עניינה של התובענה שלפני בזיכרון דברים מיום 30.1.06 ובתוספת לזיכרון דברים מיום 6.8.07, המהווים, יחדיו, הסכם למכירת אולם בקומה ג' השוכן ברח' לבנדה 36 בתל אביב, הידוע כחלקות משנה 22-26 בגוש 6977 (להלן: "הנכס"). יצוין, כי בגין הסכם המכר נשוא התובענה התנהל הליך נוסף, שבמסגרתו נפסק כי זיכרון הדברים מיום 30.1.06 הינו בגדר הסכם מכר מחייב. הסכם המכר בוטל על ידי הנתבעים ביום 26.11.07 עקב איחור בן יומיים בתשלום התמורה על ידי התובעת ובכתב התביעה שלפני טוענת התובעת כי הסכם המכר בוטל שלא כדין והיא עותרת לאכיפתו. על מנת שהתובעת תהא זכאית לקבלת סעד כאמור, יש לברר, תחילה, האם העובדה שהתובעת איחרה בתשלום יתרת התמורה הקנתה לנתבעים את הזכות לבטל את הסכם המכר, אם לאו. 1. רקע הדברים התובעת, בשמא השקעות ומימון בע"מ, הינה חברה פרטית, אשר מנוהלת על ידי ה"ה משה בן מנחם ואברהם גרמיזא. הנתבעים, אלי ניאגו (להלן: "אלי") ודורון ניאגו (להלן: "דורון"), הינם אחים והבעלים בחלקים שווים של הנכס. ביום 30.1.06 נחתם זיכרון דברים בין התובעת לבין הנתבעים, לפיו מכרו הנתבעים לתובעת את זכויותיהם בנכס בתמורה לסך של 190,000$. על זיכרון הדברים חתם אלי בשמו ובחתימה נוספת בשם אחיו דורון והוסכם בו, כי במעמד החתימה על זיכרון הדברים תשלם התובעת סך של 1,000$. עוד הוסכם, כי במעמד החתימה על הסכם המכר ישולם סך נוסף של 10,000$ וכי יתרת התמורה תשולם בתוך 90 יום מיום חתימת ההסכם (זיכרון הדברים צורף כנספח א' לכתב התביעה). ביום 21.6.06 הגיש אלי המרצת פתיחה כנגד התובעת ואחיו דורון, במסגרתה עתר לביטול זיכרון הדברים מטעמים שונים וביניהם כי זיכרון הדברים נחתם ללא ידיעתו וללא הסכמתו של דורון, כי חסרים בו פרטים מהותיים, כי הוא אינו בעל תוקף משפטי מחייב וכי הופר על ידי התובעת (ה"פ 794/06 אלי ניאגו נ' בשמא ואח', נספח ב' לכתב התביעה). ביום 2.7.07 דחה כב' השופט זפט את התובענה ופסק כי זיכרון הדברים השתכלל לכדי חוזה מחייב, כי אין עילה לביטולו וכי אלי היה מוסמך להתקשר בשמו של דורון עם התובעת ומשעשה כן, יש לראות בדורון, אף הוא, צד להתקשרות על פי זיכרון הדברים (פסק הדין צורף כחלק מנספח ב' לכתב התביעה). לאחר מתן פסק הדין ובהתאם לאמור בו, חתמו הצדדים ביום 26.8.07 על "תוספת לזיכרון הדברים (נספח ג' לכתב התביעה) ובמעמד חתימת התוספת, שילמה התובעת את התשלום הראשון, בסך של 10,000$, כמוסכם. באשר לתשלום יתרת התמורה הסכימו הצדדים בסעיף 7 לתוספת לזיכרון הדברים כדלהלן: "לאחר שהקונה ישלם למוכרים את התשלום הראשון בסך 10,000$, כאמור בזכרון הדברים המוכרים יחתמו לבקשת הקונה, על מסמכים לפי בקשת הבנק למשכנתאות בנוסח הנהוג בבנק למשכנתאות (בכפוף לתיקונים המקובלים), אשר ילווה