זוהי תביעתו של המרכז הקהילתי אבו סנאן (להלן- המתנ"ס) כנגד מר תחסין בריק (להלן - העובד) להורות על ביטול פסק הדין מיום 20/6/07 אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין המתנ"ס והעובד בתיק עב 1049/06. העובדות ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו: 1. המתנ"ס הינו עמותה רשומה המפעילה את המתנ"ס בישוב אבו סנאן, ובמועדים הרלוונטיים לתביעה זו מי שעמד בראשה היה ראש המועצה המקומית אבו סנאן. 2. העובד שימש כעובד המתנ"ס מיום 27/10/01 ועד לפיטוריו ביום 11/2/05. ביום 27/3/06 הגיש העובד את תביעתו בתיק עב 1049/06 כנגד המתנ"ס - מעבידו לשעבר, במסגרתה עתר לחיוב המתנ"ס בתשלום הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בגין 39 חודש בסך כולל של 20,764 ₪. פיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה בסך של 85,000 ₪. הפרשי שכר לפי חוזה בסך כולל של 4,500 ₪ נטו. פדיון חופשה (39 ימי חופשה) בסך כולל של 4,680 ₪ נטו. דמי הבראה בסך כולל של 5,814 ₪. ובסה"כ: 120,758 ₪. 3. המתנ"ס שהיה מיוצג אותה עת ע"י עו"ד חטיב עסאם הגיש כתב הגנה בתיק במסגרתו טען כי פיצויי הפיטורים מגיעים לסך של 13,322 ₪, דמי ההבראה לסך של 4,026 ₪ וכי סכומים אלו שולמו. כמו כן הכחיש המתנ"ס את זכאותו של התובע לפיצוי מוסכם או לפדיון חופשה או להפרשי שכר. 4. לאחר הגשת כתב ההגנה, נקבע דיון מוקדם בתיק ליום 29/11/06. ביום 27/11/06 הגיש עו"ד חטיב בקשה בהסכמה לדחיית מועד הדיון ובקשה לשחרורו מייצוג המתנ"ס והודיע כי המשך הייצוג עובר לעו"ד חיכאם מרזוק. הבקשה נענתה וביום 14/12/06 הוגשה הודעתו של עו"ד מרזוק לפיה הוא מייצג את המתנ"ס בצירוף ייפוי כח על שמו. כמו כן בהסכמת הצדדים ועל פי המתואם ביניהם נקבע התיק לדיון מוקדם ליום 21/3/07. בהמשך לכך הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון המוקדם שנקבע בתיק זה, בטענה כי הם מנהלים ביניהם מו"מ לפשרה והדיון נדחה ליום 9/5/07. 5. בקשתם השלישית של הצדדים לדחיית הדיון פעם נוספת, נדחתה, וביום 9/5/07 התקיים דיון מוקדם במעמד באי כח שני הצדדים, אשר ביקשו ארכה אחרונה של 30 יום על מנת למצות את המו"מ ביניהם או להודיע מבוקשם לגבי המשך ההליכים בתיק, ובקשתם נענתה. 6. ביום 11/6/07 הגישו באי כח הצדדים הודעה על הסכם פשרה, חתומה על ידי שניהם, בה נאמר: "הצדדים מתכבדים בזאת להודיע לביה"ד הנכבד כי הגיעו ביניהם להסכם פשרה לפיו ישלם הנתבע לתובע לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע נגד הנתבע מכל מין וסוג שהוא בעבר ובעתיד סך כולל של 32,100 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% +מע"מ כחוק. ההסכמה דלעיל הושגה בין הצדדים בנוכחות יו"ר המועצה המקומית אבו סנאן ויו"ר המתנ"ס, מר נוהאד משלב ותיעודה בפרוטוקול הדיון מצ"ב להודעה זו מהווה חלק בלתי נפרד הימנה. ביה"ד הנכבד מתבקש ליתן להסכמת הצדדים הנ"ל תוקף של פסק דין מחייב". 7. להסכם הפשרה צורף פרוטוקול נושא לוגו של המועצה המקומית אבו סנאן מיום 9/6/07 תחת הכותרת: "פרוטוקול ישיבת דיון בתביעתו של מר תחסין בריק נגד מתנ"ס אבו סנאן". בפרוטוקול נרשמו הנוכחים הבאים: יו"ר המועצה והמתנ"ס - מר נוהאד משלב. התובע תחסין בריק וב"כ עו"ד דקואר סמואיל. ב"כ המתנ"ס - עו"ד חיכאם מרזוק. ובגוף הפרוטוקול נאמר: "לאחר דין ודברים הצדדים מסכימים כדלקמן: המתנ"ס ישלם לתובע עבור פיצוי מוסכם סך של 18,000 ₪ נטו. עבור פיצויי פיטורין מעבר לסכום ששולם כפי הנטען בכתב ההגנה סך של 5,000 ₪. עבור פדיון חופשה שנתית ישלם המתנ"ס לתובע סך של 4,600 ₪ נטו. עבור הפרשי שכר ישלם המתנ"ס לתובע סך של 4,300 ₪ נטו. עניין דמי הבראה במחלוקת שתיפתר בין התובע ליו"ר המועצה והמתנ"ס. התובע הסכים להעמיד את הפיצוי המוסכם על סך של 18,000 ₪ נטו מאחר והוא חזר לעבודתו במתנ"ס החל מתאריך 1/9/06. המתנ"ס מסכים לשלם לתובע שכ"ט והוצאות המשפט בסך כולל של 15% + מע"מ כחוק. האמור לעיל הינו בהסכמת ועל דעת ראש המועצה יו"ר המתנ"ס מר משלב נוהאד. על הראיה באו הצדדים על החתום:" מתחת לטקסט הנ"ל מופיעות החתימות שלהלן: יו"ר המועצה והמתנ"ס מר נוהאד משלב בצירוף חותמת ראש מועצה. התובע תחסין בריק. ב"כ התובע עו"ד דכואר סמואל. ב"כ הנתבע עו"ד חיכאם מרזוק. 8. לבקשת הצדדים, ניתן ביום 20/6/07 תוקף של פסק דין להסכם הפשרה הנ"ל, ע"י כב' הש' נוהאד חסן. 9. לציין, כי על אף המוסכם בין הצדדים ועל אף מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין הצדדים לא שולם סכום פסק הדין. 10. בינתיים אף התחלפה הנהלת המתנ"ס בחודש 10/08, ובהמשך לכך נאלץ העובד לפתוח תיק הוצאה לפועל לגביית סכום פסק הדין. 11. לאחר קבלת אזהרת ההוצאה לפועל, הוגשה ביום 26/1/10 תביעת המתנ"ס שבנדון באמצעות בא כוחו עו"ד חטיב (שייצגו כאמור בראשית ההליכים בתיק עב 1049/06), להורות על ביטול פסק הדין לפשרה שניתן בתיק עב 1049/06. 