בפני בקשת סילוק התביעה על הסף מטעמים של מעשה בית דין, שימוש לרעה בהליכי משפט, העדר עילה והגשת הליך בדרך לא נכונה. רקע חברת ש.ח.ן. כרמלי עבודות קבלניות בע"מ (להלן:המשיבה 3) רכשה ביום 02.12.03 את זכויותיה האובליגטוריות של חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ (להלן: המשיבה 2) במגרש נשוא כתב התביעה. במועד זה היו זכויותיה אלו של משיבה 2 מטופלות בידי חברת נכסי ההסתדרות בע"מ (להלן: משיבה 1). ביום 23.3.04 הגישו המשיבות לבית משפט השלום בירושלים תביעה בת.א. 4574/04, במסגרתה תבעו את סילוק ידו של מר הרצל כהן (להלן: המבקש) מן המקרקעין נשוא התובענה. ביום 29.1.07 גובש הסכם פשרה בהסכמת הצדדים בתיק ת.א. 4574/04 (להלן:"ההסכם"), אשר ניתן לו תוקף של פסק דין. עפ"י ההסכם ירכוש המבקש מהמשיבות 450 מ"ר מהקרקע השנויה במחלוקת עפ"י תשריט שיוכן במשותף. סכום הרכישה שישלם המבקש בגין שטח זה יעמוד על 55,000$ לפי שער הדולר היציג במועד התשלום בפועל. המבקש התחייב לפנות את המגרש והקרקע שסביבו מכל אדם וחפץ בתוך 21 יום מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם. כעבור זמן לא רב הגישו המשיבות כנגד המבקש בקשה לביזיון בית המשפט בטענה כי המבקש לא פינה את הקרקע כאמור בהסכם, אך בקשתן נמחקה. לאחר מכן הגישו המשיבות בקשה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. בית המשפט מחק את הבקשה מן הטעם שהדרך לתקוף את פסק הדין, עפ"י ההלכה הפסוקה, הינה דרך הגשת תביעה נפרדת ועצמאית ולא על דרך הגשת בקשה לביטול פסק דין. משכך, הגישו המשיבות תביעה לביטול הסכם הפשרה במסגרת ת.א. 10550/07 לבית משפט שלום ירושלים. התביעה נדחתה ביום 15.6.09 במסגרת פסק דין מאוחד בתיק 4574/04 ו - תיק 10550/07 שנתן כבוד השופט בר-עם (להלן:"פסק הדין"). בפסק הדין נקבע כי לא זו בלבד שהנתבע פעל ככל יכולתו ע"מ לקיים התחייבויותיו עפ"י הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים (ובכלל זה פינוי המבנה וניסיון להעברת התמורה המוסכמת לידי ב"כ התובעות), אלא אף התובעות פעלו בחוסר תום לב בכל הנוגע לקיום הסכם הפשרה. ערעור על פסק הדין שהוגש ע"י המשיבות לבית המשפט המחוזי (ע"א 3483/09) נדחה על הסף בחודש ינואר 2010. ביום 09.05.10, כשלושה וחצי חודשים לאחר דחיית ערעורן של התובעות (המשיבות), שלחו המשיבות למבקש מכתב הנוגע לקיום הסכם הפשרה ובו נכתב כי על המבקש להתייחס עניינית לפניית המשיבה 3 תוך 14 ימים שאם לא כן יתפרש הדבר כאילו למבקש אין כוונה לקיים את הסכם הפשרה. לטענת המשיבות, פנה הנתבע ביום 12.05.10 לבא כוחן ואמר כי ייאות לקיים את הישיבה הראשונה בנוגע לכינונו של הסדר הפשרה רק כשבעה חודשים לאחר מכן, בחודש דצמבר 2010. כחודש לאחר משלוח המכתב הנ"ל, ביום 07.06.10, שלחו המשיבות למבקש מכתב ולפיו הן מודיעות לו על ביטול ההסכם לאחר שלדבריהן התברר להן, לאור פנייתן הקודמת, כי אין בכוונתו של המבקש לקיים את ההסכם. ביום 10.06.10, כשלושה ימים בלבד לאחר משלוח מכתב הביטול, הוגשה תביעת המשיבות למתן פסק דין המצהיר על בטלותו של הסדר הפשרה, ובתגובה הוגשה ביום 13.09.10 בקשת המבקש