התובע עתר בתביעתו לחיוב הנתבעת בתשלום סך 680,000 ₪ בגין נזקיו עקב הפרת חוזה שכירות מבנה וחצר הידועים כחלק מחלקות 7 ו 8 בגוש 8034 במתחם אילנות (להלן: "הנכס") שנכרת בין הצדדים, וכן בגין גרם הפרת חוזה להשכרת הנכס לאחר. בנוסף עתר התובע בתביעתו לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לנכס על ידי הנתבעת. העובדות בתמצית התובע הוא מבעלי הנכס. הנתבעת מנהלת עסק לממכר ריהוט גן. ביום 3.2.2002 נכרת בין הצדדים הסכם למכירת הנכס על ידי התובע לנתבעת. בנוסף השכיר התובע לנתבעת נכס אחר במתחם אילנות לצורך ניהול עסקה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת ביחס לעסקת המכר בגינה הוגשו על ידם תביעות הדדיות לבית משפט השלום בנתניה. לסיום כל המחלוקת שביניהם כרתו הצדדים ביום 16.4.2006 הסכם פשרה בגדרו הוסכם על ביטול הסכם מכר הנכס, על השבת סכומים לנתבעת על ידי התובע, ועל השכרת הנכס לנתבעת ל 14 חודשים ללא תשלום דמי שכירות, עם אופציה להארכת השכירות לתקופה של עד 10 חודשים נוספים, תמורת 9,000 $ לחודש בתוספת מע"מ, זאת עד להעברת עסקי הנתבעת למיקום חדש. (ההסכם לביטול מכירת הנכס, הסכם השכירות, וכן בקשת הצדדים למתן תוקף של פסק דין להסכם צורפו כנספח א' לכתב התביעה). ביום 14.6.2007 פנה עו"ד אוריון מטעם הנתבעת לתובע במכתב בו הודיע לו כי הנתבעת אינה מממשת את האופציה להארכת הסכם השכירות וכי תעזוב את מתחם אילנות בסיום תקופת השכירות. (מכתב עו"ד אוריון מטעם הנתבעת צורף כנספח ב' לכתב התביעה). מועד סיום תקופת השכירות ללא האופציה הוא יום 31.7.2007. הנתבעת פינתה את הנכס בפועל בסוף חודש אוקטובר 2007. עובדות אלה בעיקרן אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. טענות הצדדים בתמצית טענות התובע התובעת טוענת בתביעתה כי על יסוד הודעת הנתבעת על אי מימוש האופציה התקשרה בהסכם להשכרת הנכס למשך 5 שנים לחברת גנים ושושנים א.ש בע"מ (להלן: "גנים ושושנים") החל מיום 1.8.2007. דמי השכירות שהוסכמו על פי ההסכם עם גנים ושושנים הועמדו על סך 9,000$ בתוספת מע"מ על פי הנטען. (הסכם השכירות בין התובע וגנים ושושנים צורף כנספח ד' לכתב התביעה) לטענת התובע ביום 1.8.2007 הודיע לו מנהל חברת גנים ושושנים מר שלמה אליהו כי הנתבעת לא פינתה את הנכס ואינה מתכוונת לפנותו, והתריע בפניו כי אם הנכס לא יפונה תוך 7 ימים יאלץ להגיש כנגדו תביעה. לטענת התובע הודיע לנתבעת כי עליה לפנות את הנכס לאלתר. ביום 15.8.2007 שילמה הנתבעת לתובע 6,000 $ באמצעות מזכירת הנתבעת. התובע טוען בכתב התביעה כי תחילה סרב לקבל התשלום, אך בהמשך הבהיר כי הסכים לקבלת התשלום תוך שהוא מבהיר כי הדבר נעשה תחת מחאה, זאת להקטנת נזקיו. התובע טען בנוסף בכתב התביעה כי הוא צפוי להיתבע על ידי גנים ושושנים. (צד ג' כפי שכינה אותה בכתב התביעה). לכתב התביעה צרף התובע העתק ממכתב התראה מיום 7.8.2007 שקיבל לטענתו מגנים ושושנים. בתחתית מכתב ההתראה נכתב האמור להלן: "בכבוד רב, שלמה אליהו - גנים ושושנים" מתחת לכיתוב זה חתימה בכתב יד אשר נחזית להיות לפי הכיתוב שמעליה חתימת מר שלמה אליהו מגנים ושושנים. מכתב ההתראה צורף לכתב התביעה על יסוד הערכת התובע, כך יש להניח, כי מדובר במסמך מהותי לתביעה. (מכתב ההתראה צורף כנספח ה' לכתב התביעה). בכתב התביעה המקורי שהוגש על ידי התובע ביום 29.10.2007 טען התובע כי הנתבעת מסרבת לעזוב את הנכס. בכתב תביעה מתוקן שהגיש התובע ביום 3.12.2008 טען התובע כי הנתבעת פינתה את הנכס ביום 1.11.2007 זאת באיחור בן 3 חודשים. בכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום בגין הפסד דמי השכירות בסך 9,000 בתוספת מע"מ לכל חודש, למשך 5 שנים מיום 1.8.2007 ועד יום 31.7.2012 . הפיצוי הכולל שנתבע בתביעה בגין הפסד דמי שכירות הוא סך 680,000 ₪. בנוסף עתר התובע בכתב התביעה המתוקן לפיצויו בגין נזק לנכס שנאמד על ידי שמאי מטעמו בסך 97,020 ₪. התובע דרש בנוסף פיצוי בגין חובות הנתבעת בגין צריכת חשמל ומים בנכס. בישיבת ק.