לקונה כספים למימון רכישת הנכס ובתנאי כי כל ההוצאות הכרוכות בקבלת ההלוואה ישולמו ע"י הקונה וכי כספי ההלוואה יועברו בשיק בנקאי או בהעברה בנקאית לטובת המוכרים ויהיו לגמר תשלום התמורה, והכל בתוך 90 הימים שנקבעו בזיכרון הדברים מיום חתימת ההסכם לתשלום מלוא התמורה." בסעיף 8 לתוספת לזיכרון הדברים נקבע, כי: "במידה שהקונה לא יוכל לקבל הלוואה מהבנק מכל סיבה שהיא, לא יהא בכך בכדי לשחרר את הקונה מהתחייבויותיו ו/או בכדי לדחות את התחייבויותיו למעט במקרים של שביתה ו/או עיצומים בלשכת רישום המקרקעין שלא תאפשר רישום הערת אזהרה לקונה ו/או לבנק ו/או שביתה בבנקים, אשר ידחו מועדי תשלום באותו פרק זמן של המניעה." הנה כי כן, לאור התוספת לזיכרון הדברים, היה על התובעת לשלם את יתרת התמורה, בסך של 179,000$ וזאת עד ליום 24.11.07, כשבפרק הזמן האמור היה על התובעת להשלים את הליך קבלת ההלוואה מהבנק למשכנתאות, לרבות חתימת הנתבעים על כתב התחייבות לטובת הבנק. במאמר מוסגר יובהר, כי בתחילה טענו הנתבעים כי התוספת לזיכרון הדברים נכנסה לתוקף כבר ביום 6.8.07 ומשכך מניין 90 הימים מסתיים ביום 4.11.07. אולם, לאור מכתבי ב"כ הנתבעים מהם עולה, כי ההסכם נכנס לתוקף רק ביום 26.8.07 (מכתב עו"ד אלרואי, ב"כ של אלי, מיום 22.11.07 צורף כנספח ה' לכתב התביעה ומכתב עו"ד נווה, ב"כ של דורון, מיום 22.11.07 צורף כנספח ו' לכתב התביעה ), אדון בשאלה כפי שהוצגה לעיל, היינו שהיה על התובעת לשלם עד ליום 24.11.07. בצהרי יום רביעי ה- 21.11.07, שלושה ימים לפני המועד האחרון לתשלום יתרת התמורה, העבירו מנהלי התובעת למשרדה של עו"ד אלרואי, ב"כ של אלי, נוסח כתב התחייבות לטובת בנק דיסקונט, שהנתבעים התבקשו לחתום עליו כתנאי לקבלת יתרת התמורה. כתב ההתחייבות הועבר לידי ב"כ של דורון ביום 22.11.07 (כתב ההתחייבות צורף כנספח ד' לכתב התביעה). לקראת ערב יום 22.11.07 נשלח אל ב"כ התובעת מכתב מעו"ד אלרואי וכן מכתב מעו"ד נווה, ב"כ של דורון. במכתבים אלה הובהר כי כתב ההתחייבות בנוסחו הנוכחי הנו בלתי מקובל וכי יש לתקנו בהתאם להערות בגוף המכתב. כמו כן, ב"כ הנתבעים הביאו פליאה על כך שכתב ההתחייבות הומצא לידיהם רק לאחר 88 יום מיום חתימת התוספת לזיכרון הדברים וזאת כאשר עמדו לזכות התובעת 90 ימים תמימים בהם לא עשתה דבר (מכתב עו"ד אלרואי צורף כנספח ה' לכתב התביעה ומכתב עו"ד נווה צורף כנספח ו' לכתב התביעה). יום 24.11.07, הוא היום האחרון לתשלום יתרת התמורה, חלף מבלי שהתקבלה כל תגובה מצד התובעת. רק ביום 26.11.06 בשעה 12:43 לערך שלח עו"ד מקמל, ב"כ התובעת, מכתב לעו"ד אלרואי ולעו"ד נווה, במסגרתו הלין על כך שהנתבעים מבקשים לאיין את ההסכם תוך ניסיון לעכב חתימתם על כתב ההתחייבות. ב"כ התובעת הודיע כי התובעת מסכימה להערותיהם של ב"כ הנתבעים באשר לנוסח כתב ההתחייבות וכי עם החתימה על המסמך ורישום הערת אזהרה לטובת הבנק, תועבר יתרת התמורה לידי הנתבעים על אתר (מכתב עו"ד מקמל צורף כנספח ז' לכתב התביעה). בו ביום ובסמוך למועד קבלת מכתב זה, העבירו בנפרד ב"כ הנתבעים שלושה מכתבים לב"כ התובעת (שני מכתבים מעו"ד אלרואי, הם נספחים ח' ו-ט' לכתב התביעה ומכתב אחד מעו"ד נווה, הוא נספח י' לכתב התביעה), אשר דוחים מכל וכל את האמור במכתב ב"כ התובעת ובנוסף מודיעים על ביטול ההסכם בגין הפרתו היסודית. וכך כתבה עו"ד אלרואי, בין היתר, לב"כ התובעת במכתבה הראשון (נספח ח' לכתב התביעה): "...למותר לציין, כי בתוספת לזיכרון הדברים צוין במפורש, כי המוכרים רשאים להכניס בכתב ההתחייבות תיקונים דרושים, ולפיכך היה על מרשתך לדאוג להעביר את כתב ההתחייבות מבעוד מועד כדי לאפשר למוכרים להעביר התיקונים המבוקשים, לקבל את התייחסות הבנק ולהעביר כתב התחייבות מתוקן בנוסח שיהיה מקובל על שני הצדדים והבנק.. ... על מנת להסיר מלבך כל ספק, לו היה כתב ההתחייבות המתוקן מועבר אלי אתמול ו/או אפילו היום, היה מרשי חותם ומאפשר רישום הערת אזהרה. משלא נעשה דבר ע"י מרשתך, מרשי עומד על קיום זיכרון הדברים והתוספת לו כלשונם ולא יסכים לכל איחור בביצוע יתרת התמורה, על כל המשתמע מכך." ובמכתבה השני של עו"ד אלרואי מאותו היום (נספח ט' לכתב התביעה): "1. מדבריך עלה, כי עד לשיחתנו שהתקיימה בשעות הצהריים, טרם טרחת להעביר אל הבנק, את התיקונים המבוקשים בכתב ההתחייבות, כפי שנתבקשו בפקס מטעמי מיום 22.11.07, על מנת לקבל נוסח מתוקן לחתימה ו/או את התייחסות ו/או עמדת הבנק לתיקונים המבוקשים. ... 2. השעה כעת 18:00, וטרם התקבל כתב התחייבות מתוקן, ואף לא התקבלה יתרת התמורה שהמועד האחרון לתשלומה חלף. 3. לאור התנהלותה חסרת תום הלב של מרשתך בקיום חובתה לביצוע יתרת התשלום עפ"י ההסכם, ובהתחשב בכך שאי תשלום התמורה במועד כמפורט לעיל מהווה הפרה יסודית של ההסכם ע"י מרשתך, מרשתי מודיעה בזה על ביטול ההסכם" (ההדגשות במקור-מ' א' ג') דברים ברוח דומה כתב עו"ד נווה במכתבו לתובעת. בשעה 18:46 נשלח אל עוה"ד אלרואי ונווה מכתב מב"כ התובעת, בו הודיע כי מנהלי התובעת מסרו לידיו את השקים הבנקאיים וכי העתקיהם מצורפים למכתבו ובשעה 19:10 נמסרו השקים במשרדה של עו"ד אלרואי (מכתב עו"ד מקמל צורף כנספח יא' לכתב התביעה). ביום 27.11.07 כתבה עו"ד אלרואי לב"כ התובעת כי קיבלה את השקים הבנקאים, ברם השקים נמסרו לאחר שההסכם בוטל כדין ועל כן הם מוחזרים לתובעת (מכתב עו"ד אלרואי צורף כנספח יב' לכתב התביעה). פניות ב"כ התובעת לסיים את העסקה לא עלו יפה ומשכך הוגשה התביעה דנן. מטיעוני בעלי הדין לפני הסתבר, כי אין ביניהם מחלוקות מהותיות ביחס לעובדות ולאירועים שפורטו לעיל וביחס להוראות הקבועות בסעיף 7 לתוספת לזיכרון הדברים. משכך, השאלה היחידה שבמחלוקת בין הצדדים הינה האם האיחור בתשלום מהווה הפרה יסודית של ההסכם. על כן, הסכימו הצדדים לוותר על חקירות המצהירים ולמקד טענותיהם בשאלה שבמחלוקת. 