א. מהות התובענה תביעה זו עניינה בעלות במקרקעין ותקפות הסכם פשרה מיום 28.12.93 שקיבל תוקף של פסק דין. ב. עובדות רלבנטיות על-פי הנטען בכתב התביעה המתוקן שהוגש במאוחד לשני התיקים שבכותרת (להלן: "כתב התביעה"), התובע 1 (להלן: "המנוח"), היה הבעלים והמחזיק של מקרקעין המצויים בתחום ובסמוך לכפר ברא, הידועים כחלקות 24, 41, 42 בגוש 8891 וכן חלקה 1 בגוש 8894. בנוסף היה המנוח הבעלים של מקרקעין הידועים כחלקות 5 ו-6 בגוש 8899. התובעים 4-2, שהם גם הנתבעים שכנגד (אשר יכונו להלן למען נוחות הדיון: "התובעים") הינם בניו של המנוח הנמנים על יורשיו החוקיים מכוח צוואתו מיום 17.11.91 (נספח ו'2 ל-ת/1 - על-פי הדין האיסלמי), ומכוח צו ירושה שניתן ביום 10.4.08 על ידי בית המשפט לענייני משפחה כפר-סבא (נספח ו'4 ל-ת/1). הנתבעות 9-5, שהן גם התובעות שכנגד (להלן: "הנתבעות 9-5") הינן בנותיו של המנוח, אחיותיהם של התובעים, הנמנות אף הן על יורשיו החוקיים בהתאם לצוואה ולצו הירושה כאמור לעיל. טענות התובעים בנוגע לחלקה 42 על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום 8.2.72 נחתם הסכם בין המנוח לבין התובעים, לפיו העביר להם המנוח, בהעברה ללא תמורה, את המקרקעין הידועים כיום כחלקות 41 ו-42 בגוש 8891 בשטח כולל של 29,308 מ"ר (להלן: "חלקות 41 ו-42") (נספח א'2 ל-ת/1). לטענת התובעים, מאז שקיבלו את החלקות הללו לחזקתם הם מעבדים את השטח ללא הפרעה, כשבמהלך שנת 1984 אף הגישו תוכנית שינוי יעוד למטרת הקמת יחידות מגורים (נספחים ג'1-ג'3 ל-ת/1). לאחר אישור התוכנית, נבנו בתי מגורים על חלקה 41 עבור התובעים ובני משפחתם. לטענתם, מאחר ואדמות כפר ברא היו אדמות לא מוסדרות ולא נרשמו במרשם המקרקעין, התקיים במהלך שנות ה-70 הליך הסדר קרקעות בהתאם לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת הסדר זכויות במקרקעין"), במסגרתו הגישו התובעים ביום 11.5.75 תזכיר תביעה ביחס למקרקעין (נספח א'1 ל-ת/1), בו נתבקש רישום חלקות 41 ו-42 על שם התובעים. מאחר שהוגשו לפקיד ההסדר תביעות סותרות על ידי התובעים ועל ידי הנתבעים 4-1, הן הועברו להכרעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ההליכים הרלבנטיים לענייננו הם: ת.א. 1241/91 ו- ת.א. 1682/91). לגרסת התובעים, פנו המנוח והתובע 2 לעו"ד יורם נבות, על מנת שייצג את המנוח בתביעת הזכות ביחס לחלקות מקרקעין אחרות והן: חלקה 1 בגוש 8894, וחלקה 24 בגוש 8891. לעמדתם, עוה"ד נבות לא נתבקש לייצג את המנוח בתביעה ביחס לחלקות 41 ו-42. התובעים מוסיפים וטוענים, שבפגישה שהתקיימה ביום 10.5.93 במינהל מקרקעי ישראל בנוכחות עו"ד נבות והתובע 2, ביקשו נציגי המינהל להתפשר ביחס לתביעות והציעו שהתובעים יוותרו על חלקה 42 (נספח 8 ל-ת/1). לטענתם, התובע 2 דחה את ההצעה ועזב בזעם את הפגישה, כשבדיעבד התברר לתובעים שעו"ד נבות חתם בשמם על הסכם פשרה עם המינהל. לטענתם, עו"ד נבות לא יידע אותם על קיומו של דיון בבית המשפט שנקבע ליום 28.12.93, כשבאותו דיון הוגש לאישור בית המשפט הסכם פשרה שנחתם על ידי עו"ד נבות, בהיעדר סמכות וללא ידיעתם של התובעים (נספח ג'3 ל-ת/1). הסכם הפשרה התייחס לגוש 8891 ולחלקות: 41, 42, 24 וכן לחלקה 1 בגוש 8894 וחלקה 43 בגוש 8890. במעמד הדיון של יום 28.12.93, אישר בית המשפט (כב' הנשיא ד"ר א' וינוגרד) את הסכם הפשרה (נספח ג'2 ל-ת/1), אשר קבע, בין היתר, שהתובעים 4-2 יקבלו בעלות על חלקה 41 בשלמות; ומדינת ישראל תקבל בעלות על חלקה 42 בשלמות (סע' 1 ו-2 להסכם הפשרה). כמו כן נקבע בהסכם, שמחצית מחלקה 24 תירשם בבעלות המנוח, והמחצית השניה תירשם בבעלות הנתבע 3 שיעביר את זכויותיו לנתבע 1. כמו כן, לאחר שהמנוח ימציא אישורים מתאימים, הוסכם שיועברו אליו זכויות הנתבע 1 בחלקה 24, כפיצוי תמורת 9 דונם מתוך 18 דונם שנפסקו לבעלותו בחלקה 1. בנוסף הוצהר, כי לאור קיומו של חוזה שנחתם בשנת 1969 בין המנוח לבין הנתבע 1, הוא מוותר על יתרת 9 הדונם הנוספים בחלקה 1, שכן קיבל תמורתם קרקע בחלקה 43 (סע' 3 ס"ק א'-ד' להסכם הפשרה). ביום 30.12.93 שלח עו"ד נבות מכתב לתובע 2 (נספח ה' ל-ת/1) בו צוין כי לאור הודעת התובע 4 לפיה חתימתו על הסכם הפשרה זויפה, ההסכמה שניתנה למינהל ולבית המשפט מבוטלת, ומחובתו להודיע על כך למינהל ולבית המשפט. לגרסת התובעים, ממועד זה ואילך נותק הקשר בינם לבין עו"ד נבות, והם סברו כי הוא אכן הודיע למינהל ולבית המשפט שהסכם הפשרה בטל ועל כן לא נקטו בצעדים נוספים. בשנת 1994 הגיש המינהל את פסק הדין לרישום, ובעקבות זאת נרשמה חלקה 41 על שם התובעים, וחלקה 42 נרשמה על שם