מ שהתנהלה בפני ס"נ כב' השופטת בלטמן קדראי (כתוארה אז) ביום 26.3.2009 הצהירו ב"כ הצדדים שהמחלוקת בדבר התשלום לרשיויות התייתרה ואינה מצריכה עוד הכרעה. (ראה פרוטוקול הדיון ממועד זה בעמוד 5) בסיכומים מטעם התובע נטען כי התובע הוכיח את תביעתו כנדרש בעדותו ובמסמכים שהוגשו על ידו, ולרבות ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, מכתבי ב"כ הנתבעת, ולפי הגיונם של הדברים. לטענת התובע כל שינוי של ההסכם השכירות צריך היה להיערך בכתב על פי הקבוע בסעיף 9.5 להסכם השכירות. משלא נעשה כל שינוי בכתב של ההסכם אין לקבל על פי הנטען על ידי התובע כל טענה שלפיה הוסכם בין הצדדים על שינוי הסכם השכירות. כך גם על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני. התובע טוען כי בהתחשב בהיסטוריה של הצדדים, התביעות ההדדיות, היחסים המורכבים, וחוסר האמון ביניהם אין זה הגיוני וסביר להניח כי מר בועז יופה מנהל הנתבעת נתן אמון בתובע והתקשר עמו בהסכם בעל פה בניגוד להסכם הכתוב שביניהם, כטענת הנתבעת. בנוסף טוען התובע כי אין זה הגיוני שיוותר על תשלום דמי שכירות בסך 9,000 $ ומע"מ כקבוע בהסכם השכירות תמורת 6,000$ ששילם לו התובע בשלושת חודשי האיחור בפנוי. לטענת התובע אין ליתן אמון בעדי הנתבעת שהעידו על סמך ניחושים ולא על יסוד עובדות של ממש. משהנכס הושכר לאחרים לאחר הגשת כתב התביעה, ומשהחובות לרשויות שולמו על ידי הנתבעת העמיד התובע תביעתו בסיכומיו על סך 277,020 ₪ בתוספת מע"מ. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי לאחר מועד ההתקשרות בהסכם השכירות, ומאחר והנתבעת המתינה לקבלת החזקה בנכס שרכשה לצורך ניהול עסקיה בעמק חפר, הסכימו הצדדים בעל פה שחוזה השכירות יוארך מדי חודש בחודשו מבלי שנקבעה תקופת שכירות קצובה מראש. דמי השכירות המוסכמים על פי הנטען הועמדו על סך 6,000 $ לחודש בתוספת מע"מ. (להלן: "ההסכם בעל פה") הצדדים התנהגו בפועל על פי ההסכם בעל פה . הנתבעת העבירה לתובע את דמי השכירות המוסכמים בסך 6,000$ ומע"מ בתחילת כל חודש. כך גם פעלו הצדדים על פי הנטען בתחילת חודש אוקטובר 2007. ההסכם בעל פה נכרת על פי הנטען בין התובע למר בועז יופה מנהל הנתבעת בפגישה שנערכה בין הצדדים בבית התובע בכפר שמריהו, זאת בנוכחות אשת התובע גב' ג'ולי ועובד התובע מר שמעון חיון. ההסכם בעל פה נכרת על פי הנטען, לאחר שנתנה הודעת הנתבעת על אי מימוש האופציה, ולאחר שעובד התובע מר שמעון חיון פנה אל מנהל הנתבעת מר בועז יופה ושכנע אותו להישאר בנכס, זאת באמצע חודש יולי 2007. הנתבעת טוענת כי פינתה את הנכס בהתאם להסכם בעל פה ביום 31.10.2007 לאחר ובסמוך למועד שבו נודע לה כי התובע דורש כי תשלם דמי שכירות חודשיים בסך 6,000 ₪ ומע"מ. מכתב התובע מיום 29.7.2007 כלל לא התקבל בידי הנתבעת לטענתה ולא נמסר לנמענו. מלכתחילה על פי הנטען, לא הייתה כל כוונה לתובע כי ימסר. לטענת הנתבעת בתחילת חודש אוקטובר 2007, לאחר ששילמה לתובע את דמי השכירות עבור חודש אוקטובר 2007, ללא כל מחאה מצד התובע, נודע לה מפי עורך דינה שהתובע עומד על תשלום דמי שכירות בשיעור 9,000 $ לחודש. נתבעת טוענת כי לאור דרישה זו, הגם שלא לוותה בדרישה לפינוי הנכס, פינתה את הנכס ביום 31.10.2007 לאור ההסכם בעל פה שנכרת בין הצדדים על פי הנטען, טוענת הנתבעת כי לא הפרה כל הסכם, לא גרמה להפרת הסכם וכי אינה חייבת דבר לתובע. הנתבעת טוענת כי לא גרמה למי מהליקויים במבנה כנטען על ידי התובע. לטענת הנתבעת מלכתחילה הנכס נמסר לידיה כשיש בו ליקויים, כמפורט בהסכם המכר מיום 3.2.2002 ובמכתבה לתובע בעניין זה. נטען על ידי הנתבעת כי בהסכם לביטול מכירת הנכס ובהסכם השכירות הוסכם שהנכס יוחזר לתובע במצבו כפי שהיה במועד חתימת הסכם הביטול. הנתבעת טוענת שהחזירה לתובע את הנכס במצבו כפי שהיה במועד חתימת הסכם הביטול. לטענת הנתבעת התובע, בעזרת ידידו שלמה אליהו מנהל גנים ושושנים שהיא מתחרתה העסקית המובהקת של הנתבעת, טמנו לה פח, בהצגת העובדות הכוזבות, הסכם השכירות הפיקטיבי עם גנים ושושנים, המכתבים וההתראות המזוייפים ולמראית עין שהופקו ונערכו על ידי התובע. במכתבים אלה מתריעה כביכול גנים ושושנים בפני התובע על אי פינוי הנכס על ידי הנתבעת ועל כי התובע צפוי להיתבע על ידי גנים ושושנים. המדובר על פי הנטען בקנוניה ובטענות בכזב. דיון בהסכם השכירות שנכרת בין הצדדים נקבעו התחיבויות הצדדים והסכמתיהם בכל הנוגע לתקופת האופציה, ובנוסף נקבעה דרישת צורה שלפיה שינוי ההסכם חייב להיעשות בכתב. אפרט עיקרן של הוראות הסכם השכירות בעניינים אלה להלן: ב"הואיל" השלישי שבמבוא להסכם השכירות נקבע: "והואיל: ודקו פנאי מבקשת להמשיך ולשכור את הנכס ממכלוף לתקופה של 14 חודשים, ולקבל אופציה להמשיך ולשכור את הנכס לתקופה של עד 10 חודשים נוספים, עד להעברת עסקיה למיקום החדש;" בסעיף 2.2 להסכם נקבע: "בכפוף לקיום כל תנאי חוזה שכירות זה על ידי השוכרת ניתנת לשוכרת ברירה (אופציה) להאריך את תקופת השכירות בתקופת שכירות נוספת בת עד 10 חודשים שראשיתה בתם תקופת השכירות (להלן: "תקופת האופציה"), ובתנאי שהשוכרת תתן למשכיר הודעה בכתב לפחות 60 יום לפני תום תקופת האופציה (בין חודש לעשרה חודשים), תקבע בהתאם לצרכיה של השוכרת ולפי הודעה אשר תינתן מראש למשכיר לפני תחילת האופציה." בעניין דמי השכירות נקבע בסעיף 4 להסכם: "4.1 בתקופת השכירות לא ישלומו על ידי השוכרת דמי שכירות בגין הנכס. הסכמה זו (אי תשלום דמי שכירות בתקופת השכירות הראשונית), הנה מעיקרי הסכם השכירות והסכם הביטול. 