12. לטענת המתנ"ס בכתב תביעתו שבנדון, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו מנהלת המתנ"ס היתה ועודנה הגב' אמירה מוסא ואילו חשב השכר ומנהל החשבונות הינו מר נביל ניקולא. זאת ועוד לטענת המתנ"ס מורשי החתימה במתנ"ס בתקופה הרלוונטית לתביעה היו מר אבו מוחמד נוהאד משלב - יו"ר המועצה המקומית ויו"ר המתנ"ס, מר גדעון מרזוק, מר אברהים נעים ומר עיסא ברבארה, כאשר צירוף חתימת מר נוהאד משלב בתוספת חתימת אחד משלושת מורשי החתימה האחרים וחותמת המתנ"ס הם המחייבים את המתנ"ס. לביסוס טענתו זו צירף המתנ"ס לכתב התביעה את פרוטוקול ישיבת הנהלת המתנ"ס מיום 7/10/06 הדן בין היתר בזכויות חתימה ואת מכתבו של רואה החשבון של המתנ"ס מיום 21/12/06. לטענת המתנ"ס, הפרוטוקול מיום 9/6/07 שבו גובשה הפשרה נחתם רק ע"י מר משלב ואף זאת עם חותמת המועצה המקומית ועל נייר המועצה המקומית ועל כן, אין לו כל תוקף, ויתרה מכך, גם ייפוי הכח לב"כ המתנ"ס, עו"ד מרזוק, נחתם רק על ידי מר משלב בצירוף חותמת המועצה, ועל כן חסר כל תוקף. עוד טען המתנ"ס כי הסכם הפשרה לא הובא לידיעת ו/או לאישור הנהלת המתנ"ס או לידיעת חשב השכר של המתנ"ס. בנוסף לאמור לעיל, טען המתנ"ס כי לאור כתב ההגנה שהגיש בתיק, לא מגיע לתובע דבר ועל כן לא היה מקום להסכים עם התובע על תשלום כלשהו. אשר על כן לטענת המתנ"ס בכתב תביעתו, הסכם הפשרה הושג שלא כדין ו/או מקורו בטעות ו/או בהטעיה ו/או במרמה ודינו להתבטל. 13. מנגד, לטענת העובד בכתב הגנתו, דין טענות המתנ"ס להדחות מכל וכל. לטענתו, המתנ"ס יוצג כדין על ידי עורך דין שביצע בשמו פעולות רבות בתיק ולבסוף חתם בשמו על הסכם הפשרה, ועל כן הסכם הפשרה מחייב לכל דבר ועניין, ובכל מקרה מחייב כלפי התובע, שאין זה מעניינו או מידיעתו כיצד נחתם יפוי הכח. אם למתנ"ס טענות כלפי עורך הדין או כלפי היו"ר הקודם על חריגה מסמכות, עליו למצות את הטענות במישור היחסים שבינו לבינם ואין בטענות אלו כדי לגרוע מתוקפו של הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו ביחסיו מול העובד. החלטות המתנ"ס בדבר מורשי החתימה של המתנ"ס אינן מפורסמות ברבים ואין לצפות מן העובד כי יידע בדיוק מי מוסמך לחתום על מה. מכל מקום, לשיטת העובד, אין זה סביר ואין זה מתקבל על הדעת שהמתנ"ס לא ידע על ההליכים המתנהלים כנגדו, ואין לשעות לטענה זו. אם תתקבלנה טענות המתנ"ס פשיטא שהמתנ"ס יוכל להעלות טענות אלו גם כלפי עצם ניהול ההליך ולטעון לביטול פסק דין מנומק שניתן על ידי בית הדין, ותוצאה זו אין לקבל. העובד אינו אמור לדעת שיו"ר המתנ"ס שחתם על פרוטוקול הפשרה ועורך הדין המציג עצמו כלפי כולי עלמא כבא כח המתנ"ס, אינם מוסמכים לשיטת המתנ"ס לייצגם ועל כן המצג שהציגו מחייב כלפיו. כל כולה של התביעה שבנדון הוא ניסיון של הנהלת המתנ"ס החדשה להתכחש להליכים קודמים ולהסכמות קודמות ומחייבות עם ההנהלה הקודמת של המתנ"ס. אין לשעות לטענה כי המתנ"ס לא ידע על פסק הדין, שכן באותו יום שבו ניתן פסק הדין נשלחה דרישת תשלום לביצועו אל המתנ"ס. אין יסוד לטענת הטעות, הטעיה או מרמה, ואם בכלל, המדובר בטענה בכדאיות העיסקה המועלית על ידי ההנהלה החדשה, שאינה עילה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו. 14. לציין, כי לנוכח חומרת הטענות שהעלה המתנ"ס כלפי עורך הדין מרזוק שייצגו בתיק, ניתנה החלטת אב"ד המותב על צירוף עו"ד מרזוק חיכאם כמשיב פורמאלי לתיק, בבחינת צד שעלול להיפגע כתוצאה מהכרעה בתיק זה, וניתנה לו האפשרות להגיב בכתב על טענות המתנ"ס בעניין ביטול הסכם הפשרה עליו חתם בשם המתנ"ס. 15. בהמשך לכך, הוגשה תגובתו המפורטת בכתב של עו"ד מרזוק בכתב, ולפיה הוא ייצג את המתנ"ס בדיוק באותו אופן ועל יסוד אותן הרשאות בשני תיקים במקביל, אשר שניהם הועברו אליו ע"י עו"ד חטיב ובשניהם הגיע להסכם פשרה, ואולם רק בתיק זה מתנער המתנ"ס מהסכם הפשרה שהושג ונחתם כדין, דבר המעורר תהיות לגבי תום לבו של המתנ"ס. כך או כך, לטענתו, יפוי הכח שנמסר לו נחתם כדין ובדרך שנחתמו יפויי הכח עד לאותו מועד והוא פעל כדין. לדבריו, אין כל יסוד לטענות המתנ"ס באשר לזכויות החתימה בשם המתנ"ס וטענות אלו אף אינן עולות מן המסמך שצירף בעצמו לכתב התביעה, אלא להיפך כעולה מאותה החלטה של הנהלת המתנ"ס, מי שהוסמך לחתום בשם המתנ"ס הוא מר משלב. לגופם של