1. עניינה של התביעה שלפניי הינו תשלום פיצויים בגין הפרת הסכם מכר דירה שנכרת בין הצדדים. המחלוקת העולה בתובענה שלפניי הינה שאלת קיומו של ההסכם ונוסחו. 2. התובע והנתבעת הינם שכנים. הנתבעת הציעה למכירה דירה שהיתה בבעלות בתה המנוחה וזאת עוד טרם ניתן צו ירושה בעניינה של המנוחה. התובע הגיע לביתה של הנתבעת, הביע נכונות לרכוש את הדירה והצדדים סיכמו ביניהם את נושא תמורת הדירה. 3. לטענת התובע, ביקשה הנתבעת שלא לחתום על זיכרון דברים, אך הבטיחה לתובע בעל פה ונשבעה, כי לא תחזור בה מכוונתה למכור לו את הדירה. התובע מצידו, תיעד את פרטי סיכום הדברים שבין הצדדים, לרבות סעיף התמורה והשאיר את אותו מסמך בידיה של הנתבעת. התובע עמד בקשר רציף עם הנתבעת, אשר הודיעה לו בשלב מסויים, כי ערך הדירה עלה ולכן יש להוסיף למחיר הדירה סך של 30,000 ₪. התובע הסכים לכך, אלא שבחלוף מספר ימים, הודיעה הנתבעת לתובע, כי קיבלה הצעת מחיר גבוהה יותר מזו שהוצעה על ידי התובע ולכן היא מבטלת את ההסכם. לטענת התובע - חמור מכך, הנתבעת אף שיגרה אל ב"כ התובע זיכרון דברים מזוייף שלא היה ולא נברא. לטענת התובע, נגרמו לו נזקים בשל ביטול ההסכם שבין הצדדים, בין היתר בשל עליית מחירי הדירות בין מועד ההתקשרות בהסכם ובין מועד ביטול ההסכם והוא עותר לחייב הנתבעת בפיצוי בגין אותם נזקים. 4. לטענת הנתבעת, נחתם בין הצדדים זיכרון דברים מוגבל בזמן. על פי אותו זכרון דברים, נקבע, כי יחתם הסכם בין הצדדים בתוך כחודש ימים בכפוף להסדרת ענייני הירושה ובכפוף לכך שבנו של התובע, שעל שמו אמורה היתה להירשם הדירה, יקבל משכנתא. לטענת הנתבעת, ילדיה אמורים היו לרשת עמה את הדירה, אך ביקשו להסתלק מהעיזבון לטובת הנתבעת. אחד מבניה של הנתבעת היה מצוי בהליכי פשיטת רגל ולכן, טרם קבלת צו הירושה היה עליו להסדיר עניין ההסתלקות מן העיזבון לטובת אמו. הבן לא הצליח להסדיר עניין ההסתלקות בתוך המועד שנקבע לכך בחוזה ועד לאותו מועד לא נמסרה לנתבעת הודעה לפיה הוסדר נושא המשכנתא של בנו של התובע ולכן הודיעה לתובע, כי ההסכם פקע. לימים, כאשר הוסדר נושא הסתלקותו של הבן מן העזבון, התקשרה הנתבעת לתובע והודיעה לו על כוונתה למכור את הדירה, אלא שהסבירה, כי בשל העלייה במחירי הדירות, היא מבקשת מחיר גבוה יותר. לטענתה, הציע לה התובע תוספת מחיר בסכום מגוחך של 5,000 ₪, לעומת סכום נוסף של 100,000 ₪ אותו ביקשה וכשלא הגיעו הצדדים לעמק השווה, טרק התובע את הטלפון והנתבעת הציעה לפיכך את הדירה למכירה ומכרה אותה מספר ימים לאחר מכן. 5. העידו לפניי מטעם התובע- התובע עצמו וכן בנו, אשר הדירה אמורה היתה להירכש עבורו ושותפו של התובע, אשר נכח במעמד ההתקשרות הראשונית. מטעם הנתבעת העידו לבד מהנתבעת עצמה, גם בנה אשר היה מעורב בכל הליך המכירה והוא זה שהיה נתון בהליכי פשיטת רגל וכן בתה אשר ערכה בכתב ידה את זיכרון הדברים אשר הוגש מטעם הנתבעת (נ/1). 