פתח דבר הבקשה המונחת בפני, הינה בקשה להורות לב"כ הנתבעת, עו"ד ניסן ויסמן, אשר משמש ככונס נכסים משותף, כמפורט להלן, לחתום על מסמכיה של תוכנית לחלוקת מקרקעין, וזאת בהתאם להסכם פשרה שקיבל ביום 12.4.10 תוקף של החלטה, במסגרת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. רקע עובדתי התובעת והנתבעת הינן בעלים במשותף של מקרקעין בשטח של 16,497 מ"ר, המצויים בפתח-תקוה, והידועים כחלקה 5 בגוש 6367 (להלן - המקרקעין). על פי נסח רישום המקרקעין, אשר צורף כנספח א לכתב התביעה, בבעלותה של התובעת 11497/16497 מהחלקים במקרקעין, ובבעלות הנתבעת 5000/16497 מהחלקים במקרקעין. ביום 11.9.08, הגישה התובעת תביעה בתיק זה לפירוק שיתוף במקרקעין בדרך של חלוקה בעין (להלן - תביעת פירוק השיתוף). תביעת פירוק השיתוף התבססה על חוזה שכירות, שנחתם בין התובעת לנתבעת ולצדדים נוספים, עוד בשנת 1949, שנועד - לטענת התובעת - לבצע את חלוקת המקרקעין, ועל פיו נהגו - למעשה - הצדדים במשך כ-60 שנה (להלן - חוזה השכירות) (סעיפים 3-5 לתביעת פירוק השיתוף), וכן על בסיס הסכם שיתוף, שנחתם בין התובעת לנתבעת בתחילת 1997 (להלן - הסכם השיתוף), שעיגן - לטענת התובעת - מחדש את תנאי חוזה השכירות (סעיף 10 לתביעת פירוק השיתוף). בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי אינה מתנגדת לעצם חלוקת המקרקעין בעין, ברם לטענתה, הפירוק אינו יכול להיות מבוצע על בסיס מפת החלוקה מטעם התובעת. זאת משום, שמפה זו, הנסמכת על תשריט משנת 1949, שצורף לחוזה השכירות ומאוחר יותר גם כנספח להסכם השיתוף, אינה משקפת חלוקה נכונה בהתאם לזכויות הקנייניות של הצדדים במקרקעין, ואינה לוקחת בחשבון הפקעה שבוצעה בשטח המקרקעין. לטענת הנתבעת, רק מפת מודד מוסמך, שקיבלה את אישור הועדות הרלבנטיות, יכולה לשמש בסיס לחלוקת המקרקעין (סעיפים 1, 3 ו-14 לכתב ההגנה). ביום 9.2.10, הגישו ב"כ הצדדים בקשה מוסכמת ליתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו במסגרת תביעת פירוק השיתוף (להלן - הסכם הפשרה) ולמינוי ב"כ שני הצדדים ככונסי נכסים משותפים לשם ביצוע האמור בהסכם הפשרה. ביום 12.4.10 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (להלן - פסק הדין). בהתאם להסכמת הצדדים מונו ב"כ הצדדים, עו"ד עופר אלבוים ועו"ד ניסן ויסמן, ככונסי נכסים. כונסי הנכסים לדווח על פעילותם בתוך 60 יום. יצויין, כי בהסכם הפשרה נאמר - בין השאר - כדלהלן: "בהמשך לפגישה שהתקיימה במשרדנו ביום 30.11.09, ולשיחותינו הטלפוניות, הנני להעלות על הכתב את ההבנות אשר הושגו ושיש בהן כדי לסיים המחלוקות בין הצדדים, והכל כדלקמן: 1. הצדדים יחלקו בעין את חלקה - 5, בגוש - 6367, בלבד (המקרקעין-נ"ש) (ולא את חלקה 6 בגוש 6367) באופן ששני הצדדים יישאו בהפקעות במצב הקיים לפי היחס הרשום בלשכת רישום המקרקעין, של 5000/16497 מהחלקים במקרקעין בבעלות ספם (הנתבעת-נ"ש) ו- 11497/16497 מהחלקים במקרקעין בבעלות אשד איגרא" (התובעת-נ"ש). ביום 21.6.11, הגיש ב"כ התובעת, בתפקידו ככונס נכסים, בקשה להורות לעמיתו, כונס הנכסים האחר, לחתום על מסמכי התוכנית לחלוקת המקרקעין. לחילופין, ביקש ב"כ התובעת, להורות על פירוק השיתוף בדרך