התובעים הגישו תביעה על סך 44,505 ₪, נגד חברת נתיבי חוג החופש בע"מ (להלן- הנתבעת או החברה) ונגד הנתבע בעל מניות ומנכ"ל החברה (להלן- הנתבע). תמצית טענות התובעים במהלך חודש נובמבר 2005, התקשר סוכן מטעמה של הנתבעת לבית התובעים ושוחח עם מי מהם. הסוכן ציין בפניהם, כי שמם עלה בהגרלה דרך רשת מזון כלשהי והם מוזמנים להגיע למשרדיה של הנתבעת לקבלת מתנה. הסוכן נשאל, האם עסקינן ביחידות נופש מסוגן של "קלאב הוטל" אילת ועל כך השיב בשלילה. לטענת הנתבעת, היא חברה פרטית ועיסוקה באיתור אנשים לצורך צירופם למועדון הנופש Chatau Dale, בשם המשווקת Visina holding limited (להלן- המשווקת). דא עקא, במהלך שיחת הטלפון שנערכה, הציגה עצמה הנתבעת כחברה העוסקת בתיירות פנים וחוץ. הנתבע הוא מנכ"ל הנתבעת ואחראי באופן אישי להונאתם של התובעים. ביום 20.11.05, הגיעו התובעים למשרדיה של הנתבעת, הוכנסו לאולם יחד עם זוגות נוספים, התבקשו לכבות את המכשירים הסלולאריים ובמהלך 5 שעות היו נתונים לשיווק אגרסיבי ומסיבי של סוכני חברה מתחלפים, כאשר ברקע הושמעה מוסיקה מחרישת אוזניים, שלא הותירה יכולת לשמוע ולהבין את המסרים המועברים באופן נהיר וברור. התובעים הם בני זוג מבוגרים, השייכים למגזר החרדי. בתחילת המצגת, הציגה עצמה הנתבעת כמשווקת נסיעות לקבוצות השייכות למגזר החרדי, אולם, לאחר כחצי שעה לערך, התמקדה המצגת ביחידות נופש בתאילנד. התובעים ביקשו לצאת מהאולם בטענה, כי אין הם חפצים ביחידת נופש מסוג זה, אך הדבר לא התאפשר להם. משחזרו התובעים וטענו בפני נציגי הנתבעת, כי אינם מעוניינים כלל בנופש בחוץ לארץ נענו, כי זכות הנופש הנרכשת כוללת בחוּבה גם בתי מלון ברחבי הארץ. לא זו אף זו, התובעים מחזיקים כאבן שאין לה הופכין ביחידת נופש "קלאב הוטל" באילת והנתבעים, אשר זיהו נקודת תורפה זו, התחייבו במסגרת ההסכם לרכוש את יחידת הנופש מהתובעים ולקזז את המחיר בגינה מהתשלום עבור העסקה כולה. בסופו של מפגש, נחתם בין התובעים למשווקת הסכם לרכישת זכות חברות באתר נופש (להלן - ההסכם). ההסכם נערך באמצעות הנתבעת, המורשית לפעול עבור המשווקת בישראל. בתמורה, התובעים התחייבו לשלם סך של 49,202 ₪ בתשלום אחד, אשר מועד פירעונו ביום 15.12.05. בנוסף, חויבו בדמי תחזוקה לחברת הניהול של המועדון מדי שנתיים בסך 399 דולר ארה"ב. משהגיעו התובעים לביתם ועיינו בחוזה החתום נוכחו לגלות, כי הוטעו על-ידי הנתבעת שכן הובטח להם, כי הנופש יהיה במלונות בארץ ואילו בהסכם דובר אודות יחידת נופש בתאילנד. בנוסף, התחייבות הנתבעת לתת ערבות בנקאית וכן קיומה של חברה נוספת המבטחת את ההסכם, כלל לא הועלו על כתב. יתרה מזו, ההסכם כלל סעיף, אשר ביטל במחי יד את כל הנאמר בעל-פה על-ידי סוכני השיווק של הנתבעת במהלך כל אותן שעות ארוכות. ביום 21.11.05, שלחו התובעים לנתבעת בקשה לביטול ההסכם לאור מצגי השווא. משבוששה להגיע תגובה, הגיעה התובעת ביום 23.11.05 למשרדי הנתבעת ומסרה באופן אישי מכתב ביטול. אולם, ההסכם לא בוטל אלא נקבעה "פגישת ביטול". ביום 4.12.05, הגיעו התובעים