6. השאלה העיקרית העומדת לדיון בהליך שלפניי הינה השאלה מהו ההסכם שנכרת בין הצדדים, בעוד שהתובע טוען, כי העלה על הכתב את הסכמת הצדדים והשאיר מסמך זה בידי הנתבעת, הרי שהנתבעת טוענת, כי נכרת הסכם, הוא זיכרון הדברים שהוצג על ידה (נ/1, להלן:- "זכרון הדברים"). 7. ראשית, מצאתי מקום בעניין זה להסיר מגדר המחלוקת טענה להרחבת חזית אשר נטענה על ידי ב"כ הנתבעת. ב"כ הנתבעת טען, כי טענות התובע לעניין זיופו של זיכרון הדברים הינן הרחבת חזית אסורה, שכן למרות שזיכרון הדברים הוצג לו עובר להגשת התביעה לא טען, כי מדובר בהסכם מזוייף. בעניין זה, נראה, כי בשל היסח הדעת נפלה טעות בידי ב"כ הנתבעת, שכן בכתב התביעה צויין מפורשות שהנתבעת העבירה לתובע זיכרון דברים מזוייף (סעיף 10 לכתב התביעה) ולפיכך אין מדובר בהרחבת חזית. 8. לגופם של דברים, מצאתי מקום לקבוע, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח גרסתו לעניין אופן ההתקשרות שבין הצדדים. 9. עומדות לפניי מחד, גרסתו של התובע, אשר טוען, כי הנתבעת סירבה לחתום על מסמך, אך נתנה את מילתה להתקשרות ואילו הוא ערך מסמך כלשהו, שבו סיכום הדברים ועליו אף חתם. העד מטעם התובע, מר עמירה, ציין, כי לא ראה מה היה במסמך זה, אך ידוע לו, כי נערך מסמך. מאידך, עומדת גרסת הנתבעת, הנתמכת בעדויותיהם של שני ילדיה, כאשר על המסמך מתנוססת חמימה המתיימרת להיות חתימת התובע. 10. הנתבעת מצידה, תמכה טענותיה לעניין המסמך, לא רק בעדויות הילדים, עדויות שהיו מהימנות בעיני, אלא גם בחתימה המתנוססת על המסמך ואשר נחזית להיות חתימתו של התובע, כאשר התובע מאשר ביחס לחתימה, כי זו דומה לחתימתו. 11. על פי הנטען, התובע אף ציין על גבי זיכרון הדברים את מספר הזהות שלו והוסיף את הכיתוב "בעזרת השם". התובע התבקש לרשום על גבי נ/2 גם פרטים אלו. מספר הזיהוי כפי שכתב התובע אינו מאוד דומה למספר הזהות אשר נרשם על המסמך נ/2 וב"כ הנתבעת טוען, כי הדבר נעשה במכוון. הגם שישנן ספרות שנרשמו באופן מאוד דומה (כך למשל הספרה 7) על זכרון הדברים ועל נ/2, אכן לא ניתן בעין שאינה מקצועית לקבוע, כי המספר שנכתב על זכרון הדברים נכתב על ידי הנתבע עצמו, אלא שבעניין זה, איני יכולה להתעלם ממסמכים נוספים המצויים בתיק בית המשפט. עיינתי ביפויי הכוח שעליו חתם התובע לטובת עורך דינו. לא ניתן, גם בעין שאינה מקצועית, להתעלם מכך שמספר הזיהוי אשר נרשם על גבי יפויי הכוח נרשם באופן דומה עד מאוד למספר הזיהוי שנרשם על גבי זיכרון הדברים, והוא אינו דומה לזה שנכתב על גבי נ/2, באותו אופן שזכרון הדברים אינו דומה למסמך זה. ערה אני לכך שהתובע לא נשאל לגבי יפוי הכוח וייתכן והמספר נרשם על ידי אדם אחר, אך לאור הזהות בין המספרים, אין לי אלא להסיק, כי מדובר במסמך שנרשם על ידי התובע. לפיכך, גם לגבי מספר הזיהוי ניתן לומר, כי הנתבעת הוכיחה, כי מדובר במסמך שחתימתו וכתב ידו של התובע מתנוססים על גביו. 12. מנגד, התובע סומך גירסתו על מסמך שאינו מצוי לפני בית המשפט ושאף הוא מאשר, כי הנתבעת ביקשה להימנע מהתחייבות בכתב, כך שקבלת גרסתו של התובע עומדת בניגוד לדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. 