בקשה לסילוק התובענה על הסף, מחמת התיישנות וכן מחמת אי תשלום אגרה כדין. הרקע לבקשה ביום 5.1.11 הגיש התובע - המשיב לבקשה (להלן- "התובע") תביעה לבית משפט זה, בה עתר לפסק דין הצהרתי, לפיו בטל הסכם מכר מניות שנחתם ביום 23.10.03 (להלן- "הסכם מכר המניות"), בין התובע לנתבעת- המבקשת, חברת סינרון מדיקל בע"מ (להלן- "סינרון"). כמו כן, נתבקש צו עשה, המורה לסינרון להשיב לתובע את המניות אשר נמכרו לה, מכוח אותו הסכם. בתביעה נטען, כי סינרון הטעתה את התובע ואף נהגה עימו בחוסר תום לב בשלב שקדם לחתימה על ההסכם, והיא גרמה לו להתקשר עימה, עקב טעות, בהסכם מכר מניות. הצדדים והעובדות הצריכות לעניין התובע היה הבעלים היחיד של חברת Albrace Ltd. (להלן- "Albrace"), חברה פרטית אשר החזיקה בחלק ממניות סינרון. סינרון היא חברה ציבורית ישראלית משנת 2000, אשר מניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בניו יורק שבארה"ב (Nasdaq), ועיקר עיסוקיה בתכנון, פיתוח וייצור מכשירים וציוד מתקדם לטיפולים בלתי פולשניים בתחום האסתטיקה הרפואית. בשנת 2001, השקיעה Albrace בסינרון סך של 50,000 דולר ובתמורה הוקצו לה כ- 75,000 מניות. בנוסף למניות אלו הוקצו לחברת Albrace גם אופציות לרכישת 165,000 מניות נוספות של סינרון במחיר 0.48 דולר למניה. האופציות ניתנו לתקופה בת שנתיים כאשר המועד האחרון למימוש נקבע ליום 30.6.03. אופציות אלו אכן מומשו על ידי Albrace בשלב מאוחר יותר. בשנת 2002 הגישה חברת לומינס בע"מ (להלן- "לומינס") כנגד סינרון, מייסדה ומנהליה, בכללם התובע, תביעות בסכומי עתק בארץ ובארה"ב (סכום התביעה בארץ עמד על 30,000,000 ₪), לרבות בקשות למתן צו מניעה זמני נגד סינרון, הן בארץ והן בחו"ל, בעילות, בין היתר, של גזל סוד מסחרי והפרת פטנטים הרשומים על שם לומינס (להלן- "תביעת לומינס"). התובע, כמו יתר הנתבעים בתביעת לומינס, יוצג בתביעות הנ"ל על ידי משרד עו"ד חיים צדוק ושות', כאשר סינרון מימנה את עלות ניהול ההליכים המשפטיים לעיל. בחודש יוני 2003, כאשר תביעת לומינס תלויה ועומדת, מימש התובע, באמצעות חברת Albrace, את האופציה לרכישת 165,000 מניות נוספות. סמוך למימוש האופציה על ידה, ביום 23.10.03, נחתם הסכם מכר המניות, המוזכר לעיל, לפיו מכרה חברת Albrace 120,000 מניות לסינרון, בתמורה לסך של 225,600 דולר ארה"ב. בחודש מרץ 2004 נחתם הסכם פשרה בין סינרון לבין לומינס, אשר ייתר באופן סופי את ההליכים המשפטיים שהתקיימו בארץ ובארה"ב. בחודש אפריל 2004 הופסקה פעילותה של Albrace וכל זכויותיה, חובותיה ונכסיה (לרבות מניות סינרון שהוחזקו על ידה) הועברו לתובע, אשר היה, כאמור, בעל המניות היחיד בחברה. בשנת 2007 פורקה מרצון Albrace . כעולה מכתב התביעה, בחודש פברואר 2005 מכר התובע בשוק החופשי (מסחר הבורסה) את יתרת מניות סינרון שהיו ברשותו, במחיר של כ- 30 דולר למניה, וקיבל עבורן תמורה בסך של 12,300,000 דולר. לטענת התובע, בחודש מאי 2010, הוא פגש בארה"ב אדם אשר עבד בלומניס במועדים הרלוונטיים לתביעת לומינס, ומשיחה שקיים עימו, נתברר לו כי המשא ומתן שהתנהל בין לומינס לסינרון, שמטרתו הייתה להגיע הסדר פשרה בתביעת לומינס, קדם למועד בו מכר לראשונה התובע את חצי ממניות Albrace