למשרדיה של הנתבעת, על מנת להסדיר את הביטול. לאחר הפעלת לחץ שיווקי נוסף הסכימו התובעים שלא לבטל את ההסכם ומנגד, הנתבעת העניקה להם הנחה על גובה התשלום הכולל וכן, הוסיפה נספח בו הועלו על כתב הבטחותיה המקוריות. הנספח סיווג את התובעים כלקוחות V.I.P הזכאים לשירות לקוחות אישי וכן הבהיר, כי באפשרותם לנצל את החופשה במלונות שונים ברחבי הארץ וכי מחיר שבועות הבונוס הוא כ-300$ בממוצע לסוויטה של 2-4 או 6 אנשים. הנתבעת לא העניקה לתובעים יחס V.I.P והתייחסה אליהם באופן שלילי ומשפיל לכל אורך ההתקשרות. הנתבעת רימתה את התובעים ולא דאגה לעדכן אותם בדבר מבצעים ודילים מוזלים כמובטח. לא זו אף זו, בדיעבד התחוור לתובעים, כי לא קיימות בארץ סוויטות ל- 6 אנשים. באותה "פגישת ביטול" התחייב מר שלומי כהן, מנהל ההסכמים של הנתבעת, לוותר על הכללת יחידת הנופש "קלאב הוטל" בהסכם, תוך התחייבות, כי יעבירה למתווך נוסף אשר ינסה למוכרה ואילו כספי המכירה יועברו לתובעים בניכוי דמי תיווך. הבטחה שלא קוימה אף היא. ביום 10.12.05, הגיע מר שלומי כהן לביתם של התובעים וגבה מהם שיק על סך 35,055 ₪. במסגרת השיווק האגרסיבי הובטח לתובעים נופש מתנה בתמורה להופעתם במשרדי הנתבעת והשתתפות במצגת. במהלך חודש דצמבר 2005, ביקשו התובעים לממש את נופש המתנה, במלון "אורכידיאה" באילת. לחופשה זו תכננו לצרף את ביתם וחתנם אולם, בשלב זה נוכחו לדעת כי לא קיימות סוויטות עבור 6 אנשים. לאור זאת, ביקשו התובעים לממש את זכותם להעביר את זכויות הנופש לאחרים ולקבל חדר נוסף עבור בני הזוג הצעירים, בהנחה של 50%. מחיר החדר הנוסף שהוצע לתובעים, לאחר 50% הנחה, היה גבוה מהמחיר אותו נוהג המלון לגבות מעוברי אורח. התובעים שוחחו עם נציגת הנתבעת אשר הבטיחה לערוך למחרת היום שיחת ועידה עם בית המלון, על מנת לברר את טענתם. אולם, גם הבטחה זו לא קוימה תוך מתן תירוצים שונים. התובעים הבינו, כי "נפלו בפח" וביקשו לדבר עם מר שלומי כהן על מנת לבטל את ההסכם. רק לאחר מכן, נאותה החברה לקיים את התחייבותה והתובעים שילמו עבור החדר בבית המלון את מחצית הסכום אותו גובה המלון דרך קבע. חודש לאחר מכן, ביקשו התובעים לקבל מהנתבעת הצעת מחיר עבור חדר זוגי במלון "הילטון" באילת. הצעת המחיר של הנתבעת, לאחר 50% הנחה, עמדה על כ- 500$ וזאת בניגוד למחיר המוסכם של 300$ עד שישה נפשות. לא זו אף זו, מבדיקה שערכו התובעים בבית המלון התבהר להם, כי המחיר שהוצע להם לאחר ההנחה, זהה למחיר הרגיל אותו גובה בית המלון. ביום 27.02.06, הגיעו התובעים למשרדיה של הנתבעת וביקשו ממר שלומי כהן לבטל את ההסכם בטענה, כי החברה שבה והפרה את התחייבויותיה. מר שלומי כהן טען, כי ניתן יהיה לבטל את ההסכם, אך ורק לאחר שהתובעים יקבלו את הבטוחות להבטחת הזכויות של חברת הנאמנות. למחרת היום, קיבלו התובעים את המסמך להבטחת הזכויות ופנו למר שלומי כהן על מנת שיבטל את ההסכם כפי שהבטיח להם. דא עקא, מר שלומי כהן לא נאות לקיים את הבטחתו ולמעשה, עד ליום הגשת כתב התביעה לא יצר כל קשר עם התובעים. ביום 8.3.06, פנו