13. התובע טוען, כי בהתאם לפסיקה, הפרשנות הניתנת להוראות סעיף 8 הנ"ל, בשנים האחרונות הינה כזו, המצמצמת את דרישת הכתב ואף מאיינת אותה לעיתים, בפרט כאשר עולה חוסר תום לב מהתנהגות הצדדים. 14. אמנם, עם השנים רוככה דרישת הכתב, בהתאם להוראות סעיף 8, אך לא ניתן לומר שהיא הפכה לאות מתה. כך למשל ציין בית המשפט בע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא, פ"ד נ(1) 185, 192: "ההלכה בעניין זה עדיין אינה מגובשת: עדיין אין זה ברור מהו המינימום ההכרחי כדי לענות על דרישת הכתב. עם זאת מגמת ההלכה ברורה. ההלכה הגיעה למסקנה כי גישה מחמירה לגבי דרישת הכתב תהיה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה, ולכן יש מקום להקל עם התובעים אכיפת התחייבות במקרקעין." בפסק הדין האמור הסתפק בית המשפט במסמכים ראייתיים לשם הוכחת קיומה של עיסקה במקרקעין, כאשר הוא קובע, כי הוא מעדיף ללכת בדרך המלך כפי שהותוותה בסעיף 8 לחוק המקרקעין- דרך הכתב (שם, בראש העמוד). ברע"א 3160/08 מזר נ' גאון חב' לבניין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 28/6/09), ציין בית המשפט דברים ברוח דומה: "הפעלתו של כלל חריג מיוחד ונדיר זה עשויה לקרות רק כאשר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מקיימות כבר כשלעצמן את יסודות גמירת הדעת והמסוימות, ובנוסף לכך יש "פערי כוחות" ניכרים ביניהם והועברה, או היתה נכונות להעביר סכומים נכבדים מתוך התמורה מ"הצד החלש" ל"צד החזק", כאשר "הצד החזק" מונע בחוסר תום לב את חתימתו של ההסכם הפורמלי (עיינו: נ' כהן, "דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק", הפרקליט לז 13 (1986), בעמ' 37; נילי כהן "גלגולו של שיכון - תרומתה של השופט בן פורת לעיצובו של תום הלב במשא ומתן" המשפט 26, 13 (2008)). אולם בהיעדר התנאים הנ"ל, הרי שדרך כלל מוטב לו לבית המשפט להיצמד לאותה "התפיסה הבסיסית שבית המשפט אינו כורת לצדדים חוזה שהם עצמם לא כרתו" (עניין קל בנין הנ"ל, בעמ' 300). לפיכך ברוב המכריע של המקרים - אין בית המשפט נוהג לאכוף בפועל חוזה שלא נכרת בין הצדדים, אף אם מצא כי יש לחייב את הצד שנהג בחוסר תום לב בפיצוי הצד הנפגע". בית המשפט לא שלל הוכחתו של הסכם בכתב שנכרת ושלא ניתן להציגו, כפי גירסתו של התובע במקרה דנן, כאשר לטענתו, היה מסמך בכתב, אלא שהוא מצוי בידיה של הנתבעת. אך גם במקרים אלו, הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו בזהירות. כך למשל