כללי 1. בפני תביעה למתן צו הצהרתי אשר יורה על בטול או שינוי הסכם פשרה מיום 20.5.01 שעניינו פיצויים ששולמו לעיזבון עקב תאונת דרכים קטלנית. הרקע לתביעה הוא ההלכה הפסוקה בדבר זכאות עיזבון לפיצוי בגין "השנים האבודות", כפי שנקבעה בע"א 140/00, 550/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4) 486 (15.3.04) (ולהלן גם: "עניין אטינגר" או "הלכת אטינגר" או "הלכת השנים האבודות"). התביעה מבוססת על טענה בדבר הפרת חובת גילוי של הנתבעות כלפי התובעים. העובדה אותה אמורות היו הנתבעות, ובמיוחד הנתבעת 1 (ולהלן גם: "הנתבעת"), לגלות לתובעים, כנטען, היא עצם הגשת הערעור לבית המשפט העליון בעניין אטינגר, זאת לאור כך שהנתבעת הייתה אחת המבטחות שהיו מעורבות בעניין אטינגר. אי הגילוי הביא, כנטען, לכך שתביעת העיזבון סולקה, כשלוש שנים טרם הלכת אטינגר, ללא מרכיב של פיצוי בגין השנים האבודות. מכאן הבקשה להורות על ביטולו, סיוגו או שינויו של ההסכם, כך שהעיזבון יהא זכאי לפיצוי גם בגין השנים האבודות. 2. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעים נשמעה עדותם של התובע 2 (להלן גם: "התובע") ושל מר אבנר הררי, ראש אגף חובה וחבויות בנתבעת במועדים הרלוונטיים. מטעם הנתבעות נשמעה עדותה של עו"ד שרה פרידמן, עובדת מחלקת התביעות של הנתבעת במועדים הרלוונטיים. העובדות העיקריות אינן שנויות במחלוקת של ממש והן תפורטנה להלן. העובדות 3. ביום 1.5.00 נהרגה בתאונת דרכים בתם של התובעים 1-2, המנוחה תחיה רוקח, כבת 17 ביום מותה. הרכב בו נסעה המנוחה היה מבוטח בהתאם להוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 בשמשון חברה לביטוח בע"מ, אשר הנתבעת היא חליפתה, בפוליסה בה השתתפות הנתבעת 2 היא 50%. התובעים 1-2 הם יורשיה של המנוחה. ביום 22.10.00 פנה עו"ד נחום פלדמן ממשרדו של עו"ד יהודה אשכנזי בשם התובעים לשמשון חברה לביטוח בע"מ בדרישה לפצות התובעים בשל מות המנוחה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). יצוין כבר עתה כי במסגרת ראשי הנזק שפורטו במכתב הדרישה לא צוין ראש נזק של השנים האבודות. בעקבות דרישה זו החלה חליפת מכתבים בין עו"ד פלדמן ובין עו"ד פרידמן, אשר טיפלה בדרישה מטעם הנתבעות. בסופו של דבר, לאחר מספר מכתבים, הצעות והצעות נגדיות, הסכימו הצדדים על פיצוי העיזבון בסכום של 52,500 ₪. ביום 20.5.01 חתמו התובעים 1-2 על "שטר פיטורין והסכם סופי ומלא" (ולהלן גם: "הסכם הפשרה" או "ההסכם"). במסגרת ההסכם צוין, בהתאם לדרישת עו"ד פלדמן, כי הוא "מתייחס לתביעת העיזבון בלבד, ואין באמור בו משום ויתור על זכותם של קרובי משפחת המנוחה לתבוע נזקיהם האישיים כנפגעים או על פי הלכת אלסוחה". עוד יצוין כי בשולי ההסכם מצוי אישורו של עו"ד פלדמן כי ההסכם נחתם בפניו לאחר שהסביר לחותמים "הסבר היטב את תוכנו ואת כל התוצאות הנובעות ממנו". 4. ביום 9.6.04, למעלה משלוש שנים לאחר מכן, פנו התובעים לנתבעות והודיעו להן כי אינם רואים עצמם מחויבים להסכם וכי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפסדי העיזבון בשנים האבודות, זאת על רקע הלכת אטינגר אשר ניתנה ביום 15.3.04. הנתבעות סרבו לדרישת התובעים לחזור בהם מההסכם. מכאן התביעה שבפני. 5. התובע בתצהירו ציין כי הוא ורעייתו לא היו מעורים בפרטי המשא ומתן שנוהל עם הנתבעות וכי לאחר המשא ומתן "המליץ לנו בא כוחנו דאז להסכים לחתימה על כתב הויתור". עוד ציין כי אילו הוא ורעייתו היו יודעים "כי הוגש לבית המשפט העליון ערעור עקרוני בעניין ה"שנים האבודות" וכי קיים סיכוי שבית המשפט העליון ישנה ההלכה הקיימת ...לא היינו מוכנים לסלק את תביעת העיזבון מבלי לקבל פיצוי משמעותי של העיזבון בגין שנותיה האבודות הרבות של בתנו". בחקירתו אישר כי לא נמסר לו דבר טרם חתימת ההסכם אודות הדיון בעניין אטינגר, גם לא על ידי באי כוחו: "למיטב זכרוני, ובזה אני בטוח, לא נמסר על ידי עו"ד אשכנזי או עו"ד פלדמן" (עמ' 8 שורות 24 -25). וכן - "לו הם היו אומרים לי שיש ערעור כזה משמעותי בביהמ"ש העליון אני הייתי אומר ... נעצור, נחכה". (עמ' 8 שורה 26). בהמשך חקירתו אמר: "העובדה שעורכי דין יכולים לייצג אותי ובו זמנית לייצג חברת ביטוח אחרת, ובנושא כה דרמטי של הלכת אטינגר, ברור לחלוטין שעורך דין, אפילו אם הוא יודע על הערעור, הוא צריך להיות טיפש מטופש בשביל לתת לי עצה שלא להסכים עם הפשרה, כאשר בכך הוא מסכן את מטה לחמו" (עמ' 11 שורות 13-16). התובע העיד כי הוא לא פנה לעוה"ד אשכנזי ופלדמן בקשר לנושא תביעתו כעת "ואם יש לי טענות כנגד עו"ד אשכנזי זה תיק אחר, וזה לא העניין פה". (עמ' 12 שורה 3). ובהמשך: "הוא או שלא ידע על ההלכה בבית המשפט העליון או שכן ידע" (עמ' 13 שורות 4-5). 