דברים, טען עו"ד מרזוק כי הסכם הפשרה הושג וגובש על דעת יו"ר מתנ"ס מר משלב שהוסמך כדין לייצג את המתנ"ס, ולא זו אף זו אלא שלטענתו חשב השכר נכח באותו ישיבה מיום 9/6/07 הגם ששמו לא צוין בפרוטוקול, והסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו הובאו לידיעתו, לידיעת מנהלת המתנ"ס ולידיעת המתנ"ס באמצעות כל נציגיו. להודעתו צירף עו"ד מרזוק את תצהיריהם של מר נוהאד משלב- יו"ר המתנ"ס לשעבר, מר גדעון מרזוק - חבר הנהלת המתנ"ס לשעבר וסגן יו"ר המתנ"ס ושל עו"ד ג'אמל חיר - היועץ המשפטי הפנימי למועצה, שאישרו כולם כי חתימתו של מר משלב מחייבת את המתנ"ס וכי הסכם הפשרה הובא לידיעת חברי ההנהלה, מנהלת המתנ"ס וחשב השכר שלה. לטענת עו"ד מרזוק, הסיבה היחידה לחזרת המתנ"ס מהסכמתו להסכם הפשרה היא חילופי ההנהלה במתנ"ס וזו אינה עילה המצדיקה ביטול הסכם הפשרה. לסיכום טען עו"ד מרזוק כי הסכם הפשרה נחתם כדין, הוא עצמו הוסמך כדין על ידי המתנ"ס ליצגו בתיק ואין כל עילה שבדין שתצדיק את ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו. דיון והכרעה 16. בדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה התבקש ב"כ המתנ"ס להבהיר מהן עילות הביטול לטענתו וטען כי טענות המתנ"ס הן בשני מישורים: האחד - שהמסמך שמתיימר להיות חוזה (הפרוטוקול של ישיבת הפשרה) ובעקבותיו ההודעה לבית הדין על קיומו של הסכם פשרה נחתם שלא בידי כל מורשי החתימה של המתנ"ס בעת הרלוונטית, שכן חתימתו של מר משלב, ללא חתימה נוספת של שני מורשי חתימה נוספים וחותמת המתנ"ס אינה מחייבת, מה גם שמר משלב חתם על הסכם הפשרה בכובעו כיו"ר המועצה. השני- ברמה העובדתית כמו שנטען בכתב ההגנה לא הגיע לעובד ולו שקל אחד נוסף, והטענה היא שאותו הסכם פשרה שהושג הושג בטעות ו/או בהטעיה ו/או במרמה. כאשר התבקש ב"כ המתנ"ס להבהיר למי מיוחסת הטעיה ומרמה, השיב כי לאותם צדדים לאותו הסכם שעשו מה שעשו כדי להוציא כסף מהמתנ"ס שלא כדין דרך טעות והטעיה. 17. לאור האמור ע"י ב"כ המתנ"ס, ניתנה החלטת בית הדין לפיה כעולה מהבהרות ב"כ המתנ"ס, הרי שטענתו היא אחת למעשה ולא שתיים, ולפיה מי שחתם על הסכם הפשרה ועל הפרוטוקול, לא היה מוסמך לחייב את המתנ"ס בחתימתו ועל כן לא נכרת הסכם מחייב, כאשר לשיטת המתנ"ס, כל ההתקשרות נגועה בהטעיה ומרמה של המתנ"ס. אי לכך, נקבע בהחלטת בית הדין כי מובהר בזאת שעילת התביעה היא אחת, היינו כי כלל לא נכרת הסכם שכן מי שהתיימר לחתום עליו לא היה מוסמך לבדו לחייב את המתנ"ס. בהמשך לכך נקבע דיון נוסף במעמד המתנ"ס, העובד ועו"ד מרזוק - המשיב הפורמאלי. 18. לדיון הבא אכן התייצבו מטעם המתנ"ס, ב"כ המתנ"ס הנוכחי עו"ד חטיב וגב' אמירה מוסא מנהלת המתנ"ס. העובד ובא כוחו, וכן עו"ד מרזוק- המשיב הפורמאלי ועמו מר נוהאד משלב יו"ר המתנ"ס לשעבר, עו"ד ג'מאל ח'יר לשעבר היועץ המשפטי של המועצה המקומית אבו סנאן ומר גדעון מרזוק - חבר הנהלה לשעבר של המתנ"ס. 19. בפתח ישיבה זו העלה בית הדין מיוזמתו את השאלה, האם לאור מהות הטענות המועלות על ידי המתנ"ס, המדובר באמנם בעילה לביטול הסכם פשרה, או שמא ואם בכלל, בטענות שמקומן להתברר במישור היחסים שבין עורך הדין ללקוחו ובין המתנ"ס לבין מי שלשיטת המתנ"ס חייב אותו שלא כדין בהסכם, ולצדדים ניתנה האפשרות לטעון את טענותיהם בעל פה לעניין זה. כך או כך, לאחר שהשלימו את טענותיהם בעל פה בפנינו הודיעונו הצדדים כי הם ינסו להגיע להסכמה שיהא בה כדי ליתר את הצורך ליתן הכרעה בתיק, ועל כן ניתנה לצדדים ארכה על מנת למצות את המחלוקת בהסכמה. 20. דא עקא, שחרף הארכה שניתנה לצדדים למצות את הסכסוך בדרך מוסכמת, לא הושגה על ידם הסכמה ועל כן נקבע כי בית הדין יתן תחילה את הכרעתו בשאלה המקדמית שהוצגה לעיל ואף ניתנה לצדדים הזדמנות להשלים את סיכומיהם בכתב כפי שעשו, ומכאן הכרעתנו. 21. המאפיין ביטול פסק דין בהסכמה, הוא שפסק הדין בצד היותו הכרעה שיפוטית הוא גם הסכם בין שני הצדדים נשוא ההליך המשפטי. לעניין זה נפסק בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ''ד נא(1) 577, כי: "פסק-דין בהסכמה הוא "הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על-ידי הצדדים" (ע"א 601/88, 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח'; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' [1], בעמ' 451). בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק-הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. על-כן, חלותו של חוק החוזים על עניין זה נובעת מן האופי החוזי המובהק של פסקי-דין שבהסכמה (ראו דבריו של A.C. Freeman בספרו A Treatise of The Law of Judgments [35], בעמ' 2774) (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). 