למחיקה על הסף ולמתן ארכה להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשה למחיקה על הסף (להלן: הבקשה). לבקשה זו הוגשה תגובת המשיבות, תשובת המבקש לתגובת המשיבות ותשובת המשיבות לתשובת המבקש. ביום 27.01.11 התקיים דיון בבקשה. בדיון זה הצהיר המבקש כי לא קיבל לידיו מפה ו/או תשריט שצורפו, לטענת המשיבות, למכתב שנשלח אליו ביום 09.05.10. מר דוד כרמלי, מנהל המשיבה 3 שהעיד אף הוא בדיון זה, טען כי הנתבע קיבל לידיו את התשריט ואף דיבר עליו. בסופו של יום הועבר התשריט למבקש בעת הדיון הנ"ל והוחלט כי אם לא יצלח נסיונם של הצדדים לסיום הסכסוך בהסכמה עד ליום 17.02.11, תינתן החלטה בבקשה. כעת, משקיבלתי לידי את הודעות הצדדים לפיהן לא הצליחו לסיים את התביעה בהסכמה, הנני נדרש לבקשת המבקש למחיקת התביעה על הסף. עיקר טענות הצדדים טענות המבקש דין התביעה להידחות על הסף מן הטעמים הבאים: תביעה קנטרנית זו בתואנה שהמבקש מנסה לסכל יישומו של פסק הדין הינה דרך נוספת בה נוקטות המשיבות בחוסר תום לב ובניסיון להתחמק מהסכם הפשרה שגובש ביניהם, במיוחד לאור העובדה שכבר נקבע בהליך קודם כי המשיבות בהתנהלותן הן הן אלו שחותרות תחת מימוש הסכם הפשרה. טענת המשיבות כאילו המבקש הוא המעוניין לקיים ישיבה בעניין בעוד זמן רב אינה נכונה, ואף אם יונח כי המבקש רצה לדחות את מועד הפגישה עדיין אין הדבר מהווה עילה לביטול הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. כמו כן, משנדחתה תובענת המשיבות לביטול פסק הדין במסגרת פסק דינו של כב' השופט בר-עם וכן ערעורם על פסק דין זה, הרי שיש לדחות את תביעתן בשל קיומו של מעשה בית דין. טענות המשיבות המשיבות סבורות כי כל מטרתה של הבקשה דנן היא "לתקוע מקלות בגלגלי התביעה" . לדידן, אין מקום לעילות חלופיות בגין העדר עילת תביעה ולמעשה בית דין, מכיוון שמעשה בית דין נוצר רק מקום בו יש עילת תביעה. המשיבות טוענות כי התנהגותו הכוחנית ופלישתו של המבקש ללא כל זכות שבדין למקרקעין של המבקש ואי רצונו לכבד את הסכם הפשרה מקימות להן את הזכות לביטול ההסכם וכן כי טענותיהן בהליכים הקודמים נדחו מכיוון שהן לא הצליחו עד כה להוכיח כי המבקש הפר את ההסכם. לטענת המשיבות, פסק הדין הורה לצדדים לפעול בתום לב ובשיתוף פעולה על מנת לממש את הסכם הפשרה, אולם משפנתה המשיבה 3 למבקש על מנת לממש את האמור בפסק הדין נענתה בקללות. כך, אפילו ניסיון לתאם פגישה ראשונית בין הצדדים לא צלח בשל חוסר נכונותו והתנהגותו הלא ראויה של המבקש. בשל כל אלה מבקשות המשיבות לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאות בגינה וכן לאפשר דיון ענייני בתביעה או לחילופין, אם המבקש אינו חולק על עובדות כתב התביעה, לעבור לשלב הסיכומים. דיון והכרעה כאמור לעיל, מתבקש בזאת למחוק את התביעה על הסף בעילות הבאות: מעשה בית דין, היעדר עילה, שימוש לרעה בהליכי משפט והגשת הליך בדרך שאינה ראויה. לעניות דעתי, השאלה העיקרית העומדת בפנינו בשלב זה הינה האם ישנו השתק עילה בגין מעשה בית דין או העדר עילה המצדיקים סילוק התביעה על הסף. מעשה בית דין כלל מעשה בית דין מבוסס על עקרון סופיות ההליכים הנועד