של מכירה פומבית, במידה וחלוקת המקרקעין בעין לא תצלח. ביום 7.7.11, הגיש ב"כ הנתבעת בקשה להמצאת כל המסמכים והמפות עליהם התבקש לחתום. ביום 9.1.12, הגיש ב"כ התובעת בקשה נוספת להורות לב"כ הנתבעת בתפקידו ככונס נכסים לחתום על מסמכי התכנית. טענות התובעת בבקשה מעיון בכלל בקשותיה של התובעת בענין זה, לרבות כתב סיכומיה, עולה, כי בפי התובעת מספר טענות: · הנתבעת בסירובה לחתום על תכנית לחלוקת המקרקעין מפרה את פסק הדין. · הנתבעת מחוייבת לחתום על מסמכי התכנית מכח חתימתה על הסכם הפשרה ומכח פסק הדין, שנתן תוקף להסכם הפשרה, וכל טענותיה בשלב זה נועדו למנוע את חלוקת המקרקעין תוך גרימת נזק ופגיעה בזכויותיה של התובעת. · תכנית החלוקה, כפי שהוסכם, בצירוף כל נספחיה, לרבות תשריט חלוקה, הועברו לכונס מטעם הנתבעת לחתימה עוד ביום 22.8.10. · התנהלות הנתבעת מסכלת ביצוען של עסקאות מצד התובעת ביחס למקרקעין ובכך מונעת הנתבעת מהתובעת מימוש זכויותיה הקנייניות במקרקעין. · הסיבה בגינה מסרבת הנתבעת לחתום על תכנית החלוקה, הינה כי התכנית שהוכנה על ידי האדריכל מר שמואל רווה (להלן - האדריכל רווה) "לא ניתקה את החלקות" ואינה מהווה תכנית חלוקה כדין, כאשר הנתבעת טוענת, כי הכניסה לחניה של חלקת הנתבעת הינה דרך מגרשה של התובעת. לטענת התובעת, סיבה זו התגלתה לראשונה בכתב ההגנה, שהגישה הנתבעת, במסגרת תביעה נזיקית שהגישה התובעת לבית משפט המחוזי (מרכז) בת"א 14433-08-11 בגין הפרת הסכם הפשרה. אלא, שלטענת התובעת, מינויו של האדריכל רווה הוסכם מראש בין הצדדים במסגרת פסק הדין והפשרה, וכל טיעון העומד בסתירה לכך, כיום, אינו ראוי להישמע. האדריכל רווה הכין את תכנית החלוקה באופן המשקף נכונה את הוראות הסכם הפשרה וזכויות הצדדים. בנוסף, ולגופו של ענין, התובעת טוענת, כי יצירת כניסה משותפת למקרקעין ורישום זיקת הנאה הינה דרך מקובלת ושכיחה בעת חלוקת מקרקעין, וכל טענות הנתבעת הינן בבחינת נסיון "למשוך זמן" ולעכב את החלוקה. · אף בהעדרו של הסכם בין הצדדים, הכלל בתביעות פירוק שיתוף הינו - תמיד - העדפת חלוקה בעין על פני מכירת המקרקעין וחלוקת התמורה, ככל שהדבר אפשרי. · ככל שבית המשפט יורה על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של מכירה, יש להעמיד את חלקי הצדדים מתוך תמורת המכירה באופן הבא: הנתבעת תהא זכאית ל -20% מהתמורה, ואילו התובעת תהא זכאית לקבל 80% מהתמורה. בכל מקרה, הסעד המבוקש במסגרת תביעת פירוק השיתוף היה ועודנו פירוק שיתוף בדרך של חלוקת המקרקעין בעין. טענות הנתבעת מעיון בכלל טענות הנתבעת, לרבות בכתב סיכומיה, עולות הטענות הבאות: · עד היום, לנתבעת לא הוגשה מפת חלוקה שהוסכמה על ידי הצדדים לשם חתימה. התובעת המציאה לידי הנתבעת מסמכים ומפות לחתימה, שאין להם כל קשר להסכם הפשרה שנחתם על ידי הצדדים ושקיבל תוקף של פסק דין. · המסמכים, שהנתבעת נדרשה לחתום עליהם, הם מסמכים אשר אינם מבצעים חלוקה מלאה של החלקה ומשאירים את הצדדים כרוכים זה בזה. · לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, נתגלעו מחלוקות לגבי דרך וצורת הפירוק: מפות החלוקה לא עמדו בדרישות החוק - לא נעשו כנדרש על ידי בעלי מקצוע, ואף לא נחתמו על ידם, ולא