22. זאת ועוד, הלכה פסוקה ומושרשת קובעת כי לא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. כך, נפסק על ידי בית המשפט העליון, כי: "הלכה היא כי פסק דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק"(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). [ראה: רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה פ"ד נה (5) 592]. ובאשר למכלול השיקולים שיש לבחון בבקשה מסוג זה, נפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א 11750/05, שמר נ' בנק הפועלים (פסה"ד מיום 15/11/07), כי: "הטענות הנוספות שהעלו המערערים לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה בדין נדחו אף הן על ידי בית משפט קמא. בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים ... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים ... ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה". וכן ראה לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז (3) 49, 60 (2003), בקובעו: "למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית, הן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה החשובה לענייננו הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי- מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט..." [כמו כן ראה לעניין זה: רע"א 816/11 שרותי בריאות כללית נ' משה ברנשטיין (פסה"ד מיום 8.12.2011); ע"א 2495/95 בן לולו לעיל]. 23. הנה כי כן, אם בהסכם שביסוד פסק הדין נפל פגם בכריתה כאמור בפרק ב' של חוק החוזים, ניתן לבטל את פסק הדין ואת הסכם הפשרה שביסודו אך זאת אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול, וכאמור לא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. פרק ב' לחוק החוזים דן בביטול החוזה עקב טעות, הטעיה עושק או כפיה. דא עקא, שבענייננו כלל לא מדובר בפגם שנפל ברצון הצדדים להסכם, אלא בטענות של המתנ"ס - מבקש הביטול, לפגם שנפל לטענתו בחתימתו שלו על הסכם הפשרה ובייצוגו. 24. את טענותיו לחוסר הסמכות כאמור מבסס המתנ"ס על פרוטוקול ישיבת הנהלת המתנ"ס מיום 7/10/06 שבו נאמר במסגרת סעיף 4 להחלטות שהתקבלו, כדלקמן: "בחירת מורשי חתימה שהם: אבו מוחמד נוהאד משלב כאשר חתימתו מחייבת, גדעון מרזוק, אברהים נעים, עיסא ברבארה", ועל מכתבו של רואה החשבון של המתנ"ס מיום 21/12/06 אשר כותב: "הנני לאשר שבישיבת הנהלה שהתקיימה ביום 7/10/06 התקבלה בין היתר ההחלטה הבאה" למנות את חברי הנהלה שלהלן כמורשה חתימה בשם העמותה: שיך נוהאד משלב, אלא מאי, שעיון בפרוטוקול הנ"ל מעלה כי בניגוד לפרשנות המיוחסת לו על ידי רואה החשבון לאותו פרוטוקול בשום מקום באותו פרוטוקול, עליו כאמור מבוססת תביעה זו, לא נאמר כי חתימת שיך נוהאד משלב בתוספת חתימת אחד משלושת מורשי החתימה האחרים וחותמת המרכז הקהילתי אבו סנאן, מחייבת את המתנ"ס. הנכון הוא כי באותו פרוטוקול במסגרתו נבחרו 4 מורשי חתימה נאמר: "אבו מוחמד נוהאד משלב כאשר חתימתו מחייבת". 25. בהינתן כי כל התביעה מבוססת על פרוטוקול זה, הרי שעל פניו ומתוך כתב התביעה עצמו עולה לכאורה כי כתב התביעה שבנדון כלל אינו מגלה עילת תביעה. אלא שבכך לא סגי, והעיקר לענייננו נעוץ בשאלה משפטית רחבה יותר אותה מציף הסכסוך שבנדון, והיא השאלה המקדמית כפי שהוצגה לעיל על ידי בית הדין, היינו האם טענה לפגם בחתימה של עצמו שמעלה צד להסכם פשרה, יכולה בכלל להוות עילה לביטול הסכם פשרה, או שמא המדובר בטענה שמקומה ביחסים בין אותו צד לבא כוחו או אף בינו לבין החותם מטעמו. אי לכך נפנה להלן לדון בשאלה זו. 26. וכך, על מנת להעמיד דברים על דיוקם, מן הראוי להדגיש כי אין המדובר בענייננו בטענה לפיה גורם זר למתנ"ס חתם על הפרוטוקול מיום 9/6/07 שביסוד הסכם הפשרה, אלא הטענה היא כי לא די היה בחתימת מר משלב (שאין חולק כי היה מוסמך לחתום בשם המתנ"ס) כדי לחייב את המתנ"ס בחתימתו, שכן נדרשו לכך שני חותמים נוספים וחותמת המתנ"ס. זאת ועוד, אין המדובר בענייננו, בנסיבות בהן מתוך הסכם הפשרה עצמו עולה פגם כלשהו של חוסר סבירות. ההיפך הוא הנכון, המדובר בפשרה על כרבע מסכום התביעה, כאשר לגבי כל רכיב שהוסכם בין הצדדים על תשלומו, הובהר מדוע הוסכם על סכום זה. ואם בכך לא סגי, נזכיר כי במקרה זה הסכם הפשרה עצמו שהוגש לתיק בית הדין נחתם על ידי באי כח שני הצדדים, כאשר המתנ"ס אינו טוען לכך שעו"ד מרזוק כלל לא הוסמך לייצג את המתנ"ס, אלא טוען כי