התובעים בתלונה על הנתבעת למועצה הישראלית לצרכנות וזו מיהרה לשלוח לנתבעת מכתב דרישה להשבת הכספים. כחודשיים לאחר מכן, נאותה הנתבעת להשיב למכתבה של המועצה לצרכנות בציינה, כי כל האמור במכתבם של התובעים רצוף אי דיוקים ומכיל בחובו שקרים ברורים. התובעים מיהרו והשיבו למכתב זה, תוך הבעת התנגדותם לכל מה שנכתב בו. ביום 01.08.06, נשלחה לתובעים הצעה להסכם פשרה, בצירוף דרישה שעליהם לחתום עליה בתוך 6 ימים. בהצעה נכתב שהנתבעת תשיב לתובעים סך של 30,000 ₪ בלבד בארבעה תשלומים. התובעים ניסו ליצור קשר עם הנתבעת במהלכם של הימים הנקובים לה, על-מנת לבצע מספר שינויים בהצעת ההסכם, אולם ניסיונותיהם עלו בתוהו. בסופו של יום, בחרו התובעים שלא להיענות להצעת הפשרה שהוצעה להם. ביום 10.09.06, הגיעה התובעת למשרדי הנתבעת, במטרה להיפגש עם הנתבע ולנסות להשיב את הכספים לידם. הנתבע סירב לשוחח עימה בטענה, כי אם יעשה כך יואשם בשיבוש הליכי חקירה מאחר והתובעים הגישו נגדו תלונה במשטרה. הנתבע הוא מנכ"ל הנתבעת ובעל מניות יחיד בה. הנתבע חב חובת אמונים וחובת זהירות כלפי הנתבעת ובשל כך ניתן לומר, כי חבות זו קיימת גם כלפי התובעים עצמם. התובעים מבקשים להשיב להם את התמורה אותה שילמו ביום 10.12.05, בצרוף ריבית והצמדה בסך 36,647 ₪, 15% פיצוי מוסכם במקרה של ביטול או הפרה בסך 5,258 ₪, 600 ₪ בגין הוצאות ועוגמת נפש בסך 2,000 ₪. סך כל הסכום המבוקש בכתב התביעה הוא 44,505 ₪. תמצית טענות הנתבעים עסקינן בתביעה קנטרנית וטרדנית אשר אין לה כל אחיזה במציאות. התובעים חתמו על ההסכם לאחר מחשבה ומרצונם החופשי בלבד, לאחר שהבינו את הכתוב בהסכם ואת הזכויות המוענקות להם מכוחו. בנוסף על האמור, התובעים לא הוכיחו כל עילה בגינה הם זכאים לבטל את ההסכם. יש לדחות את התביעה נגד הנתבע וזאת בשל היעדר יריבות משפטית בינו לבין התובעים. הפעולות שבוצעו על ידו, היו במהלכה הרגיל של העבודה והתחייבו מתוקף תפקידו כמנהל הנתבעת. לא זו אף זו, לא מתקיימים התנאים להרמת מסך ההתאגדות נגדו ולא הונחה כל תשתית ראייתית המצדיקה את חיובו האישי במעשיה של הנתבעת. שיווק מוצריה ושירותיה של הנתבעת נעשה באמצעות פניה רנדומאלית של נציגי מחלקת המכירות ללקוחות פוטנציאליים, בהצעה לקבל מתנה בתמורה לנטילת חלק במפגש הכרות והתרשמות, הסוקר את פעילותה, שירותיה ומוצריה של הנתבעת. ההשתתפות בהרצאת ההכרות נעשית ללא כל התחייבות מצד המשתתפים ובסופה הם רשאים לשוב לביתם כשבידם המתנה שהובטחה להם, מבלי להצטרף לשורות המועדון. הנתבעת משווקת את שירותיה ומוצריה של חברת "אנוקסן", תוך הקפדה יתרה ודקדקנית על הוראות החוק ועל הלכות בית המשפט שניתנו בעניינים דומים. במהלכן של ההרצאות לא הופעל לחץ שיווקי אגרסיבי והליך ההצטרפות למועדון התקיים באווירה נעימה, ללא כל לחץ וכפייה ותוך הבעת רצונם החופשי של התובעים ביחידת הנופש המוצעת. הנתבעת לא הציגה עצמה כמשווקת נסיעות לקבוצות השייכות למגזר החרדי, לראיה, מרבית האנשים אשר נכחו באולם היו חילוניים. בפגישה אשר נערכה עם מנהל