להוביל לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים להליך בכל עניין או שאלה שנידונו או הוכרעו בפסק הדין. "משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני, לפני בעלי הדין המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה בפסק הדין" (נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, הוצאת רמות עמ' 3-4). כלל זה יוצר "השתק עילה", המונע מבעלי הדין לדון בשנית במחלוקות שכבר הוכרעו. יש להדגיש, כי כלל זה תקף אף במקרה בו ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים. עם זאת, הפעלת כלל "מעשה בית דין" מותנית בכך שישנה זהות בין העילות הנטענות בתביעות השונות. אמנם, הסעד המבוקש בתביעה זו ובתביעה בה ניתן פסק דינו של השופט ברעם זהה. המשיבות חוזרות ומבקשות כי יבוטל הסכם הפשרה שנחתם בינן לבין המבקש. אולם, סבורני כי אין זהות בין עילות התביעה השונות ולפיכך אין להחיל את כלל מעשה בית דין: עילת התביעה בת.א. 10550/07 בה ניתן פסק דינו של השופט ברעם התבססה על אי קיום ההסכם מצד המבקש, קרי, אי מתן תשלום התמורה ואי פינוי המבנה. בתביעה זו המונחת בפני, נטען אמנם בשנית כי המבקש אינו מקיים את ההסכם אולם בפעם זאת, לטענת המשיבות, הרי זה לאור אי- שיתוף הפעולה שלו בנוגע ליצירת תשריט משותף המוסכם על הצדדים. מכיוון שהנסיבות בעילת תביעה זו נוצרו לאחר דחיית ערעורן של המשיבות, סבורני כי אין לקבוע זהות בין עילות התביעה השונות, ולפיכך אין להחיל במקרה זה את כלל מעשה בית דין. העדר עילה עפ"י תקנה 100 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, מוסמך בית המשפט לצוות על מחיקת כתב תביעה שעה שאינו מראה עילת תביעה. תנאי זה יחול אך ורק מקום בו העובדות הנטענות בכתב התביעה אינן מזכות בסעד המבוקש: "אם אף ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז- ורק אז- אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה. במקרה כזה, סוף התביעה, לאחר שתתברר, להידחות, ותביעה שסופה להידחות, אפילו יוכיח התובע את כל העובדות שהסתמך עליהן, מה טעם לגבות ראיות להוכחתה, ולשמעה?" (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995 עמ' 384) יחד עם זאת, מכיוון שמחיקת תביעה על הסף היא מחמירה, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעת שלילת יומו של תובע בבית משפט. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט לוין בבג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה נ' בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב- יפו, פ"ד מ"ט(1) 573, 586, וזו לשונו: "בית המשפט לא ימהר למחוק תובענה על הסף בשל חוסר עילה, אלא אם ברור כי גם אם יוכח כל האמור בה, דינה לכישלון (ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח' [15] , בעמ' 581). וכך סוכמו הדברים בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 365: "בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה... חייב בית המשפט לנהוג משנה-זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את ענינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט; ולפיכך, מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו". בנוסף, יש לציין כי לצורך החלטה בבקשה למחיקה מחוסר עילה רשאי בית המשפט ליתן דעתו לכלל המסמכים המצורפים לכתב התביעה, ובענייננו, לכלל ההליכים הקודמים ולפסקי הדין שניתנו בהקשר לעילה הנטענת בכתב תביעה זו ושאוזכרו בכתב התביעה. "ההלכה היא כי בבוא בית המשפט להחליט אם למחוק כתב-תביעה על הסף מחוסר עילה, רשאי הוא לעיין לא רק בכתב התביעה עצמו, אלא גם בכל המסמכים המצורפים לו (ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח ואח' [16]; ע"א 72/74 שומר נ' א' דוד ואח' [17] , בעמ' 352, ועוד)." (בג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה נ' בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב- יפו, פ"ד מ"ט(1) 573, 587). לאור זאת, השאלה המרכזית המונחת ביסוד ההכרעה בבקשה זו הינה האם במקרה זה, לו יוכחו כלל העובדות המוזכרות בכתב התביעה, מולאו התנאים המצטברים המקנים את הזכות לקבלת הסעד המבוקש, קרי, ביטולו של הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בשל חוסר רצונו לכאורה של המבקש לקיים את ההסכם. לצורך מתן תשובה לשאלה זו, יש לבדוק בראש ובראשונה איך ובאילו נסיבות ניתן לבטל הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים. קבלת תביעה לפסק דין הצהרתי לביטול הסכם פשרה בשל הפרה יסודית הינה חריגה, וכפי שנכתב בע"א 442/83 משה קם נ' דבורה קם פ"ד ל"ח(1) 767, 771- "פסק-דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. ודאי שניתן לפתחו, אם הצדדים השאירו פתח לכך, במפורש או במשתמע .... אך גם אם לא הייתה זו כוונת הצדדים, מכוחו של בית המשפט לקרוא תניה כזו לתוך ההסכם, וזאת מאחר שיש לראות את ההסכם כמכוון למערכת עובדות ונסיבות מסוימת, כפי שהייתה בעת כריתת החוזה ... מגמת היסוד היא האיזון בין שני אינטרסים, היינו בין אינטרס הסופיות של פסק הדין לבין האינטרס, שלא יישאר על כנו פסק-דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות, לבלתי צודקת לחלוטין". (ההדגשות אינן במקור, ר.ש) ברוח דומה אף נקבע בע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים כי "אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 591, 593 (1997); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 586-585 (2001); ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, פיסקה 7 (טרם פורסם, 1.5.2005)). אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו" (פסקה 9 לפסק דינה של השופטת חיות) (ההדגשות אינן במקור, ר.ש) אמנם, בפסק דין זה נדונה שאלת ביטולו של הסכם פשרה מחמת פגמים בכריתתו ולא מחמת הפרה יסודית, אך סבורני כי יפים דבריה של כבוד השופטת חיות לעניין חשיבות סופיותו של הסכם הפשרה אף לענייננו. הנה כי כן, לאור האמור בפס"ד קם המוזכר לעיל, רק במקרים נדירים יוצדק ביטולו של פסק הדין, במקום בו אכיפת ההסכם תהפוך עקב שינוי נסיבות לבלתי צודקת לחלוטין. וביישומה של הלכה זו בענייננו- האם תגובתו הנטענת של המבקש מהווה שינוי כה מהותי של הנסיבות