ביפוי הכח שמכוחו הוסמך עו"ד מרזוק לייצג את המתנ"ס ואף להתפשר בשמו (ראה: סעיף 6 ליפוי הכח) נפל אותו פגם בצורה. במילים אחרות, אין המדובר בענייננו בחתימה בחוסר סמכות, אלא בפגם בצורה כנטען על ידי המתנ"ס, אשר בעטיו מבקש המתנ"ס לבטל את הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו. 27. לטעמנו, אין בפגם הנטען על ידי המתנ"ס כדי להצדיק את ביטול הסכם הפשרה, ואם בכלל, מקומן של טענות המתנ"ס הוא במישור היחסים שבינו לבין עורך הדין שייצגו או אף בינו לבין הגורם שהסמיך את עורך הדין ליצגו, ולא במישור היחסים שבין הצדדים נשוא התביעה ובית הדין, ונבאר טעמינו להלן. בעניינו כאמור, הוגש כתב הגנה לתיק אשר בכותרתו נאמר כי המתנ"ס יהיה מיוצג בתביעה ע"י בא כוחו עו"ד עסאם חטיב אשר כתובתו אף צוינה ככתובת להמצאת כתבי בי דין. כמו כן צורף יפוי כח על שמו של עו"ד חטיב, אשר לגביו אין חולק לשיטת המתנ"ס כי הוא נחתם וניתן כדין. בהמשך לכך, הודיע עו"ד חטיב כאמור ביום 27/11/06 כי הואיל וביקש מהמתנ"ס לשחררו מייצוג בתיק זה והואיל "ויו"ר המתנ"ס נעתר לבקשתו" והואיל "והמשך הייצוג בתיק עובר לעו"ד חכאם מרזוק שכתובתו... והלה מתכוון להעביר הודעה מתאימה על כך לתיק בית הדין" - מתבקש בית הדין לשחררו מהמשך ייצוג המתנ"ס בתיק. ואמנם, על יסוד בקשה והודעה זו נעתר בית הדין לבקשת עו"ד חטיב והורה על שחרורו של עו"ד חטיב מהמשך הטיפול בתיק. בהמשך לכך וכמתחייב מהודעת עו"ד חטיב הוגשה לתיק בית הדין ביום 14/12/06 הודעת עו"ד מרזוק לפיה הוא מייצג את המתנ"ס מכאן ואילך בצירוף יפוי כח המסמיך אותו לייצג את המתנ"ס בתביעה שבנדון. יפוי הכח כאמור, חתום על ידי מר משלב נוהאד בצירוף חותמת המועצה המקומית, ומאושר על ידי עו"ד מרזוק. כאמור, לאחר מספר דחיות הוגשה ביום 11/6/07 הודעה על הסכם פשרה בתיק, חתומה על ידי עו"ד מרזוק ועו"ד דכואר, באי כח שני הצדדים בתיק, בו הודיעו על פרטי הפשרה וסופיותה וביקשו ליתן לה תוקף של פסק דין. כמו כן צירפו להסכם הפשרה את פרוטוקול הישיבה מיום 9/6/07 שבה נדונה, הוסכמה והוסברה הפשרה. 28. תקנה 472 תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), החלה בבית הדין לעבודה מכח תקנה 129 (5) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין( התשנ"ב-1991, קובעת: "כל פעולה בבית משפט הנדרשת מאת בעל דין או המותרת לו על פי דין, רשאי בעל דין לעשותה בין בעצמו ובין על ידי עורך דין שהודיע בכתב הטענות הראשון שהוא מגיש, שיש בידיו ובידי עורכי הדין הכלולים ברשימה כאמור בתקנה 472א ייפוי כוח מטעם בעל הדין, והוא כשאין הוראה מפורשת אחרת בכל דין; אין בהוראת תקנה זו כדי למנוע מבית המשפט לחייב, ביזמתו או לפי בקשה, את המצאת ייפוי הכוח לכל בעל דין או לבית המשפט". הנה כי כן, התקנות אינן מחייבות את עורך הדין להציג את יפוי הכח שבידיו, ודי בכך שיודיע שיש ידיו יפוי כח מטעם בעל הדין. ולא בכדי נקבע כך, שכן סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 מטיל על עורך הדין אחריות וחובות נאמנות לא רק כלפי מרשו אלא גם כלפי בית המשפט, בקובעו: "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". זאת ועוד, תקנה 473 לתקנות קובעת: "(א) בעל דין שמייצגו עורך דין רשאי להחליף את עורך דינו בכל תובענה או ענין, או לסלקו, ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט הדן בהם והומצא העתק ממנה לכל שאר בעלי הדין; כל עוד לא נעשה כן, ייחשב עורך הדין הקודם כעורך דינו של בעל הדין עד לסיומה הסופי של התובענה בערכאה שבה היא נדונה ובכל הערכאות שפורשו ביפוי הכוח שניתן לו. (ב) בלא חילופין בדרך האמורה, אין עורך הדין רשאי להסתלק מן התובענה אלא ברשות בית המשפט או הרשם שלפניו היא תלויה ועומדת" 29. ובענייננו, ועל יסוד הודעתו של עו"ד חטיב כי יו"ר המתנ"ס אישר את בקשתו להשתחרר מייצוג וכי עו"ד מרזוק יחליף אותו בייצוג המתנ"ס, נאות בית הדין לשחרר את עו"ד חטיב מהמשך ייצוג המתנ"ס, שאם לא כן, היה עליו להמשיך ולייצג את המתנ"ס עד לתום ההליכים. ואמנם, וכפי שהתחייב עו"ד חטיב (אשר לית מאן דפליג כי היה מוסמך לייצג את המתנ"ס בתיק), בהמשך הגיש עו"ד מרזוק הודעה לבית הדין לפיה הוא ממשיך בייצוג המתנ"ס ואף צירף ייפוי כח לתיק, הגם שעל פי התקנות לא היה חייב לעשות כן ודי היה בהודעתו כי יש בידיו יפוי כח לייצג את המתנ"ס. 30. בהמשך כאמור הגיש עו"ד מרזוק את הסכם הפשרה החתום על ידו לתיק בית הדין וכעת טוען המתנ"ס באמצעות אותו עו"ד חטיב שעל סמך הודעתו שחרר אותו בית הדין מהמשך הייצוג בתיק, כי עו"ד מרזוק לא היה מוסמך לייצג את המתנ"ס בהליך זה, מן