6. מר הררי ציין בחקירתו כי מדי שנה נפתחים בנתבעת כ- 30,000 תיקי תביעות, רק באגף חובה וחבויות, מתוכם כעשרות תיקי מוות בשנה. כעשרה אחוזים מהתביעות מגיע להליכים בבתי משפט. לגבי ההליכים בעניין אטינגר - מר הררי ציין כי ייתכן והנושא דווח בישיבות הנהלה, אך לא זכר זאת. הוא ציין כי לדעתו הנתבעת העריכה כי ההלכה הקיימת בנושא השנים האבודות לא תשתנה וכי יש "הרבה ערעורים שלא מצליחים" (עמ' 17 שורות 12-19). 7. עו"ד פרידמן ציינה בתצהירה כי הנתבעת היא חברה בעלת היקף פעילות עצום, עובדים רבים ופועלת באמצעות מספר מחלקות. בעניין אטינגר טיפלה מחלקה העוסקת בתביעות על פי פקודת הנזיקין ואילו היא עצמה עבדה במחלקה אחרת העוסקת בתביעות על פי חוק הפיצויים. היא ציינה כי הסכם הפשרה עם התובעים היה סביר ביותר עבור שני הצדדים, לאור המצב המשפטי ששרר בעת כריתת ההסכם וכי סכום הפיצוי תאם את הסכומים המקובלים שהיה נהוג לשלמם במקרים דומים. בחקירתה ציינה כי לפני מתן פסק הדין לא ידעה על קיום הערעור בעניין אטינגר ולא שמעה על כך מאיש. טענות הצדדים 8. התובעים בסיכומיהם טוענים כי מדובר במקרה מיוחד וכי אין הרבה כמותו. נטען כי הנתבעת הייתה צד בהליכים המשפטיים בעניין אטינגר ומכאן חובתה לגלות לתובעים או לבאי כוחם את עובדת עצם הגשת הערעור בעניין אטינגר, ערעור אשר הוגש עוד ביום 6.1.00, טרם חתימת ההסכם. חובת הגילוי נובעת, כנטען, מהיות הנתבעת חברת ביטוח אשר חבה חובות הגינות ותום לב מוגברות למבוטחיה; מהיותה צד למשא ומתן ומהיותה צד אשר ניסח חוזה אחיד. נטען כי התובעים עצמם לא היו מודעים לעובדת הגשת הערעור ולא היו יכולים להיות מודעים לה. נטען כי אם היו התובעים מודעים לעובדה זו לא היו מוכנים לסלק את תביעת העיזבון כפי שסולקה בפועל, ללא פיצוי בגין השנים האבודות. נטען כי מדובר בעובדה מהותית. נטען כי מדובר בהטעיה, על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") וכן בהפרת החובה לנהוג בתום לב ודרך מקובלת, על פי סעיף 12 לחוק החוזים. טענה נוספת היא כי יש לפרש את ההסכם כחל רק על ראשי הנזק שהכיר בהם הדין הישראלי במועד כריתתו ולכן לא חל על ראש הנזק של השנים האבודות. עוד נטען כי מדובר בחוזה אחיד עם תנאים מקפחים שיש להורות על ביטולו. נטען כי אין להפריד בין מחלקות ואגפי הנתבעת וכי יש לבחון את הנתבעת כאישיות משפטית אחת, אשר ידעה על ההליכים בעניין אטינגר בעת ניהול המשא ומתן עם התובעים. טענה נוספת שהועלתה במסגרת כתב התביעה, בדבר "לחץ", כביכול, שהופעל על התובעים לסיים את המשא ומתן, בשל רצון הנתבעות למהר ולסיימו, כי ידעו "שהקרקע מתחת לרגלי ההלכה הנוהגת בנוגע לפיצוי בגין אבדן כושר ההשתכרות באותן "שנים אבודות" עלולה לקרוס בכל רגע" - נזנחה בסיכומים, וטוב שכך. 9. הנתבעות טוענות כי מדובר בניסיון להתנער מהסכם פשרה לאור שינוי הלכה משפטית שהתרחש כשלוש שנים לאחר חתימתו, כאשר התביעה כולה מתבססת על "חכמה בדיעבד". נטען כי ניסיון כזה, בהתייחס להלכת אטינגר עצמה, נדחה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח אלחמיד ז"ל ואח' , תק-על 2006(1) 2609 (27.2.06) (ולהלן: "הלכת סולל בונה"). נטענה חשיבות עקרון הסופיות של הסכמי פשרה, במיוחד בתחום הביטוח. נטען כי במועד חתימת ההסכם, על פי ההלכה הפסוקה שהייתה תקפה יותר מעשרים שנה לפני הלכת אטינגר ונקבעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 295/81 עזבון המנוח שרון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (30.11.82) (ולהלן: "הלכת גבריאל"), לא היה זכאי העיזבון לפיצוי בגין השנים האבודות. נטען כי במשך השנים היו ניסיונות לשנות את הלכת גבריאל והיא זכתה לביקורת, אך עד הלכת אטינגר עמדה בעינה ואושרה על ידי בית המשפט העליון מספר פעמים. נטען כי פסק הדין בעניין אטינגר היה מפתיע ובלתי צפוי, במיוחד בכל הנוגע לפיצוי העיזבון, להבדיל מפיצוי הניזוק החי, אשר התקצרה תוחלת חייו. נטען כי עוד לפני פרסום הלכת אטינגר פורסמה טיוטת תזכיר חוק דיני ממונות, על פיה לא יינתן פיצוי בגין השנים האבודות לעיזבון, להבדיל מניזוק חי. נטען כי לא ניתן היה לצפות כי בית המשפט יהפוך את הלכת גבריאל ולא ימתין לשינוי בחקיקה והלכת אטינגר הפתיעה גם מלומדים רבים, אשר מבקרים אותה גם כיום. בהתאם לכך, עצם הגשת הערעור לא הייתה עובדה מהותית שהיה על הנתבעות לגלותה. יש לזכור, נטען, כי במועד כריתת ההסכם עמדה הכרעה ברורה של בית המשפט המחוזי בעניין אטינגר, בה נדחתה התביעה לפיצוי בגין השנים האבודות. הנתבעת לא ייחסה חשיבות מיוחדת לעניין אטינגר כל עוד התיק היה תלוי ועומד. ההליכים שנוהלו בעניין אטינגר לא היו שונים באותה עת מהליכים רבים אחרים בהם הייתה מעורבת הנתבעת ועו"ד פרידמן אשר ניהלה המשא ומתן עם ב"כ התובעים כלל לא ידעה על הערעור. לא הייתה כל חובה לעדכנה בהליכים אלו, כמו בהליכים שגרתיים רבים אחרים בהם מעורבת הנתבעת. צוין, כי עניין אטינגר עסק בתביעה לפי פקודת הנזיקין ולא בתביעה על פי חוק הפיצויים ולא ניתן היה לדעת כי