הוצגו מפות חלוקה סופיות חתומות על ידי כונס הנכסים מטעם התובעת. כמו כן, דרך הפירוק, המוצעת בתכניתו של האדריכל רווה, כורכת בין הצדדים, כאשר הכניסה לשטח הנתבעת תיעשה דרך שטחה של התובעת ובשליטתה, בעוד מטרת הנתבעת הינה לנתק כל קשר עם התובעת. לטענת הנתבעת, ביצירת כניסה משותפת על חלקת התובעת ובשליטתה, כאמור לעיל, יש כדי לפגוע בצורה קשה בנתבעת. הנתבעת טוענת, כי בהסכם הפשרה אין ולו "חצי הסכמה", כלשונה, בנוגע לחלוקה בעין שתכלול זיקות הנאה. בנוסף, התכנית גורעת מזכויות הבניה של הנתבעת בכ- 1000 מ"ר, כך שזכויות הנתבעת נפגעות במתווה אותו התובעת מנסה לקדם. · הבקשה הוגשה כבקשה מטעם התובעת ולא כבקשה למתן הוראות מטעם הכונס. מרגע מינוי כונס הנכסים, בין התובעת לנתבעת אין כל יריבות. · על הנתבעת מקובלת הצעתה החלופית של התובעת, להעמדת המקרקעין למכירה וחלוקת התמורה בין הצדדים. עם זאת, לטענת הנתבעת, חלוקת כספי התמורה צריכה להעשות על פי זכויות הקניין של הצדדים, כפי הרשום בנסח רישום המקרקעין, על בסיסן נערכו חוזה השכירות והסכם השיתוף, ולא כנטען על ידי התובעת. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וכלל המסמכים שהובאו בפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. עיון בהוראות הסכם הפשרה, כי הצדדים הסכימו ביניהם, שהמקרקעין יחולקו בעין, תוך שההסכם מפרט את עיקרי תכנון החלוקה, ובכלל זה המגרש שיקבל כל אחד מהצדדים לאחר החלוקה, ומה יהיו גבולותיו. כמו כן, בסעיף 4 להסכם הפשרה נאמר, כי "החלוקה כאמור תתבצע על ידי אדריכל שמואל רווה ותרשם בפנקסי המקרקעין". בסעיף 7 להסכם הפשרה נאמר עוד: "מוסכם כי היה ויבוטלו אילו מההפקעות הקיימות ו/או יופקעו שטחים נוספים, אזי גם לגבי ההפקעות המבוטלות ו/או החדשות, ככל ויהיו, ישמר היחס הרשום בלשכת רישום המקרקעין, כאמור בסעיף 1 לעיל". אכן עסקינן בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. על סופיותן של פשרות עמד בית המשפט בהרחבה בע"א 2495/95, בן לולו נ' אטראש ואח', פד"י נא(1)577, 590-591, שם נאמר: "... ניתן להגדיר פשרה כ'הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מהצדדים על חלק מטענותיהם' ... אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לענין נושא הפשרה ... מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו ונטלת ממנה את טעם קיומה ... מדברים אלה עולה, כי יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה". אמנם הסכמים, שקיבלו תוקף של פסק דין, כבמקרה שלנו, ניתנים לביטול, ככל שנפל פגם בכריתתם. כפי שנאמר בענין זה בע"א 2495/95 הנ"ל, בעמ' 588-589: "פסק דין בהסכמה הוא 'הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על ידי הצדדים' ... בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם ... בין היתר ניתן לבטל פסק דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק דין ...". בענייננו, הנתבעת אינה טוענת כי נפלו פגמים בכריתת הסכם הפשרה, דוגמת טעות, הטעיה או מרמה. טענות הנתבעת מתמצות כולן בהשגות לגבי מפת החלוקה ותוצאות חלוקת המקרקעין בעין - חלוקה שהנתבעת, לכאורה, הביעה הסכמה מפורשת לה בהסכם הפשרה, כאמור