הטעם שיפוי הכח שניתן לו על ידי המתנ"ס לא נחתם על ידי כל מורשי החתימה המוסמכים מטעם המתנ"ס. 31. המדובר בטענה מקוממת שאין לקבלה והיא חותרת לא רק תחת האפשרות למצות סכסוכים בדרך של פשרה, אלא אף חותרת תחת האפשרות לקיים הליך משפטי בכלל. כפי שבואר לעיל, גם בנסיבות בהן נטען לפגם ברצון הצדדים במישור היחסים שבין שני הצדדים להליך המשפטי, יורה בית הדין על ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו רק במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק ובהתקיים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. מקל וחומר שכך הם פני הדברים בענייננו, עת כלל לא מדובר בשינוי מהותי שחל בנסיבות לאחר החתימה על הסכם הפשרה. בהינתן כי בית הדין אינו משבית את החלטותיו לריק, התוצאה הנובעת מן המבוקש על ידי המתנ"ס בענייננו היא שבכל מקרה בו תאגיד יהיה צד להסכם פשרה, יידרש בית הדין לפני מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שיוגש לו, לבדוק כי אמנם מי שחתם על יפוי הכח לעורך הדין המייצג בתיק, הוא אמנם מי שמוסמך לחתום על יפוי כח בשם התאגיד לעורך דין בסוג ההליך בו מדובר. תוצאה זו אינה ישימה ואינה מעשית, ואם תאומץ משמעותה תהיה כי כל אישור של הסכם פשרה יחייב הליך ראיות שבו ייבחנו מורשי החתימה המוסמכים, נכון לאותה עת, לחתום על יפוי הכח לעורך הדין לייצג באותו סוג של הליכים. תוצאה זו לא רק שהיא חותרת תחת התכלית של מוסד הפשרה ומערערת את הוודאות ואת הסופיות שהם מסימניו המובהקים של מוסד הפשרה, אלא שאם תמצי לומר, היא אף חותרת תחת האפשרות לנהל הליך משפטי בכלל, שכן ממה נפשך בכל שלב של הדיון המשפטי, יכול ותתעורר שאלת צורת החתימה על יפוי הכח לעורך הדין המייצג את התאגיד ובכך תמנע האפשרות לנהל הליך משפטי בכלל ולא רק להגיע לפשרות מושכלות. ואמנם, תקנה 472 לתקנות אשר נועדה לאפשר לבית הדין לעשות משפט, קובעת כי מעת שעורך הדין מודיע בכתב הטענות הראשון כי הוא מייצג את מרשו בתיק ויש בידיו יפוי כח, די בכך כדי לחייב את מרשו במסגרת ההליכים בפני אותה ערכאה ואין בית הדין נדרש אפילו לראות את יפוי הכח של אותו עורך דין לא כל שכן לבחון את תקפותו. יותר מכך, כל עוד לא הודיע הלקוח כי סילק או החליף את עורך הדין, נחשב עורך הדין שהגיש את כתב הטענות הראשון והצהיר כי בידיו יפוי כח, כעורך דינו של בעל הדין עד לסיומה הסופי של התובענה בערכאה שבה היא נדונה ובכל הערכאות שפורשו ביפוי הכוח שניתן לו, אלא אם כן שחרר בית הדין את אותו עורך דין מהמשך הייצוג בתיק. עצם העובדה שהתקנות אינן מחייבות את בית הדין לבחון את יפוי הכח שניתן לעורך הדין ואת תוקפו (אלא רק מתירות לו לעשות כן), היא הנותנת כי פגמים בחתימה על יפוי הכח או בהסמכת עורך הדין לייצג, מקומם במישור היחסים שבין עורך הדין לבין מרשו ואין בהם כדי להשליך על תוקפם של ההליכים בפני בית הדין. 32. ובענייננו. אין חולק לשיטת המתנ"ס כי עורך דין חטיב שחתום על כתב הטענות הראשון הוסמך לייצגו. על יסוד הודעתו של עו"ד חטיב לבית הדין כי יו"ר המתנ"ס (הוא ולא אחר) אישר את בקשתו להשתחרר מייצוג וכי עו"ד מרזוק ימשיך את הייצוג - שוחרר עו"ד חטיב מהמשך הטיפול בתיק, שאם לא כן היה נשאר לייצג בתיק עד לסוף ההליכים. בנסיבות אלו, מעת שהודיע עו"ד חטיב כי הוא מייצג את המתנ"ס ויש בידיו יפוי כח לעשות כן ומעת שהודיע עו"ד מרזוק אליו העביר עו"ד חטיב את הייצוג, כי הוא מייצג את המתנ"ס ויש בידיו יפוי כח לעשות כן - פעולותיהם של השניים במסגרת הליך זה, ובכלל זה החתימה על הסכם הפשרה, מחייבות את המתנ"ס לכל דבר ועניין, ואם קיימות טענות למתנ"ס בהנהלתו הנוכחית (כנגד עמדת המתנ"ס בהנהלתו הקודמת שנתנה את יפוי הכח) כי נפל פגם כלשהו בהסמכת עו"ד מרזוק לייצג בתיק, הרי שמקומן של טענות אלו הוא במישור היחסים שבין המתנ"ס לעורכי דינו ולא במישור היחסים שבין המתנ"ס לעובד ובית הדין, ואין בהן משום עילה שיכולה להצדיק את ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו. 33. אי לכך, כבר מטעם זה (ואף אם נתעלם מכך שלגופם של דברים הפרוטוקול עליו מבוססת התביעה כולה אינו תומך בנטען בתביעה), אין בידינו לקבל על פני הדברים את טענתו זו של המתנ"ס כעילה לביטול הסכם הפשרה. 