתוני שנה בלתי אופיינית זו, מה גם שמדובר בחצי שנה בלבד, שהרי חוזה ההפצה בוטל בחודש יולי 2004. 46. וולף הבהיר כי השקיע שעות רבות בבדיקת הנתונים הנוגעים למכירות מוצרי ג'ונסון על ידי רנדי. הוא נעזר בחשב רנדי, עופר נחום, וכן בדוחו"ת הנהלת החשבונות של רנדי (עמ' 373). וולף בדק באמצעות מדגם הן את המחירים המופיעים בדוחות רנדי, והן את הכמויות וכן בדק את כל החישובים. כמו כן, הוא בדק כיצד רנדי מחשבים עלות מכר, ואיזה חיובים נכללים בה: עמילות, הובלה ימית וכו'. וולף אף ביקש לוודא כי שיעורי עמילות המכס הינם נכונים, וקיבל מהתובעת דו"ח על שיעורי המכס (עמ' 380-381 ונספח ו' לחוות דעתו). וולף נשאל האם התחשב גם בנושא של החזרות סחורה, והבהיר בחקירה חוזרת כי הנושא נדון בסעיף נפרד, וכי הפחית את ההחזרות מתוך הרווח הנמנע, על סמך שיחה עם המחסנאי ועל סמך דוחות שהוצגו לו (עמ' 436). עדותו של וולף היתה אמינה ומאוזנת, והתרשמתי כי חוות דעתו הוכנה בקפידה ובמקצועיות. גם ד"ר בכר, המומחה מטעם הנתבעות, העיד כי המתודולוגיה בה השתמש וולף נכונה, והוא עצמו הסתמך על הנתונים שהוצגו בחוות דעתו של וולף, בכפוף לכמה הסתייגויות (עמ' 734). לפיכך, אבסס אף אני את הערכת הפיצוי המגיע לתובעת בגין אובדן רווחים על חוות דעתו של וולף, תוך התייחסות למספר הסתייגויות שעלו בחוות דעתו ועדותו של ד"ר בכר. 47. ד"ר בכר העריך את אובדן הרווחים של התובעת, לתקופה של 12 חודשים, בכ- 0.8 מיליון ₪ בלבד. ד"ר בכר, שעדותו היתה הוגנת, ציין כי הסיבה העיקרית לפער בינו לבין וולף הינו השוני באומדני המכירות (בכר בדק ממוצע מכירות ב-24 חודשים אחרונים בעוד וולף התבסס על המכירות בשנת 2003), כמו גם השוני באומדן הוצאות כוח אדם ואחזקת רכב שנחסכו בשל ביטול הסכם ההפצה (עמ' 15 לחוות דעתו). ד"ר בכר אף הסביר את אופן החישוב של הרווח שנמנע: "יש מתודולוגיה שלוקחת את המכירות, מכפילה את זה בשיעור רווח גולמי ומורידה הוצאות וזה הרווח שנמנע אז עכשיו על כל אחד משלושת המרכיבים האלה אפשר להתווכח" (עמ' 722). לטענתו, וולף טעה כאשר הסתמך על נתוני המכירות בשנת 2003, והתעלם מן הנתונים לשנת 2004, שהיו נמוכים הרבה יותר. לגישתו: "כשבאים לפצות מישהו על רווח שנמנע, צריכים להסתכל מה היו היכולות שלו לזמן הכי קרוב למועד שבו הופסקה ההתקשרות" (עמ' 722-723). בנקודה זו, מקובלים עלי הסבריו של וולף לכך שהירידה המשמעותית בהיקפי המכירות ברבעון השני של שנת 2004, כמו גם העובדה שבשנת 2004 פעלה רנדי עבור ג'ונסון רק במשך מחצית השנה, אינן מאפשרות להתייחס לשנה זו כאל שנה "אופיינית". במשך שנים רבות היו נתוני המכירות של רנדי עקביים פחות או יותר, וראוי לחשב את אובדן הרווחים הצפוי לרנדי בהתבסס על נתונים שאינם חריגים. לא למותר לציין כי ג'ונסון החלה לבחון התקשרות עם מפיץ חדש כבר בתחילת שנת 2004, וגם אם אין ראיה שפעלה כדי לפגוע בעסקיה של רנדי באותה תקופה, סביר שהיתה לכך השפעה על היקפי המכירות. וולף ציין בעדותו כי כאשר יצרן מחליט לנתק קשר עם