4.2 בתקופת האופציה, במידה שתמומש, מתחייבת השוכרת לשלם למשכיר עבור כל חודש וחודש דמי שכירות בסך בשקלים השווה ל - 9,000$ ארה"ב בצירוף מע"מ, לפי השער הידוע ביום התשלום. 4.3 דמי השכירות ישתלמו מידי חודש בחודשו, מראש, בהמחאה לפקודת המשכיר. 4.4 להקלת הגביה, של דמי השכירות ובטחון לתשלומם יפקידו השוכרים בידי המשכיר, במועד ההודעה על מימוש האופציה, שיקים דחויים למועד התשלום של דמי השכירות בתקופת האופציה. בסוף תקופת השכירות ישלימו השוכרים וישלמו למשכיר הפרשים הנובעים משינוי בשער הדולר." בסעיף 9.5 להסכם השכירות נקבע: " שינוי של תנאי מתנאי חוזה זה או הוספת תנאים לחוזה, חייבים להיעשות בכתב שאם לא כן, לא יהיה להם כל תוקף." נטען על ידי התובע כי כל הגנת הנתבעת אשר כשלעצמה מבוססת על עובדות לא נכונות, לא תצלח, משלא נערך על ידי הצדדים שינוי בכתב של הסכם השכירות, ולאור הקבוע בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני. אין דעתי כדעתו. אנמק: בסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") נקבע ביחס לצורת החוזה האמור להלן: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בדרך אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים." בנסיבות העניין שבפני צורת הכתב כתנאי לשינוי הוראות החוזה נקבעה בהסכם שבין הצדדים. ביחס לסעיף 23 לחוק החוזים בואר: "הוראה זו משקפת את עיקרון "חופש הצורה" (ראה: פרופ' ג. שלו, דיני חוזים (ירושלים, התש"ן), בעמ' 6- 285), אשר לפיו חוזה יכול שייעשה בכל צורה שהיא, אלא אם כן צורה מסויימת היא תנאי לתוקפו, על פי חוק או הסכם בין הצדדים. מעיקרון זה נובעת גם המסקנה כי הצדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסויימת דווקא. בין השאר, ייתכן שיווצר חוזה - או שתשונה הוראה מהוראותיו - על ידי התנהגות הצדדים. (ראה שלו, בספרה הנ"ל בעמ' 286)" ראה:ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ ואח' (לא פורסם) (1992). כוח הצדדים לשנות מההסכם בו התקשרו כולל הכוח לשנות את דרישת הצורה, הצורך בכתב , וגם את ההסכמות הנוספות הכלולות בהסכם. גם בקבוע בסייפת הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני אין להבנתי להביא לשינוי מסקנה זו בנסיבות העניין שבפני. אפרט: בסעיף 80 חלוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני נקבע: "טענה הנטענת נגד מסמך הנוגע לעניינים האמורים, אפילו אם איננה עולה על אלף גרוש, צריכה להיות מוכחת על ידי מסמך, או על ידי הודאתו או פנקסו של הנטען." ביחס לפרשנות הראויה לסעיף 80 לחוק נקבע נפסק: "...אולם גם אילו המדובר היה בסוגיה הנופלת במסגרת סעיף 80 לא היה הדבר מסייע בידי המערערת. המשיבים לא העלו לאורך כל הדרך כל טענה נגד המסמכים המרכזיים - כגון הסכם ת/7 - וכל מה שביקשו להראות, כי לאחר מכן בהסכמה, נהגו בעלי - הדין בדרך שונה מן האמור בהסכם - כגון פרשת הפרצלציה וכיוצא בזה. בדברים מסוג זה מקובלנו שאין להחיל את הוראות הסיפא לסעיף 80 שכן המדובר אינו בטענה נגד המסמך אלא בטענה נגד התביעה או ההגנה." ראה:ע"א 320/82 חברת האחים מנשה ויקטור לוי נ' רפאל כנפו פ"ד מ (2) 169. בנסיבות העניין שבפני מתייחסת טענת הנתבעת להסכמות שגובשו לאחר כריתת הסכם השכירות. המדובר בטענות כנגד התביעה ולא בטענות כנגד המסמך. אזכיר בנוסף ברקע ההתייחסות לדין החל גם את פסק הדין בעניין קלמר נ' גיא, אשר שבו נפסק כי אפילו ביחס לדרישת כתב מהותית כדרישה הקבועה בסיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, ניתן בנסיבות חריגות ונדירות להגיע למסקנה כי יכול ודרישת תום הלב כקבוע בסעיף 12 ו 39 לחוק החוזים, תגבר עליה. ומכוח קל וחומר בעניין שבפני. ראה: ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא ואח' פ"ד נ(1) 185. אקדים ואומר כי להבנתי וכפי שאפרט להלן התנהגות התובע בנסיבות העניין חורגת מחובותיו לקיום ההסכם בין הצדדים בתום לב ובדרך מקובלת, ואף האמון שניתן ליתן בעדותו לצורך קביעת ממצאים עובדתיים התומכים בגרסתו