ההלכה תוחל גם על תביעות לפי חוק הפיצויים ונושא זה אכן היה שנוי במחלוקת והוכרע רק מאוחר יותר. עוד נטען, כי התובעים היו מיוצגים על ידי עורכי דין הבקיאים בתחום הנזיקין, אשר עליהם הייתה מוטלת החובה להעריך הסיכונים והסיכויים המשפטיים שבהסכם, לרבות הסיכוי לשינוי הלכת גבריאל. לא תפקיד הנתבעות להעניק לתובעים ייעוץ משפטי. נטען כי התובעים נמנעו מלהעיד את עורכי דינם, כך שכלל לא הוכח שעורכי הדין של התובעים לא ידעו אודות הערעור בעניין אטינגר. אי העדתם, נטען, משמשת כנגד גרסת התובעים כי לא ידעו על הערעור. עוד נטען כי לא ניתן להטיל חובת גילוי כללית על חברות ביטוח באשר להליכים משפטיים בהן הן מעורבות, שהרי חובה זו אינה מעשית והיא כרוכה בעלויות עצומות. בנוסף, נטען העדר קשר סיבתי בין אי הגילוי הנטען ובין החתימה על הסכם הפשרה. באשר לטענות התובעים בדבר פרשנות ההסכם או קיום תנאי מקפח בחוזה אחיד נטען כי הוראות ההסכם, אשר נכרת לאחר משא ומתן, הן ברורות. תכליתן הברורה היא להביא לסילוק מלוא תביעת התובעים. בהסכם אף הוכנסו שינויים בפועל על פי דרישת התובעים ובא כוחם כתוצאה מהליך המשא ומתן ומכאן שאין מדובר בחוזה אחיד. דיון והכרעה לאחר ששקלתי כל טענות הצדדים מסקנתי היא, עם כל הצער שיש במסקנה זו, כי דין התביעה להידחות. ההלכה המחייבת: הלכת סולל בונה 10. הלכת אטינגר פורסמה, כאמור, ביום 15.3.04. לאחר פרסומה התעוררו מספר שאלות ובהן - מה יהא אופן תחולתה בזמן - האם רטרוספקטיבי, לאמור, גם על מעשי נזיקין שהתרחשו טרם פרסומה, או שמא פרוספקטיבי - על מעשי נזיקין שהתרחשו רק לאחר שבאה לעולם. שאלה נלווית היא, אם מדובר בהלכה בעלת תוקף רטרוספקטיבי - מה דינם של הסכמי פשרה שנכרתו טרם בואה לעולם? 11. שתי השאלות נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים בהלכת סולל בונה, ביום 27.2.06. באותו מקרה נדון הסכם פשרה בעניין תביעת עיזבון ותלויים, שנכרת במסגרת הסדר דיוני בהמלצת בית משפט השלום, ואושר על ידי בית המשפט ביום 22.2.04, דהיינו, כשלושה שבועות טרם פרסום הלכת אטינגר. במסגרת הסדר הפשרה לא נכלל פיצוי בגין השנים האבודות. לאחר מתן פסק הדין בעניין אטינגר הגישו העזבון והתלויים בקשה לבטל ההסדר הדיוני וההסכם ולתקן את כתב התביעה. בית המשפט העליון קבע, ראשית, כי תוקפה של הלכת אטינגר הוא רטרוספקטיבי. נפסק, בין היתר, כי בהתאם לתורה הדקלרטיבית של המשפט, גם כאשר בית המשפט סוטה מפסק דין קודם הוא אינו יוצר דין חדש אלא רק מצהיר על מה שהיה הדין תמיד, כך שפסק הדין המוטעה מעולם לא היה דין. 12. בהתייחס להשפעת הלכת אטינגר על ההסכם שנכרת בין הצדדים קבע בית המשפט כי את התשובה לשאלה אם העיזבון והתלויים רשאים להשתחרר מההסכם לאור הלכת אטינגר יש למצוא בדין הטעות שבחוזים, אף שההסכם עוגן בהכרעה שיפוטית. בית המשפט הציג את השאלה כך: "השאלה הינה אם עומדת לעיזבון ולתלויים הטענה כי הוטעו לחשוב כי הדין בעניינם נקבע בפרשת גבריאל ועל כן רשאי בית המשפט...לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן"? 13. בית המשפט העליון, מפי הנשיא, כתוארו דאז, השופט ברק, השיב לשאלה זו בשלילה וקבע כך: "טעותם של העיזבון והתלויים הינה "בכדאיות העסקה" וטעות שכזו אינה מסמיכה את בית המשפט לבטל את החוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). אכן, כל אחד מהצדדים להסכם נטל על עצמו את הסיכון כי לאור "השינוי באקלים המשפטי" עשוי לחול שינוי בדיני הפיצויים בכל הנוגע לשנים האבודות. במצב דברים זה, אין משתכללת טעות "אופרטיבית" (ראו פרידמן, "הסיכון החוזי וטעות והטעייה בכדאיות" עיוני משפט יד 459, 466-471 (התשמ"ט)). עמד על כך השופט צ' טל: "בהסכמי פשרות הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון בדבר מצב משפטי. לשום צד אין ודאות שאם יזכה בדין, ואפילו יזכה, שמא הזמן וההוצאות אינם כדאים לו, ולפיכך הוא מתפשר. לא רק זאת, אלא שהמתפשר נוטל על עצמו סיכון שמא הדין ישתנה למפרע, ועל דעת כן הוא מתפשר" (ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח (2) 513, 527). וברוח דומה ציינו ד' פרידמן ונ' כהן: "מניחים כי צדדים לפשרה נוטלים לעצמם את הסיכון של פסיקה חדשה אף שזו עשויה לשנות את הדין למפרע (רטרואקטיבית)" (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים 729 (כרך ב', תשנ"ז). אכן, הן העיזבון והתלויים והן המזיקים (חברת הביטוח הניצבת מאחוריהם) אינם יכולים להשתחרר מהחוזה שכרתו בשל שינוי למפרע בדיני הפיצויים. כל אחד מהצדדים נטל על עצמו את הסיכון שהלכה חדשה עשויה להגדיל הפיצויים או להקטינם". 14. כב' השופט חשין, בדעת מיעוט, סבר כי אין מדובר כלל בטעות אלא בנושא שהיה רחוק מתחומי הסיכון שהצדדים להסכם נטלו על עצמם וכי שאלת השנים האבודות כשאלה כשלעצמה הייתה רחוקה מהם. בהתאם לכך, הגיע לאותה התוצאה של דעת הרוב, וקבע כי בהעדר טעות אין כל בסיס להתיר את הסכם הפשרה שנכרת. 