בסינרון לסינרון, ובמועד בו נמכרו המניות לסינרון היה המו"מ הנ"ל בשלבים מתקדמים. לטענת התובע, אילו סינרון הייתה מיידעת אותו בהליכי המו"מ בזמן אמת- בעת מכירת המניות לסינרון באוקטובר 2003, כי ישנו סיכוי גבוה כי תביעת לומינס תסתיים בהסדר פשרה, לא היה עולה על דעתו להתקשר עם סינרון, או עם כל גורם אחר, בהסכם מכר המניות, ואף לו היה מתקשר, לא היו נמכרות המניות במחיר בו נמכרו. זאת ועוד: התובע הצביע על כך כי בחודש אוגוסט 2004, הנפיקה סינרון את מניותיה ורשמה אותן למסחר בבורסה בארה"ב, כאשר במסגרת ההנפקה פוצלו מניותיה של סינרון ביחס של 3.4 מניות חדשות לכל מניה מקורית. משכך, לגרסת התובע, אם הייתה סינרון מיידעת אותו על המו"מ וסיכוי הצלחתו בבואו למכור לה את מניותיו, היו בבעלותו כיום כ- 410,000 מניות של סינרון. לגרסת התובע, סינרון הסתירה ממנו מידע מהותי באשר למצבה של החברה, ובכך הטעתה אותו והציגה בפניו מצג שווא. לטענת התובע, הוא התקשר עם סינרון בהסכם מכר המניות "עקב ההטעיה אשר הטעתה אותו ומכר לתובעת [צ"ל נתבעת] המניות בנזיד עדשים ולא בערכן האמיתי וברור מאליו כי נגרם לו נזק חמור" (סעיף 25 בכתב התביעה). משכך, ביקש התובע בתביעתו, כי בית משפט זה יצהיר כי הסכם מכר המניות בטל וכי על סינרון להשיב לו את המניות אשר הועברה לה על פי ההסכם. עד כאן, בתמצית, טיעוני התובע. ועתה יש להידרש לטענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף. טענות סינרון בשתיים התמקדה סינרון בטענותיה: האחת, תביעת התובע התיישנה זה מכבר, בהתאם להוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן- "חוק ההתיישנות), שכן תביעה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת לאחר 7 שנים, מיום שבו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5(1) ו- 6 בחוק ההתיישנות). בנידוננו, הסכם מכר המניות נשוא הדיון, נחתם באוקטובר 2003, בעוד שהתובע הגיש תביעתו ביום 5.1.11, ומשכך נהיר כי תביעתו התיישנה. לטענת סינרון, התובע ידע בפועל ובזמן אמת על קיומו ותוכנו של המשא ומתן שהתנהל בינה לבין לומינס, וממילא הוא יכול היה לדעת, בזהירות סבירה, על קיומו ותוכנו של המשא ומתן. לביסוס טענתה, הצביעה סינרון על כך שהתובע היה בעל דין מיוצג בהליכים המשפטיים בתביעת לומינס, וכי הוא יכול היה באמצעות פרקליטיו לדעת כי התנהלו מגעים עם לומינס, טרם מכר את מניותיו. בנוסף, ובמובחן, טענה סינרון, כי התובע יכול היה לדעת, בזהירות סבירה, על המשא ומתן שכן הדבר פורסם בציבור ביום 19.11.03, בדו"ח הרבעוני של לומינס, ומשכך אף לו בפועל לא ידע על כך התובע, הרי שהוא "עצם את עיניו", והיה עליו לדעת על המו"מ, לכל המאוחר, ביום בו פורסם הדו"ח הנ"ל. העילה השנייה אשר העלתה סינרון, לסילוקה של התובענה על הסף, היא כי הגשת התביעה להשבת המניות, כתובענה לסעד הצהרתי, נועדה להתחמק שלא כדין מתשלום אגרה, שכן הסעד האופרטיבי בתביעה הינו קבלת טובות הנאה בשווי של מיליוני דולרים, ועל אלה יש לחייב באגרה לפי תביעה כספית. המדינה מצטרפת לעמדת סינרון ואף היא סבורה שהוגשה תביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית. סינרון הצביעה על כך ששווי מניותיה מפורסם בציבור מדי יום (שכן היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בארה"ב) וביום הגשת התביעה (5.1.11) עמד שווי מניה אחת על סך של 10.49 דולר ארה"ב. בשים לב לטענת התובע, כי אלמלא התנהגות סינרון, היו בבעלותו כיום כ- 410,000 מניות, ובהינתן כי שער הדולר היציג ליום הגשת התובענה עמד על 3.542 ₪, הרי שסכום התביעה הינו 4,279,920 דולר, ובשקלים כ- 15.1 מיליון ₪. משכך טענה סינרון, כי נוכח תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז- 2007, התובע חייב לשלם אגרה בשיעור של 2.5% משווי המניות הנטען, בסך של 378,987 ₪. מנגד, לטענת התובע, הסעדים להם עתר במסגרת כתב התביעה הינם של ביטול הסכם מכר המניות והשבת המניות, כנגד השבת התמורה ששולמה לו על ידי סינרון, ולא נתבקש סעד של השבת כספים, על כן, בהתאם להלכה הפסוקה, שולמה על ידו אגרה כדין. אשר לטענת ההתיישנות, ציין התובע, כי טענת התיישנות התביעה בשלב זה של ההליך, נבחנת על פי האמור בכתב התביעה עצמו, מבלי להידרש לשאלה כיצד יוכיח התובע את העובדות הנטענות בו. טענת סינרון, כי התובע ידע או יכול היה לדעת על דבר קיומו של המשא ומתן במועד הרלוונטי לכך, הינה טענה המשלבת שאלות של עובדה ומשפט, אשר דינה להתברר במהלך המשפט על סמך תשתית עובדתית ולאחר שהצדדים יפרשו לפני בית המשפט את מלוא הנתונים הרלוונטיים. משכך, לטענת התובע, יש לדחות את בקשת הסילוק על הסף. יצוין, כי ביום 5.7.11 התקיים בפני דיון בבקשת הסילוק על הסף, והצדדים השלימו את טענותיהם בשאלות הסף שהתעוררו. כמו כן, הצדדים קיבלו את הצעתי להעביר את המחלוקת נשוא התובענה לגישור, ואף הסכימו ביניהם כי עו"ד רם כספי ימונה כמגשר. כמו כן, הובהר לצדדים כי החלטה בעניין הבקשה לסילוק על הסף, ככל שיהיה עוד צורך בכך, תינתן לאחר קיום הליך הגישור. ביום 2.2.12 הודיע התובע לבית המשפט, כי הליך הגישור לא צלח, ולא עלה בידי הצדדים להגיע להסכם פשרה, אשר ייתר את המשך ההליכים שבתובענה. משכך, ניתנת כעת החלטתי בבקשה לסילוק על הסף. מחיקה/ דחייה על הסף טרם אכנס לבחינת הדברים, אקדים ואזכיר, כי משעסקינן בבקשה לדחייה על הסף, שמתי נגד עיני את ההלכה הבסיסית, לפיה על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה בבואו להורות על דחייה על הסף, מקום בו ברור למעלה מכל ספק שאין לתובע כל סיכוי לזכות בתביעתו (ראה, לדוגמה, ע"א 765/81 עומיסי נ. יעקב חסן, פ"ד לט(1) 556). לצורך דחייה על הסף, על בית המשפט להניח, שיעלה בידי התובע להוכיח את העובדות בכתב התביעה. די אפילו באפשרות קלושה שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תידחה באיבה. מכאן, הכלל לפיו אם ניתן להציל תובענה מכיליון על דרך של תיקון, אין מוחקים או דוחים כתב תביעה על הסף (ראה, לדוגמה, ע"א 556/84 קומפנפי פריזיין דה נ. שמואל פלאטו שרון, פ"ד לט(2) 529). בסוגית ההתיישנות, נכונה היא טענת התובע לפיה מקום בו בירור מועד ידיעת העובדות כרוך בבירור עובדתי, אין לקבל את טענת ההתיישנות כטענת סף (רע"א 3032/08 אפרים רייך נ' עו"ד אבנר כהן, מפרק זמני (טרם פורסם, ניתן ביום 2.9.2009). בנוסף, הלכה פסוקה היא כי לאור מעמדה החוקתי הגבוה של זכות הגישה לערכאות יש לצמצם את הפרשנות הניתנת לטענות בדבר התיישנות (ראו דנ"א 7622/04 אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ נ' יצחק הלפרט (טרם פורסם, ניתן ביום 5.1.2005); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433). בנידוננו, סוגיית ההתיישנות טומנת בחובה טענות עובדתיות השלובות עם טענות משפטיות, ולא ניתן להצביע באופן חד משמעי על נקודת הזמן הרלוונטית בה קמה לתובע עילת התביעה. על כן, מן הראוי שהעניין יתברר על סמך תשתית עובדתית, לאחר שתינתן לשני הצדדים האפשרות להציג את מלוא הנתונים הרלוונטיים להכרעה בנושא זה. משכך, דין טענת סינרון בעניין זה להידחות. עם זאת, סבורני כי יש ממש בטענתה השנייה של סינרון, אליה הצטרפה המדינה, לפיה עסקינן בתובענה כספית בשווי של כ- 15 מיליון ₪. תקנה 3 לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן- "תקנות האגרות"), מורה כדלקמן: "3 הליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף בעניינים כמפורט להלן תשולם אגרה לפי פרט 5 ,3 או 10 בתוספת, לפי הענין: (1) צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור"; על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וזכות הגישה לערכאות, נקבע בפסיקה כי יש ליתן לתקנות האגרות ולסעיפי הפטור מאגרה פרשנות ליברלית, ובמקרה של ספק לגבי עצם החיוב, תפורשנה התקנות באופן המקל עם המתדיין (בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית באר שבע, פ"ד נה(3) 869; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים ז"ל, פ"ד נח(5) 865). עם זאת, בבוא בית המשפט לדון בסוגיה של אגרה, עליו לאזן בין הצורך שלא להכביד על בעל דין בתשלום אגרה (תוך לקיחה בחשבון של הוראות הפטור הספציפיות), לבין הצורך שלא ליתן יד לעקיפת הקופה הציבורית (רע"א 783/05 ענבי נ' קורן (טרם פורסם, ניתן ביום 20.6.2006)). בנידוננו, בנוסף לסעד ההצהרתי המבוקש, לפיו בטל הסכם מכר המניות, ביקש התובע צו עשה המורה לסינרון להשיב לתובע את המניות אשר קיבלה הימנו מכוח אותו הסכם, כנגד השבת התמורה אותה שילמה סינרון לתובע. ככלל, זכותו של בעל דין לבקש את הסעד בו הוא מעוניין כראות עיניו, וכידוע, מבחן הסעד הוא המבחן הטכני הקובע לצורך הסמכות העניינית (ראה, לדוגמה, ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 והאסמכתאות שם). עם זאת, משהוגשה התובענה למתן סעד הצהרתי, חשוב לציין כי מטרתה של תובענה כזו, היא להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא יהווה פתח להליכים נוספים. לכן, על בעל דין המגיש תביעה, לבקש את מלוא הסעדים לרבות הסעדים האפקטיביים אותם הוא מצפה לקבל בסופה של דרך, ואין זה ראוי לפצלם לתביעות שונות (ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85; רע"א 6000/05 ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם, ניתן ביום 25.7.2005)). אציין, כי תקנות בתי המשפט תוקנו בשנת 2007, ובתיקון לתקנה 3, הביע מחוקק המשנה דעתו המפורשת כי גם תובענה לסעד כספי הנגזרת מסעד הצהרתי או צו עשה, תחויב לצורך אגרה כסעד כספי, וכלשון התקנה: " הליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף: צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור". מכאן, מקום בו נתבקש צו עשה, במסגרת תביעה לסעד הצהרתי, ויש