אינו רב לאור הנימוקים שאפרטם. השאלה הטעונה הכרעה השאלה הטעונה הכרעה היא לפיכך האם שינו הצדדים את הוראות הסכם השכירות בהסכמה מאוחרת בעל פה בפגישה שהתקיימה בבית התובע בכפר שמריהו, או בהתנהגות. בשאלה זו מחלוקת עובדתית בין הצדדים. תובע מתאר את הודעת הנתבעת על רצונה להמשיך ולהחזיק בנכס תמורת 6,000 $ לחודש כאקט חד צדדי ומפתיע, שנעשה בניגוד לרצונו, ומהווה הפרה של ההסכם. (ראה סעיף 8 לתצהירו) מנהל הנתבעת מר בועז יופה מתייחס בתצהירו ובעדותו לדיאלוג שהתנהל בין התובע ובינו בשיתוף עובד התובע מר שמעון חיון ובמעמד אשת התובע הגב' ג'ולי, אשר במהלכו ובפגישה שהתקיימה בבית התובע שבכפר שמריהו נערך ההסכם בעל פה להארכת הסכם השכירות מדי חודש בחודשו, ללא קביעת תקופת שכירות קצובה ועל תשלום 6,000 $ בתוספת מע"מ. (ראה סעיפים 2 - 9 לתצהירו). התקיימה או לא התקיימה הפגישה בין מר בועז יופה ומר יוסף מכלוף בבית התובע בכפר שמריהו, בגדרה הסכימו הצדדים בעל פה על שינוי הוראות האופציה שבהסכם השכירות? באיזו מן הגרסאות הסותרות יש ליתן אמון על יסוד העדויות שהושמעו והראיות שהובאו על ידי הצדדים? להלן אתייחס לראיות שהובאו בעניין זה: מכתב ההתראה לכתב התביעה צרף התובע העתק ממכתב התראה מיום 7.8.2007 שקיבל לטענתו מגנים ושושנים. במכתב ההתראה נאמר: "עפ"י ההסכם בינינו היה עליך להעמיד לרשותי המושכר בתאריך 1.8.07, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. הנכס ממשיך להיות מושכר ע"י השוכר הקודם. במידה והמושכר לא יפונה תוך 7 ימים, אאלץ לפנות לבית משפט." מכתב ההתראה נחתם במילים: "בכבוד רב, שלמה אליהו - גנים ושושנים" מתחת לכיתוב זה חתימה בכתב יד אשר נחזית להיות לפי הכיתוב שמעליה חתימת מר שלמה אליהו מגנים ושושנים. (מכתב ההתראה צורף כנספח ה' לכתב התביעה). מכתב ההתראה - הגרסה הנוספת למכתב ההתראה גרסה נוספת שהיא זהה בכל פרטיה למכתב ההתראה, בתוספת הערה שהוספה בתחתית המסמך מימין למילות הסיום ולחתימה ובה מצויין האמור להלן: "מכתב זה נשלח ביוזמתי (בכתב יד ה.ע) מתחת להערה חותמת: גנים ושושנים א.ש בע"מ בציון ח. על החותמת חתימה . גרסה זו של מכתב ההתראה צורפה על ידי הנתבע לכתב ההנגה המתוקן השני שהגיש, לאחר שהתקבל לידו מן התובע במסגרת גילוי מסמכים בשלבי קדם המשפט. לשאלה שנשאל התובע על ידי ב"כ הנתבעת בשאלון ביחס לזהות האדם שהדפיס את מכתב ההתראה, השיב התובע בתצהיר מיום 23.10.2008 כי המכתב הודפס במשרדו על ידי אשתו. עצם קיומה של גרסה נוספת למכתב ההתראה ובה אישור לכאורה כי נשלח ביוזמת גנים ושושנים, ודבר הדפסת המכתב במשרד התובע על ידי אשת התובע מעוררים תמיהה רבתי לגבי אמיתות תוכן האמור במכתב ההתראה, תכליתו, ונסיבות עריכתו. הרי לא יעלה על הדעת שאדם יכתוב במשרדו, בעזרת אשתו, מכתב בשמו של אחר, שבו הוא מתריע בפני עצמו על כי הוא צפוי להיתבע על ידי האחר בגין הפרת חוזה. גרסה זו ביחס למכתב ההתראה בשתי צורותיו שנמסרה בתצהיר התובע עצמו מצביעה להבנתי על כי המכתב איננו משקף מצב דברים אמיתי והוא נועד לשרת את תביעת התובע כנגד הנתבעת על ידי יצירת מצג המקים עילת תביעה כנגד הנתבעת בגין גרם הפרת חוזה. מכתב ההתראה אמנם צורף בפועל לכתב התביעה כמסמך מהותי לתביעה. ניתן להסיק מצירוף המכתב על ידי התובע לכתב תביעתו כי בעיני התובע מדובר במסמך בעל חשיבות. מסמכים שאינם מהותיים לתביעה ממילא אין לצרף לכתבי טענות. גם תוספת הכיתוב בגרסה השנייה למכתב ההתראה ובו אישור גנים ושושנים שהמכתב נשלח ביוזמתה כשלעצמה משונה מאוד. מכתב ההתראה נחזה להיות חתום כבר ממילא על ידי גנים ושושנים באמצעות שלמה אליהו מנהלה ובעליה. לשם מה נדרשת התוספת. בנוגע לתוספת זו הסביר מר שלמה אליהו בעדותו את האמור להלן: " ש. בשביל מה כתבת את מה שכתבת ת.שאני מאשר את המכתב ש. אתה מאשר את עצמך בנייר שהדפיסה אשתו של התובע ת.אם היא מביאה מסמך שצריך לפנות את המושכר , אני חתמתי והיא לקחה את זה ש. אתה אומר גם העותק שיש עליו 2 חתימות והעותק שיש חתימה אחת נחתמו באותו מועד ת. כן. למה לא? אם היא רצתה אני אטביע את החותמת שלי, למה שאני אתנגד? אולי זה לא סיפק אותה ואז היא ביקשה שאטביע חותמת ואחתום, אז עשיתי את זה. ש. למה כתבת את המילים, ממתי אדם חותם ואומר אני מאשר שאני חותם ת. היה בעיה בנושא של הפינוי, היא ביקשה שהחתימה בצד שמאל, היא ביקשה בצד ימין לחתום עם חותמת של החברה, אז עשיתי את זה. זה חתימה שלי וחותמת של החברה שלי. ש.