15. הנה כי כן, בפנינו הלכה מחייבת של בית המשפט העליון, על פיה, למרות תוקפה הרטרוספקטיבי של הלכת אטינגר, אין בה כדי להפקיע הסכמי פשרה שנכרתו טרם פרסומה, אף אם נכרתו זמן קצר ביותר טרם פרסומה. הסכמים אלו שרירים וקיימים. 16. למרות הלכה זו, עותרים התובעים להורות על התרת הסכם הפשרה עליו חתמו. הטענה היא, כאמור, כי הלכת סולל בונה לא תחול על המקרה שבפנינו. הטעם לכך, נטען, הוא זהות הנתבעת בענייננו. נטען כי הנתבעת היא זו שניהלה את המשא ומתן עם התובעים וכי הנתבעת, היא עצמה, הייתה מעורבת כאחת המבטחות בהליכים המשפטיים בעניין אטינגר. לכן, נטען, חובה הייתה עליה לגלות לתובעים או לבאי כוחם כי קיים סיכוי שהלכת גבריאל תשתנה על ידי הלכת אטינגר בבית המשפט העליון. אי הגילוי, כאמור, מגבש את עילת ההטעיה כאשר חובת הגילוי נובעת גם מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. נטען כי נושא חובת הגילוי כלל לא נדון וממילא לא הוכרע בפרשת סולל בונה. יש לבחון, אם כן, אם יש מקום, בענייננו, לסטות מהלכת סולל בונה. 17. יסודות עילת ההטעיה אותם יש לבחון ואותם על התובעים להוכיח הם טעות, הטעיה וקשר סיבתי כפול - בין הטעות להתקשרות ובין ההטעיה לטעות. טעות 18. ותחילה - הוכחת טעות. התביעה מתבססת על עובדה מרכזית, והיא, כי התובעים או באי כוחם לא ידעו ולא יודעו על עובדת הגשת הערעור בעניין אטינגר ובכך טעו והוטעו. צודקות הנתבעות בסיכומיהן, באמרן כי עובדת הטעות כלל לא הוכחה, ומשכך, נשמט הבסיס לתביעה כולה. יש לזכור כי התובעים היו מיוצגים במהלך כל המשא ומתן עם הנתבעות באמצעות עו"ד, אשר עסק בדיני הנזיקין ובתביעות פיצויים בגין נזקי גוף, כך העיד התובע עצמו וכך ניתן לראות גם מחילופי המכתבים במהלך המשא ומתן, לרבות הוספת הסייג של "הלכת אלסוחה". התובעים כלל לא היו מעורבים בהליך המשא ומתן, כך העיד התובע. הוא פעל על פי המלצת עורכי דינו. זאת ועוד, על עו"ד פרידמן מטעם הנתבעות חל איסור לפנות ישירות לתובעים, בהיותם מיוצגים, על פי סעיף 25 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986. עורכי דינם של התובעים הם שלוחיהם, ובעניין זה ידיעת השלוח מהווה ידיעת השולח. אם השלוח ידע עובדה מסוימת, הרי שהשולח הוחזק כיודע אותה גם הוא והוא אינו יכול לטעון כי לא ידע (ראה: ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים כרך ב', עמ' 788, 864- 865). אם הייתה חובת גילוי - היא הייתה צריכה להיות מבוצעת כלפי עורכי הדין של התובעים ולא ישירות לתובעים. 19. עורכי דינם של התובעים לא הובאו להעיד ולא ניתן כל הסבר לסיבת אי העדתם. העובדה בדבר אי ידיעתם באשר לעובדת הגשת הערעור בעניין אטינגר - לא הוכחה. התובע עצמו, כאשר נשאל על ידיעת עורכי דינו - לא ענה באופן חד משמעי ומתשובותיו ניתן ללמוד כי אינו שולל ידיעה כזו. עוד הביע התובע תרעומת כללית על עורכי דין המייצגים חברות ביטוח במקביל לייצוג נפגעים, כאשר ניתן להבין כי סבר כי גם עורכי דינו נהגו לייצג לעיתים חברות ביטוח. אם כן - יתכן והיו מעורים בהגשת הערעור בעניין אטינגר. אפשרות סבירה היא, כי עורכי הדין של התובעים, אשר עסקו בתחום הנזיקין, ידעו על עצם הגשת הערעור אך כלל לא מצאו לנכון לעדכן התובעים על כך, כיון שסברו כי הסיכוי לשינוי הלכת גבריאל, במיוחד בכל הנוגע לעיזבון, הוא קלוש, או מסיבות אחרות. התובעים בסיכומי התגובה שלהם טוענים כי הטענה בדבר ידיעת עורכי הדין היא הרחבת חזית אסורה. איני סבורה כך. הטענות בדבר היות התובעים מיוצגים על ידי עורכי דין לאורך כל הדרך, בדבר חובתם של עורכי הדין ליתן ייעוץ משפטי ראוי לתובעים והחזקה כי ייעוץ כזה אכן ניתן - נטענו על ידי הנתבעות מספר פעמים במסגרת כתב ההגנה, כאשר טענות התובעים בכתב התביעה, על פיהן, אם היו יודעים על הגשת הערעור בעניין אטינגר לא היו חותמים על הסכם הפשרה - הוכחשו. הנתבעות טוענות כי אי העדת עורכי הדין של התובעים פועלת במקרה זה כנגד התובעים, על פי הכלל האומר כי הימנעות מהעדת עד רלוונטי ללא הסבר סביר תשמש כנגד גרסת מי שנמנע מהבאת העדות ובהתאם לחזקה האומרת כי אם היה העד מובא לעדות, הייתה גרסתו מזיקה לגרסת מי שנמנע מלהביאו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736). טענה זו מקובלת עלי. בסיכומי התגובה של התובעים אמנם נאמר באופן לקוני כי עורכי הדין לא הובאו לעדות "נוכח חוסר שיתוף פעולה מצדם" אך בכך אין די. ניתן לקבוע כי העובדה הבסיסית עליה נשענת התביעה, כי עורכי הדין של התובעים, כשלוחיהם, טעו ולא ידעו על קיום ההליך בבית המשפט העליון בעניין אטינגר, לא הוכחה כנדרש. 