מדינת ישראל. כל זאת, על-פי הנטען, ללא ידיעת התובעים. כמו כן, חלקה 24 נרשמה מחציתה על שם המנוח ומחציתה על שם רשות הפיתוח, למרות שלפי טענת התובעים, בהסכם הפשרה נקבע כי החלקה תירשם בשלמות על שם המנוח. התובעים מוסיפים וטוענים, שלאחר פטירת המנוח, ביום 10.4.01, נודע להם שהמינהל החל לפעול להכנת תוכנית בנין עיר, בין היתר גם לגבי חלקה 42, או אז נודע להם לראשונה שהחלקה נרשמה על שם מדינת ישראל כבר בשנת 1994. בנסיבות אלה, יזמו התובעים פגישה עם עו"ד נבות, אשר לטענתם לא ידע להסביר כיצד הוגש הסכם הפשרה לבית המשפט מבלי שהוסמך לכך על ידי התובעים. לגרסת התובעים, הם פנו בשנת 2003 אל המינהל, באמצעות עוה"ד שורר, והציעו שהמינהל יעניק להם חוזה פיתוח ביחס לחלקה 42 כפיצוי בגין הפקעת חלקות 5 ו-6 (על חלקות אלה יורחב להלן). המינהל דחה את הצעתם, בנימוק שחלקה 42 כולה נמצאת בתחום קיבוץ חורשים ואין להחליף פיצוי כספי בזכויות מקרקעין. (במאמר מוסגר אציין, כי יש כיתוב לא אחיד לגבי תעודת הזהות של התובע מס' 4, החל מזו המופיעה בפרשת התביעה ובהסכם הפשרה, ולעומתה, בתזכיר התביעה זה מופיע כ- 5/093297, ואותו הדבר בהסכם המתנה. אין לי ספק שהמדובר באותו אדם, מה גם שלא נטען אחרת על ידו לעניין זה). לאור האמור לעיל, עותרים התובעים לסעדים כדלקמן ביחס לחלקה 42: סעד הצהרתי לפיו התובעים 4-2 הינם הבעלים החוקיים של חלקה 42; סעד הצהרתי לפיו הסכם פשרה שנחתם ביום 28.12.93 וקיבל תוקף של פסק דין, הינו בטל ומבוטל. צו עשה המורה לרשם המקרקעין לרשום את חלקה 42 על שם התובעים 4-2 בחלקים שווים ביניהם. טענות התובעים בנוגע לחלקות 5 ו-6 על-פי הנטען בכתב התביעה, חלקות 5 ו-6 בגוש 8899 (להלן: "חלקות 5 ו-6"), הופקעו על ידי המדינה בהתאם להוראות חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק רכישת מקרקעים"). בעקבות תביעת המנוח להכרה בזכות הבעלות שלו בחלקות הנ"ל (ת.א. 103/70), ניתן ביום 12.11.72 פסק דין חלקי על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (נספח 47 ל-ת/1) בו נקבע שהמנוח היה, ערב ההפקעה, הבעלים של 7.5 דונם בחלק המזרחי של חלקה 5, ושל 5 דונם בחלק המזרחי של חלקה 6. לטענת התובעים, ביום 16.5.90 פנה המנוח למינהל בבקשה להקצות לו קרקע חליפית תמורת הקרקע שהופקעה. ביום 3.6.90 השיב לו המינהל כי בבוא הזמן, כאשר יידונו התביעות שבסכסוך, תיבדק האפשרות לשלם בהסכם פשרה את הפיצויים בגין החלקות (נספח 17 ל-ת/1). לטענתם, בסיכום שהושג בין עו"ד נבות למינהל לגבי חלקות 41 ו-42, לא נדונו הפיצויים בגין הפקעת חלקות 5 ו-6, והדבר מעיד על בטלות ההסכם, מאחר והמינהל עצמו קבע כי הדיון בתביעת הפיצויים יידון בוועדת הפשרות. לתמיכה בטענתם הפנו התובעים למכתבו של המנוח אל המינהל מיום 31.10.93 בו ביקש שחלקה 42 תירשם בבעלותו תמורת זכויותיו בחלקה 1 ובחלקה 5. בתשובה לפניה הודיע המינהל כי עדיין לא נחתם הסכם פשרה הכולל את החלקה שבנדון ועל כן אין אפשרות להתייחס לבקשה (נספחים 13-12 ל-ת/1). כאמור לעיל, טוענים התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין הפקעת חלקות 5 -6 וכי הפיצוי הצודק יהיה בקרקע, קרי חלקה 42. לאור האמור לעיל, עותרים התובעים לסעדים החלופיים כדלקמן: צו עשה המורה למינהל מקרקעי ישראל לפצות את התובעים בגין הפקעת חלקות 5 ו-6 באמצעות רישום חלקה 42 על שמם, ולחילופין על ידי החכרת חלקה 42 לתובעים כנגד הפיצוי המגיע להם בגין הפקעת חלקות 5 ו-6; לחילופין, החזרת התביעה ביחס לחלקה 24 לפקיד ההסדר ולחילופי חילופין דיון בתביעת התובעים לבעלות על מלוא החלקה; לחילופין, צו המורה על החזרת המחלוקת בדבר הבעלות על חלקה 42 לפקיד ההסדר, ולחילופי חילופין להורות על בירור תביעת התובעים לזכויות הבעלות בחלקה במסגרת תביעה לפי סעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. מכאן התובענות, שהוגשו לבית המשפט ביום 15.5.05, כנגד הנתבעים 4-1. אליבא דגרסת הנתבעים 4-1, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי ניכר בהגשתה. לגופן של טענות הם גורסים, בתמצית, שהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, נחתם על דעת התובעים, על ידי בא כוחם עו"ד נבות ולפיכך אין לקבל את טענותיהם בנוגע לתוקף ההסכם. בנוסף הם טוענים כי ביטול הסכם הפשרה אין משמעותו קביעה כי המקרקעין הינם בבעלות התובעים, אלא שיש להחזיר את הגלגל לאחור ביחס לכל החלקות המצוינות בהסכם הפשרה, ולהעביר את הסכסוך להכרעת בית המשפט המחוזי במסגרת הליכי הסדר. בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 5.11.07 (הרשם א' אורנשטיין), אוחד