1. בהחלטה מיום 28.10.10 איפשרתי להגיש השלמת טיעון בשני עניינים. האחד הוא השפעתה של הוראת סעיף 15(א) לחוק השליחות על העניין. השני הוא מקור הסמכות של בית המשפט להתערב בשלב זה בשומות העצמיות ובהסכם עליהם מבוססים החיובים נשוא התובענה. עניינה של החלטה זו באותם עניינים. 2. עניינה של התובענה בהליכי גבייה שהוטלו על ידי המשיב, פקיד שומה ירושלים 3, בעניינו של המבקש. התובענה עוסקת גם בתוקפו של הסכם שומה שנחתם בשם רואה חשבון שמעון דיל (להלן - רו"ח דיל), ובין פקיד שומה, בעניינו של המבקש. לטענת המבקש, הסכם זה בטל ומבוטל. 3. אין מחלוקת, כי המבקש נתן לרו"ח דיל יפוי כוח לייצגו אל מול רשויות המס (נספח תצ/1 לתשובת המשיב לתובענה). המבקש הגיש באמצעותו דו"ח אישי לשנת 2002, ביום 30.7.03. המבקש טוען, בין היתר, כי ניתק קשר עם רו"ח דיל לאחר הגשת הדו"ח להחזר שומה לשנת 2004. לטענת המבקש, רו"ח דיל זומן בשנת 2006 ללא ידיעתו, לדיון במס הכנסה. עוד טוען המבקש, במהלך ההתדיינות חתם רואה החשבון ללא ידיעתו של המבקש, ללא הסכמתו ובלא שיהיה מוסמך לעשות כן, על הסכם שומה לשנים 2002 ו - 2004 (להלן - הסכם הפשרה). המבקש טוען בכתב התובענה, כי הסכם הפשרה נעשה לאחר שנותק הקשר והסתיים בפועל הייצוג של רואה החשבון, עם הגשת דו"ח לשנת 2004. המבקש חולק על כשרותו וסמכותו של רו"ח דיל לחתום בשמו על הסכם כאמור. המבקש טוען, כי יפוי הכוח לא התייחס, ולא נועד להתייחס, לחתימה על הסכמי פשרה. 4. סעיף 15(א) לחוק השליחות קובע, כי כל עוד לא ידע השלוח על סיום השליחות, זכאי הוא כלפי השולח לראותה כנמשכת. סעיף 15(ב) קובע, כי לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת. 5. (א) אין חולק כי המבקש נתן יפוי כוח לרו"ח דיל. יפוי הכוח לא הוגבל בזמן. הוא סב על יצוג המבקש בפניי מס הכנסה. אין ראייה או טענה כי במועדים הרלוונטיים לעניין, המבקש הודיע למס הכנסה על ביטול יפוי הכוח. מנקודת מבט זו, זכאי מס הכנסה לראות את השליחות כנמשכת, על פי הוראת סעיף 15(ב) לחוק השליחות. מסקנה זו מתחזקת נוכח האמור ביפוי הכוח, לפיו "ייפוי כוח זה תקף כל עוד לא הודעתי על ביטולו". עצם חלוף הזמן מאז החתימה על יפוי הכוח (8.5.02) ועד החתימה על הסכם הפשרה (ינואר 2006) אינה משנה מכך. לכן, טענת המבקש בדבר ניתוק הקשר וסיום בפועל של הייצוג, גם אם היא נכונה במישור יחסיו של המבקש עם רו"ח דיל, אינה יכולה להועיל לו במישור יחסיו עם מס הכנסה, נוכח הוראת סעיף 15(ב) האמורה. (ב) אציין, כי המבקש כורך עניין זה בטענותיו לגופו של הסכם הפשרה. לא שוכנעתי, כי יש בטענות האמורות, בלא שאני מחווה דעה עליהן לגופן, כדי לשנות לניתוח הנוגע לחוק השליחות. הוא הדין בכך שמדובר בהסכם שעניינו מס. 6. (א) בכך לא מסתיים הדיון. סעיף 5(א) לחוק השליחות קובע כי שליחות אינה חלה, באין הרשאה מפורשת לכך, על פשרה. לא הוצגה הרשאה כאמור. ההרשאה שניתנה הינה כללית, ומתייחסת ל"כל פעולה שהינה בסמכותו לפי החוק בקשר לכל אותן הפעולות שאני רשאי וחייב לעשותן לפי פקודת מס הכנסה ....". במצב זה, קיימת, לכל הפחות, שאלה ראויה לבירור האם הסכם הפשרה, שנחתם על ידי רו"ח דיל, נחתם בחוסר סמכות, כטענת המבקש בכתב התובענה. בהקשר