20. ועוד לעניין דרישת קיום טעות במסגרת עילת ההטעיה. אם מדובר בטעות המתייחסת לכדאיות העסקה בלבד, אין בכך עילה לביטול החוזה והוראות סעיף 14(ד) לחוק החוזים חלות גם על עילת ההטעיה (ראה ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 314). למרות שהתובעים מגדירים את הטעות כטעות בדבר ערעור שהוגש, הרי הטעות האמיתית מתייחסת להערכת המצב המשפטי בעניין הפיצוי לו זכאי העיזבון מכוח הדין, טעות שהובררה רק לאחר הלכת אטינגר ולאחר שחתמו על ההסכם. בהלכת סולל בונה נקבע כי טעות מסוג זה, בה טעו גם העיזבון והתלויים בעניין סולל בונה, היא טעות בכדאיות העסקה ולא פגם ברצון על פי פרק ב' לחוק החוזים. טעות כזו אינה מזכה את הטועה בסעדים. הטעיה 21. ובאשר ליסוד ההטעיה. ההטעיה הנטענת היא במחדל, אי גילוי עובדה. השאלה היא, האם הייתה חובה על הנתבעות, ועל הנתבעת במיוחד, במהלך ניהול המשא ומתן עם התובעים, בין החודשים אוקטובר 2000 ועד מאי 2001, לגלות לתובעים או לבאי כוחם את העובדה כי ביום 6.1.00 הוגש לבית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.11.99 בעניין אטינגר, כאשר במסגרת הערעור התבקש בית המשפט העליון לדון ולשנות את ההלכה בנושא השנים האבודות כפי שנקבעה בשנת 1982 בהלכת גבריאל? 22. התובעים מבססים, בראש ובראשונה, את חובת הגילוי על כך שהנתבעת ידעה על קיום הערעור כיוון שהייתה צד להליכים. בכך הם מבחינים ומבדילים בינה ובין מזיקים אחרים ובעיקר מבטחות אחרות, אשר לא ידעו, כנטען, על הגשת הערעור כי לא היו מעורבות בו ולכן אינן חבות בחובת גילוי. הבחנה זו, בין הנתבעת ובין יתר חברות הביטוח היא זו שמבססת, כנטען, את המסקנה כי הלכת סולל בונה לא תחול בענייננו. 23. הבחנה זו קשה בעיני. איני סבורה כי יש לה בסיס עובדתי ומעשי ואיני בטוחה אם היא רצויה גם כעניין של מדיניות. אם נתור ונשאל אלו חברות ביטוח ידעו בפועל על עצם הגשת הערעור בעניין אטינגר ועל העמדת שאלת השנים האבודות לבחינה נוספת, ייתכן ונגיע גם למבטחות נוספות. ראשית, בעניין אטינגר הייתה מעורבת גם חברת "מנורה", כפי שציינו הנתבעות. איני יודעת אם היו מעורבות באותו עניין מבטחות נוספות אך יצוין כי בשם המשיבים בעניין אטינגר הופיעו שלושה משרדי עורכי דין. שנית, ייתכן ועורכי הדין אשר ייצגו את הצדדים בעניין אטינגר דווחו לחברות ביטוח נוספות עמן הם עובדים כי הוגש ערעור כאמור. ייתכן ומי מעורכי הדין המייצגים, אולי אף משרד התובעים עצמו, דווח על הנושא במסגרת פורומים מקצועיים שונים ומכאן עבר דווח גם לחברות הביטוח. שלישית, ייתכן וחברות ביטוח נוספות שמעו על עצם הגשת הערעור בהרצאות, כנסים, שיחות מקצועיות פורמליות או לא פורמליות, מקריאת חומר מקצועי זה או אחר או מהתקשורת. אננו יודעים מה הייתה ידיעתה בפועל של כל חברת ביטוח בעניין. מעבר לכך, יכולה לעלות שאלת חובתה היזומה של כל חברת ביטוח להתעדכן בערעורים עקרוניים הנוגעים לתחום פעילותה. שאלה קשה נוספת אשר עלולה לעלות היא פגיעה בעקרון השוויון ואפליית ניזוקים אשר כרתו הסכמי פשרה עם חברות אחרות באותן נסיבות. מדוע להם לא יותר להתיר ההסכמים אותם כרתו? עוד יש לזכור כי הנתבעת 2 הייתה שותפה, במועדים הרלוונטיים, עם מרבית חברות הביטוח בפוליסות הנערכות לפי פקודת ביטוח רכב מנועי, וחיובה כאן עשוי להביא לבקשה לחייבה בכל הפוליסות בהן היא שותפה. מכאן קצרה הדרך להגשת בקשה לביטול כל הסכמי הפשרה שנכרתו עם כל המבטחות, לרבות אלו שאושרו בבתי המשפט, אשר בהם לא נכלל פיצוי בגין השנים האבודות, מאז הגשת הערעור בעניין אטינגר ועד פרסום ההלכה, תקופה של כארבע שנים. זו בדיוק התוצאה אשר נשללה בהלכת סולל בונה. טענת התובעים בסיכומיהם כי מדובר בנסיבות מיוחדות מאד, כי קיימים לכל היותר מקרים בודדים דומים נוספים בהם יתבקש ביטול הסכם פשרה דומה וכי אין מדובר בתביעה בעלת השפעה "רוחבית" משמעותית - אינה מבוססת. לטעמי מדובר במקרים דומים רבים, כאשר בכל מקרה יהא צורך לבחון את שאלת ידיעתה בפועל או בכח של אותה חברת ביטוח על הגשת הערעור, כאשר מדובר לא רק על תביעות עיזבון אלא גם על פיצוי לניזוק החי בגין השנים האבודות וכאשר מדובר באפליה אפשרית של ניזוקים. בעניין זה יש דווקא להפנות למכתבו של ב"כ התובעים לנתבעת לפני הגשת התביעה, מיום 6.3.05, שם נרשם בסעיף 6 כך: "למותר לציין כי הליך משפטי, ככל שיתקיים, יחרוג מנסיבותיו הספציפיות של תיק זה , ויהיה בעל השלכות "רוחביות" משמעותיות לגבי כל אותן "פשרות" מול חברות הביטוח, בהן נוצל חוסר מודעותם של ניזוקים". לטעמי, אם כן, אין כלל מקום להבחנה בין הנתבעת ובין מבטחות אחרות, אין להטיל חובת גילוי על הנתבעת מעבר לזו המוטלת על מבטחות אחרות בעניין זה ואין להגיע לתוצאה שונה בעניין הנתבעת מזו של מבטחות אחרות. 24. ולטענת ההטעיה לגופה. אכן, הטעיה על פי סעיף 15 לחוק החוזים יכולה להיות, על פי הוראות הסעיף, גם ב - "אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". נקודת המוצא בסוגיית אי הגילוי היא כי בעוד שהחובה לומר אמת היא כללית, הרי שלא קיימת חובת גילוי כללית. על מנת שאי הגילוי יקנה ברירת ביטול, צריך להראות כי מוטל היה על הצד ששתק לגלות את העובדות הנדונות. בהעדר חובת גילוי כללית יש להצביע על קיום שיקולים מיוחדים, שמכוחם נוצרה החובה באותן נסיבות. חובת הגילוי עשויה לקום מכוח הדין, הנוהג או הנסיבות. נטל ההוכחה הוא על הטוען לחובת גילוי. (שלו, שם, עמ' 317, פרידמן וכהן, שם, עמ' 810 - 811). הטענה בענייננו היא כי חובת הגילוי קמה מכוח חובת תום הלב וכן כי מדובר בנסיבות אשר מקימות חובת גילוי, במיוחד לאור כך שמדובר בחברת ביטוח ולאור כך שמדובר בחוזה אחיד. נבחן הטענות. 25. במסגרת הלכת אטינגר ביטל בית המשפט העליון בהרכב של חמישה שופטים את הלכת גבריאל אשר ניתנה גם היא על ידי בית המשפט העליון בשנת 1982 בהרכב של חמישה שופטים. למעשה, במסגרת הלכת אטינגר בוטלה פרקטיקה משפטית שנהגה מאז קום המדינה. הלכת גבריאל באה לעולם לאחר שהחל מאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת ניתנו מספר פסקי דין סותרים בבתי המשפט המחוזיים, בעיקר בכל הנוגע לזכותו של הניזוק החי לפיצויים בשל השנים האבודות (ראה: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, 2003, כרך ב', עמ' 1085 ואילך; ד' מור "הלכת אטינגר - אנטומיה של פסק דין שנוי במחלוקת" עלי משפט ד' (תשס"ה), 101). הלכת גבריאל קבעה העדר זכאות לפיצוי בשנים האבודות הן לגבי הניזוק החי והן לגבי עזבונו. לאחר הלכת גבריאל נעשו מספר ניסיונות להעלות שוב לדיון בבית המשפט העליון את נושא הפיצוי בגין השנים האבודות אך בית המשפט העליון חזר על הלכת גבריאל וקבע כי זו ההלכה המחייבת וראה: ע"א 116/81 עיזבון המנוח אהרון קנאפו נ' ארנון תוסיה כהן, פ"ד לו(4) 580; ע"א 110/86 גברעם נ' יורשי המנוח שלום מנג'ם ז"ל ועיזבונו, פ"ד מב(2) 193, 199; ע"א 248/86 עזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470. 26. המצב המשפטי לפני הלכת אטינגר, עליו חזר בית המשפט העליון מספר פעמים היה, אם כן, מצב בו לא העיזבון ולא הניזוק החי אשר קוצרה תוחלת חייו זכאים לפיצוי בגין השנים האבודות. הדעה המקובלת הייתה כי ההלכה תוכל להשתנות רק באמצעות חקיקה, כאשר דעת רבים הייתה כי ראוי לערוך הבחנה בין הניזוק החי, אשר יזכה לפיצויים בגין השנים האבודות, ובין העיזבון, אשר לא יזכה בהם. הבחנה כזו נכללה, עוד לפני פרסום הלכת אטינגר, בטיוטת תזכיר חוק דיני ממונות. הטיוטה גובשה במשרד המשפטים לאחר עבודה ומחקר של כעשרים שנה, בשיתוף מומחים מכל תחומי המשפט האזרחי. במועד פרסום הלכת אטינגר הטיוטה הייתה כבר בנוסחה הסופי, ערב הצגתה בטקס מיוחד ביום 30.4.04. (ראה: ; ד' מור, שם, עמ' 106-107). 27. הלכת אטינגר הוגדרה על ידי כל העוסקים בתחום כ"מהפכה", "זעזוע", "סערה" ו"רעידת אדמה" (ראה למשל דברי כב' השופט חשין בהלכת סולל בונה). הכל הופתעו ממנה. היא זכתה לביקורת מלומדים (ד' מור, שם; י' גלעד "בעקבות פסק דין עזבון אטינגר - לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי "השנים האבודות" ", עלי משפט ד' (תשס"ה), 47). לבית המשפט העליון הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף בעניין אטינגר. לבקשה לדיון נוסף התייצב גם נציג היועץ המשפטי לממשלה, אשר טען כי בהתאם לטיוטת תזכיר חוק דיני ממונות יש להכיר בזכותו של הניזוק החי לפיצויים בגין השנים האבודות, אך לא בזכותו של העיזבון, ובהתאם לכך יש להמתין למתן גושפנקא לטיוטה זו או לפחות לאמצה על דרך פרשנות. בדנ"א 4011/04, 4533/04 עיריית ירושלים ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נט(4)8 (7.12.04) דחה בית המשפט העליון את הבקשה לקיום דיון נוסף. בית המשפט קבע כי למרות שמדובר בהלכה "מופלגת בחשיבותה", אין די בכך לקיים דיון נוסף. עוד נאמר כי אם תתקבל טיוטת תזכיר חוק דיני ממונות תהא תחולתה של הלכת אטינגר זמנית בלבד. 28. בעת ניהול המשא ומתן בין התובעים ובין הנתבעת ההלכה המשפטית המחייבת, אם כן, הייתה העדר פיצויים לעיזבון בשל השנים האבודות. הסכום ששולם לתובעים במסגרת ההסכם היה בגדר הסכומים המקובלים בכל חברות הביטוח לסילוק תביעות עיזבון המבוססות על חוק הפיצויים באותה העת, הן במסגרת הסדרי פשרה והן במסגרת פסקי דין בבתי המשפט, בכל הערכאות. הרקע המשפטי היה הלכת גבריאל, כאשר מספר ניסיונות לשנותה במהלך השנים נדחו על ידי בית המשפט העליון. טיוטת תזכיר חוק דיני ממונות תאמה את הלכת גבריאל בכל הנוגע לפיצוי העיזבון. הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים תאמה את הלכת גבריאל, לרבות בעניין אטינגר עצמו. האם על רקע זה, העובדה שהוגש ערעור בעניין אטינגר הייתה צריכה להיחשב מיוחדת ובעלת משמעות, עובדה אשר הנתבעת הייתה אמורה לזהותה כחשובה ומשמעותית, עליה היה לדווח לתובעים או לבאי כוחם? התשובה שלילית. הנתבעת, ככל מבטחת סבירה, למרות שהייתה מעורבת כצד בעניין אטינגר עצמו, לא ידעה ולא היה צריכה לדעת כי דווקא