מפיץ, לרוב נעשית עבודת הכנה במשך זמן רב, לרבות צמצום באספקת הסחורה למפיץ, אשר בתורה גורמת לירידה בהיקפי המכירות (עמ' 368). גם ד"ר בכר הודה כי הגישה שהציג איננה גישה בלעדית או מחייבת, וכי אם נראה שהשנה האחרונה איננה משקפת את היכולות של המפיץ, אזי ראוי לחשב את אובדן ההכנסות על בסיס נתוני שנה אופיינית. בסופו של דבר אמר בכר כי השאלה על נתוני איזו שנה ראוי להסתמך בחישוב אובדן הרווחים מבוססת על הכרעה עובדתית בשאלה אם השנה האחרונה הינה שנה מייצגת או לא (עמ' 723). בכר לא עמד בנחרצות על גישתו כי יש לקחת את שנת 2004 כבסיס, והודה כי לא היה מודע לכך שכבר בראשית שנת 2004 החלו בג'ונסון לחפש מפיץ חדש (עמ' 724). לפיכך, חישוב אובדן הרווח הצפוי שנגרם לתובעת יתבסס על נתוני המכירות של שנת 2003, בהתאם לחוות דעתו של וולף. 48. יש צדק בטענתו של ד"ר בכר לפיה במסגרת חישוב הנזק שנגרם לרנדי, אין מקום להתחשב בצמיחה עתידית אפשרית של המכירות (סעיף 3.1). בכר נשאל על כך בחקירתו, והסביר כי למרות מגמת הצמיחה במשק בשנת 2004, אין מקום להניח גידול במכירות רנדי, וזאת לאור מגמת הירידה במכירות שליוותה את עסקיה בשנים 2002-2004 (עמ' 737). וולף טען שלמרות הערכותיו של סמרוי בדבר צמיחה צפויה של עשרות אחוזים במכירות ג'ונסון בשנת 2005, ושילוש המכירות בשנים שלאחר מכן, הוא הסתפק בתחזית צמיחה בשיעור של 2.5% בלבד, וזאת מטעמי שמרנות (עמ' 437). אולם לאור העובדה שלא היתה כל צמיחה במכירות רנדי בין השנים 2001-2004, אינני רואה מקום לבסס את הפסדיהם הצפויים על תחזית של גידול במכירות. 49. לצורך חישוב הרווח הגולמי של התובעת (ההפרש בין ההכנסות ממכירות לבין ההוצאות שהוצאו לצורך המכירות, לפני ניכוי מס), התבסס וולף על נתוני רנדי לשנת 2003. לדבריו, מדובר בשיעור רווח גולמי של 30%, שהוא שיעור הרווח הגולמי לאחר הפחתת עמלות, בונוסים וכד' בשיעור של 6.6% (עמלות אלו הן חלק מן ההוצאות של רנדי). זה גם, פחות או יותר, שיעור הרווח הגולמי המופיע בדוח"ות הכספיים של רנדי, קרי: 29.2% (עמ' 382-386). וולף הסביר כי בדק את סבירות שיעור הרווח הגולמי, ומצא כי הוא "עולה בקנה אחד עם הידע שלי מחברות הפצה אחרות" (עמ' 383). ד"ר בכר הסתמך אף הוא על שיעור הרווח הגולמי שבחוות דעתו של וולף (עמ' 733-734). ויובהר: מחוות דעתו של וולף עולה כי שיעור הרווח הגולמי של התובעת הינו בשיעור של כ- 36.6%. אך בעדותו הבהיר וולף כי משיעור זה צריך להפחית 6.6% בגין בונוסים, עמלות וכו', ולכן בסופו של דבר מגיעים לרווח גולמי של כ- 30% (עמ' 384-386). וולף אכן הפחית מן הרווחים הצפויים של רנדי בשנה הראשונה שלאחר ביטול ההסכם את עמלות ההפצה והשיווק בשיעור של 6.6%, כאשר הגדיל בשיעור זה את ההוצאות הנמנעות שרנדי חסכה עקב ביטול החוזה (ראה חוות הדעת בעמ' 11). על מנת לחשב את הפיצוי המגיע לתובעת, יש להפחית מסך הרווח הגולמי לשנת 2003 את ההוצאות שנחסכו מהתובעת עקב הצמצום בהיקף פעילותה עקב ביטול הסכם ההפצה עם ג'ונסון. ד"ר וולף בחר להתבסס