בע"א 7119/08 חיימי נ' שמיר (טרם פורסם, מיום 6/9/10), שבו נדונה תביעת אכיפת הסכם שנכרת 26 שנה טרם הגשת התביעה, כאשר ההסכם לא עמד בפני בית המשפט. בית המשפט עמד על הקושי בביסוס עילת התביעה, אך קבע: "אין מדובר במשוכה בלתי עבירה במובן זה שהצגת ההסכם הכתוב איננה תנאי בלעדיו אין להוכחת קיומו. כך למשל מקום שיעלה בידי התובע להראות כי הסכם בכתב נוצר ונכרת אך אבד או שאין בידי התובע להציגו מסיבות שונות שאינן בשליטתו, כי אז יוכל התובע להוכיח בראיות משניות אף את תוכנו של ההסכם הכתוב ותביעתו לא תיכשל אך בשל העובדה שהמסמך גופו אינו מצוי בידיו". 15. במקרה דנן, כאשר עומד לפניי ההסכם שהוצג על ידי הנתבעת, אשר כפי שציינתי לגביו, כי הוכח שחתימתו של התובע מתנוססת על גביו וכאשר התובע עצמו מאשר, כי הנתבעת ביקשה שלא לערוך הסכם בכתב, כך שהוא מצא לנכון לערוך מעין תרשומת המשקפת את סיכום הדברים בין הצדדים, הרי שלא אוכל לומר, כי גם לדידו של התובע נערך הסכם בכתב, שהלוא התנגדותו של צד להסכם, עוד במהלך הפגישה הראשונה שבה התנהל המשא ומתן בין הצדדים, לחתום על הסכם מחייב, מצביעה על כך שאותו צד אינו מוכן להתחייב התחייבות של ממש להתקשר בהסכם; או כפי המקרה דנן, כאשר ישנה מניעה להתחייב בהסכם (בשל פשיטת הרגל של הבן), עיתים, מעדיף אותו צד להסכם, כי התחייבותו תינתן רק לאחר הסרת המכשול וסירובו לפיכך לחתום על התחייבות כתובה, מעידה על אי רצונו להתקשר בהסכם מחייב בשלב זה של המשא והמתן. בהקשר זה ובחיזוק לגרסת הנתבעת לפיה לא היתה התקשרות מחייבת הינה אישורו של התובע לפיו, הנתבעת אף סרבה לקבל מקדמה תמורת הדירה באותה פגישה. 16. יצויין, כי במהלך עדותו, שינה התובע מגרסתו וציין, כי הנתבעת היא זו שביקשה ממנו לערוך התחייבות בכתב ידו. טענה זו עומדת בסתירה גמורה לגרסת התובע, לפיה דווקא הנתבעת היתה זו שביקשה לסמוך על התחייבותה בעל פה. 17. יש לזכור, כי בעניין תוכנו של המסמך עליו חתם התובע עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין. שותפו של התובע אשר ציין, כי ראה את התובע והנתבעת עורכים הסכם בכתב, לא ידע לומר מה היה תוכנו של אותו מסמך, הגם שנכח באותה פגישה. 18. בהתחשב בכל המכלול, לרבות מסקנתי באשר לזכרון הדברים, איני יכולה בעניין זה להסתפק בעדותו היחידה של התובע כבעל דין בעניין זה וממילא, משלא הוכיח התובע קיומו של הסכם בכתב, גם קבלת גרסתו של התובע משמעותה דחיית התובענה בהעדר הסכם בכתב בין הצדדים. 19. אומר, כי גם אם הייתי מקבלת את גרסת התובע לעניין קיומו של הסכם, הרי שהתנהגות התובע עצמה מלמדת, כי בהסכמה זו לא היתה גמירות דעת באשר לקיומו של הסכם ותנאיו. אין מחלוקת, כי במשך מספר חודשים לא חלה כל התקדמות בקיומה של עסקה. אך הגיוני, שתנאי זכרון הדברים יהיו מוגבלים בזמן, כאשר בעניין זה שאלת הזמן הינה שאלה שגם לרוכש בית יש אינטרס בה. הרוכש מטבע הדברים מעוניין לקבל החזקה בדירה ולא ניתן למשוך אותו למשך תקופה ארוכה. אינטרס המוכר אף הוא ברור, המוכר מתחייב למכור דירתו, אך חלות עם הזמן תמורות במחירי הדירות, כאשר בזמן ההמתנה המוכר אינו מקבל את תמורת הדירה ולא יכול לעשות בה שימוש. 