עד כדי כך שאכיפת הסכם הפשרה תהא בלתי צודקת לחלוטין? סבורני שהתשובה לשאלה זו שלילית. המסגרת הנורמטיבית לביטולו של הסכם פשרה כאמור בה"פ (מרכז) 6349-02-08 ראובן יומטוביאן נ' מינהל מקרקעי ישראל/ המשרד הראשי (להלן: פסק דין יומטוביאן), יש להקיש בין ביטולו של הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין לבין חוזה שנכרת בין הצדדים בהסכמה. אף בספרות הושווה דינו של הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין להסכם בין צדדים: "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. לפיכך ניתן פסק הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה או שהסכם נוגד את החוק, או מחמת הפרתו, או בגלל שינוי מהותי בנסיבות; אולם כל עוד קיים פסק הדין, אין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר" (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995 עמ' 549) בפסק דין יומטוביאן נקבע כי בדומה לביטולו של חוזה, מתן פסק דין המצהיר על ביטולו של הסכם פשרה אפשרי בהצטרף שני תנאים: א. קיומה של הפרה יסודית של ההסכם, עפ"י ס' 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970. עפ"י ס' 6 לחוק זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם הייתה סבירה בעת כריתת החוזה." יש לציין כי עפ"י ס' 7(ב) לחוק זה ניתן אמנם לבטל חוזה אף בהפרה שאינה יסודית אולם זאת אך ורק לאחר מתן ארכה סבירה למפר לתקן ההפרה. מכיוון שבמקרה דנן לא ניתנה ארכה כזו, האפשרות היחידה לביטול הסכם הפשרה נשוא כתב תביעה זה היא רק במקרה של הפרה יסודית אשר לבחינתה אדרש להלן. ב. מתן הודעת ביטול כראוי. עפ"י ס' 8 לחוק זה,"ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה". כלל הוא, שעל הודעת הביטול להיות חד משמעית, כך שתבהיר למפר, מעל לכל ספק, כוונתו של הנפגע לבטל החוזה. יש להדגיש, כי הפרה יסודית בצירוף הודעת ביטול כדין יכולה להביא לידי ביטול הסכם הפשרה רק באם הנפגע מההפרה רוצה לבטל את הסכם הפשרה, ורק אם הנפגע מהפרה פעל בתום לב ובידיים נקיות (וראה לעניין זה ע"א 442/83 משה קם נ' דבורה קם פ"ד ל"ח(1) 767). מן הכלל אל הפרט אין חולק כי הודעת ביטול בשל הפרה נטענת ניתנה בכתב באמצעות מכתבן של המשיבות מיום 07.06.2010. עיקר הההכרעה נוגע לשאלה האם תגובתו של המבקש ביום 12.05.2010 לפנייתן של המשיבות מהווה הפרה יסודית אם לאו. חובת תום הלב כאמור לעיל, בבואנו לבחון אפשרות קיומה של הפרה יסודית, דרישה מקדמית היא כי על הנפגע מהפרה המעוניין בביטול הסכם פשרה לבוא בתום לב ובניקיון כפיים. סבורני כי מכתבן של המשיבות העמיד את המבקש בסד זמנים צר שאינו הגון ביחס להתמשכות ההליכים מצד המשיבות בשלוש השנים שקדמו לכך. כמפורט לעיל, הסכם הפשרה נחתם ביום 29.01.2007. מאז ובמשך כשלוש שנים עיכבו המשיבות בהליכים שונים את קיומו של הסכם הפשרה תוך ניסיון להביא לביטולו בכל דרך אפשרית. כך הוגשה בקשה לביזיון בית משפט, כך הוגשה בקשה לביטול פסק דין, כך הוגשה (לאחר הערתו של כבוד השופט ברעם) תביעה לביטולו של הסכם הפשרה, כך הוגש ערעור על החלטה זו וכך מוגשת כעת תביעה זו המונחת