ההסכמים, מר שלומי כהן, הוסברו לתובעים כל תנאי ההסכם, משמעותו והיקפו. המשא ומתן נוהל בתום לב ותוך גילוי מלא ומפורט של הוראות ההסכם וטיבו. משנוכח מנהל ההסכמים, כי התובעים מבינים את משמעות ההסכם, נחתם ההסכם. עובר לחתימת ההסכם ולאחריו נוצר הרושם, כי התובעים הם אנשים המגלים בקיאות לא מבוטלת בכל הקשור לתיירות נופש. טענתם של התובעים, כי הנתבעת ניצלה את "נקודת התורפה" שלהם, יחידת הנופש "קלאב הוטל", אינה נכונה ואינה נתמכת בנימוקים ענייניים. בהתאם להסכם, חברת אנוקסן התחייבה להעניק לתובעים את הזכויות כפי שפורטו בכתב התביעה. אולם, ההסכם לא כלל בחובו כל הבטחה לערבות בנקאית, שכן אין זה ממדיניותה של החברה לנהוג כך. ביום 23.11.05, התקבל מכתב מהתובעים, בו הם מבקשים לבטל את ההסכם ונענו בחיוב. טרם הביטול, ביקשו התובעים לקיים פגישה שמטרתה להבהיר מספר דברים אשר לא ידועים להם לאשורם. ביום 4.12.05, הגיעו התובעים לפגישה המיועדת עם מר שלומי כהן, אשר נוהלה באווירה נינוחה ורגועה. בסופו של יום, החליטו התובעים לחזור בהם מבקשתם לבטל את ההסכם וחתמו על מכתב המורה על החלטתם להישאר במועדון. הצטרפות התובעים למועדון לא הייתה מותנית כלל ועיקר במכירת יחידת הנופש שבבעלותם ואף צוין בנספח להסכם, באופן ברור וחד משמעי, כי הנתבעת תשמש אך ורק גורם מסייע למכירת יחידת הנופש שברשותם. מחירה של סוויטה עבור שבוע נופש, כפי שנכתב בהסכם, הוא סכום ממוצע ומשוערך של כ- 300$, אשר נקבע בהתאם לסוויטה ולא על פי מספר האנשים המעוניינים להתארח בה. טענת התובעים, כי לא קיימות בארץ סוויטות עבור שישה אנשים היא כוללנית ובלתי מבוססת ולכן אין לתת עליה את הדעת. הזמנתם של התובעים למלון "אורכידיאה" באילת נעשתה באמצעות ביתם ואין ברשות הנתבעת כל ידיעה בדבר ההתקשרות המוקדמת עם הנתבעת והצעת המחיר שניתנה לה, השיחה אשר התנהלה בעקבות כך עם בית המלון וכן הבטחת הנתבעת לקיום שיחת ועידה. בתחום תיירות הנופש, השוואה של מחירים צריכה להיעשות באותו זמן ובאותם תנאים בהם בוצעה ההזמנה, אחרת אין לכך כל משמעות. ההתקשרות בין הצדדים לצורך הזמנת חופשה נוספת במלון "הילטון" אילת, אינה חייבת לעמוד במחיר של כ- 300$, שכן זהו מחיר ממוצע, התלוי בכל סוויטה לגופה. התובעים, אשר דרשו את ביטול ההסכם בשנית נענו בחיוב אף בפעם זו, ללא כל התניה. התובעים, ככל לקוחות המועדון, מתבשרים על ידי מחלקת שירות לקוחות של החברה, בדבר המבצעים החודשיים באמצעות פניות טלפוניות, דוא"ל או פקס. טענתם של התובעים, כי זכו ליחס משפיל ומבזה, אין בה ולא כלום. הנתבעת קיבלה לידה את מכתבה של המועצה הישראלית לצרכנות ודאגה להשיב עליו תוך הצגת גרסתה. על מנת לסיים את ההליכים המשפטיים מחוץ לכותלי בית המשפט, שלחו נציגי הנתבעת לתובעים הסכם פשרה, אולם אלו סירבו לחתום עליו. ניסיונות מרובים שנעשו על מנת להשיב לתובעים על שאלות בעניין הסכם הפשרה, לא צלחו. הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה תוך חיוב התובעים בהוצאות. החברה מצויה בהליכי פירוק, על פי החלטת כב' השופטת