הדיון בשתי התובענות. התיקים הועברו להרכב זה ביום 16.12.08; כשביום 24.3.09 נעתרתי לבקשת הנתבעות 9-5 להצטרף להליך ובהתאם לכך תוקן כתב התביעה. בכתב ההגנה שהוגש מטעמן, גורסות הנתבעות 9-5 שככל הידוע להן, ההסכם בו העביר המנוח לתובעים בהעברה ללא תמורה, את חלקות 41 ו-42, אינו תקף, וכל חלקות המקרקעין המוזכרות בכתב התביעה, צריכות להירשם על שם כל היורשים, לרבות הנתבעות 9-5, בכפוף לקביעת בית המשפט באשר לתוקף הסכם הפשרה עם המינהל. בנוסף לטענתן, כל פיצוי ו/או טובת הנאה בגין חלקות 5 ו-6 צריכים להתחלק בין כל היורשים, לרבות הנתבעות 9-5. ביום 26.7.09 הגישו הנתבעות 9-5 תביעה שכנגד המופנית כלפי התובעים והנתבעים 4-1, במסגרתה עתרו לאותם סעדים אשר פורטו בכתב הגנתן לתביעה העיקרית. ביום 28.3.10 הגישו התובעים כתב הגנה לתביעה שכנגד; ביום 9.6.10 הגישו הנתבעים 4-1 כתב הגנה שכנגד. התיקים נקבעו לשמיעת הוכחות ליום 13.6.10. יצוין כי לא הוגשה תביעה כנגד עו"ד נבות או מי ממשרדו, למרות הטענות שהועלו כלפיו. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: היש מקום לטענות סף? הקיימת עילה לביטול הסכם הפשרה מיום 28.12.93 שקיבל תוקף של פסק דין? היש להורות על רישום הזכויות בחלקה 42 על שם התובעים 4-2? היש לחייב את הנתבע 1 לפצות את התובעים 4-2 בגין הפקעת חלקות 5 ו-6, באמצעות רישום חלקה 42 על שמם או באמצעות החכרתה? מה דין התביעה שכנגד? ד. היש מקום לטענות סף? 1. התיישנות לטענת הנתבעים 4-1, התובעים ידעו על הסכם הפשרה והיו מעורבים במשא ומתן שקדם לו, לפחות החל משנת 1993, כשהם מיוצגים בכל התקופה הרלבנטית על ידי עו"ד נבות אשר פעל בשמם לחתימה על ההסכם. בנסיבות אלה, משהוגשה התביעה רק בשנת 2005, יש לקבוע כי היא התיישנה ולסלקה על הסף. התובעים לא התייחסו מפורשות לטענת ההתיישנות, אולם מכתב התביעה המתוקן עולה כי עמדתם היא שרק לאחר פטירת המנוח, ביום 10.4.01, נודע להם שהמינהל החל לפעול להכנת תב"ע הכוללת את חלקה 42, כשכבר בשנת 1994 נרשמה החלקה על שם מדינת ישראל. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע לאמור: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2)במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". סעיף 6 לחוק קובע את תחילת ההתיישנות באומרו: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". ב-ע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10.6.08), קבע בית המשפט העליון: "תביעה במקרקעין לצורך מנין תקופת ההתיישנות עניינה הליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין. הגדרת "מקרקעין" בחוק ההתיישנות היא - "קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה". החוק הבהיר, אפוא, כי "מקרקעין" לצורך סיווג התובענה לענין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום. "תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות אינה מתפרשת על פני זכויות אובליגטוריות הנתונות לאדם, גם אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין. כאשר הזכות הנטענת מסווגת כזכות אובליגטורית, ולא כזכות קניינית במקרקעין, היא תמויין כתביעה "בשאינו מקרקעין" ולא כתביעה ב"מקרקעין". בענייננו, התובעים עותרים לסעד הצהרתי לפיו הם הבעלים החוקיים של חלקה 42, כך שתוכן התביעה ועילתה קשורים לזכות קניינית במקרקעין כששאר הסעדים כרוכים ו/או נובעים מסעד עיקרי זה. אשר על כן עסקינן בתביעה "במקרקעין", שדין ההתיישנות לגביה הוא חמש עשרה שנה. אליבא דגרסת הנתבעים 4-1, שלא נסתרה, הסכם הפשרה אשר נחתם עם המינהל הובא לידיעתם של התובעים, לכל המאוחר, בשנת 1993, ולפיכך במועד זה, לכל המוקדם, מתחיל מרוץ ההתיישנות. מאחר והתובענות הוגשו ביום 15.5.05, הרי שהן לא התיישנו וכך אני קובעת. 2. שיהוי לטענת הנתבעים 4-1, נגועה התובענה בשיהוי כבד, סובייקטיבי ואובייקטיבי, המצדיקים דחייתה ולו מטעם זה בלבד. גם לטענת השיהוי לא התייחסו התובעים מפורשות, אולם לגרסתם משנודע להם, בשנת 2001, שחלקה 42 נרשמה על שם מדינת ישראל, הם החלו לחפש מסמכים שהמנוח הותיר אחריו ואף פנו למשרדו של עו"ד נבות, כשרק לאחר תקופה ממושכת של דחיות חוזרות ונשנות, הם הוזמנו למשרדו ונמסרו להם מסמכים ספורים "ששרדו" לרבות הסכם הפשרה. כידוע, סעיף 27 לחוק ההתיישנות מאפשר לבית המשפט לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות. עם זאת, בפסק הדין שניתן ב-ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, (פ"ד נז (5) 433) (להלן: "עניין תלמוד תורה הכללי"), נקבע שהשיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד; והוא נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. ובמילותיו של בית המשפט העליון: "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב...טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה. [...] סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם שהניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה". בענייננו, חלפו ארבע שנים מהמועד בו טוענים התובעים שנודע להם על קיומו של הסכם פשרה ועל רישום חלקה 42 על שם מדינת ישראל, ועד להגשת התביעה. אשר לתנאי הראשון הדורש להראות כי התובעים ויתרו על זכויותיהם, איני סבורה שתנאי זה מתקיים הן מכיוון שהתובעים המשיכו כל השנים להחזיק בחלקה 42 ולעבד אותה, מבלי שנדרשו לפנותה; והן לאור טענתם שיש הגיון בצידה, כי החיפוש אחר מסמכים משנים עברו, ארך זמן ממושך . אשר לתנאי השני לפיו על הטוען לשיהוי להראות כי שינה מצבו לרעה, בעניין תלמוד תורה הכללי נקבע, שהתנאי של שינוי מצב לרעה "אחוז ושלוב" בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. בענייננו, לא הוכח כי דבק חוסר תום לב בהתנהגות התובעים ולא שוכנעתי שקופחה אפשרותם של הנתבעים 4-1 להוכיח טענותיהם נגד התביעה. יש לציין, שגם אם מתקיימים התנאים לקיומו של שיהוי, עדיין מסור לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו (ר' ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל, 26.10.09). בענייננו, איני סבורה שהתקיימו הנסיבות החריגות אשר יצדיקו את חסימת התביעה מחמת שיהוי ו/או ויתור על הזכות לתבוע, בפרט כשעסקינן בזכויות קנייניות, וכשלא שוכנעתי כי התובעים הציגו מצג ברור וממשי לפיו הם מוותרים על זכות התביעה הנתונה להם; ו/או שדבק חוסר תום לב בהתנהלותם. אשר על כן, אני דוחה את הטענה לסילוק על הסף של התביעה מחמת השיהוי בהגשתה. ה. הקיימת עילה לביטול הסכם הפשרה מיום 28.12.93 שקיבל תוקף של פסק דין? לטענת הנתבעים 4-1, התובעים לא הוכיחו קיומם של טעמים מיוחדים וכבדי משקל, הנדרשים על-פי ההלכה הפסוקה, על מנת להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. המסגרת הנורמטיבית - ביטול פסק דין חלוט כלל ידוע הוא, שעם מתן פסק דין סיים בית המשפט את מלאכתו, ונוצר מעשה בית דין, כך שפרט להליכי ערעור על פסק הדין, אין מקום לשוב ולדון באותו עניין מחדש (ר' ד"ר נ' זלצמן 'מעשה בית דין בהליך אזרחי' הוצאת רמות-אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"א-1991, בעמ' 3). חרף זאת, במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, הכירה הפסיקה באפשרות תקיפה של פסק דין חלוט, כאשר העילה הקלאסית לביטול פסק דין אזרחי חלוט הינה זו של תרמית [ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, (תק-על 2007 (3), 4386) (19.9.07) (להלן: "עניין גת נ' מתיתיהו")]. יצוין, שפסיקת בית המשפט העליון אף הרחיבה והכירה עקרונית גם באפשרות לבטל פסק דין חלוט בשל ראיות או עובדות חדשות שנתגלו, ללא שנטענה מרמה [ע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני, פ"ד יג (2) 1497, 1501 (1959); דנ"א 79/01 עין גב- קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ [(], (29.11.01)]; ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז (3) 366, 371 (2003)]. וכך קבע בית המשפט העליון בעניין גת נ' מתיתיהו: "אין מנוס מלהכיר בכך שלעיתים, ומדובר במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, יש לאפשר תקיפה של פסק דין חלוט. העילה הקלאסית לביטול פסק דין אזרחי חלוט הינה זו של תרמית [...] כך למשל, ניתן לבטל פסק דין חלוט אם מתברר כי הפסק התבסס על עדות שנמצא לאחר מתן הפסק כי הייתה עדות שקר. הוא הדין אם פסק דין סמך על ראיה דוגמת מסמך, אשר הסתבר באיחור כי היה הוא מזויף (ר', שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 214-213 (1999); וכן ר', דנ"א 79/01 עין-גב נ' מקורות חברת מים בע"מ (לא פורסם, 29.11.01);רע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נ' שאול (לא פורסם, 14.1.98)). דוגמאות אלה בהחלט מבהירות מדוע אין לאמץ כלל נוקשה ומוחלט לפיו לעולם לא ניתן יהיה לתקוף פסק דין חלוט. ייתכן, שגם במקרה בו נתגלו ראיות חדשות, שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה לפני שניתן פסק הדין, רשאי בית המשפט לבטל פסק דין חלוט...". יישום הדין בענייננו טענת התובעים לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין נשענת על מספר אדנים, אדון בהם כסדרם: הסכם הפשרה לא אושר על