לצורך זה על הסכומים שהתובעת חסכה בפועל, בשנת 2004, לאחר סיום היחסים עם ג'ונסון. ד"ר בכר סבור כי ראוי היה לחשב את ההוצאות הנמנעות תוך התחשבות בפוטנציאל החיסכון האפשרי בהוצאות (סעיף 3.3 לחוות הדעת), ולאו דווקא בהסתמך על החיסכון בהוצאות בפועל. ככל שמדובר במתן פיצוי עבור 12 החודשים הראשונים לאחר ביטול הסכם ההפצה, הגעתי למסקנה כי אין לכך מקום. אינני סבור כי נכון לדרוש מחברה לצמצם בתוך חודשים ספורים את היקף פעילותה ב-60% ויותר. חלק מזכותו של מפיץ לשהות כדי לארגן מחדש את עסקיו פירושו גם מתן זמן מספיק להחליט אילו עובדים לפטר וכמה, איזה ציוד למכור, וכמה כלי רכב הפכו מיותרים, בין היתר בהתחשב בעסקים החדשים והחלופיים שאולי יצליח להקים באותה תקופה. לפיכך, אין פגם באופן חישוב ההוצאות הנמנעות על ידי וולף. לסיכום, ולאור האמור לעיל, יש לחשב את אובדן הרווחים של רנדי בשנה שלאחר ביטול ההסכם באופן הבא, המבוסס על הנתונים בחוות הדעת של וולף (למעט עניין הצמיחה העתידית) ועל הערכתו בדבר רווח גולמי מקובל בשיעור של 30% מן המכירות: א. הכנסותיה של רנדי ממכירות מוצרי ג'ונסון בשנת 2003 הסתכמו ב- 61,966,000 ₪ (עמ' 9 לחוות הדעת). בהתאם לכך, הרווח הגולמי של רנדי ממכירת מוצרי ג'ונסון בשנת 2003 (30%) היה 18,589,800 ₪. ב. מן הרווח הגולמי יש להפחית את סכום ההוצאות הנמנעות בשנה הראשונה שלאחר הביטול. וולף הגיע לסכום הוצאות נמנעות של 17,281,000 ₪, אך זאת לאחר שכלל בסכום זה הוצאות בשיעור של 6.6% בגין עמלות הפצה ושיווק שעל רנדי לשלם (עמ' 11). הואיל וכבר הפחתנו את שיעור הרווח הגולמי הצפוי לרנדי מ- 36.6% ל- 30% בשל ההתחשבות בעמלות ההפצה והשיווק שעליה לשלם, אין לכלול את עמלות ההפצה בסך 4,239,000 ₪ (6.6%) שקבע וולף (בעמ' 11 לחוות דעתו) כחלק מן ההוצאות הנמנעות, על מנת שלא נפחית סכום זה פעמיים. לכן סך כל ההוצאות הנמנעות בשנה שלאחר ביטול ההסכם הינו 13,042,000 ₪ (ולא 17,281,000 ₪ - הסכום שקבע וולף בעמ ' 11 תוך הכללת עמלות הפצה ושיווק בשיעור 6.6%). סיכומו של דבר: לפי החישוב האמור המבוסס על חוות דעתו של וולף, כפוף להסתייגויות שפורטו לעיל, מסתכם אובדן רווחיה של התובעת לתקופה של שנה אחת לאחר ביטול ההסכם בסך 5,547,800 ש"ח. סכום זה מתקבל מן הרווח הגולמי בסך 18,589,800 ₪ (30% מן המכירות בשנת 2003, שהסתכמו ב- 61,966,000 ₪ לפי עמ' 9 לחוות הדעת) פחות ההוצאות הנמנעות בסך 13,042,000 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביטול ההסכם. 8. נזקים נטענים נוספים של רנדי 51. כפי שלא מצאתי כי התובעת אחראית לירידה בהיקף המכירות, כך גם אין לפני די נתונים כדי לקבוע שהנתבעות אחראיות לכך, כפי שטוענת רנדי. כפי שכבר פורט לעיל, כל העדים מטעם התובעת הודו כי הגורמים לירידה במכירות יכולים להיות מסוגים שונים, לרבות מצב השוק, כניסת מתחרים חדשים, ועוד. טענותיה של רנדי בדבר קיצוץ מכוון בתקציבי הפרסום או תקלות בשרשרת האספקה, אינן מבוססות. גם אם תקציב הפרסום קוצץ, ואם היו