ורדה אלשיך מיום 17.12.07 (פש"ר 1624/07). לפיכך, אני מורה על עיכוב ההליכים נגד נתבעת 1. דיון כידוע, התובעים נושאים בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיהם העובדתיים של טענות ההגנה (יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד, עמ' 1508). כתב התביעה, תצהיר העדות הראשית של התובעים ונספחיהם מפורטים ומצביעים באופן ברור על הפגמים בהליך כריתת ההסכם והפרות ההסכם, שבוצעו על ידי הנתבעת. מאידך, הנתבע לא הצליח לעמוד בנטל המוטל עליו ולהוכיח את טענות ההגנה כראוי. התובעים הצהירו על אשר אירע להם באופן אישי וניכר, כי דבריהם אמת. מעבר לכך, התובעים צירפו מכתבים ומסמכים שנכתבו בסמוך לאירועים ומסמכים אלו תומכים בגרסתם ומעידים, על עקביותה. מאידך, הנתבעים לא הביאו לעדות את מר שלומי כהן. שמו של שלומי כהן עובר כחוט השני בגרסת התובעים ובמסמכים שיצאו תחת ידי הנתבעת וב"כ. מר שלומי כהן הוא עד מהותי וחשוב להוכחת גרסת הנתבעים, אך הם בחרו שלא להביאו לעדות. על כך נאמר בפסקי דין רבים, שמי שנמנע מלהביא ראיה או מהעדת עד חיוני לתמיכה בגרסתו, עשוי להקים חזקה עובדתית לחובתו לפיה, לוּ הובאה אותה עדות היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 549). משניתן על ידי כב' השופטת ורדה אלשיך צו קבוע לפירוק החברה, יש להמשיך ולתהות, האם ניתן לחייב את מר אורי רותם, מנכ"ל החברה ובעל מניות בה, באופן אישי, בגין מעשיה ומחדליה של החברה ובהסתמך על אילו עילות. מקורות אפשריים לחיובו האישי של הנתבע על פי סעיף 6(ג) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן- חוק החברות), רשאי בית המשפט לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, במקרים חריגים בהם נעשתה פעולה באופן שיש בה כדי להונות ולקפח אדם, בין אם היה מודע לפעולות אלו ובין אם חשד בדבר ההתנהגות הפסולה אך נמנע מלבררה, "... בית המשפט יורה על הרמת מסך ההתאגדות ועל חיוב אישי של בעל מניה לשאת בחוב של החברה, מקום בו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה היה כרוך, בין השאר, בחוסר תום-לב" (ע"א 2728/04 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' יערי, ). סעיף 7 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן- חוק הגנת הצרכן), הנושא את הכותרת "אחריות להטעיה בפרסומת" קובע, כי מי שהחליט בפועל על פרסומת מטעה או לחלופין פרסומת שעל פניה עשויה להטעות את הצרכן, מפר את הוראות סעיף 2 לחוק הקובע איסור הטעיה, בין על דרך של מעשה ובין על דרך של מחדל. לא זו אף זו, סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן קובע איסור ניצול מצוקת הצרכן, על מנת לקשור עסקה בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים, ואילו סעיף 23 לחוק קובע, שהפרת סעיפים 2, 3 ו- 14א, מהווה עבירה פלילית. החוק נועד להעניק הגנה רחבה לצרכנים. הגנה כזו מושגת על ידי חיובם של יצרנים, ספקים ובעלי משרה שונים, לגלות לצרכנים את מכלול הנתונים האמיתיים, הרלבנטיים למוצר או לעסקה. על אלו אשר