זה היה באותו נייר ת. כן" " (ראה עדות מר שלמה אליהו בפרוטוקול ישיבת יום 15.12.2010 ללא ציון מספרי עמודים). הסבר ממשי לצורך בתוספת אין כאן, אך להבנתי לכאורה עולה מהדברים חשש לקנוניה בין התובע לעד. קנוניה שתכליתה לקדם את תביעת התובע כנגד הנתבעת על ידי יצירת מצגים משותפים שאינם מדוייקים או אינם נכונים בנוגע לגרם הפרת החוזה ביניהם על ידי הנתבעת. לדברי העד כמובא לעיל, התוספת למכתב ההתראה הוספה על מכתב ההתראה עצמו "באותו נייר". העותק המקורי של מכתב ההתראה הועבר לב"כ הנתבע וצורף כנספח לחוות דעת המומחה להשוואת כתבי יד ולבדיקת מסמכים שנערכה על ידי מר אמנון בצלאלי והוגשה כראיה מטעם הנתבעת. בעותק המקורי של מכתב ההתראה לא מצויינת התוספת. בנוסף יצויין כי גם מקור הגרסה השנייה של מכתב ההתראה צורף כנספח לחוות דעת מר אמנון בצלאלי. מסמך זה במקור הוא צילום זירוקס של מכתב ההתראה ועליו תוספת בכתב יד בעט כחול, חתימה בעט כחול, וחותמת חברת גנים ושושנים. על יסוד דברים אלה לא מצאתי לנכון לקבל דברי העד כנכונים. עולה מהעדות מאמץ מטעם העד לרצות בעדותו את התובע מעבר לנדרש ולראוי במתן עדות. עדות התובע בנוגע לשאלה מתי נערכה הגרסה השנייה למכתב ההתראה הייתה שונה. אפרט: לשאלות ב"כ הנתבעת ביחס לשתי גרסאות מכתב ההתראה השיב התובע את האמור להלן: "ש. מי הדפיס ת. אצלי בבית הדפסנו את זה, ג'ולי אישתי הדפיסה את זה ש. אז מה קרה אחרי שהדפיסה, שמעון חיון לקח את זה וחזר אליו? ת. נכון. חזר אלי חתום ש. אתה מדבר על הורסיה הראשונה נספח ה' ת. זה היה קודם, וזה הוכחה שאנחנו לא... זאת אומרת שזה לא. הוא טען שזה לא חתימה שלנו וזה מפוברק, הוכנו לו שזה לא מפוברק, וזה לא חתימה שלנו וזה לא כלום, והנה החתימה של שלמה חתום." (ראה עדות התובע בפרוטוקול ישיבת יום 15.12.2010 ללא ציון מספרי עמודים) עדות התובע ביחס לשאלה מתי נערכה הגרסה השנייה של מכתב ההתראה סותרת את עדות העד מטעמו. עדות התובע ביחס לגרסתו השנייה של מכתב ההתראה מלמדת על כי נסיבות ותכלית עריכת הגרסה השנייה של מכתב ההתראה, היו להציג מצג של אותנטיות מכתב ההתראה המקורי. מעדות התובע עולה לכאורה החשש לקשר לא תקין בין התובע לעד לצורך יצירת מצגים המקדמים את גרסת התובע להוכחת תביעתו המבוססת בעיקרה על טענה בדבר גרם הפרת חוזה שבין התובע ובין העד, על ידי הנתבעת. עדות התובע ועדות העד מצביעות בנוסף על חיוניות הבאת הגב' ג'ולי כעדה מטעם התובעת להוכחת נסיבות עריכת המסמכים והדפסתם על ידה על פי טענת התובע, ולהפרכת עיקר הגנת הנתבעת ועדות מר בועז יופה, שלפיה הייתה הגב' ג'ולי נוכחת בפגישה בבית התובע בה הוסכם בין הצדדים על שינוי הסכם השכירות שבכתב. כך גם ביחס לעד, עובד התובע מר שמעון חיון. מר שמעון חיון העביר לטענת התובע ועדותו את מכתב ההתראה שהדפיסה הגב' ג'ולי לעד. ביחס לעובד התובע מר שמעון חיון טען מר בועז יופה כי הוא זה ששיכנע אותו להמשיך להחזיק בנכס, לאחר תום תקופת השכירות, בשליחות התובע. איש מעדים אלה לא הובא כעד מטעם התובע. מהעידרם, ועל פי החזקה הנשענת על נסיון החיים, ניתן ללמוד כי לו היו מעידים, היה בעדותם כדי לחבל בגרסת התובע. לאי הבאת עד ראה: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג פ"ד מז (2) 605. (1993) החתימה במכתב ההתראה ביחס לחתימה הנחזית להיות חתימת מר שלמה אליהו במכתב ההתראה חיווה דעתו מר אמנון בצלאלי המומחה להשוואת כתבי יד ולבדיקת מסמכים מטעם הנתבעת. על פי האמור בחוות הדעת, ולאחר השוואת החתימה שבמכתב ההתראה לעשר חתימות אחרות שנחתמו באקראי על ידי מר שלמה אליהו, הגיע המומחה מטעם הנתבעת למסקנה כי אין זהות בין חתימות מר שלמה אליהו באקראי לחתימתו המיומרת על מכתב ההתראה. על פי קביעות המומחה החתימה הנחזית להיות חתימת מר שלמה אליהו במכתב ההתראה נכתבה כחיקוי לפי חתימות מר שלמה אליהו, בצורה איטית ומצויירת, עם הפרעות והפסקות בכתיבה, משמאל לימין ולא מימין לשמאל כבחתימות ההשוואה. לטענת ב"כ התובע היה על המומחה לבצע הכתבה למר שלמה אליהו, ובנוסף לבדוק חתימות נוספות שחתם העד על הסכם השכירות ועוד. משנשאל מר שלמה אליהו בחקירה נגדית על החתימה שמכתב ההתראה, הנחזית להיראות אף שלא בעין מומחה שונה מיתר חתימותיו השיב: "לא. זו החתימה למיטב זכרוני שלי....