לעיל. יפים לענין זה דברי בית המשפט בע"א 2495/95 הנ"ל, בעמ' 592: "שיקולים אלה יפים גם מקום בו מועלית טענה שלפיה הסכם הפשרה נכרת מתוך טעות לגבי הפגיעה שנגרמה. ברור, כי אם תינתן לבעלי דין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה שבהם התקשרו, כל אימת שיסתבר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה. לא יהיה לבעלי דין נתבעים - למשל חברות ביטוח - כל תמריץ להתקשר בפשרות. לכן, מעירים פרידמן וכהן כי 'מובן שאם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו, שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, אין מקום לטענת טעות' ... מכך עולה, כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד". כן ראה את שנאמר לאחרונה בע"א 816/11, שירותי בריאות כללית נ' משה ברנשטיין, לא פורסם, בסעיף 6 לפסק הדין: "הלכה היא כי רק טעמים כבדי משקל עשויים להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. זאת בראש ובראשונה בשל הרצון לעודד פשרות ... אחת מן הטענות הנפוצות בהן נעשה שימוש בנסיון לבטל הסכמי פשרה, הינה כי ההסכם נגוע בטעות או הטעיה. על מנת לעודד פשרות באופן כללי ועל רקע המגמה שלא לעודד הליכים לביטול הסכמי פשרה (מחמת עקרון סופיות הפשרה), נקבע בפסיקה כי אם מדובר בטעות בחלוקת הסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים להסכם, לא יהיה בכך, ככלל, כדי להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין". יחד עם זאת, נראה כי במקרה זה המצב שונה. אין מדובר בהסכם פשרה רגיל. המדובר בהסכם פשרה, שנכרת במסגרת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, כאשר הצדדים הסכימו ביניהם על אופן פירוקו של השיתוף באמצעות חלוקה בעין. ברע"א 1017/97, רידלביץ' נ' מודעי, פד"י נב(4)625, 637 ואילך, נאמר: "ומה באשר לשוני בין שני סוגי הפירוק, אותו שוני שבגדריו - כפי שראינו - יפעיל בית-משפט את סמכותו להורות או שלא להורות על רישומו של בית כבית משותף? בפירוק מקרקעין סתם נפרדים השותפים לחלוטין איש מעל רעהו - 'אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה' - ואילו במודל הבית המשותף מוסיפים השותפים להיות קשורים ושותפים זה-לזה ברכוש המשותף. במקרקעין סתם נוצרת הפרדה נחרצת וברורה בין השותפים-לשעבר, בעוד אשר על דרך רישומו של בית כבית משותף מוסיפים השותפים-לשעבר להיות קשורים זה-בזה ושותפים זה-לזה ברכוש המשותף של הבית המשותף ... שוני זה מביא לכך שבעניינו של בית משותף נוסף גורם של המשך מגע אישי-קנייני - השותפים-לשעבר ממשיכים להיות שותפים בקניין, הגם שהקניין מצומצם יותר בהיקפו - גורם שאינו בנמצא בחלוקה בעין של סתם מקרקעין. על רקע זה ניתן להסביר את סמכותו של בית-המשפט שלא להורות על רישומו של בית בפנקס הבתים המשותפים. ובלשונו של מ"מ הנשיא השופט לנדוי בפרשת רוטשילד (ע"א 587/78, רוטשילד ואח' נ' פרנק, פ"ד לג(3) 33, בעמ' 37): "... אין ברישום הבית כבית משותף חלוקה שלמה בעין, כי הרי הבעלים עדיין מוסיפים להיות קשורים זה לזה עקב שיתופם ברכוש המשותף. סבורני שמשום כך, או גם משום כך קבע המחוקק בסעיף 42, בניגוד ללשון ההחלטית של הסעיפים 39 ו-40 כי בית-המשפט רשאי