ידי הנהלת המינהל; התובעים לא הסכימו להצעת הפשרה של המינהל, לא חתמו על הסכם הפשרה ו/או על יפוי כוח לעו"ד נבות ולא נכחו בדיון שהתקיים בבית המשפט; התובעים הסתמכו על הודעתו של עו"ד נבות לפיה הסכם הפשרה בטל לאור הטענה של זיוף חתימת התובע 4. איני מקבלת את הטענה לפיה יש לבטל את הסכם הפשרה מן הטעם שלא אושר על ידי הנהלת המינהל. עסקינן בהסכם אשר עבר את עינו הבוחנת של בית המשפט, אושר על ידו וקיבל תוקף של פסק דין; ודי לציין בהקשר זה שבהסכם הפשרה עצמו צוין ב"הואיל השלישי" כי ההסכם: "קיבל את אישור פרקליטות מחוז ת"א (אז') וועדת העיסקות של מינהל מקרקעי ישראל...". אשר על כן, אין מדובר בטענה כבדת משקל שבכוחה לאיין פסק דין חלוט ואני דוחה אותה. בהתייחס לשאר הטענות הנוגעות לסוגיית הסכמת התובעים להסכם הפשרה: התובע 2 העיד בתצהירו (סע' 9-8 ל-ת/1) שהוא השתתף בישיבה שהתקיימה במינהל מקרקעי ישראל מספר חודשים לפני שההסכם הוגש לבית המשפט, במהלכה התנגד בתוקף לוותר על חלקה 42. כמו כן העיד שעוה"ד נבות ניהל את המגעים והניסיונות להגיע לפשרה רק בנוגע לחלקות 24 ו-1, כשהתובעים מעולם לא התייצבו בבית המשפט ולא היו מודעים לחילופי הדברים במשא ומתן. לעדותו, מכתבו של עו"ד נבות מיום 30.12.93 אינו משקף את המציאות, שכן התובעים מעולם לא נתנו הסכמתם למינהל לוותר על חלקה 42 המשמשת למגורי המשפחה. כמו כן העיד שהתובעים מעולם לא ראו את הסכם הפשרה, לא חתמו עליו ולא הסמיכו את עוה"ד נבות לחתום עליו בשמם. לעדותו, לאור תוכן מכתבו של עו"ד נבות מיום 30.12.93, היו התובעים משוכנעים כי הסכם הפשרה בוטל, מה גם שהתובעים המשיכו להתגורר במקרקעין ולעבד את החלקה ללא הפרעה ומבלי שנדרשו לפנותה. בחקירתו בבית המשפט העיד התובע 2 (עמ' 14 שורות 25-23): "ת: ... כשאני מקבל מכתב מעו"ד נבות שאומר לי שפסה"ד בטל ומבוטל, אני מבין שפסה"ד בטל ומבוטל. אחרי זה לא קיבלנו שום מסמך או הערה לא מהמינהל ולא מעו"ד נבות. עו"ד נבות התפטר מהתיק...". בהמשך העיד (בניגוד לעדותו בתצהירו - סע' 11 ל-ת/1), שחלקה 42 היא בכלל שטח חקלאי (עמ' 14 שורות 32-31; עמ' 15 שורה 1; עמ' 18 שורה 32). לעדותו, רק לאחר שאביו נפטר, נודע לו שהתנהל הליך בבית המשפט (עמ' 15 שורות 29-28), והוא לא ידע שהתנהל משא ומתן בין אביו לבין המינהל בנוגע לחלקה 42 (עמ' 16 שורות 5-1). התובע 2 העיד שכשקיבל את המכתב מעו"ד נבות, התקשר אליו ואמר לו שהתובעים לא מסכימים, ולהבנתו עו"ד נבות ביטל את ההסכם (עמ' 17 שורות 7-3). מהמסמכים שצורפו לתצהיר התובע 2 והוגשו לבית המשפט עולה, שביום 31.10.93 שלח המנוח מכתב למינהל (נספח 13 ל-ת/1), בו צוין כי: "בועדת הפשרות סוכם ביום 10/5/93 שחלקה 42 בגוש 8891 תרשם בשם המדינה". בהמשך ביקש המנוח מהמינהל לאשר את שינוי ההסכמה כך שהוא יוותר על השטח שנפסק לבעלותו בחלקה 5 (מכוח פסק הדין מיום 12.11.72 ב-ת.א. 103/70) + 9 דונם בחלקה 1, תמורת וויתור המדינה על חלקה 42. מכאן, שלמצער היה המנוח מודע היטב, בזמן אמת, לסיכום הדברים בנוגע לחלקה 42, המשתקף בפרוטוקול ישיבת ועדת הפשרות, הגם שהסיכום הנ"ל לא נחתם על ידו ו/או על ידי מי מטעמו (נספח 8 ל-ת/1); וכעולה ממכתבו הוא ביקש לשנות את ההסכמות המפורטות בפרוטוקול. המינהל השיב למנוח ביום 4.11.93 שאין אפשרות להתייחס לבקשתו מכיוון שעדיין לא נחתם הסכם פשרה לגבי חלקה 42 (נספח 12 ל-ת/1). בסופו של יום, כעולה מהסכם הפשרה שהוגש לאישור בית המשפט ונחתם על ידי עו"ד נבות בשם התובעים, נותר הסיכום כפי שנקבע בישיבת ועדת הפשרות. ביום 30.12.93, יומיים לאחר אישור הסכם הפשרה, נשלח מכתבו של עו"ד נבות אל התובע 2, הנושא את הכותרת: "ביטול הסכם פשרה". מנוסח המכתב עולה, שעו"ד נבות קיבל מהתובעים עותק חתום של הסכם הפשרה שהוגש לאישור בית המשפט, לאור העובדה שהוא מציין כי: "בהמשך לשיחתנו הטלפונית בה הודעת לי כי כל אחייך ואביך חתומים על ההסכם ששלחת אלי...". כמו כן, עצם העלאת הטענה לזיוף חתימת התובע 4 על הסכם הפשרה, כמשתמע ממכתבו של עו"ד נבות, מחזקת אף היא את ההנחה שעו"ד נבות אמנם קיבל לידיו הסכם פשרה הנחזה להיות חתום בידי התובעים והמנוח. ודוק: אם רק התובע 4 הודיע לעו"ד נבות שחתימתו זויפה, כאשר מתנוססות על ההסכם חתימות נוספות, כלום אין פירושו של דבר ששאר התובעים אינם מתכחשים לאמיתות חתימותיהם? וכיצד מצב עניינים מעין זה מתיישב עם גרסתם לפיה מעולם לא ראו את ההסכם ולא חתמו עליו? אף הניסיון להיאחז במכתב המינהל מיום 20.1.94, כהוכחה לכך שהתובעים 4-2 לא נתנו יפוי כוח לעו"ד נבות לחתום על הסכם הפשרה מטעמם (סע' 12 לסיכומיהם; סע' 11 ל-ת/1), אין