לא עומדים בחובה זו, מוטלות סנקציות עונשיות שונות. בנוסף לכך, מוענקת לצרכן הגנה רחבה ובמסגרתה, הוא רשאי לבטל את ההסכם תוך ארבעה עשר ימים מיום ביצועו וזאת ללא קיומה של עילת ביטול. סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- פקודת הנזיקין), עוסק ב"תרמית" וקובע, כי ניתן להגיש תובענה נגד אדם המציג עובדה כוזבת ביודעין או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש ובכוונה, שהמוטעה על-ידי ההיצג יפעל על פיו. בנוסף לכך, סעיף 25(ב) לחוק הגנת הצרכן, מקים חזקה בדבר אחריותו של מעביד מרשה ונושא משרה בתאגיד, במקרה של הפרת החוק בידי עובד. משהטיל החוק חובה על מנהל לפקח ולמנוע כל עבירה על פי החוק, הרי שאי ציות להוראות החוק מהווה הפרת חובה חקוקה, כפי שנקבע בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. "...ראייתו של מנהל כאורגן החברה באה כדי להרחיב את האחריות המוטלת על החברה ולא כדי לצמצם את היקף אחריותו של המנהל בשל מעשה שביצע בעצמו או שהיה מעורב בו, המוליד בדרך כלל חבות אישית... עובדת היותו אורגן של חברה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. אם מעשיו ומחדליו עולים כדי עוולה אזרחית, תוטל עליו אחריות אישית בנזיקין... אין אדם נפטר מאחריותו האישית לעוולה או להפרת חובה סטטוטורית, יהיה זה בשל היותו אורגן או יהיה זה בשל היותו שלוח..." (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 694-695, הדגשה הוספה). ההתקשרות הטלפונית במהלך חודש נובמבר 2005, קיבלו התובעים הודעה טלפונית לפיה, שמם עלה בהגרלה והוזמנו לקבל מתנה במשרדי הנתבעת, שלימים התבררה כחופשת מתנה זוגית באחד מבתי המלון בארץ. בשיחה זו הוצגה החברה, כחברה חדשה העוסקת בתיירות פנים וחוץ וכי אין בינה לבין חברה המשווקת יחידות נופש מסוג "קלאב הוטל" ולא כלום. תואנות השווא לפיהן עלה שמם של התובעים בהגרלה והם זכאים לקבל מתנה, בכפוף לנטילת חלק במפגש היכרות והשתתפות, היווה גורם לפיתוי התובעים להגיע למפגש. לולא מצגי שווא אלו ואם נציגי החברה היו פועלים בהגינות, תוך גילוי נאות של מטרות המפגש סבורני, כי בני הזוג, לא היו נעתרים להזמנה ולא היו מגיעים למשרדי הנתבעת, שהרי בבעלותם יחידת נופש ב"קלאב הוטל" אילת, אשר אינה משמשת אותם כלל ועיקר ולא התעורר בהם כל צורך לרכישת יחידת נופש נוספת או חלופית בתאילנד. בשיחת הטלפון הובטחה לתובעים מתנה בתמורה להשתתפות במפגש היכרות עם החברה, שכן "... היא חדשה בענף התיירות וכל מטרתה היא לשווק עצמה באופן אישי" (סעיף 10 לתצהיר התובעים). אולם, הלכה למעשה, הייתה זו הטעיה וכל מטרת שיחת הטלפון, לפתות את התובעים להגיע למשרדי הנתבעת על מנת להחתים אותם על רכישת זכויות ביחידת נופש. "המצב שבו חברה מנסה לפתות אנשים להגיע למשרדיה, על מנת לחשוף אותם לשיווק מוצריה, על ידי עשיית מצגים בעל פה, בשיחת טלפון, ואחר כך מתנערת מהדברים שנאמרו, מתוך ידיעה כי יקשה מאוד על הצד השני להוכיח שהדברים נאמרו לו, הוא מצב בלתי נסבל..." (ת.