בעניין אטינגר יחליט בית המשפט העליון לשנות את הלכת גבריאל ולא להמתין להסדרת הנושא בחקיקה, כפי שעשה בשנים שקדמו להלכת אטינגר. הנתבעת לא צפתה ולא אמורה הייתה לצפות את אותה "רעידת אדמה" ו"מהפכה". לא נטען וממילא לא הוכח כי היו בפני הנתבעת סימנים מקדימים, "אור אדום", או עובדות, שהיו בידיעתה בלבד, אשר יכלו להביאה לצפות כי אותה מהפכה עומדת להתרחש. בעניין אטינגר אף לא ניתנה הוראה על צרוף צדדים נוספים לצורך שמיעת עמדתם טרם קבלת ההחלטה, כמו אבנר, קרנית או מדינת ישראל (כפי שנעשה, למשל, בבר"ע 7817/99 אבנר איגוד נפגעי רכב בע"מ נ' קופ"ח מכבי, פ"ד נז (3) 49), הוראה אשר הייתה עשויה להביא את הנתבעת לחשוב כי שינוי הלכה עומד בפתח. הטענה היא, למעשה, כי על הנתבעת היה לחזות כי מדובר בערעור בעל משמעות - זאת שלוש שנים לפני שבית המשפט העליון עצמו קבע מה תהא ההכרעה בסוגיה. עצם הגשת הערעור ומהלך ההמתנה להכרעה לא עוררו וגם לא היו צריכים לעורר אצל הנתבעת כל ציפייה או סברה כי ההלכה עומדת להשתנות דווקא בתיק זה. הנתבעת התייחסה לנושא כאל עוד הליך ערעור שגרתי, בין הליכים אחרים, כאשר סברה כי סופו יהא כערעורים קודמים באותו הנושא. היא לא צפתה ולא היה כל בסיס סביר לקבוע כי היה עליה לצפות כי דווקא ערעור זה יעורר את אותה מהפכה בנושא. איני סבורה כי ניתן לקבוע כי בנסיבות העניין חובה הייתה על הנתבעת לדעת מראש כי מדובר בערעור "משמעותי", כדברי התובע, ולשתף בציפיותיה וסברותיה את הפונים אליה בדרישות פיצויים. הערעור הפך משמעותי רק בדיעבד. 29. בהקשר זה יש להוסיף ולציין כי הלכת אטינגר התייחסה לתביעה על פי פקודת הנזיקין ולא על פי חוק הפיצויים. החלת ההלכה על תביעות לפי חוק הפיצויים לא הייתה ברורה מאליה לאור תכליותיו המיוחדות של חוק הפיצויים ונקבעה על ידי בית המשפט העליון רק ביום 19.3.06 בע"א 8022/00 אורלי רז נ' טליה צור, תק- על 2006(1) 3819. בהתאם לכך, מקובל עלי כי עו"ד פרידמן, אשר טיפלה רק בתביעות על פי חוק הפיצויים, ובהן תביעת התובעים, כלל לא הייתה מודעת ולא הייתה צריכה להיות מודעת לערעור שהוגש בנושא תביעה על פי פקודת הנזיקין. לכל אלו יש להוסיף כי ב"כ התובעים כלל לא דרש במסגרת פניותיו פיצוי בגין השנים האבודות. האם בנסיבות אלו, בהן ב"כ התובעים כלל לא עורר הנושא, על הנתבעת לעורר הנושא מיוזמתה ולהציע לתובעים לדרוש פיצוי בגין ראש נזק חדש אשר נשלל בהלכה הפסוקה באותה עת? התשובה, לטעמי, שלילית. 30. הנתבעות טוענות כי, כעניין של מדיניות, לא ניתן להטיל על חברות ביטוח חובת גילוי ביחס להליכים משפטיים בהם מועלות טענות אשר יש בהן פוטנציאל כלשהו לשינוי הלכה משפטית. נטען כי אם תוטל חובה כזו, הרי שחברות הביטוח יאלצו לסרוק את כל התיקים המתנהלים אצלן, לבדוק אם יש אפשרות לשינוי הלכה אשר עשויה להשפיע על כל תיק ותיק, להעסיק עורכי דין מומחים לכתיבת חוות דעת באשר לסיכויי קבלת הטענות ואז לקבוע אם קיימת חובת גילוי. נטל זה יגרור עלויות גבוהות במיוחד אשר תובלנה לבסוף לייקור תעריפי הביטוח. הטענה, באופן בסיסי, מקובלת עלי. אכן, חברת ביטוח, ככל צד לחוזה ולעיתים אף מעבר לכך, חבה חובות זהירות, נאמנות ותום לב, הן כלפי מבוטחיה והן כלפי ניזוקים עמם היא מנהלת משא ומתן. חובות אלו כוללות גם חובות גילוי. עם זאת, לא ניתן להטיל על מבטחת חובות אשר תהפוכנה אותה למעשה למעניקת ייעוץ משפטי פרטני לכל מי שבא עמה במגע. חובת גילוי אקטיבית כללית של כל הליך משפטי או ערעור בו היא מעורבת, הערכת הסיכויים באותו הליך לשינוי הלכה קיימת וייעוץ משפטי לכל הפונה אליה, לרבות לפונים באמצעות עורכי דין, בדבר אפשרות אותו הליך להשפיע על תביעת הפונה אם לאו, אינו נכלל, לטעמי, במסגרת חובותיו של צד למשא ומתן וגם לא במסגרת חובותיה של מבטחת. יתכן והתוצאה תהא שונה מקום בו יוכח כי אותה מבטחת ידעה, באופן ברור ולא בגדר הערכת סיכון בלבד, בהתאם למידע שלא היה זמין לכלל הציבור, כי האקלים המשפטי עומד להשתנות, הסתמכה על כך במסגרת הסכם שערכה ונהנתה מכך במסגרת תנאי ההסכם. מקרה כזה לא הוכח בענייננו. 31. לאור כלל האמור, אני קובעת כי לא הוכח בענייננו יסוד ההטעיה. לא הוכח כי הנתבעת חטאה באי גלוי עובדה אותה היה עליה לגלות לתובעים או לבא כוחם. העובדה שהוגש ערעור בנושא השנים האבודות לא הייתה עובדה אותה הייתה הנתבעת חייבת לגלות לתובעים - הגילוי אינו נדרש מהדין, אינו נדרש מכוח חובת תום הלב של צד לחוזה, אינו נדרש מעצם היות הנתבעת מבטחת ואינו נדרש מכוח נסיבות אחרות. קשר סיבתי 32. גם אם היו מוכחים בענייננו יסודות הטעות וההטעיה, עדיין נדרשים התובעים להוכיח קשר סיבתי כפול - בין הטעות להתקשרות ובין ההטעיה לטעות (פרידמן וכהן, שם, עמ' 854). על התובעים להוכיח כי אם הנתבעת הייתה מגלה לעורכי דינם על הגשת הערעור ואם היו יודעים עורכי דינם והם עצמם על הגשת הערעור לא היו הם מתקשרים כלל בהסכם והיו ממתינים מספר שנים, עד פרסום הלכת אטינגר. המבחן לקיום הקשר הסיבתי הוא מבחן סובייקטיבי (שלו, שם, עמ' 314) אך יש לבחון אותו גם על רקע העובדות. 