בו ממש. עיון במכתב הנ"ל מעלה, כי יפוי הכוח נדרש על ידי המינהל לצורך "המשך הטיפול בתיקים", בשלב שלאחר קבלת אישור בית המשפט להסכם הפשרה וניתן לשער שהכוונה היא לביצוע רישום הזכויות בהתאם לפשרה שהושגה. נוכח העובדה שהתובעים 4-2 מפנים (אמנם לא במפורש אך במשתמע) טענות קשות כלפי עו"ד נבות לפיהן הוא חתם על הסכם הפשרה בשמם בהיעדר הרשאה, לא נותר אלא לתמוה מדוע, למצער, לא זומן עו"ד נבות על ידי התובעים למתן עדות בבית המשפט. יש לציין כי מעיון בתיק עולה, שבא כוחם הקודם של התובעים, עו"ד כהן, הגיש לבית המשפט ביום 19.5.08 בקשה לזמן לעדות את עו"ד נבות (בש"א 10120/08), ובית המשפט (הרשם א' אורנשטיין) הורה למזכירות לזמנו (פרוטוקול הדיון מיום 7.12.08), אולם לא ברור מה עלה בגורלו של הזימון ועל כל פנים עו"ד נבות לא הגיע לעדות והתובעים לא הגישו בקשה נוספת בעניינו. כשנשאל התובע 2 בחקירתו בבית המשפט האם עו"ד נבות שיקר כשציין במכתבו שהתובע 2 שלח אליו את ההסכם, השיב: "אני לא רוצה להגיד שהוא משקר. אני לא אומר שהוא משקר" (עמ' 17 שורה 26). יתרה מזאת, אף התובע 4, אשר עו"ד נבות ציין במכתבו כי הוא זה שהודיע לו כי החתימה המופיעה בהסכם והנחזית להיות שלו, הינה מזויפת, - לא מסר תצהיר ולא העיד בבית המשפט. בנסיבות בהן עו"ד נבות לא נתבע ולא זומן למתן עדות בבית המשפט, לא ניתן לשפוך אור על השתלשלות העניינים שאירעה בעקבות מכתבו אל התובע 2 מיום 30.12.93. כמו כן לא ניתן להגיע לחקר האמת ולהסיק מסקנות כלשהן בנוגע לטענת זיוף החתימה של התובע 4, בנסיבות בהן הלה לא הגיש תצהיר ולא נשמע בבית המשפט. אכן, למקרא נוסח מכתבו של עו"ד נבות נראה לכאורה כי יש הגיון בטענתו של התובע 2 לפיה התובעים הבינו מהמכתב, שביטול הסכם הפשרה הינו עובדה מוגמרת, שניתן למנוע אותה רק במידה והתובעים יתייצבו במשרדו ויחתמו בפניו על ההסכם. אולם, לתצהירה של הגב' איילת חי, המשמשת כממונה מחוזית לרכישות והפקעות במינהל מקרקעי ישראל, צורף מכתבו של עו"ד משה שורר, מיום 9.6.2003, המופנה אל המינהל בשם התובעים 4-2 (נספח יד' ל-נ/3). במכתב אמנם חל שיבוש בין חלקה 41 לחלקה 42 (ר' האמור במכתבה של הגב' חי מיום 10.11.03 - נספח טו' ל-נ/3), אך עולה ממנו בבירור שההתייחסות אל הסיכום לפיו חלקה 42 נרשמה על שם מדינת ישראל, היא כאל עובדה מוגמרת מבחינת התובעים 4-2, הנלמדת מפנייתם למינהל בבקשה להנפיק להם חוזה פיתוח לגבי חלקה 42. במלים אחרות, - אין הכחשה של הסכם הפשרה. כשנשאל התובע 2 בחקירתו בית המשפט אודות פשר מכתבו של עו"ד שורר, ניסה תחילה להתכחש לעובדה שהמכתב נשלח בשם התובעים, ולאחר מכן השיב: "אז בסדר; הוא פנה ושלח מכתב" (עמ' 19 שורות 17-12). כפועל יוצא אפוא, טענת התובעים 4-2 כי הם סברו והאמינו שהסכם הפשרה בוטל בעקבות מכתבו של עו"ד נבות, אינה עולה בקנה אחד עם פנייתם אל המינהל בשנת 2003 במטרה להגיע להסדר במסגרתו ייחתם עימם חוזה פיתוח לגבי חלקה 42, כתחליף לפיצוי לו היה זכאי המנוח בגין הפקעת חלקות 5 ו-6. המינהל מצידו סירב להצעת התובעים 4-2, כפי שעולה ממכתבה של הגב' איילת חי מיום 29.2.04 (נספח טו' ל-נ/3), כשעמדתו היא שחלקה 42 נמצאת, רובה ככולה, בתחום משבצת קיבוץ חורשים. במכלול הנסיבות המתוארות לעיל, מתקבל הרושם לפיו התובעים 4-2 הכירו בקיומו של הסכם הפשרה במסגרתו עברה חלקה 42 לבעלותה של מדינת ישראל, אך משנכשל ניסיונם להגיע להסדר שיאפשר להם בכל זאת לעשות שימוש בחלקה הנ"ל, גמרו אומר לעתור לביטולו של ההסכם. המסקנה המתבקשת העולה ממסכת הראיות שנפרשו בפני בית המשפט היא, שהתובעים 4-2 לא הניחו תשתית ראייתית כלשהי לקיומו של טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, המהווה עילה לביטול פסק דין חלוט. אף הטענה שהועלתה בתצהירו של התובע 2 לטעות ו/או הטעייה בנוגע להליך שהתקיים בבית המשפט בסיומו אושר הסכם הפשרה (סע' 16 ל-ת/1), לא הוכחה ואינה משכנעת, ויפה לעניין זה קביעתו של בית המשפט העליון ב-רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור, (פ"ד נו (1) 577): "פסק דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק-דין אם בית-המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה - כגון היעדר גמירת-דעת - או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק". לאור מסקנת הדיון לעיל, מתייתר הצורך לדון בפלוגתא שעניינה רישום הזכויות בחלקה 42 על שם התובעים 4-2. בנוסף, אני דוחה את הסעד החלופי לו עותרים התובעים, להחזרת התביעה ביחס לחלקה 24 לפקיד ההסדר, לאור הכללת חלקה 24 בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. ו. היש