זה, לא נעלמו מעיני טענות מס הכנסה כי לכתחילה לא העלה המבקש טענה לעניין זה (ראו נספחים תצ/4, תצ/5 לכתב התשובה). איני מכריע בטענות אלה ובמשקלן. אין בהן כדי למנוע קיומה של שאלה ראויה לבירור בעניין זה (וראו האמור בסעיף 16 לכתב התשובה, ואת נספח תצ/6 לכתב התשובה). (ב) לא נעלמה מעיני טענת המשיב, המבוססת על סעיף 34 לתצהיר אלון יוניוב, מנהל תחום רכז בכיר אצל המשיב, כי חתימה על הסכמי פשרה עם המשיב היא דבר שבשיגרה. אני מוכן להניח, בלי לפסוק, כי כך הוא. אין בכך כדי לגרוע מתוקפה של הוראת הדין בעניין זה. המצב אינו שונה בהקשר הנדון, מזה הקיים בהליכי משפט, המסתיימים גם הם, לא אחת, בפשרה. עובדה זו אינה גורעת מן הצורך במילוי הוראות הדין לצורך הסמכה לפשרה. 7. אשר למקור הסמכות להתערב בשומות ובהסכם עליו מבוססים החיובים נשוא התביעה. המבקש טוען בכתב הבקשה כי הסכם השומה כולל שורה ארוכה של טעויות בסיסיות ומשקף עוול כבד וחוסר צדק לתובע. בשל כך, טוען המבקש כי חוייב במס ביתר. טענתו של המבקש לעניין זה היא, בעיקרה, טענה לטעות בדין. ככלל, הנטל הרובץ על המבקש לבטל הסכם פשרה הינו נטל לא קל. עם זאת, טעות בדין הינה עילה אפשרית לביטול הסכם פשרה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973; ראו גם ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513 (1994)). 8. אין בפניי טיעון של המשיב לפיו המבקש אינו יכול, נוכח הוראות פקודת מס הכנסה, לפנות לבית המשפט בהליך שעניינו ביטול הסכם הפשרה, העומד בבסיס חיובו במס. במצב זה, קיימת סמכות להידרש לתובענה. זאת, בלא שאני מחווה דעה לגוף טענותיו של המבקש לעניין טעות בהסכם, טענות השנויות במחלוקת בין הצדדים. 9. לא נעלמה מעיני האפשרות, כי המדובר, על פי אמות המידה הרלוונטיות, בטעות שעניינה כדאיות בלבד. הטעות הנטענת היא כי במקום לבקש פריסה קדימה של קיצבת נכות שקיבל המבקש, נתבקשה פריסה אחורה. המדובר גם לשיטת בא כוח המבקש בטעות בתכנון מס, אשר גרמה לנישום מס גבוה. השאלה האם מדובר בטעות בכדאיות גרידא, אף היא שאלה הטעונה בירור, ואין מקום כי אכריע בה באופן סופי וממצה בשלב הנוכחי. עם זאת, לא ניתן לקבל את טענת המבקש כי טעות בכדאיות מאפשרת ביטול הסכם, כאשר הצד שכנגד הוא מס הכנסה. טענה זו אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), המוציאה במפורש טעות בכדאיות מגדריה של טעות אופרטיבית, לעניין קיומה של עילה לביטול חוזה. 10. לא נעלם מעיני גם כי לטענת המשיב, נגועות טענותיו של המבקש לעניין אופן הפריסה של הסכום שבמחלוקת בשינוי חזית. הטענה לא עלתה בכתב התובענה או בתצהיר שצורף לה. היא עלתה בתצהיר של רואה חשבון שהוגש על ידי המבקש. עם זאת, באין התנגדות של המשיב להגשת התצהיר האמור, דין טענת שינוי החזית להידחות (ראו בהקשר זה תגובת המשיב מיום 18.10.10). 11. התוצאה היא, כי דין ההליך שבפניי להימשך, כאשר מסגרת הדיון כפופה לקביעות דלעיל. תזכורת במעמד הצדדים, לשם תיאום מועד לחקירות המצהירים, תתקיים ביום 12.4.11 שעה 9:30 בבית המשפט ברח' חשין 1. נוכח המסקנות אליהן הגעתי, אין מקום לחיוב מי מהצדדים בהוצאות. ביטול הסכם פשרהחוזהמיסיםביטול חוזהמס הכנסההסכם פשרהפשרה