ק 13013/04 שפירא נ' עתיד ביטוח לתיירות בע"מ, ). יצוין, כי הנתבעת שם היא חברת "עתיד בטוח לתיירות בע"מ", שכידוע, זהו שמה הקודם של הנתבעת בענייננו. "...כאשר מופעלת פרקטיקה של פיתוי, אין באמירות מאוחרות, למשל כאלה המופיעות על אריזות המוצר או הסברים הניתנים על ידי המוכר, כדי להפיג את רישומה המטעה של הפרסומת" (בר"ע 1043/05 ברקוביץ נ' איסתא ליינס, ), "השימוש בפרקטיקה של 'מוצר מפתה' מהווה חוסר תום לב (שם). "בשנים האחרונות יש שה'מתנה' מקדימה את הרכישה עצמה, והצרכן איננו מחויב, כביכול, לרכישה בשלב קבלת המתנה. דוגמה נפוצה לכך היא בתחום המכירה של יחידות הנופש. במציאות החומרנית של תקופתנו, מניפולציה רגשית מעין זו קולעת לצרכים של קהל היעד ומוסיפה רבות לדרכי השכנוע, אף אם האובייקט העיקרי איננו מוצלח דיו או מחירו אינו מספק. כאשר המתנה נמסרת מראש (כגון שבוע נופש, ארוחה וכיוצא בזה) הספק מנצל את הנטייה של בני אדם שלא לגמול רעה תחת טובה ולא להימנע מפגיעה בקשר רגשי חיובי, נטייה שמקשה על הצרכן לסרב להצעת הרכישה של המוצר העיקרי. משמעותה של טכניקה זו היא ניסיון לייתר את האינטרס של הצרכן בממד האינפורמטיבי, תוך הסטת ההכרעה של הצרכן למגזר הרגשי הלבר מידעי" (ד"ר אורנה דויטש, מעמד הצרכן במשפט, תשס"ג, עמוד 113). התנהגות זו של החברה מהווה התנהגות בחוסר תום לב ועולה כדי הטעיה של התובעים, לעניין מטרת החברה ועיסוקיה ולעניין מטרת פגישת ההיכרות. המפגש- "פגישת ההיכרות" ביום 20.11.05, הגיעו התובעים למשרדיה החדשים של הנתבעת בבניין ב.ס.ר בבני ברק, הוכנסו לאולם יחד עם זוגות נוספים ואז הוחל במצגת ארוכה ומסיבית, כשברקע מתנגנת מוזיקה רועשת במיוחד. במהלך חמש שעות, הופעל על התובעים מכבש לחצים, כאשר מדי 10 דקות התחלפו סוכניה של הנתבעת, ניסו לשכנעם כי ההצעה תואמת לצרכיהם ורצונותיהם, ומנעו מהם לצאת מהאולם ולסרב להצעה (סעיף 14 לתצהיר התובעים). נציגי המכירות שבו והתחייבו בפני התובעים, כי זכויות הנופש הנרכשות על פי ההסכם, לא עוסקות אך ורק בחופשה בתאילנד כפי שנצפה במצגת אלא, תקפות גם בבתי מלון שונים ברחבי הארץ (סעיף 16 לתצהיר התובעים). בהמשך, הציע סוכן הנתבעת לתובעים כי, יחידת הנופש "קלאב הוטל" אילת שבבעלותם, תועבר לנתבעת ושוויה יקוזז ממחיר השירות הנרכש. התובעים, אשר מחזיקים ביחידת נופש "קלאב הוטל" אילת, כאבן שאין לה הופכין ואף אינם עושים בה כל שימוש, עקב דמי ההחזקה הנדרשים בגינה שוכנעו, כי באמצעות עסקה זו יוסר מעליהם עול יחידת הנופש שברשותם ובתמורה לתשלום הנדרש, יוכלו לנצל זכויות נופש בכל מקום בארץ או לחלופין, להעביר את זכויותיהם לצדדים שלישיים. חיזוק לכך ניתן למצוא בעדותו של מר אורי רותם המציין, כי לחברה "סוד שיווקי". לדבריו, זהו "שירות ללקוח שיוכל להתפטר מיחידת הנופש שלא השתמש בה" ואף מודה, "אני מסכים שזה מפתה". (עמוד 33 לפרוטוקול הדיון מיום 04.07.07). פרט לכך, הפרה החברה את הוראות סעיף 14א(ב) לחוק הגנת הצרכן, המחייב לפרט את מהות הזכות הנרכשת, שכן בטופס הגילוי צוין, כי העונה הנרכשת היא "העונה הירוקה (27/8-24/9). לעומת זאת, ההסכם מדבר על שבוע בכל שנתיים קלנדאריות ואילו בפועל תעודת הבעלות שהתקבלה ביום 28/2/06 אצל התובעים, מעניקה את זכויות הנופש לשבוע מספר 42, שאף לגביו אין כל פרטים. לאחר לחץ שיווקי אגרסיבי ומשהיו תשושים ומבולבלים, חתמו התובעים על הסכם הרכישה, תמורת סך של 49,202 ₪. לעניין עסקאות מסוג זה נאמרו על ידי ד"ר א' דויטש הדברים הבאים: "...