בפניי. בלא לחוות כל דעה על ההצדקה בקיומם של ההליכים הקודמים ומבלי להידרש לשאלת חוסר תום הלב בעצם ניהול תביעה זו, ישנו מקום לציון קביעתו של כבוד השופט ברעם ולפיה המבקש עשה ככל שביכולתו ע"מ להביא לקיומו של הסכם הפשרה (ובכלל זה פינוי המבנה וניסיון להעברת התמורה לידיהן של המשיבות), ואילו דווקא המשיבות נהגו בחוסר תום לב- "בנסיבות אלה סירובה של התובעת לשתף פעולה עם הנתבע לקידום ביצוע העיסקה, יש בה, משום הפרת חובת תום הלב והפרה של חובה זו, מהווה הפרה של פסק הדין" (מתוך פסק דינו של השופט ברעם בתיקים מאוחדים 4574/04; 10550/07, עמ' 15). לאור העיכוב המתמשך בקיומו של הסכם הפשרה שנבע מצידן של המשיבות, תמוהה במקצת התעקשותם הבהולה לקיימו בדחיפות כה גדולה עד כדי כך שדברי המבקש מהווים, לדידן של המשיבות, הפרה כה חמורה וכה יסודית עד כדי כך "שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה". בנסיבות אלו נראה כי אופן ניסוח המכתב שנשלח למבקש ביום 09.05.10 והסקת המסקנה לפיה רצונו לדחות את הפגישה בכחצי שנה מורה על אי רצונו בכיבוד ההסכם, נעשו בחוסר תום לב מצד המשיבות. הפרה יסודית עפ"י העובדות המצוינות בכתב התביעה, פנו המשיבות למבקש ביום 09.05.2010, כשלושה וחצי חודשים לאחר שנדחה ערעורן על הסף (ביום 26.01.2010). במכתב זה ביקשו המשיבות מהמבקש כי יענה באופן ענייני בתוך 14 יום להסכם ולהצעת התשריט שהוכנו על ידן. מבלי להידרש לשאלה האם אכן צורף התשריט למכתב זה, אין מחלוקת כי המבקש ענה לפנייתן זו ביום 12.05.11, בתוך יום אחד בלבד מיום שהודבק מכתבן של המשיבות על דלת ביתו. בשיחה זו, אמר המבקש כי ייאות להיפגש עם המשיבות לצורך ניהול משא ומתן לקיומו של הסדר הפשרה רק בחודש דצמבר 2010, כשבעה חודשים לאחר שיחה זו. במועד זה לא נאמר למבקש כי דחייתו את הפגישה המדוברת מהווה הפרה יסודית של הסכם הפשרה. לענין זה, מקובלת עלי טענתו של המבקש בדיון שנערך בבקשה לפיה המבקש נדרש לפרק זמן משמעותי ע"מ ליתן עמדתו לאמור במכתב על מצורפיו בשל העובדה שהיערכות ראויה למתן תשובה עניינית אורכת זמן ודורשת קבלת חוות דעת מאדריכל, מודד ועו"ד (פרוטוקול הדיון מיום 27.01.11, עמ' 3 שורות 4-9). על כך יש להוסיף, כי דחייתו של המבקש את הפגישה האמורה בשבעה חודשים צריכה להיבחן לאור העובדה כי אף המשיבות עצמן נדרשו לפרק זמן משמעותי שכן הם עצמם פנו למבקש רק כמה חודשים לאחר שנדחה ערעורן. ודוק, אף אם דחייתו של המבקש את הפגישה האמורה מעל לחצי שנה אינה ראויה ביותר, מכל מקום תגובתו המהירה מורה על רצונו בקיום הסכם הפשרה ועל כן אין לראות בכך הפרה יסודית של ההסכם. בהתאם לחובת תום הלב, אף אם יש בתגובתו של המבקש משום הפרה מסוימת, היה על המשיבות לפנות למבקש תחילה בבקשה לתקן את ההפרה תוך זמן סביר כמתאפשר בס' 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970, ומשלא נעשה כן אין ביכולתן לתבוע ביטולו של ההסכם בגין הפרתו. יש להוסיף ולומר כי קביעתן של המשיבות לפיה באם לא יענה המבקש עניינית לפנייתן מיום 09.05.2010 בתוך 14 יום הרי שאין ברצונו לקיים את הסכם הפשרה, אינה מעלה ואינה מורידה לצורך סיווגה של ההפרה כיסודית, וכך גם לגבי מכתב הביטול שנשלח לנתבע ביום 07.06.2010. כאמור בס' 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 המוזכר לעיל, הפרה יסודית תהא באחת משתי דרכים- 1. קביעה משותפת של הצדדים כי הפרה מסוימת תיחשב ליסודית. 2. הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אילו חזה מראש את ההפרה ותוצאותיה. במקרה זה לא הייתה בהסכם הפשרה כל תניה כזו ולאור נסיבות המקרה המפורטות לעיל לא ניתן לקבוע כי מדובר בהפרה "שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה", ולפיכך אין לראות במעשיו של המבקש משום הפרה יסודית. ביטול חוזה מותנה בשל אי קיום תנאי תוך זמן סביר ס' 29 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 קובע כי "היה חוזה מותנה והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה, ואם תנאי מפסיק - מתבטלת ההתנאה" הלכה פסוקה היא כי "בהעדר הוראה מפורשת בחוזה בדבר מועד חלות התנאי, מחיל הדין מועד משלו, קרי "זמן סביר"... בחוזה בנייה, בדרך כלל, אין זמן הביצוע נחשב כאחד מתנאיו היסודיים של ההסכם, וזאת משום שהכול מודעים לאילוצים החיצוניים הפועלים בנושא זה, דוגמת הצורך במתן רישיונות שונים וכו' - אשר עלולים להשפיע על משך ביצועו של החוזה ... זאת, כאמור, כאשר מציין החוזה מפורשות זמן לתחילת הבנייה ולסיומה. כלל זה יפה על אחת כמה וכמה בהסכם, שעליו נסב ערעור זה, בו זמן הביצוע הסביר הינו לכל היותר תנאי הנלמד מכללא, ואשר דרך עריכתו וניסוחו מורים על כך, שהצדדים היו מודעים לאי הוודאות, האופפת את נושא זמן הביצוע, ונמנעו מלקבוע מסמרות בנושא זה. ... הזמן הסביר לביצוע תנאי החוזה איננו מונח סטאטי, הנקבע על-פי מה שנראה בעיני הצדדים באופן מודע כהערכה סבירה בעת חתימת החוזה. סבירות הזמן עשויה להשתנות עקב התפתחויות המתרחשות לאחר חתימת החוזה ועקב התנהגותם של הצדדים עצמם." (ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' ברוריה הוך פ"ד ל"ז(3) 393, 401) (ההדגשות אינן במקור, ר.ש.) למעלה מן הצורך ואף שהדבר לא עלה בטענות הצדדים, אציין כי לאור האמור לעיל אף בהנחה שהסכם זה הינו חוזה מותנה בתנאי מתלה, לא ניתן בנסיבות אלו לבטל את ההסכם בעילת אי מילוי תנאי תוך זמן סביר. בסופו של יום, עניינו של הסכם פשרה זה הינו עסקת מקרקעין, בה סבירות הזמן משתנה בהתאם לנסיבות. בנסיבות המתוארות בכתב התביעה ולפיהן הסכם הפשרה נחתם כשלוש וחצי שנים קודם לכן, ארכה נוספת של שבעה חודשים שנגרמה לטענת המשיבות ע"י המבקש אינה מהווה זמן בלתי סביר לצורך שיתוף פעולה בהכנת תשריט משותף. סוף דבר בשים לב למכלול נסיבות אלו ולהתנהלותן של המשיבות לאורך כל ההליכים הקשורים להסכם פשרה נשוא כתב תביעה זה, נראה כי אין תגובתו הנטענת של המבקש מהווה הפרה יסודית המזכה בביטול הסכם הפשרה, ואף לו יוכחו כלל העובדות המוזכרות בכתב התביעה אין בידי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש. בנסיבות אלו הנני מוחק את התביעה כמבוקש . המשיבות תשלמנה למבקש הוצאותיו בסך 3500 ש"ח כולל מע"מ. ביטול הסכם פשרהחוזהמתן תוקף של פסק דיןביטול חוזההסכם פשרהפשרה