לצוות על פירוק השיתוף בדרך של רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים". פירוק שיתוף במקרקעין נועד להרחקת השותפים זה-מזה, ובייחוד אמורים הדברים בשותפים שהם צהובים זה-לזה. ואולם, רישומו של בית כבית משותף במקום שריב ומדנים הם מנת-חלקם של השותפים, עלול לקיים את הרוח הרעה לזמן בלתי מוגבל, ושומה עלינו להרחיק עצמנו מכך. מכאן הסמכות שהקנה המחוקק לבית-המשפט שלא להורות על רישומו של בית כבית משותף. ... הנה-כי-כן, הפרימאט של חלוקה בעין הוא כה-חזק וכה-אמיץ, עד שבכוחו להדביר כל שיקולים-שכנגד, אלא אם יימצא לו לבית-המשפט כי בנסיבותיו של עניין פלוני עשיית צדק לאחד מן הבעלים המשותפים תובעת אחרת". נראה כי מדברים אלו ניתן גם להסיק למקרים כדוגמת המקרה דנן. מטרתו של פירוק השיתוף הוא ניתוק הקשר שבין השותפים. בעניין שיתוף במקרקעין נאמר על ידי יהושע וייסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגמות והישגים, ירושלים תש"ל-1970, עמ' 50: "היחס של שותפות במקרקעין אינו זוכה לאהדה מרובה בקרב שיטות המשפט השונות. זהו יחס הטומן בחובו זרעים של ריב ומדון, ויכולתם של בתי המשפט להבטיח שלום בין השותפים, תוך שמירה על המשך יחס השיתוף מוגבלת למדי. מסיבה זו משתדלות שיטות המשפט השונות להקל על הבאת יחס השיתוף לקיצו... גם חוק המקרקעין הולך בעקבות שיטה זו". בעניין זה נאמר בבע"א 319/74, רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' פיין, פד"י ל(1)454, 457: "המדיניות החקיקתית המונחת ביסוד ההוראה הזאת היא לא רק ששיתוף במקרקעין עלול לגרום לריב ומדנים ..." כל פירוק שלא יביא לקיצו את הקשר שבין השותפים, ויותיר אותם כשהם תלויים זה בזה, אינו רצוי ואינו עולה בקנה אחד עם המדיניות החקיקתית, שבאה לידי ביטוי בחוק, ואשר אינה אוהדת יחסי שיתוף במקרקעין, אשר עלולים להביא לחיכוכים ומדנים בין השותפים. העולה מכך, שיש להעדיף דרך של פירוק שיתוף, אשר לא תותיר את השותפים, כשהם תלויים זה בזה. במקרה דנן הגיעו הצדדים להסכמה אודות אופן פירוק השיתוף, כאשר הפירוק יבוצע באמצעות חלוקה בעין. אין בהסכם הפשרה הסכמה למצב בו כניסתו של מי מן הצדדים לחלק, שיוקצה לו במקרקעין, דרך חלקו של האחר. עתה מונחת לפתחי תכנית חלוקה, שבהתאם לאמור בה, הכניסה לחלקה של הנתבעת יהיה דרך חלקה של התובעת תוך רישום זיקת הנאה. דרך חלוקה שכזו, שלגביה לא מצאתי הסכמה של הצדדים, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם הפשרה ונוגדת את גישת המשפט הישראלי ליחסי שיתוף במקרקעין, כמתואר לעיל. לפיכך החלוקה בהתאם למתווה שבתכנית החלוקה המונחת בפני איננה רצויה ונראה שאף אינה עולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים לנתק הקשר ביניהם. אשר על כן, הבקשה נדחית. ב"כ התובעת יבהיר בתוך 30 יום ממועד קבלת ההחלטה, האם תכנית החלוקה של האדריכל רווה הינה האופן היחיד בו ניתן לבצע פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין, שאם כך הם פני הדברים לא יהיה מנוס מפירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין. נקבע לת"פ בעוד 35 יום מהיום. המזכירות תעדכן ביומן. ביטול הסכם פשרהחוזהמקרקעיןביטול חוזההסכם פשרהפשרה