במתן הצו, בהכרח, כדי ליתן בידי התובע סעד כספי, ההליך ניתן לביטוי בכסף ויש לשלם בגינו אגרה. בנידוננו, עסקינן בתביעה לסעד הצהרתי המורה על ביטול הסכם מכר המניות, עם זאת, הרי התביעה היא לא רק לביטול הסכם מכר המניות, אלא גם לתוצאות הנלוות- העברה של מניות והשבה של כספים ששולמו בגינן. בשל כך ביקש התובע אף צו עשה. על כן, צודקות סינרון והמדינה בתגובתן כי על התובע להגיש תביעה כספית ולגדור את הסכומים שלטענתו מגיעים לו מסינרון ואת הסכומים שעליו להשיב לסינרון, אם תתקבל תביעתו. במיוחד נכון הדבר שעה שהתובע עצמו טוען, כי ידוע לו ששווי המניות עצמן, גבוה פי חמישים מהתמורה ששולמה לו (סעיף 22 בכתב התביעה). בת"א 16616/07 אביב ושות' מגדלי אפשקה ואח' נ' מוסדן בע"מ ואח' ([טרם פורסם], ניתן ביום 3.12.2007), שם נתבקש סעד הצהרתי של השבת מניות על רקע נסיבות דומות למקרה שבפני, בית המשפט קבע כי התביעה לסעד הצהרתי להשבת מניות, הינה תביעה כספית, ואלו דבריו: "עיון בסעדים המבוקשים מלמד כי אין כל מניעה בידי המשיבים לעתור לחיוב המבקשים לשלם להם את הסכום הכספי המתחייב מההצהרה המבוקשת. הסעד הנתבע מעבר להשבה של המניות הוא גם ליתן הצהרה לפיה המשיבים זכאים לכל טובות ההנאה הגלומות במניות, דהיינו, תשלום כמשמעו. צודקת הפרקליטות בתגובתה כי על המשיבים להגיש תביעה כספית ולגדור את הסכומים שלטענתם מגיעים להם מהמבקשים וזו הדרך בה עליהם לנקוט. במיוחד נכון הדבר שעה שאליבא דהמשיבים עצמם, ידוע להם ששווי המניות עצמן, יותר מכפול מהתמורה ששולמה להם. זאת ועוד, על המשיבים לשאת באגרה גם בגין סעד ההשבה של קבלת המניות חזרה לידיהם ללא קשר לעתירה לסעד הצהרתי בדבר הזכויות הגלומות במניות. ההשבה מגלמת שווי כספי ידוע שלהן, שאינו נופל מהסכום ששולם למשיבים במסגרת הסכם הפשרה. לפנינו איפוא תביעה כספית ואין בהכתרתה כסעד הצהרתי כדי לשנות, שכן שומה על בית המשפט לבדוק את המהות. בהקשר זה אפנה לה"פ 1192/03 בובליל נ' קרני ואח': "סעד ביטול הסכם החלפת המניות ...אם יתקבל - נפקותו הינה השבה, שניתן לאמוד אותה בכסף, וגם בעבורה לא שולמה אגרה." (אמנם בית המשפט לא ראה לקבל את הטענה אך זאת מטעם אחר שאינו קשור לעניין)". בנידוננו, אכן סבורני כי הסעד העיקרי והאופרטיבי בתביעת התובע הינו סעד כספי במהותו- השבת המניות, וכל טובות ההנאה הגלומות בהן, והשבת התמורה ששולמה על ידי סינרון. אין ממש בטענת התובע, לפיה יש לראות בתביעתו כתביעה לסעד הצהרתי, רק משום שלא נתבקש סעד של השבת כספים, שכן, כפי שכבר צוין לעיל, לפי תקנות האגרות, תובענות בהן הסעד ההצהרתי מקפל בתוכו סעד כספי, לא תהא האגרה כשיעורה בהליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף, אלא תשולם אגרה כמתחייב בתקנה 6 לתקנות האגרות. מכל הטעמים האמורים, דין הבקשה להתקבל בחלקה, בשים לב לטענות שהתקבלו, אני מורה כדלהלן: על התובע לתקן את תביעתו תוך 45 יום מהיום, ולשלם תוך פרק הזמן האמור את סכום האגרה. לא יעשה האמור בתוך התקופה דנן, תמחק התביעה. התובע יישא בהוצאות סינרון בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, ובהוצאות המדינה בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. חוזהמצג שוואביטול חוזההסכם מכר