מדי פעם תקלות בשרשרת האספקה, אין כל ראיה שהדבר נעשה במכוון, על מנת לפגוע במכירות ולספק לנתבעות תירוץ הולם לסיים את הסכם ההפצה עם התובעת, או לחלופין, כדי להקטין את החוב כלפי התובעת עם סיום ההסכם עימה. כך גם לא היתה כל התחייבות חוזית של ג'ונסון לתקציבי פרסום או למכירת מוצרים בהיקף זה או אחר, כפי שגם לא היתה התחייבות מקבילה של רנדי לעמוד ביעדי מכירות כלשהם. לא שוכנעתי כי ג'ונסון פעלה בזדון או בחוסר תום לב, באופן שהביא להקטנת שיעורי המכירות. 52. רו"ח נחום, חשב התובעת, ציין בתצהירו (סעיף 4 לתצהיר השני) כי מאז נכנס לתפקידו, נוכח לדעת כי קיימים ליקויים קשים בשרשרת האספקה של מוצרי ג'ונסון, אשר הלכו והחמירו עם השנים. נחום הודה, עם זאת, כי הצטרף לרנדי רק ביוני 2003, וכי הוא אינו יכול להעיד ממקור ראשון על מצב העניינים בתקופה שקדמה לכך (עמ' 276). נחום הוסיף וטען כי בשנה האחרונה למערכת היחסים בין רנדי לג'ונסון אירעו כשלים בהספקת המוצרים בתדירות של אחת לחודש בערך, כמעט בכל הזמנה, אך לא יכול היה להראות יותר מאשר תכתובת לגבי משלוח אחד בו התעוררה בעיה (עמ' 277, 279 ונספח ב' לתצהיר). וולף, המומחה מטעם התובעת, הסביר כי הסיבות לירידה במכירות יכולות להיות העדר מלאי או תקציב פרסום - נושאים שהם באחריותה של ג'ונסון, אך גם סיבות אחרות, כגון שיווק לקוי מצד רנדי (עמ' 366). וולף הוסיף כי כאשר יצרן מחליט לנתק קשר עם מפיץ, לרוב נעשית עבודת הכנה במשך זמן רב, לרבות צמצום באספקת הסחורה למפיץ, אשר בתורה גורמת לירידה בהיקפי המכירות (עמ' 368). עם זאת, אין ראיה כי כך היה במקרה דנן. שני הצדדים הסכימו כי המגמה בראשית שנת 2004 היתה להביא לצמצום המלאי שהוחזק על ידי רנדי (גם אם כל צד נימק זאת בדרך אחרת). מכאן, שאין דופי בעצם העובדה שג'ונסון צמצמה את כמות הסחורה שסופקה לרנדי בתקופה זו (ראה לעניין זה גם את הדברים האמורים בסעיף 18 לעיל). 53. סמרוי העיד כי בשנת 2004 רנדי אמנם התלוננה מספר פעמים על עיכובים במשלוח סחורות, אולם אם היו עיכובים, או מחסור בסחורות, הדבר לא חרג מן המקובל בסוג כזה של מערכת יחסים (עמ' 469). סמרוי הבהיר כי בחלק מן המקרים, דובר בבעיית אספקה משותפת לכל אזור אירופה, שנגעה למוצר שולי ביותר (שמפו לשיער מסוג T-Jell), ולכן השפעתה היתה בסך הכל שולית (עמ' 472). סמרוי גם העיד כי לא פעם, הליקויים באספקת המוצרים היו תוצאה של מחדלי התובעת. לדוגמה, באחת הפעמים בהן הלינה התובעת על ליקויים באספקה הסתבר כי חלק מן המוצרים כלל לא הוזמנו על ידה, ומוצרים אחרים המתינו בנמל להובלה, משום שהתובעת התעקשה לעבוד עם מוביל ימי אחד בלבד שלא היה זמין (עמ' 553-554 וראה גם נספח יח' לתצהיר אדלר, המכיל תכתובת ענפה בנוגע למשלוחי סחורה). אשר לקיצוץ בתקציב הפרסום, סמרוי טען כי כאשר קוצץ תקציב הפרסום בין שנת 2002 ל-2003, הדבר נעשה בהסכמת רנדי (עמ' 538). אינני רואה מקום לפקפק בטענה זו. 54. מכאן, שלא ניתן לקבוע כי הירידה במכירות בשנת 2004 היתה תוצאה של מעשי הנתבעות