2. טענות הצדדים התובעת טוענת, כי העברת יתרת התמורה באיחור אינה מהווה הפרה של ההסכם, לא כל שכן הפרה יסודית המקימה לנתבעים זכות לביטול הסכם המכר, זאת משום שהאיחור נבע ממחדלם המכוון של הנתבעים לחתום על כתב התחייבות. משכך, לכל היותר המדובר באיחור המהווה הפרה הניתנת לתיקון ולנתבעים לא הייתה כל זכות לבטל את ההסכם בטענה של איחור בתשלום. התובעת טוענת עוד, כי דרך התנהלות הנתבעים מהווה ביצוע בחוסר תום לב של ההסכם. הנתבעים טוענים, כי מועדי התשלום הם מתנאיו היסודיים של ההסכם והפרתם מזכה בביטול ההסכם. הנתבעים טוענים עוד, כי כתב ההתחייבות מהבנק הומצא רק יומיים לפני המועד האחרון לתשלום התמורה ומנוסחו עולה, כי כל מטרתו הייתה להשהות את ביצוע התחייבות התובעת, שכן כתב ההתחייבות דרש מהנתבעים להתחייב בהתחייבויות בלתי סבירות ובלתי מקובלות. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי התובעת התעכבה בתשלום יתרת התמורה מכיוון ששער הדולר "צנח" באותה תקופה וכך נשחקה התמורה שהייתה אמורה להתקבל אצל הנתבעים. 3. האם האיחור בתשלום הצדיק את ביטול הסכם המכר א. המסגרת הנורמטיבית הפרה יסודית מאפשרת לצד הנפגע לבטל את החוזה באופן מיידי. הפרה יסודית מוגדרת בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (להלן: חוק התרופות), כדלהלן: "לענין סימן זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה". סעיף 6 שלעיל כולל שני מצבים בהם ניתן לקבוע כי הפרה מהווה הפרה יסודית. הראשון, הפרה שלגביה הסכימו הצדדים כי היא הפרה יסודית ובלבד שהסכמה כאמור לא תהיה גורפת ביחס להפרות שונות ללא הבחנה וככל שתהיה גורפת, תהיה סבירה בהתחשב במועד כריתת החוזה (להלן: "הפרה יסודית מוסכמת"). השני, הפרה שלא הוסכם לגביה שהיא הפרה יסודית וניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה (להלן: "הפרה יסודית מסתברת"). הצדדים בענייננו לא הסכימו על מהות הפרת החיוב הקבוע בסעיף 7 לתוספת לזיכרון הדברים ועל כן הפרה של החיוב האמור אינה בגדר הפרה יסודית מוסכמת. משכך, מתעוררת השאלה, האם איחור בתשלום יתרת התמורה הינו בגדר הפרה יסודית מסתברת. הפרה מסתברת הוגדרה ע"י כב' השופט א' ריבלין בע"א 8741/01 Micro Balanced Products נ' תעשיות חלאבין בע"מ, פ"ד נז' (2) 171, 175 (2003): "סיווג הפרה כהפרה יסודית מסתברת נעשה על-פי מבחן אובייקטיבי של סבירות. מבחן זה