אני יכול לבדוק את זה. למיטב זכרוני אני חותם כך או כך.." (ראה עדותו בפורטוקול ישיבת יום 15.12.2010 ללא מיספור העמודים) מעדות מר שלמה אליהו עולה אישורו לכך כי החתימה שבמכתב ההתראה אינה דומה ליתר חתימותיו, הסברו לשוני זה בין החתימות הוא כי הוא חותם "כך או כך". לו עשה המומחה מטעם הנתבעת מלאכתו בשלמות היה גם לדידו עורך כתבה למר אליהו, ומעיין בחתימות נוספות. נכון גם כי יתכן שאדם יחתום מספר חתימות שונות. לצורך ההכרעה בין הסברי המומחה שמהם עולה כי החתימה שבמכתב ההתראה נכתבה כחיקוי לחתימות מר אליהו, בהיסוס, באיטיות, בכיוון נגדי, ובין הסבר העד מר שלמה אליהו שלפיו חתם חתימה שונה מחתימתו המוכרת, ראיתי לנכון להעדיף את הסברי המומחה ומסקנתו. הגם שגרסת העד אף היא אפשרית, סבורתני כי היא הרבה פחות מסתברת. מדוע שהעד יחתום על מכתב זה ורק עליו באופן שונה מחתימתו המוכרת. הסברי המומחה לעומת זאת מנומקים, משכנעים, וניתן להיווכח בהם על פי העולה מהחתימות עצמן. נתון זה מצטבר למכלול התמיהות והפריכות ביחס לעדויות התובע והעד כמפורט לעיל. המכתב ששלח התובע לטענתו לנתבעת למתחם הרכבת בבית יהושוע לכתב התביעה צרף התובע בנוסף מכתב ששלח לטענתו למר בועז יופה מנהל נתבעת בסמוך לפני תום תקופת השכירות, על מנת לוודא כי תפנה את הנכס במועד. (המכתב צורף כנספח ג' לכתב התביעה). במכתב זה ציין התובע בין היתר את האמור להלן: "הנני מקווה שלא יחול שום עיכוב בפינוי המבנה על ידך מאחר ואני כבר קשור בהסכם עם השוכר החדש ומחוייב על - פי ההסכם למסור לו את המבנה ב - 1.8.07 כאמור." המכתב על פי כותרתו הוא מיום 29.7.07. המכתב ממוען כמצויין בו "לכבוד בועז יפה - אלגן. מתחם הרכבת בית יהושוע". בעניין זה העיד מר מנפרד יופה: "אין דואר למקום הזה, זה מתחם רכבת. אין ת.ד" (ראה עדותו בעמוד 52 לפרוטוקול בשורה 13) על פי עדות מר בועז יופה מתחם הרכבת בבית יהושוע הוא מקום העסק אליו עברה הנתבעת לאחר השלמת בנייתו וסיום יחסי השכירות בין הצדדים. במועד המצויין בכותרת המסמך טרם עברה הנתבעת לנכס החדש שלה, אלא ניהלה את עסקה במתחם אילנות בנכס המושכר. המכתב לא נמסר ידנית במתחם אילנות בנכס שבבעלות התובע אשר היה בחזקת הנתבעת בעת עריכתו. המכתב לא נמסר לנתבעת במקום בו נהגה לקבל את השיקים בנכס שבמיתחם אילנות. המכתב לא נמסר לנתבעת על ידי עובד התובע מר שמעון חיון. המכתב לא נמסר לידי מנהלת החשבונות של הנתבעת הגב' ליזט קורן. המכתב לא נשלח לתיבת הדואר של הנתבעת ת.ד 7 תל מונד. בבירור שערך מר בועז יופה בדאר הוברר כי המכתב לא נמסר לנמענו. כך גם לפי עדותו. (ראה עדות מר בועז יופה בעמוד 65 לפרוטוקול ותצהירו. ראה תצהיר הגב' ליזט קורן ועדותה בפרוטוקול ישיבת יום 15.12.2010. ללא מספור העמודים שם העידה: "שמעון היה מגיע אלינו. שמעון זה העובד שלו, אם צריך לקחת שיק, אם צריך להביא חשבונית") ביחס לנסיבות עריכת המסמך העיד התובע כי המכתב הודפס על ידי אשתו הגב' ג'ולי. אם רצה התובע להוכיח כי המכתב נערך ביום 29.7.2007 היה עליו להביא לעדות את הגב' ג'ולי וניתן היה לברר העובדות הרלבניות עמה. לא כך עשה. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא להבנתי כי המכתב, אם בכלל נערך במועד המצויין בו ולא לקראת המשפט, לא נועד להימסר בפועל לידי הנתבעת בסוף חודש יולי, אלא להתגלות לה בדיעבד, לאחר הגשת התביעה. על פי הנסיבות המפורטות לעיל, על רקע מכלול התנהגות התובע, מצביע המכתב לכאורה על פי החשש על כי נועד לשמש ראיה מראיות התובע לצורך המשפט ולהציג מצג לפיו התובע התנגד להמשך החזקת הנתבעת בנכס ואף התריע על כך מראש. מצג זה להבנתי אינו מדוייק או אינו נכון. חוזה השכירות בין התובע לגנים ושושנים לאור כל המפורט לעיל ומשהתקשיתי ליתן אמון בעדויות התובע ומר שלמה אליהו על פי הנימוקים שפרטתי, לא שוכנעתי כי חוזה השכירות שנכרת על פי הנטען בין התובע לגנים ושושנים נחתם אף הוא שלא למראית עין, שלא אך כדי לחמש את התובע במסמך נוסף לצורך תביעתו. יצויין בזיקה לחוזה זה כי מר שלמה אליהו לא מסר לתובע כל תשלום בגינו בניגוד לקבוע בו. (ראה סעיף 6 להסכם השכירות עם גנים ושושנים ותשובות התובע לשאלות שנשאל על ידי ב"כ הנתבעת בשאלון). למרות איומי גנים ושושנים אודות תביעה שתגיש כנגד התובע , לא נטען ולא הוכח כי התבעיה הוגשה. לא נטען ולא הוכח כי התובע שילם פיצוי כלשהו לגנים ושושנים עקב הפרת ההסכם . מעדויות העדים ובעיקר עדויות מר בועז יופה ומר שלמה אליהו עולה כי לא הייתה כל כדאיות מסחרית וכלכלית להשכרת המבנה במועד הנטען על ידי גנים ושושנים. גנים ושושנים לא תפסה חזקה בנכס גם לאחר פינויו על ידי הנתבעת בחלוף שלושה חודשים מתום תקופת השכירות על פי הסכם השכירות. עדויות הנתבעת מר בועז יופה מנהל הנתבעת חזר בעדותו על עיקר גרסתו כמפורט בתצהירו ובכתב ההגנה. מר בועז יופה הנו אדם כבן 72. שפת אמו אנגלית. עדותו נמסרה בעברית אם כי ברור כי התקשה לבטא עצמו בחופשיות בעברית.