33. קשה לומר כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה להוכיח קיומו של קשר סיבתי. התובע אמנם טען בתצהירו בשם התובעים כי הם לא היו מתקשרים בהסכם אם היו יודעים על הגשת הערעור. עם זאת, מתעוררים ספקות בעניין זה והקשר הסיבתי לא הוכח במידת ההוכחה הדרושה. קיימת אפשרות סבירה כי גם אם היה עורך דינם של התובעים מספר לתובעים כי הוגש ערעור בנושא השנים האבודות, היה הוא משלים הרקע המשפטי ומבהיר כי ההלכה המחייבת שנים רבות היא שלילת פיצוי בגין כך; כי בעבר הוגשו מספר ערעורים בנושא אך הם נדחו; כי אין סיבה לחשוב כי דווקא כעת ישתנה המצב, וכי אם ישתנה - סביר כי עדיין יישלל הפיצוי מהעיזבון, במיוחד לאור טיוטת תזכיר חוק דיני ממונות; כי הערעור הוגש בשנת 2000 וההכרעה עשויה להיות רק בעוד מספר שנים. עורכי דינם של התובעים היו מוסרים להם כי גם אם תוגש תביעה לבית המשפט, סכום הפיצויים שישולם לעיזבון יהא בסדר גודל דומה. קיימת אפשרות סבירה כי עורכי דינם של התובעים לא היו מייחסים חשיבות רבה לעצם הגשת הערעור ולא היו רואים בו גורם מהותי ומשמעותי שיש להתחשב בו ואשר בעטיו יש לעכב התביעה, כפי שהנתבעת עצמה לא ייחסה לכך חשיבות. ייתכן והתובעים היו בוחרים להמתין עוד תקופה נוספת, אך לא ברור אם היו ממתינים עוד כארבע שנים מיום התאונה. יש לזכור כי עורכי דינם של התובעים לא הובאו לעדות, והם יכולים היו לשפוך אור גם על הלך רוחם של התובעים בעת ניהול המשא ומתן. מדובר, כמובן, בהערכות שניתנות כיום בדיעבד, אך הספקות נותרים בעינם. פרשנות ההסכם 34. טענה חלופית של התובעים היא כי יש לפרש את הסכם הפשרה כחל רק על ראשי הנזק שהיו מוכרים באותה עת בדין, כך שניתן להוסיף כיום ראש נזק חדש בגין השנים האבודות. 35. דין הטענה להידחות. ראשית, לשון ההסכם ברורה וכך גם תכליתו - להביא לסיום וסילוק מלא וסופי של כלל תביעת התובעים כנגד הנתבעות בגין האירוע, בתמורה לסכום ששולם, ללא הסתייגויות מעבר לאלו שנרשמו. שנית, בהתאם להלכת סולל בונה ועל פי התורה הדקלרטיבית של המשפט, הרי שפסק הדין בעניין אטינגר רק הצהיר על הדין. הדין עליו הוצהר היה קיים גם בעת שנכרת ההסכם. בהתאם לכך, נשמט טיעון התובעים בעניין זה - אין מדובר בראש נזק חדש שלא היה במסגרת הדין באותה עת. שלישית, בהתאם להלכה הפסוקה וכך אף בהלכת סולל בונה, צדדים להסכם תמיד מוחזקים כמי ששקלו שינוי אפשרי של הדין, כאשר בפשרה יש משום "קניית סיכון" או "קניית דין". שינוי בדין אינו יכול להוות עילה להתרת הסכם ופשרה תמיד תפורש כסופית, שהרי אחת ממטרותיה העיקריות היא למנוע התדיינויות עתידיות נוספות בקשר לאותו הנושא. גורם היציבות והוודאות בדבר סופיות הסכמי פשרה, במיוחד בתחום הביטוח, הוכר בפסיקה כבעל חשיבות ומשקל רבים. ראה: ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח',פ"ד נא(1) 577; ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714; כהן ופרידמן, שם, עמ' 736- 741. בהעדר הסכמה מפורשת בהסכם כי ניתן יהיה לפתחו מחדש ולדון שוב בזכויות וחיובי הצדדים בהתאם לשינויים עתידיים בדין - מוחזקים הצדדים כמי שויתרו, הדדית, על זכויותיהם בהתאם לשינויים כאלו. ההסכם כחוזה אחיד 36. טענה חלופית נוספת היא כי הסכם הפשרה הוא חוזה אחיד שהוכתב על ידי הנתבעת, בעל תנאים מקפחים, לכן התובעים זכאים לסעדים על פי חוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982. גם דין טענה זו להידחות. ההסכם בענייננו, גם אם במקור נערך על בסיס טופס סטנדרטי של הנתבעת, נחתם לאחר שנערך משא ומתן בן מספר חודשים בין הצדדים, עד שהושגה הסכמה, תוך הוספת תנאי בהתאם לרצון התובעים. התובעים היו מיוצגים לכל אורך הליך המשא ומתן באמצעות עורך דין. חוזה הנכרת בנסיבות אלו, של ניהול משא ומתן וייצוג משפטי, אינו חוזה אחיד וראה: ע"א 825/88 ארגון שחקני הכדורגל בישראל נ' התאחדות לכדורגל בישראל ,פ"ד מה(5) 89; א' בן- נון, חוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת גד טדסקי, 1987) 13; ו' לוסטהויז, ט' שפניץ חוזים אחידים (1994), 23. גם מעבר לכך, לא אוכל לקבוע כי הכללת תנאי בדבר סופיות פשרה וחוסר אפשרות להתיר הסכם פשרה, לרבות במקרה של שינוי הדין לאחר חתימת ההסכם, הוא תנאי מקפח. ההלכה הפסוקה, כאמור, קבעה כי מדובר בתנאי אשר טמון בכל הסכם פשרה, בבחינת סיכון שהצדדים נוטלים על עצמם, והוא בא לשרת את עקרון הסופיות, היציבות והודאות שבהסכמי פשרה. סיכום 37. לאור המפורט לעיל ועם הצער שבכך, כאמור, אני דוחה את התביעה. 38. הנתבעות הודיעו מראש כי יוותרו על הוצאות בתיק. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ביטול הסכם פשרהחוזהביטול חוזהנזיקיןהסכם פשרהפשרה