משמעו מעין 'שחזור' מעשיו של האדם הסביר - האם היה מתקשר בחוזה לו ראה את ההפרה ואת תוצאותיה." הכוונה היא להפרה של ממש הפוגעת פגיעה חמורה באינטרסים של הנפגע, כפי שציינה כב' השופטת ע' ארבל בע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון (2005, פסקה 12 לפסק דינה): "ההפרה היסודית המסתברת הינה פגיעה חמורה ביסוד החוזה, חמורה עד כדי מיטוט בסיסו העסקי ושלילת התועלת שהוא נועד להעניק לנפגע..." על כן אין למדוד את ההפרה במספר ימי ההפרה, אלא בשאלה האם הפרה של מספר ימים פגעה בבסיס העסקי של החוזה, אם לאו. באשר לאיחור בתשלום סכום כסף בע"א 4912/90 מיכה איתן נ' שושנה בראונשטיין (להלן עניין איתן) קבע כב' השופט י' מלץ (בעמ' 4 לפסק הדין), כדלהלן: "לגבי ההפרה הראשונה דהיינו התשלום ב- 25.9.88 במקום ב- 23.9.88. אחור זה הינו אחור קל. לפי דעה אחת שכונתה "הדעה המקלה" (ראה ע"א 158/80 שלום נ' מוטה פ"ד לו (4) בעמ' 814) "בנסיבות רגילות, איחור קל בתשלום סכום כסף לא ייחשב כהפרה יסודית של החוזה, ו"אחור קל" פירוש אחור של ימים אחדים בלבד, שנגרם בשל נסיבות חיצוניות ..." על פי הדעה המחמירה, איחור בתשלום הנמשך יותר מימים ספורים, מהווה הפרה יסודית. וכך נוסח הכלל המחמיר: "בדרך כלל, אי תשלום סכום כסף במועדו על חשבון המחיר של קניית נכס, ייחשב כהפרה יסודית של החוזה מצד הקונה המצדיקה את ביטולו המיידי גם אם לא הותנה על כך במפורש בחוזה שבין הצדדים ועל המפר, המבקש למנוע זאת, להראות כי בנסיבות המקרה האיחור היה קל יחסית ושהיו נסיבות מיוחדות שגרמו לכך ושיש בהן כדי להצדיקו" (ראה דבר השופט ברנזון בע"א 207/76 הרשקו נגד וכטר פ"ד לא 2 בעמוד 98). אף לפי כלל זה ניתנה הצדקה לאיחור שנמשך ימים ספורים בלבד. וגם אם היה צריך לנמק את סיבת האחור, ניתן להבין במקרה שלפנינו כי הנסיבות היו מיוחדות וכי היתה שאיפה לתשלום בזמן." גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים - התרופות, עמ' 588 (תשס"ט-2009, להלן: שלו ואדר: התרופות) עומדים על האיזונים והשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע האם הפרה מסוימת עולה כדי הפרה יסודית: "לנו נראה כי ההכרעה בדבר יסודיות ההפרה מחייבת איזון בין מספר רב של שיקולים רלבנטיים. ראשונים בין אלה הם השיקולים הנוגעים במישרין לכדאיות ההתקשרות בעסקה מבחינתו של הנפגע, ובכללם: חשיבותו היחסית של החיוב שהופר בהשוואה ליתר חיובי החוזה; עוצמת הפגיעה באינטרס הקיום של הנפגע הכרוכה בהפרה הנדונה; השלב שבו נמא ביצוע העסקה...; ובמיוחד: מידת יכולתו של הנפגע, לאחר ההפרה, לתקן את נזקיה - בין בכוחות עצמו ובין באמצעות תביעה נגד מפר... השאלה החשובה יותר היא, אם הנפגע היה מתקשר בחוזה אילו ידע מראש לא רק על