לחייב את הנתבע 1 לפצות את התובעים 4-2 בגין הפקעת חלקות 5 ו-6 באמצעות רישום חלקה 42 על שמם או באמצעות החכרתה להם? לטענת התובעים, הם זכאים לקבל פיצוי אשר לא שולם למנוח מעולם, עקב הפקעת חלקות 5 ו-6 בידי המדינה. לעמדתם, סירובו של המינהל לפצותם באמצעות רישום חלקה 42 על שמם או לחילופין החכרתה להם, - אינו כדין. הנתבעים 4-1 אינם חולקים על זכאותם של יורשי המנוח לקבל פיצוי בגין זכויותיו בחלק מחלקות 5 ו-6 בגוש 8899, בהתאם לנוהלי המינהל, אולם לטענתם על-פי מדיניות המינהל ועקב מצוקת קרקעות, הפיצוי שניתן עבור המקרקעין הינו פיצוי כספי בלבד. הנתבעים 4-1 מוסיפים וטוענים, שהתובעים נמנעו מלמצות את ההליכים מול המינהל בטרם פנו לבית המשפט, ולפיכך יש להפנותם להשלמת ההליך מול מינהל מקרקעי ישראל. מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה, שהתובעים פנו למינהל בבקשה לקזז את הפיצוי בגין הפקעת חלקות 5 ו-6, תמורת חוזה פיתוח שייחתם עימם לגבי חלקה 42. המינהל סירב לפנייתם, ועמדתו כפי שהובאה לעיל היא שהתובעים יכולים לעתור לסעד בדמות פיצוי כספי בלבד. בנסיבות אלה, טענת התובעים לפיה סירב המינהל שלא כדין להחליף את הפיצוי הכספי בגין הפקעת זכויות המנוח בחלקות 5 ו-6, בהענקת זכויות בחלקה 42, נעדרת בסיס משפטי ואני דוחה אותה. לאור עמדת הנתבעים 4-1 כפי שהובאה בסיכומיהם, פתוחה הדרך בפני התובעים למצות את ההליכים בסוגיית הפיצוי הכספי, מול מינהל מקרקעי ישראל. ז. מה דין התביעה שכנגד? הנתבעות 9-5 עותרות, בראש ובראשונה, לסעד הצהרתי לפיו לא היה הסכם מתנה בתוקף בין המנוח לבין התובעים 4-2. לטענתן, המנוח מעולם לא הזכיר בפניהן את דבר קיומו של הסכם מתנה או הסכם אחר להעברת חלק מקרקעותיו לתובעים 4-2; כמו כן לעמדתן, עצם תפיסת החזקה במקרקעין ועיבוד הקרקע על ידי התובעים 4-2 אין בהם כדי להעיד על קיומה של מתנה, מאחר שמדובר בהשתלטות כוחנית וחד צדדית של התובעים מבלי לשתף את אחיותיהם. ברוח דברים אלה הגישו הנתבעות 5-9 לבית המשפט תצהירים זהים בנוסחם (נ/4, נ/5, נ/6, נ/7, נ/8). בסיכומים שהוגשו מטעמן, פורטו הטענות כלפי תוקפו של הסכם המתנה, כדלקמן: הסכם המתנה אינו ברור באשר לזהות המקרקעין אליהם הוא מתייחס; עצם הקביעה כי הסכם המתנה קביל אינה פוטרת את התובעים מהוכחת אמיתות תוכנו; אין מדובר בחתימתו של המנוח על הסכם המתנה ו/או על תזכיר התביעה; חתימת המנוח על הסכם המתנה נסתרת מתצהירו המאוחר של המנוח עצמו; המנוח לא קרא עברית, אך חתם על הסכם הכתוב בעברית והדבר מחזק את הטענה כי החתימה על הסכם המתנה אינה חתימתו. בהתאם להחלטתי מיום 22.7.10, הוגש מסמך המקור של הסכם המתנה מיום 8.9.72, אשר צורף לסיכומים שהוגשו מטעם התובעים. כמו כן ובהתאם לאותה החלטה, הוגש העתק תזכיר התביעה שהגיש המנוח ביום 11.5.75 במסגרת הליך הסדר המקרקעין, כשהמסמך המקורי הוגש לפקיד ההסדר. אשר לזהות המקרקעין: התובעים הגישו לבית המשפט אישור של המועצה המקומית כפר ברא מיום 2.5.86 (נספח א'3 ל-ת/1), לפיו חלקות 41 ו-42 בגוש 8891 מתוחמות בגבולות המתוארים בהסכם המתנה. כמו כן, בתזכיר התביעה מס' 22411 שהוגש על ידי התובעים 4-2 לפקיד ההסדר (נספח א' ל-ת/1) בהסתמך על הסכם המתנה, ובפרוטוקול ישיבת ועדת הפשרות של מינהל מקרקעי ישראל, ההתייחסות אל המקרקעין המתוארים בהסכם המתנה היא כחלקות 41 ו-42. די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעות 9-5 לזהות בלתי ברורה של המקרקעין אליהם מתייחס הסכם המתנה. אשר לסוגיית הוכחת אמיתות תוכן הסכם המתנה והחתימה עליו: ברגיל, נטל ההוכחה מוטל על התובע מכוח הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה". עם זאת, בנסיבות בהן: "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו" [י' זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, תשמ"ג-1983), בעמ' 50]. וכך נקבע ב- ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240, 261 (29.6.93)]: "כאשר צד מכחיש את חתימתו, על הצד השני נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה". וראה גם ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ (1) 499, 507 (25.8.96)]: "... המסתמכים על המסמך החתום לצורך הוכחת תביעתם, להוכיח את אמיתות החתימה". וכך נקבע ב-ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, [ (1.2.09)]: "בכל הקשור לטענת זיוף הסכם המכר, הרי שאין בעובדה כי המשיבים הם אלו שהעלו את הטענה האמורה כדי להעביר את נטל השכנוע בנקודה זו על שכמם, הואיל וטענת הזיוף שנטענה מפי המשיבים "אינה אלא הכחשה