שהיוו הפרה של ההסכם. מן העדויות והמסמכים שלפני עולה כי לפחות חלק מן הכישלונות נעוצים בתובעת דווקא. קל וחומר שלא ניתן לומר כי מדובר במעשים מכוונים מצד הנתבעות, שנועדו לפגוע בעסקיה של התובעת. בנסיבות אלו, אין מקום לייחס לג'ונסון אחריות לירידה ברווחיות של התובעת בחודשים שקדמו לביטול הסכם ההפצה. מן המקובץ עולה שאין מקום לפצות את רנדי בגין ירידה במכירות בחודשים שקדמו לביטול הסכם ההפצה (לטענת התובעת, מדובר באובדן רווחים בסך של 2,739,980 ₪, ככל הנראה בגין ירידה ברווחים בשנת 2004). כפי שלא ניתן היה לקבוע כי רנדי מחויבת להיקף מכירות מסוים, כך גם לא ניתן לקבוע שהנתבעות אחראיות לספק לרנדי סחורה בהיקף מסוים. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם עדותו של פרופ' פרי, אשר ציין כי מצב בו יצרן יחויב לפצות מפיץ בגין ירידה בהכנסות הינו נדיר ביותר. 9. תשלום חוב שנותר לג'ונסון כלפי רנדי 55. רנדי טוענת כי ג'ונסון חבה לה סך של 1,430,844 ₪ בגין הפרשי שער, הוצאות שיווק ופרסום, הוצאות משלוח וחיובים שונים אחרים, וזאת לאחר קיזוז חובה של רנדי כלפי ג'ונסון בגין רכישת מוצרים (סעיף 93 לתצהיר אדלר ונספחים מד'-מה' לתצהירו). לטענתה, עם סיום הסכם ההפצה, היא פנתה לג'ונסון וביקשה שתפרע את חובה, אולם ג'ונסון דרשה כי רנדי תפרע תחילה את חובה כלפיה, בגין סחורה שסופקה לה, ורק לאחר מכן תפרע ג'ונסון את חובה לרנדי (סעיף 94 לתצהיר אדלר). אדלר הסביר כי רנדי סברה שחובה של ג'ונסון כלפיה עולה על הסכום שהתובעת חבה לג'ונסון תמורת הסחורה (עמ' 214). הנתבעות לא הכחישו את עצם קיומו של החוב, אלא טענו כי יש לקזז כנגדו את חובה של רנדי כלפיהן. לטענת ג'ונסון, רנדי חבה לה סך של 222,000 יורו בגין מוצרים שנרכשו על ידה ותמורתם לא שולמה (סעיף 99 לתצהיר סמרוי, ונספח 31 לתצהירו). סכום זה קרוב מאד לסכום שקוזז על ידי רנדי מסך חובה של ג'ונסון כלפיה (217,952 אלף יורו - נספח מד' לתצהיר אדלר). משבוצע הקיזוז - על ג'ונסון לפרוע את החוב הנותר לרנדי. בסיכומיה, לא חזרה ג'ונסון על הטענה המופיעה בכתב ההגנה, כי ישנם סכומים נוספים אותם יש לקזז מסכום החוב כלפי רנדי. לאור האמור לעיל, על הנתבעות לשלם לתובעת את סכום החוב הנותר בעת ביטול ההסכם, קרי: סך של 1,430,844 ₪, כערכו ביום ביטול ההסכם. 10. דרישת רנדי לפיצוי בגין מלאי שנמכר ב"דוחק" 56. התובעת טוענת כי עם ביטול הסכם ההפצה היא נותרה עם מלאי של מוצרי ג'ונסון בשווי של 9 מיליון ₪, אותו נאלצה למכור במחירי הפסד משום שג'ונסון סירבה לרכשו מרנדי. אדלר העיד כי במקרים מעין אלו, מקובל שהיצרן רוכש מן המפיץ את הסחורה שנותרה במחסניו (סעיף 99 לתצהירו ועמ' 218). הוא הכחיש את טענת ב"כ ג'ונסון, לפיה רנדי קיבלה הצעה מג'ונסון לרכוש ממנה את כל המלאי ברווח של 3%; הצעה זו הותנתה בויתור של רנדי על תביעות מצדה, ולכך לא הסכימה (עמ' 215-216). אין ספק כי מרגע שג'ונסון הודיעה לרשתות השיווק שהסכם ההפצה עם רנדי בוטל, וכי המפיץ מטעמה מאותו מועד ואילך