הנתונים הנוגעים להפרה עצמה, כי אם גם על אלה המשפיעים על יכולתו, לאחר ההפרה, לשקם את הפגיעה באינטרס הקיום שלו גם בלא לבטל את החוזה....." אני סבורה כי יש לאמץ מבחן זה, הבוחן באמת את תוצאות ההפרה מנקודת ראות של הנפגע בעת ההפרה ולא רק בעת הכריתה. בנוסף, סבורה אני כי יפים דבריהם של שלו ואדר: התרופות, הסבורים כי יש לךשקול במסגרת זו שיקולים רחבים יותר (בעמ' 589): "קשה יותר היא השאלה, אם ראוי ואם ניתן - בעת בחינתה של שאלת היסודיות - להתחשב בשיקולי צדק ובהכוונת התנהגות שאינם קשורים במישרין לפגיעתה האובייקטיבית של ההפרה בנפגע. בין שיקולים אלה ניתן למנות כאלה הנוגעים לאשמתם היחסית של הצדדים ולתום לבם...המאמצים שהושקעו בקיום החוזה מצדו של המפר... לדעתנו, יש רגליים לסברה כי אף שמבחינה מילולית טהורה מבחן ההתקשרות בחוזה (המעוגן בסעיף 6 לחוק) מתמקד בשיקולי הנפגע הסביר בלבד, הרי שהוא אוצר כוח להכיל גם שיקולים רחבים יותר, כגון שיקולי אשמה ומאזן נוחות של שני הצדדים." דעתי כדעת המחברים. כיון שמדובר בהתרתו של הקשר החוזי יש לקחת בחשבון את ההתנהלות הכללית של הצדדים ותום לבם. ב. מן הכלל אל הפרט: בין המועד האחרון שנקבע לתשלום יתרת התמורה לבין המועד בו הודיעו הנתבעים על ביטול הסכם חלפו אמנם רק יומיים. עם זאת, כפי שציינתי, יש לבחון את ההפרה לא רק במבחנים של זמן, אלא במבחנים המהותיים שהצבתי לעיל. לעניין אורך תקופת האחור הרי אילו האיחור האמור היה נגרם בשל נסיבות חיצוניות שלתובעת לא הייתה שליטה עליהן ניתן היה להגדירו כ"איחור קל" על פי הגישה המקלה שנזכרה בעניין איתן. ברם, לא כך המקרה בענייננו. לאור סעיפים 7 ו-8 לתוספת לזיכרון הדברים, היה על התובעת לשלם לנתבעים את יתרת התמורה בתוך 90 יום וזאת ללא קשר לחתימת הנתבעים על כתב התחייבות לטובת הבנק המלווה. למעשה, מרגע שהתובעת שילמה את התשלום הראשון בסך של 10,000$, במעמד חתימת התוספת לזיכרון הדברים, יכולה הייתה התובעת לפעול לקבלת כתב התחייבות מאת הנתבעים, הכל בתנאי שתשלום יתרת התמורה יבוצע בתוך 90 הימים שנקבעו. על אף שעמדו לרשות התובעת 90 יום לטפל בהסדרת המשכנתא, את כתב ההתחייבות העבירה התובעת לידי הנתבעים רק לקראת צהרי יום 21.11.07, הוא יום ד' בשבוע, כשלושה ימים לפני המועד האחרון לתשלום יתרת התמורה. זאת, כאשר לא הוכח (וממילא לא נטען) כי הייתה מניעה כלשהי להמציאו בסמוך למועד חתימת התוספת לזיכרון הדברים. למעשה בתובענה ובסיכומיה לא הבהירה התובעת מדוע שלחה את כתבי ההתחייבות רק בחלוף 87 ימים מהיום בו היה עליה לעשות כן. בע"א 187/79 רובין נ' זהר, פ"ד מה (5) 824, 833 (1991) ציין כב' הנשיא מ' שמגר כי אחד הגורמים שיש לקחת בחשבון כאשר בוחנים את שאלת יסודיות ההפרה, הוא המאמצים