באמיתות המסמך" ומששימש המסמך להוכחת זכויותיהם של המערערים בשני-שליש מחלקה 1, עליהם גם הנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אוטנטי". בענייננו, הוגש כאמור מסמך המקור של הסכם המתנה, ואין ספק כי מדובר ב"ראיה הטובה ביותר" להוכחת תוכנו של המסמך, כפי שנקבע בע"א 9622/07 הולין נ' קופ"ח כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, מחוז הנגב, ( 30.5.2010): "הכלל שגובש עוד בשנים הראשונות להתפתחותה של שיטת המשפט הישראלית, הינו כי לשם הוכחת תוכנו של מסמך, יש להציג בפני בית המשפט את המסמך המקורי, שהינו 'הראיה הטובה ביותר' להוכחת האמור בו (ראו למשל ע"א 118/63 ראש העיר הרצליה נ' פישמן, פ"ד יז (4) 2805 (1963); ע"א 495/82 עמל הנגב בע"מ נ' מזור, פ"ד לט (3) 97 (1985)). ביסוד הכלל עומד החשש המסוים בנוגע למידת הדיוק ומידת האותנטיות הטמונים בראיה משנית לשם הוכחת תוכנו של מסמך. אכן, כוחו של מסמך נעוץ בהיותו "כתוב", כשהכתוב "מדבר בעדו". מן הראוי לאפשר למסמך לומר דברו ישירות לבית המשפט, כשכל "חציצה" בין המקור לבין בית המשפט מעלה את האפשרות לשיבוש תוכנו של המסמך, לאי דיוקים או להצגה של התוכן לפי נקודת ההשקפה והאינטרסים של הדובר (ראו יעקב קדמי על הראיות 589 (2003))". חיזוק נוסף לאמיתות תוכנו של הסכם המתנה ולחתימת המנוח עליו, ניתן למצוא בצוואת המנוח מיום 17.11.91 (נספח ו' ל-ת/1), מכוחה ניתן צו ירושה על ידי בית המשפט לענייני משפחה כפר סבא. בצוואתו חילק המנוח את כל נכסי דניידי הקבועים והרשומים על שמו, בין כל ילדיו היורשים. כמו כן נקבעה הוראה ספציפית לעניין מקרקעין הידועים כחלקה 29 בגוש 8887, אותם הוריש המנוח לתובע 4. אין חולק שהמקרקעין הידועים כחלקות 41 ו-42, אינם כלולים בצוואת המנוח, כשההסבר שבהחלט מתקבל על הדעת לכך הוא, שזכויות המנוח בחלקות הללו הועברו במתנה על ידו, כעשרים שנה עובר לכתיבת הצוואה, לתובעים 4-2 ועל כן לא נכללו בצוואתו. חיזוק נוסף להעברת החזקה בחלקות לתובעים נמצא בעדותה של הנתבעת 5 בחקירתה בבית המשפט, שכילדה צעירה היא זוכרת שהתובעים נטעו מטע זיתים בחלקה 42 והמנהג בכפר היה שהאבא נותן לבנים את האדמות ורק אחרי המוות עושים חלוקה לפי צו הירושה (עמ' 28 שורות 33-30; עמ' 29 שורות 4-1). כאמור לעיל, צו הירושה אינו כולל את חלקות 41 ו-42. יש להזכיר בהקשר זה את מכתבו של המנוח למינהל מקרקעי ישראל בו צוין שבחלקה 42 נטועים עצי זית (נספח 13 ל-ת/1). אף הטענה לפיה תצהיר שמסר המנוח לבית הדין השרעי בשנת 1985 (צורף כנספח ד' לסיכומי התובעים) סותר את הסכם המתנה משנת 1972, אינה משכנעת ואני מקבלת את עמדת התובעים בהקשר זה כי עסקינן בתצהיר שנמסר במסגרת סכסוך בין המנוח לבין אחיו בנוגע למקרקעין, כשברור, גם מעדות הנתבעת 5 בבית המשפט, שהתובעים הם אלה שהחזיקו בפועל בחלקות, עיבדו אותן ובנו עליהן בתי מגורים. איני מקבלת גם את טענת הנתבעות 9-5 לפיה העובדה שהמנוח לא ידע עברית, מהווה חיזוק לטענתן כי לא חתם על הסכם המתנה. לבית המשפט הוגשו מכתבים שהפנה המנוח למינהל מקרקעי ישראל, הכתובים בשפה העברית וחתומים על ידו (בערבית). האם פירושו של דבר שהמנוח לא חתם על המכתבים הללו? איני סבורה כן. המסקנה המתבקשת במכלול הראיות שנפרשו בפני בית המשפט היא, שהוכח, במידה הנדרשת במשפט אזרחי קרי עמידה במאזן ההסתברויות, שהסכם המתנה נחתם בידי המנוח ותוכנו אמת. סעד נוסף לו עותרות הנתבעות 9-5 הינו סעד הצהרתי לפיו כל חלקות המקרקעין הנזכרות בכתב התביעה שהגישו התובעים, לרבות חלקות 43, 24, 41, 42 ו-1, צריכות להירשם על שם כל היורשים, לרבות הנתבעות 9-5. ייאמר מיד, לגבי חלקות 41, 42, 1 ו-24- הסעד המתבקש אינו רלבנטי לאור קביעתי לעיל בנוגע לתקפות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, וכן לתקפות הסכם המתנה. לא מצאתי אזכור כלשהו לחלקה 43 בכתב התביעה, ואשר על כן אני דוחה את טענת הנתבעות 9-5 בהקשר זה. טענה נוספת בפי הנתבעות 9-5 היא כי כל פיצוי ו/או טובת הנאה בגין חלקות 5 ו-6 צריכים להתחלק בין כל היורשים, לרבות הנתבעות 9-5. קביעתי לעיל, לפיה יש למצות את ההליכים מול מינהל מקרקעי ישראל בנוגע לפיצוי הכספי בגין הפקעת זכויות המנוח בחלקות 5 ו-6, תקפה גם לגבי הנתבעות 9-5. ח. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעות ב- ת.א. 1647/05 וב-ת.א. 1648/05, - נדחות במלואן. התביעה שכנגד נדחית אף היא. התובעים 4-2 ישאו בשכ"ט עו"ד הנתבעים 4-1 בסכום כולל בסך 40,000 ₪. אין צו להוצאות בגין התביעה שכנגד. ביטול הסכם פשרהחוזהמקרקעיןביטול חוזהזכויות במקרקעיןהסכם פשרהפשרה