(ראה עדותו בעמודים 56 - 73). ביחס להיסטוריית היחסים העכורים עם התובע העיד מר בועז יופה את האמור להלן: "ת. זה לא הסיפור עכשיו. אני לא פה לגבי זה. עורך הדין אמר לי לא להיכנס להיסטוריה עם המשטרה, עם המכות. זה לא חשוב עכשיו. ש. אתה אומר שהיה אלימות ת. מה זה אלימות? ש.היה לך הרבה אלימות עם מכלוף? ת. כן ש. למרות זאת עשית איתו הסכם בביהמ"ש ת. צוחק. לא היה לי ברירה, הוא סגר לי את הכניסה לבנין." (ראה עדות מר בועז יופה בעמוד 58 לפרוטוקול משורה 20 ואילך). בהסכם לביטול הסכם המכר ניתן למצוא תיעוד ממשי וביסוס לתחושת חוסר הברירה עליה העיד מר בועז יופה בעדותו, לנסיבות שהביאוהו להתקשרות בהסכמים עם התובע ולאינטרסים שרצה להגשים באמצעותם. ניתן ללמוד מההסכם גם על התנהגות התובע ערב חתימתו. אפנה לסעיף 11 להסכם בו נקבע האמור להלן: "כחלק עיקרי מתנאי הסכם זה, לוקח על עצמו מכלוף גם את ההתחיבויות הבאות כלפי דקו פנאי: 11. לאפשר לדקו פנאי לנהל את עסקה בנכס ובמתחם אילנות בכלל, בשלווה וללא הפרעה או הטרדה כלשהי שלו ו/או של מי מטעמו, ויעשה כל שביכולתו למנוע הפרעה כלשהי על ידי גורמים אחרים, זאת במשך כל תקופת השכירות ו/או תקופת השכירות המוארכת, מבלי לגרוע מן האמור מתחייב אף מכלוף לאפשר לדקו פנאי את הדברים הבאים: 11.1 תתאפשר פריקת סחורה ללא הפרעה... 11.2 ...יתאפשר גם פריקת קונטיינר.... 11.3 תתאפשר הצבת שלט..." מר בועז יופה העיד כי לא היה לו אמון בתובע. (ראה עדותו בעמוד 59 לפרוטוקול). ישאל השואל אם כך מדוע על רקע זה, נתן לפי גרסתו אמון בתובע לצורך התקשרות עמו בהסכם בעל פה. בעניין זה, וביחס לנסיבות ההתקשרות בהסכם בעל פה, העיד מר בועז יופה את האמור להלן: "ש. תסביר לנו איך אתה מסביר לאור כל מערכת היחסים ביניכם חוסר האמון שאתה מתאר, והסכמים בכתב והדעת עורך דין שלך שאתה מפנה את המקום אתה בא ומספר לנו שהיה הסכם בע"פ להאריך את השכירותבתשלום 6,000 דולר? ת. מחייך לשאלת בית המשפט למה אתה מחייך אני עונה: בחודש יולי היה צריך להיות החודש האחרון שלי. בא אצלי המנהל של המקום של אילנות, שמעון. הוא אומר לי למה אתה רוצה לצאת הבניין שלך לא במקום טוב, זה היה ליד כביש ראשי, תישאר פה, אתה פה הרבה שנים יש לך 2 שלטים גדולים, גג, הוא אמר לי להישאר. אני אמרתי לו..הוא בא לכולם ואמר לכולם תגידו לבועז שיישאר פה. אני אמרתי לו שמעון עזוב, אני בונה בנין ואני יוצא לבניין שלי. אני מוכן להישאר קצת אבל המחיר שרוצים זה יותר מידי מסתבר... ש.למה הסתפקת בהסכם בע"פ ת. כי זה היה כל חודש, לא יכול להיות גרוע. אני אשלם ב - 1 לחודש בשביל החודש. אני לא עושה שום דבר שם . אני ידעתי שאני יוצא. הוא ידע שאני יוצא. זה היה ההסכם. ..זה לא היה חשוב לו הסכם, מה שהיה כתוב זה לא חשוב בכלל לא. מה שהיה כתוב הוא בעל הבית והוא הכוח, ואתה תתן לו כסף. אני נתתי את כסף אתה בסדר. לא היה בעיה מה יהיה בעתיד. אי לא דאגתי לזה, נתתי את השיק ב- 1 לחודש אני נתתי לא את השיקים . לא נכנסתי להסכם חדש. זה היה זמני" (ראה עדותו בעמודים 60 - 62 לפרוטוקול). ראה בנוסף עדות מר בועז יופה בתחתית עמוד 62 לפרוטוקול: "לשאלת בית המשפט אם כך איך לא צפית את מה שקרה בסופו של דבר, הגשת התביעה? ת. רק יוסי קובע, אני רוצה את השיק ב - 1 לחודש, וזהו." מר בועז יופה סבר לאור היכרותו עם התובע כי חוזה השכירות הסתיים, וכי על יסוד הסכמת התובע בעל פה וכל עוד הוא מקבל את מבוקשו, היינו תשלום 6,000 דולר בכל חודש, ניתן להמשיך ולקיים את יחסי השכירות הזמניים, ללא צורך בכריתת הסכם כתוב נוסף. הסברו משכנע בכנותו ובמהימנותו, אם כי מרשים פחות בתבונתו. עדות מר בועז יופה נתמכת גם בעדות הגב' ליזט קורן. גב' ליזט קורן חזרה בחקירתה על שהעידה בתצהירה והוסיפה את האמור להלן: "באיזה שלב שמעון שהוא עובד של התובע אמר שהמקום בעמק חפר לא יהיה מוכן וזה היה בשיחת חולין בגלל שאני מנהלת חשבונות אחראית, מפחדת שלא יהיה חשמל ומחשב, הוא אמר איפה אתם לא תעבורו לא מוכן שם. זה היה הרבה לפני, לדעתי באוגוסט שהוא היה אצלי ונתתי לו את השיקים..כן דיברנו הוא אמר לי תגידי לבועז הוא אמר שהמקום לא יהיה מוכן, לא תוכלי לעשות מע"מ, כאילו חברים." (ראה עדותה בפרוטוקול ישיבת יום 15.12.2010 ללא ציון עמודים). מעדות הגב' ליזט קורן עולה כי הכיתוב שכתב התובע על השיקים שקיבל בראשי תיבות ת.