שהושקעו בקיום החוזה מצדו של המפר. במקרה שלפניי, לא הושקע כל מאמץ בקיום החוזה. לא זו אף זו, כתב ההתחייבות שהומצא לידי הנתבעים דרש את ערבותם של הנתבעים לסכומים בלתי מוגבלים של אשראי שתקבל התובעת או אחרים מהבנק והוא לא תחם את התחייבות הנתבעים לגובה הסכום שהם יקבלו בפועל מהתובעת או מהבנק בתמורה לנכס. לפיכך, ובהתאם לאמור בתוספת לזיכרון הדברים, עמדה לנתבעים הזכות לערוך תיקונים בכתב ההתחייבות הנ"ל. מובן, כי לאחר עריכת שינויים נדרש אישורו של הבנק לנוסח המתוקן וברור היה למעשה מלכתחילה, כי לא ניתן היה להשלים את כל אלו בתוך 3 ימים, כשבהם ימי שישי ושבת. על כך יש להוסיף, כי אף שב"כ הנתבעים העבירו לב"כ התובעת את תיקוניהם לכתב ההתחייבות כבר ביום 22.11.07, הרי שמכתב ב"כ התובעת, המאשר את התיקונים הנדרשים, נשלח לידי עו"ד אלרואי רק ביום 26.11.07, דהיינו ארבעה ימים לאחר קבלת מכתבי ב"כ הנתבעים ולאחר שחלף המועד האחרון לתשלום יתרת התמורה. זאת ועוד. בשעות הערב של יום 26.11.07 שילמה התובעת את יתרת התמורה מבלי שבאה על סיפוקה בקשר עם כתב ההתחייבות. בכך יש כדי ללמד כי לא היה צורך ענייני בעיכוב תשלום יתרת התמורה עד לקבלת כתב התחייבות חתום והתובעת יכולה הייתה להעביר את התמורה במועד עליו סוכם. הנה כי כן, התובעת היא זו שבחרה שלא לבצע את התחייבותה במועד, מטעמיה שלה, מבלי שמאן דהוא הפריע לה לקיים את התחייבותה. בכך שונה ענייננו מהמקרה שנדון בעניין איתן. מכל מקום, גם לשיטת המחזיקים בגישה המקלה, "יש ואיחור קצר יחסית בתשלום ייחשב כהפרה יסודית, זה תלוי בנסיבות המקרה. מקרה מקרה ונסיבותיו" (ראו ע"א 91/75 מאיר וחנה פרץ נ' אדמונד וסעדי ביטון, פ"ד לו(1), בעמ' 371). אם ניישם את המבחן שהציעו שלו ואדר: התרופות - בחינת כדאיות העסקה לאור ההפרה ומידת יכולתו של הנפגע, או במקרה זה הנפגעים, לתקן את תוצאות ההפרה שלא על ידי ביטול, נגיע למסקנה כי אכן מדובר בהפרה יסודית. בענייננו, המדובר בזיכרון דברים שנחתם כבר ביום 30.1.06 והתוספת לזיכרון הדברים נחתמה רק ביום 26.8.07, לאחר הליך משפטי שקבע כי זיכרון הדברים הוא בעל תוקף משפטי מחייב. משכך, אין המדובר בעסקת מכר רגילה, של קונה מרצון ומוכר מרצון, אלא בעסקת מכר כפויה. היינו, התובעת ידעה באותו שלב, כי הנתבעים אינם מעוניינים בעסקת המכר. כלומר, הנתבעים גילו דעתם בהליכים שניהלו שהם אינם מעונינים עוד בעסקה (יש להדגיש כי אחד השיקולים שיש לשקול הוא צפיית המפר כי מעשיו יביאו לביטול החוזה. במקרה זה לאור העובדה שהנתבעים גילו דעתם בבירור שאינם מעונינם בחוזה, המפרה צפתה זאת בוודאות). מכל מקום, משקבע בית המשפט כי העסקה תקפה, קבעו לוח תשלומים חדש בן 90 ימים. בתקופה זו שער הדולר ירד, ולמעשה בכל יום