20. העובדה שהצדדים הגבילו המועד לחתימת ההסכם בזכרון הדברים, יש בה כדי להצביע על סבירות בתנאי ההסכם. הן התובע והן הנתבעת צריכים היו כל אחד בשל האינטרס שלו, לדעת האם ניתן לקיים העסקה, על מנת שיוכלו לכלכל צעדיהם בהתאם. מנגד- הסכם שאין בו תאריך יעד ולפיכך גם אין בו תנאי תשלום ומועד מסירה של הדירה, הינו הסכם אשר אינו עונה על דרישת המסויימות שבחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ואינו יכול להתקיים, לפיכך. התובע אישר, כי במסמך שאותו ערך, ציין, כי הוא מתחייב למכור את הדירה, במחיר שסוכם, הא ותו לא וגם זאת על פי טענתו, במהלך עדותו, כי הנתבעת ביקשה ממנו התחייבות לרכישה, על מנת שלא תהיינה מחלוקות בעניין המחיר בעתיד (עמ' 6 לפרוטוקול). 21. לאור האמור, אף בשל אי קיומה של דרישת המסויימות בהסכם, איני יכולה לקבוע על פי שיטת התובע, כי התקיים חוזה בין הצדדים. 22. התובע טוען, כי גם אם הצדדים התקשרו בזכרון הדברים, הרי שהתנהלותה של הנתבעת, כפי שהיא בעצמה העידה לגביה, מעידה על כך שהנתבעת נותרה מחוייבת כלפי התובע בזכרון הדברים. 23. איני יכולה להסכים עם מסקנתו זו של התובע. הנתבעת אמנם הדגישה כי נותרה מחוייבת כלפי התובע, אך מדבריה ואף מדברי בנה ניתן היה להבין, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הנתבעת התכוונה להתחייבות מוסרית שלה בתחילה למכור את הדירה לתובע, ולכן הורידה את השלט "למכירה", מייד לאחר סיכום הדברים בין הצדדים ובהמשך התחייבות מוסרית להציע את הדירה לתובע טרם תציע אותה לאדם אחר. הנתבעת עמדה על כך שנקבע תאריך שעד אליו היא מחוייבת לתובע ולאחריו ההסכם פקע. ואמנם, הגם שההסכם פקע, הנתבעת עמדה באותה התחייבות מוסרית ומייד כשהתאפשר למכור את הדירה, התקשרה אל התובע והציעה לו אותה. התנהגותו של התובע באותה שיחה, כאשר הסכים להוסיף למחיר החוזי, יש בה כדי ללמד, כי גם התובע לא ראה את הנתבעת כמחוייבת לו בהסכם, שאם לא כן, אין לו כל אינטרס להוסיף על מחיר הדירה שסוכם ושלגביו נערך הסכם בכתב. 24. ב"כ התובע תקף גם את התנהגותה של הנתבעת באותה שיחת טלפון. לטענתו, נערכה שיחת הטלפון רק על מנת לצאת ידי חובה והיה על הנתבעת, לו באמת היתה מעוניינת למכור לתובע את הדירה, להמתין מספר ימים לתשובה מאת התובע, או לפנות אליו שלא באמצעות הטלפון ולנהל עמו משא ומתן. 25. ראשית, טענה זו מהווה הרחבת חזית, שכן עילת התביעה הינה ביטול ההסכם המקורי שנכרת, אך גם לגופו של עניין איני יכולה לומר, כי הנתבעת פעלה שלא כדין. הנתבעת- למרות שאינה מחוייבת