מ כלל לא התפרש על ידה כ"תחת מחאה" אלא כ "תעודת משלוח", וכי ממילא לא היה כל ביטוי לטענת התובע שהמשך החזקת הנכס על ידי הנתבעת הוא בניגוד לרצונו. להיפך. (ראה עדותה שם.) עדות מר בועז יופה נתמכת בנוסף בעדות מנהל המחסנים מר שלמה חקאני, אשר בעדותו ציין העיד: " אני זוכר שהיו יושבים עם שמעון, אנחנו חברים מנסה שתישארו פה איתנו". (ראה עדותו בפרוטוקול ישיבת יום 15.12.2010 ללא ציון עמודים). עדות מר בועז יופה נתמכת גם בעדות מר מנפרד יופה, בנו. לא ראיתי לנכון ליתן משקל רב לעדות זו לאור קשר המשפחה בין הצדדים ומשעיקר הידיעות הנדרשות להכרעה במחלוקת מצויות בידיעת מר בועז יופה. גרסת מר בועז יופה נתמכת גם בהתנהגות הצדדים, תשלום וקבלת השיקים על ידי התובע, והמשכם של יחסי השכירות דה פקטו גם לאחר תום תקופת השכירות. לאור כל המפורט לעיל ראיתי לנכון להעדיף את גרסת הנתבעת ואת עדויות העדים מטעמה, על פי גרסת התובע והעד מטעמו. המסקנה המשפטית הנובעת מתשתית עובדתית זו היא כי משהסכימו הצדדים על הארכת הסכם השכירות מעת לעת תמורת 6,000 $ ומע"מ בעל פה, לא הפרה הנתבעת את הסכם השכירות עם התובע ולא גרמה להפרת כל חוזה שכרת, אם כרת עם גנים ושושנים. הנזקים למבנה ביחס לנכס ולשימוש בו נקבע בהסכם השכירות האמור להלן: "6.1.1 הנכס מצוי בחזקת השוכרת וייחשב כאילו נמסר לה במצבו כפי שהוא היום בהתאם להוראת סעיף 8 להסכם הביטול." ביחס להחזרת הנכס נקבע בהסכם השכירות האמור להלן: "7.1 בתום תקופת השכירות מתחייבת השוכרת לפנות את המושכר ולהחזירו לחזקת המשכיר כשהוא פנוי מאדם וחפץ בהתחשב בבלאי טבעי שנגרם אגב שימוש סביר ומקובל, במצבו כפי שהוסכם בהסכם הביטול." בסעיף 8 להסכם הביטול נקבע: "החל מרגע תשלום מלוא סכום ההשבה, החזקה בנכס תחזור לידיו של מכלוף ואולם השימוש והחזקה בנכס על ידי דקו פנאי יהיו מכוחה של השכירות המותווית בסעיף 10 להלן. מוסכם כי החזקה בנכס תושב לידי מכלוף (בפועל לאחר סיום תקופת השכירות) במצבו כפי שהוא במועד חתימת הסכם זה, כאשר הגלריות, המשרדים, גדר הגינה, המדרגות, המזגנים, המנורות ומערכת האזעקה לא יפורקו ממנו אלא ימסרו למכלוף. הציוד האישי והעסקי של דקו פנאי שייך לדקו פנאי.." בתצהיר התובע ציין התובע כל שציין התובע בעניין זה הוא כי : "הנכס היה מצוי במצב איום. הנתבעת הותירה את הנכס במצב גרוע ומוצנח, ופגעה בתשתיות הנכס, זרעה בו הרס רב, הנכס לא תוחזק כראוי על ידי הנתבעת". אימרה כללית וסתמית זו אינה מפרטת כנדרש את מצב הנכס במועד חתימת הסכם הביטול והסכם השכירות, ואת הנזקים שלהם גרמה הנתבעת על פי הנטען. בחוות דעת השמאי מטעם התובע מר ציון חדד העריך השמאי את עלות התיקונים הנדרשים בנכס נכון ליום 8.1.2008 מחוות הדעת עולה כי המדובר בנכס שהוקם לפני כ 15 שנים. בנוסף עולה מחוות הדעת כי בעת הביקור בנכס התלווה אל השמאי עובד התובע מר שמעון חיון וכי הוא זה שהציגו בפני השמאי. מה שצריך היה להוכיח הוא כי בעת שנמסר הנכס לנתבעת על פי הסכם השכירות, ובמצבו ככזה, לא היו בו הליקויים הנטענים, כי הליקויים בנכס נגרמו על ידי הנתבעת, וכי הליקויים שנגרמו כאמור אינם תוצאה של בלאי טבעי הנובע משימוש סביר בנכס. להבנתי התובע לא הוכיח זאת. כל שהוכיח הוא את גובה ההשקעה הנדרשת במבנה בן ה 15 שהושכר לנתבעת במצבו ככזה, לצורך השכרתו לאחרים להשכרה מחודשת. גם בהיבט זה בולט חסרונו של עובד התובעת מר שמעון חיון אשר נכח בעת עריכת ביקור השמאי בנכס, ויכול והיה מודע למצבו של הנכס בעת מסירתו לנתבעת ובהמשך. מר בועז יופה העיד בתצהירו בעניין זה את האמור להלן: "בהסכם מיום 3 פברואר 2002 רכשה הנתבעת מהתובע את המושכר. חלק מהליקויים להם טוען התובע היו קיימים במושכר עוד כאשר מכר את הזכויות בו לתובעת.. התקנת כיור וברזים הושלמה בעת קניית המושכר מהתובע.. מהיום הראשון שנכנסה הנתבעת למושכר הייתה בעיה של חדירת מים למבנה.. יריעות הבידוד של הגג היו קרועות.. לא היו לוחות גבס כשהנתבעת רכשה את המושכר מהתובע.. נזילות בגג המבנה היו קיימות.. פנסי התאורה לא היו תקינים והותקנו בצורה רשלנית.. מלכתחילה הריצוף בגינה החזיתית היה סדוק.. הנתבעת אף פנתה בכתב לעו"ד יורם זנו, אשר טיפל במכירת המושכר לנתבע והתלוננה על ליקויים הקיימיים במושכר... התובע השתמש בקיר המושכר כקיר למבנה שבנה ובעצם חורר את אותו הקיר , מה שהביא לחדירת מים למושכר" עדות זו לא נסתרה. לתצהיר מר בועז יופה צורף מכתב הפנייה לעו"ד זנו. איני סבורה כי התובע הוכיח תביעתו גם בעניין זה. ביתר טענות התובע לא מצאתי ממש. התוצאה לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. חוזהשערביטול חוזההסכם מכר