שחלף אבדה העסקה מכדאיותה מבחינת הנתבעים. לעומת זאת, התובעת נהנתה מירידת ערך הנכס במשך תקופה זו. לו הייתה התובעת עומדת במועד התשלום לא היה לנתבעים על מה להלין. אולם, במצב דברים זה, היה על התובעת להקפיד על קוצו של יוד בקיום התחייבויותיה על פי ההסכם, שהרי ניתן היה לצפות כי הנתבעים יעמדו על קיום הוראות ההסכם, כלשונן וככתבן. לפיכך, אינני מקבלת את טענת התובעת, לפיה הנתבעים "המתינו בפינה לשעת כושר כזאבים טורפים המחכים לטרפם". התובעת המתינה מעבר לרגע האחרון. משלוח כתבי ההתחיבות שלושה ימים לפני המועד האחרון לתשלום נעשה מבחירתה שלה, כשהיה ברור שאין זה ריאלי להשלים את המהלך במועד שנותר. במצב הדברים כפי שנוצר יש לקבוע כי מדובר בהפרה יסודית. בנוסף, אין מחלוקת כי לאיחור בתשלום יתרת התמורה הייתה משמעות כלכלית בענייננו, שהרי התנודות בשער הדולר באותה עת התאפיינו בירידות חדות כלפי מטה. משכך, כל עיכוב בתשלום הביא לשחיקת התמורה שהייתה אמורה להתקבל בגין הנכס. אשר על כן, אפילו שבפועל איחרה התובעת איחור קצר יחסית, הרי שיש לראות באיחור בתשלום יתרת התמורה משום הפרה יסודית. 4. עמידה על זכות בתום לב טענתה החלופית של התובעת היא כי גם אם קמה לנתבעים זכות לבטל את ההסכם בגין הפרתו היסודית, הרי שיש לעמוד על זכות זו בתום לב. לטענתה, הנתבעים עמדו על זכותם זו בחוסר תום לב, והמתינו למעשה, כי התובעת תשגה בביצוע הוראות ההסכם. האחריות החוזית במשפט הישראלי הינה כעקרון אחריות מוחלטת. גם חריגה קלה ביותר מהחיוב החוזי מהווה הפרה (ראו: שלו ואדר, התרופות, עמ' 113). דוקטרינת תום הלב , המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים, מאפשרת לבית המשפט לרכך במידת מה במקרים המתאימים את האחריות החוזית המוחלטת, תוך כדי התחשבות בדרגת החומרה של ההפרה ונסיבותיה. כך, הוכרה, מכוח עקרון תום הלב, החובה להפעיל את ברירת הביטול בתום לב. ובכן, כפי שציינתי לעיל, אין מדובר בתקלה שולית. התובעת היא שהמתינה עד לרגע האחרון, שעה ששער הדולר ירד ולמעדה הדחיה בתשלום התמורה הביאה לרווח ממשי לתובעת. אמנם, נוכח התנהלות הנתבעים לאחר חתימת זיכרון הדברים וניסיונם להביא לביטולו בהליך המשפטי הקודם, סביר שביטולו הנוכחי תואם את האינטרסים של הנתבעים. אולם, בכך אין כדי לשלול מהם את זכות הביטול עקב ההפרה היסודית של הסכם המכר, כל עוד לא מנעו מהתובעת לקיים את חיובה במועד. לא ניתן לומר כי מדובר בעמידה על זכות בחוסר תום לב. 5. סיכומם של דברים: הפרת החיוב הקבוע בסעיף 7 לתוספת לזיכרון הדברים מהווה הפרה יסודית של ההסכם. פועל יוצא של האמור הוא, כי הסכם המכר בוטל כדין על ידי הנתבעים. לפיכך, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהביטול חוזההסכם מכר