לעשות כן, פנתה אל התובע, הציעה לו את הדירה, אך נתקלה בתגובה- בטריקת טלפון. הנתבעת, אשה מבוגרת, נהגה כבוד והגינות בשכנה, שהיה מעוניין בדירה, אינה צריכה לרדוף אחר התובע על מנת שיסכים לרכוש את הדירה. התובע הביע דעתו, כי אינו מסכים להצעה מטעם הנתבעת ואם שינה דעתו, יכול היה אף הוא להתקשר לנתבעת ולנהל עמה משא ומתן. 26. הגם שקבעתי, כי ההסכם שנכרת בין הצדדים הינו זכרון הדברים ולאור טענותיו של התובע לעניין קיום חוזה או משא ומתן בתום לב, מצאתי מקום לציין ולהדגיש, כי התרשמותי מהנתבעת הינה, כי קיימה את ההסכם בהתאם למקובל ובתום לב ואף מעבר לכך. בתחילה, הגם שטרם נערך הסכם, הואילה להסיר את השלט המציע את הבית למכירה. לאחר מכן, הגם שההסכם פקע, עמד בנה בקשר עם התובע ועדכן אותו בהליכים המתנהלים בקשר לפשיטת הרגל בעניינו ובסופו של דבר, טרם הוצע הבית למכירה, הוצע הבית לתובע. אין לי ספק, התובע נפגע כתוצאה מכך שלא ניתן היה למכור את הבית במועד שבו הוצע לו, התובע מאוד היה מעוניין ברכישת הבית עבור בנו ואף סייע לנתבעת בכל הקשור בהוצאת צו ירושה ביחס למנוחה ולשם כך הגיע לעדות בבית הדין הרבני. ואולם, לא ניתן להטיל האשמה באי ההתקשרות בהסכם בנתבעת. הנתבעת, משיקולים לגיטימיים, בחלוף כעשרה חודשים מאז כריתת ההסכם ובשים לב לכך שההסכם פקע, רשאית היתה לדרוש מחיר גבוה יותר עבור הדירה עם עליית מחירי הדירות ואין לראות בהתנהגות זו שום פסול. 27. בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך, מצאתי מקום להתייחס גם לשאלת הנזק. התובע עותר לפיצוי בסכום של 85,000 ₪ בגין ההפרש שבין מחיר דירה שיכול היה התובע לרכוש בדצמבר 2009 ובין מחיר דירה במועד ביטול ההסכם לשיטתו; לפיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין הוצאות שנגרמו לתובע בגין הפרת התחייבות הנתבעת ולפיצוי בסכום של 20,000 ₪ בגין צער ועוגמת נפש. 28. מסכימה אני עם עמדתו של ב"כ הנתבעת, לפיה שני רכיבי הנזק הראשונים לא הוכחו. התובע לא הביא כל ראיה לעלייה במחירי הדירות ולשיעור העליה וכן לא הביא ראיות לעניין מחירה של דירה נוספת שהיתה בסמוך לביתו (דירת משפחת סאסי) ושהוצעה למכירה במחיר של 250,000 ₪, כאשר בעניינה של אותה דירה, העידה הנתבעת, כי דירה זו נמכרה דווקא בסכום של 350,000 ₪. כמו כן, לא הביא התובע כל ראיה לעניין הוצאות שהוציא בקשר לעסקה האמורה. אשר לעוגמת הנפש, עניין זה הינו בשיקול דעת בית המשפט, התרשמתי, כי אכן נגרם לתובע צער כתוצאה מכך שלא רכש בסופו של יום את הדירה האמורה, בפרט כאשר היתה מיועדת עבור בנו, שאמור היה לעבור ולהתגורר בסמוך אליו ולו היה מוכיח התובע את עילת התביעה, ניתן היה לפסוק לו פיצוי זה או אחר בראש נזק זה. 29. סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 10,000 ₪. מכירת דירהירושהשאלות משפטיותמקרקעיןצו ירושהצווים