הינו חברת שסטוביץ', התקשתה רנדי למכור את המלאי שברשותה במחיר מלא, ולכן אך סביר הוא שג'ונסון תרכוש ממנה את המלאי הנותר. אך לא שוכנעתי מן הראיות שהובאו כי נגרם לרנדי נזק בשל מכירת המלאי שנותר בידיה, ומכל מקום לא הוכח שיעורו של נזק שכזה. 57. התובעת טענה כי שווי המלאי שנותר בידיה היה 9 מיליון ₪, וכי המלאי נמכר בסופו של דבר תמורת סך של 8.7 מיליון ₪ (נספח מט' לתצהיר אדלר). אף על פי כן, דורשת התובעת בראש נזק זה פיצוי בסך 3.6 מיליון ₪. זאת ועוד, התובעת שלחה לג'ונסון מכתב לאחר ביטול ההסכם, בו טענה כי המלאי שנותר ברשותה הוא בשווי של 6,830,777 ₪ (נספח מח' לתצהיר אדלר), ועתה היא טוענת כי נותרה עם מלאי בשווי של 9 מיליון ₪ (אותו מכרה לדבריה בשווי של 8.7 מיליון ₪). אדלר לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית נקודות אלו. כמו כן, אדלר הבהיר כי סכום הפיצוי כולל את הרווחים שהיתה התובעת מפיקה לו היתה מוכרת את הסחורה באופן רגיל (עמ' 217). אלא שפיצוי בגין אובדן רווחים כבר ניתן לתובעת במסגרת הפיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת. לכן, מתן פיצוי בגין מכירת המלאי בלא רווח יהווה כפל פיצוי. 58. אדלר הסביר כי באותה עת, התובעת הזמינה סחורה, בין היתר, כדי לזכות בתקציבי פרסום גדולים יותר, שכן אלו נגזרו מהיקף הסחורה שהוזמנה, ולא משום שנזקקה לסחורה נוספת (סעיף 38 לתצהירו השני). סמרוי טען כי אחת הסיבות להימצאותו של מלאי בהיקפים כה גדולים במחסני התובעת הינה שיטת ניהול המלאי הלקויה של התובעת (סעיפים 81-82 לתצהירו). אם כך - האחריות לקיומו של מלאי גדול במיוחד מוטלת על כתפי התובעת, והנתבעות אינן צריכות לפצותה על נזקים שאולי נגרמו לה עקב כך. לא למותר לציין כי יש קושי מסוים בטענה שבמחסני התובעת נותר מלאי גדול של מוצרים, כאשר התובעת תלתה את הגורם לירידה במכירות בשנת 2004, בין היתר, בהפסקת הספקת מוצרים על ידי ג'ונסון (ראה לענין זה עדותו של וולף בעמ' 421). ייתכן שההסבר לסתירה נעוץ בכך שרק בחלק מן המוצרים נוצר חסר. אלא שגם כאן, נשאלת השאלה אם הדבר לא נבע מליקויים בדרך ניהול המלאי על ידי התובעת. לאור כל אלו, לא שוכנעתי כי התובעת זכאית לפיצוי בגין מכירת המלאי שנותר ברשותה, וכי נגרם לה נזק עקב כך, גם אם ניתן היה לצפות מג'ונסון לרכוש מרנדי מלאי זה. ד. סיכום 59. לאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת באופן חלקי, ואילו התביעה-שכנגד נדחית. הנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 6,978,644 ₪ (5,547,800 ש"ח בגין הודעה מוקדמת של 12 חודשים + 1,430,844 ₪ בגין חוב נותר), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן הודעת הביטול (21.7.04) ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך 40,000 ₪, וכן את אגרת בית המשפט בהתאם לסכום שנפסק (להבדיל מן הסכום שנתבע). בנוסף, הנתבעות תשלמנה לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 100,000 ₪. חוזהביטול חוזהחוזה הפצההפצה