34. משזו קביעתנו, התיתר מניה וביה הצורך לדון בשאר טענות המתנ"ס לעניין תקפות הסכם הפשרה, אך לא נשלים מלאכתנו, בלתי אם נדון גם בטענות אלו. וכך, לטענת המתנ"ס כאמור הסכם הפשרה מבוסס על הסכמתו של יו"ר המתנ"ס לפשרה שהושגה כעולה מהפרוטוקול מיום 9/6/07, אלא שלטענתו כאמור לא די בחתימת מר משלב על מסמכים כדי לחייב את המתנ"ס ובכל מקרה הלה חתם על הפרוטוקול עם חותמת המועצה ועל נייר המועצה. ובכן, גם כאן ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, מן הראוי להזכיר כי למרות שלחתימת יו"ר המתנ"ס צורפה חותמת ראש המועצה, הרי שבגוף המסמך ואף בצד החתימה צוין במפורש כי הלה חותם על הפרוטוקול ונותן הסכמתו לפשרה כיו"ר המועצה ויו"ר המתנ"ס, כך שאין בעובדה שצורפה חותמת המועצה לחתימה הפיזית של יו"ר מתנ"ס כדי לגרוע ממעמדו של מר משלב כיו"ר המתנ"ס או כדי לגרוע מהסכמתו כיו"ר המתנ"ס לתוכנה של הפשרה. הוא הדין גם בכל הנוגע ללוגו הנייר שעליו נרשם הפרוטוקול. מעת שהובהר בגוף הפרוטוקול כי מר משלב חותם על הפרוטוקול ומסכים לתוכן הדברים כיו"ר המועצה ויו"ר המתנ"ס - אין בלוגו של הנייר עליו נרשם הפרוטוקול כדי לגרוע מתוקף המוסכם על ידי מר משלב כיו"ר המתנ"ס. זאת ועוד, נזכיר, כי אין טענה לפיה מר משלב כלל לא היה מוסמך לחתום על הסכם פשרה בשם המתנ"ס או להסכים לפשרה בשם המתנ"ס, אלא הטענה היא כי לא די היה בהסכמתו לבדה וכי כדי לחייב את המתנ"ס נדרשו אישור וחתימה של גורמים נוספים. כאמור, האסמכתא היחידה שהוצגה לביסוס טענת סמכות החתימה, אינה מלמדת על אשר מבקש המתנ"ס ללמוד ממנה ואילו בכל הנוגע לשאלה מי הגורמים המוסמכים לאשר הסכם פשרה, כלל לא הוצגה ולו ראשית ראיה ממנה ניתן ללמוד מי הגורמים המוסמכים לשיטת המתנ"ס לאשר הסכם פשרה במתנ"ס. 35. אלא שבכל האמור לעיל לא סגי, והעיקר לענייננו הוא שגם אם קיימות הוראות כלשהן באיזה ממסמכי המתנ"ס הקובעות מי הם מורשי החתימה של המתנ"ס וגם אם קיימות הוראות הקובעות מי הם הגורמים שמוסמכים לאשר הסכם פשרה, הרי שמקום בו אין חולק כי למצער מר משלב הינו אחד מאותם גורמים המוסמכים לחתום על הסכמים בשם המתנ"ס ולאשר הסכמי פשרה - מקומן של הטענות לפיהן עשה כן ללא אישור ו/או ללא חתימת כל הגורמים המוסמכים, מקומן במישור היחסים שבין המתנ"ס לבין מר משלב ולא במישור היחסים שבין המתנ"ס לעובד ובית הדין. כפי שבואר לעיל בעניין סמכותו של עורך הדין לחתום על הסכם הפשרה, כך גם בעניין טענותיו אלו של המתנ"ס לגבי פגם באישור תוכנה של הפשרה או החתימה על פרוטוקול מיום 9/6/07, התוצאה הנובעת מקבלת עמדת המתנ"ס בענייננו, היא שבכל מקרה בו תאגיד יהיה צד להסכם פשרה, יידרש בית הדין לפני מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שיוגש לו על ידי אותו תאגיד, לבדוק כי מי שחתם על הסכם הפשרה בשם התאגיד הוא אמנם מי שמוסמך לחתום על הסכמים מסוג זה על פי מכלול מסמכיו של התאגיד. תוצאה זו אינה ישימה ואינה מעשית, ואם תאומץ משמעותה תהיה כי כל אישור של הסכם פשרה יחייב הליך ראיות שבו ייבחנו מורשי החתימה המוסמכים, נכון לאותה עת, לחתום על סוג ההסכם שנחתם. תוצאה זו לא רק שהיא חותרת תחת התכלית של מוסד הפשרה ומערערת את הוודאות ואת הסופיות שהם מסימניו המובהקים של מוסד הפשרה, אלא שכפי שבואר לעיל, היא אף חותרת תחת האפשרות לנהל הליך משפטי בכלל, עת בכל שלב של הדיון המשפטי, עלולה להתעורר השאלה האם הגורם המוסמך מטעם התאגיד עשה פעולה כלשהי בקשר עם אותו הליך. כך או כך, טענות המתנ"ס שבנדון לא רק שאינן מצביעות בעליל על מצב של אי צדק, אלא ההיפך הוא הנכון - היענות לטענות אלו וביטול פסק הדין לפשרה, היא שתיצור בעליל מצב של אי צדק הן כלפי העובד שהסתמך על אותה פשרה ושינה את מצבו לרעה והן כלפי השיטה המשפטית בכללותה. 36. אכן, לא נעלמה מעינינו הפסיקה אליה הפנה המתנ"ס בסיכומיו בעניין סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש], אלא שהיא הנותנת, כי סעיף זה דן בחריג לכלל המלמד על הכלל, ונבאר. במסגרת סיכומיו הפנה המתנ"ס לפסקי הדין שניתנו בעניין עיריות קרית גת, רחובות ותל אביב [ראה: ע"א 739/86 ארי שם-אור נ' עיריית קרית-גת, פ''ד מד(2) 562; ע"א 11/71עירית רחובות נ' פיני גולדמן, כה(2) 388; ע"א 487/75 עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ נ' גליק ועירית תל אביב,ל(2), 621] אשר קבעו כי אין תוקף להתחייבות כספית שהעיריה צד לה אם לא קוימו הדרישות הצורניות של סעיף 203 לפקודת העיריות לטענתו של המתנ"ס, אמנם המדובר בהלכות שניתנו בעניין עיריות ומועצות אבל הן תקפות ומחייבות "לגבי מתנ"ס ו/או כל גוף אחר שקבע לעצמו מי הם מורשי החתימה שלו" (ההדגשה במקור - א.ר.ק.). 37. ובכן, סעיף 203 (א) לפקודת העיריות קובע ב "רחל בתך הקטנה" כדלקמן: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". הנה כי כן, כאשר ביקש המחוקק להבטיח כי תוקפם של חוזים או אף הסכמי פשרה המוגשים לערכאות יותנה בצורה מסוימת, הוא קבע בחוק את הצורה המדויקת אשר בהתקיימה, יהא תוקף למסמך. לעומת זאת, המתנ"ס איננו עיריה ואף לא מועצה מקומית, אלא עמותה וולונטארית עליה חל חוק העמותות, וחוק העמותות אינו מתנה את תוקפם של הסכמים לא כל שכן הסכמי פשרה בפני ערכאה שיפוטית להם העמותה צד, בצורה מסוימת, אלא משאיר את הנושא לקביעת הגופים המוסמכים של העמותה ולתקנון של אותה עמותה ספציפית. יתרה מכך, יש לזכור כי מעבר לקביעה המפורשת בפקודת העיריות עצמה לגבי מורשי החתימה, הרי שגם בעלי התפקידים שנקבעו בפקודת העיריות, הם בעלי תפקידים מוגדרים ומסוימים המתמנים לתפקידם מכח חוק, כך שהם ניתנים לזיהוי בכל עת. לעומת זאת, בעמותה, יכול והעמותה תשנה מדי שבוע את זהות מורשי החתימה שלה ואף יכול וקביעתם תהיה באסופה של פרוטוקולים, אשר דוגמא לאחד מהם הוצגה בפנינו ואשר יכול וישתנו מעת לעת, באופן הפוגע בוודאות הזיהוי של מורשי החתימה, בכל זמן נתון. 38. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שבניגוד לסברת המתנ"ס בסיכומיו, אין דינו של המתנ"ס או "כל גוף אחר שקבע לעצמו מי הם מורשי החתימה שלו", כדין עיריה או מועצה מקומית, אשר לגביהן התנה המחוקק במפורש את תוקפם של חוזים או אף הסכמי פשרה להם הן צד, בצורה מסוימת שהוגדרה ופורשה בצורה ברורה וודאית בחוק עצמו. לא זו אף זו, וכמבואר לעיל, הוראה זו שבפקודת העיריות היא בבחינת החריג לכלל, המלמד על הכלל לפיו בהעדר הוראת חוק מפורשת, תוקפו של הסכם פשרה בפני ערכאה שיפוטית, אינו מותנה בצורת חתימה מסוימת, וככל שמי מהחותמים או מהמאשרים חרג מצורת החתימה או האישור, כמתחייב על פי מסמכי אותו תאגיד - יהא עליו ליתן על כך את הדין בפני התאגיד שבשמו פעל, ואולם כל עוד החותם ו/או המאשר נחזה להיות גוף מוסמך מטעם המתנ"ס לעשות כן - אין בכך כדי לפגום בתוקף ההסכם שהושג מול הצד השני להליך המשפטי או לפגום בתוקפו של פסק הדין שאישר את אותו הסכם פשרה. 39. סיכומם של דברים. הלכה היא שכאשר מוגשת לבית המשפט תביעה לביטול פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה, רשאי הוא לסלק על הסף את התביעה אם מצא כי אין בעובדות המפורטות בכתב התביעה כדי להקים עילה לביטול פסק-הדין [ראה: ע"א 280/84 עפרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 358]. בענייננו, לא נעלמו מעינינו חילוקי הדעות העובדתיים לגופם של דברים, בין הנהלת המתנ"ס הנוכחית להנהלה הקודמת, באשר לתקפות החתימה והאישור של הסכם הפשרה ויפוי הכח לב"כ המתנ"ס, ואולם מששוכנענו כמבואר לעיל כי גם אם יש ממש בטענות ההנהלה הנוכחית מבחינה עובדתית (ואיננו קובעים שכך), אין בטענות אלו מבחינה משפטית כדי להקים למתנ"ס עילה לביטול פסק הדין שבנדון - אין זאת אלא שדין התביעה שבנדון להימחק על הסף בהעדר עילה. מקומן של טענות המתנ"ס, אם בכלל הוא במישור היחסים שבינו לבין יו"ר המתנ"ס לשעבר ובינו לבין בא כוחו, ולא במסגרת הליך של ביטול פסק דין לפשרה. 40. בשולי הדברים נעיר, כי למרות שטענה לפיה לא נחתם הסכם, אינה מתיישבת עם טענה לפיה תנאי ההסכם יסודם בטעות, כפי שאף הובהר בהחלטת בית הדין בדיון המוקדם, ביכר המתנ"ס לחזור בהשלמת סיכומיו בכתב, על הטענה לפיה פסק הדין יסודו בטעות הואיל ועל פי כתב ההגנה לא מגיע לתובע דבר מעבר למה ששולם לו. למעלה מן הצריך לצורך ענייננו, נוסיף כי טענה זו לאו טענה היא. הסכם פשרה מעצם מהותו הוא הסכם שנועד לשים קץ למחלוקות בין הצדדים, בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נחתם לאור אי וודאות עובדתית או משפטית, ויש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם [ראה: ע"א 2495/95 בן לולו לעיל]. מכאן שהפניה לכך שעל פי כתב ההגנה טען המתנ"ס כי לעובד לא מגיע כל תשלום ואילו בהסכם הפשרה נאות לשלם לו כרבע מסכום תביעתו - אינה ראיה לטעות, לא כל שכן להטעיה או כל פגם אחר ברצון המתקשר בהסכם הפשרה. כך, שגם אלמלא דחינו את התביעה מהטעמים כמבואר לעיל, דינה היה דחיה על הסף בשל טענה זו לכשעצמה. 41. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, מששוכנענו כי אין בטענות המתנ"ס נשוא כתב תביעתו שבנדון, כדי להקים לו מבחינה משפטית עילה לביטול פסק הדין נשוא כתב התביעה שבנדון - אנו מורות על מחיקת התביעה שהגיש המתנ"ס לביטול פסק הדין מיום 20/6/07 בתיק עב 1049/06, על הסף בהעדר עילה. המתנ"ס ישא בהוצאות העובד בסך של 3,000 ₪ ובהוצאות עו"ד מרזוק - המשיב הפורמאלי בסך של 3,000 ₪, והכל לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיו, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל ביטול הסכם פשרהחוזהביטול חוזההסכם פשרהפשרהדיני עבודה