אלה עסקאות שבהן נוהג שיווק אגרסיבי, המלווה ב"מתנות" יקרות ערך של נסיעות לחו"ל וכיוצא בזה. ההיבט המתנתי המיוחד המלווה סוג זה של עסקאות הוא בכך שהמתנה מוקנית גם כשהצרכן איננו רוכש כלל יחידת נופש. כל שנדרש ממנו הוא להופיע למפגש, שבו נמסרת לו אינפורמציה, כשלמעשה מופעל עליו באותו מפגש לחץ מנטלי כבד להיכנס לעסקת רכישה..." (ד"ר אורנה דויטש, מעמד הצרכן במשפט, תשס"ג, עמוד 289- 290). "מלחמת התשה" זו מנצלת הלכה למעשה, את חולשותיו הטבעיות של האדם שכן ניתן להניח, כי לאחר נטילת חלק במפגש הנמשך פרק זמן ארוך כל כך, לא יכול אדם סביר, לחשוב באופן בהיר ולקבל החלטות מושכלות. בשל כך, ניתנה לרוכשים זכות ביטול בלתי מותנית, תוך ארבעה עשר ימים מיום ביצוע העסקה (סעיף 14א(ג) לחוק הגנת הצרכן). אכן, הנתבעים הצליחו להחתים את התובעים על הסכם לרכישת יחידת נופש בתאילנד, שכלל לא ענתה על צרכיהם ולא הייתה להם כל כוונה לנצל אותה. גילוי ההטעיה וביטול העסקה לראשונה מששבו התובעים לביתם ועיינו בהסכם עליו חתמו זמן קצר קודם לכן נדהמו לגלות, כי ההסכם מתייחס ליחידת נופש בתאילנד וכי מצגיה של הנתבעת במהלך המפגש וכל אשר הובטח להם בעל פה, הושמט לחלוטין מההסכם. התובעים הבינו, כי נפלו קורבן למעשה הטעיה וכבר למחרת שלחו לנתבעת הודעת ביטול בכתב. הודעת הביטול נתקלה בסירוב ובמקומה זומנו התובעים למשרדי הנתבעת ביום 4.12.05, כ- 14 ימים לאחר חתימת ההסכם וזאת במטרה "להסדיר את הביטול". במהלך "פגישת הביטול", הופעלו על התובעים לחצים כבדים, על מנת לשכנעם שלא לבטל את העסקה. בין היתר, ניתנה להם הנחה על מחיר יחידת הנופש, בוטלה הכללת יחידת הנופש "קלאב הוטל" בעסקה וכן הוסף להסכם מכתב הבהרה (נספח ט' לכתב התביעה), בו הועלו על כתב הבטחות אשר ניתנו בעל פה במהלך "פגישת ההיכרות" עם נציגי החברה. התובעים התפתו בשנית להצעותיו של נציג הנתבעת, מר שלומי כהן, וחזרו בהם מהודעת הביטול. כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון- גונן, הביעה זה מכבר את דעתה בעניין זה: "בעקבות ערבי מכירה מסוג זה, בו רוכשים אנשים יחידות נופש על רקע מוזיקה, שתייה אלכוהולית ותוך פיתוי ב"מתנות" מחד וב"איומים" מאידך, לפיהם דחייה במועד החתימה לא תאפשר מימוש העסקה, תוקן חוק הגנת הצרכן... והוספו בו סעיפים 14א-14ב, הדנים בעניין רכישת יחידת נופש... התיקון מאפשר לבטל עסקה שנחתמה לגבי יחידת נופש בתוך 14 ימים מיום הרכישה, וזאת ללא כל נימוק" (תא (י-ם) 3435/98 גרינפלד נ' אקטיביטי תיירות ונופש 1996 בע"מ, ). הצרכן אינו חייב לתת הסבר לרצונו לבטל את ההסכם ואין המוכר רשאי להציב בדרכו תנאים והגבלות כלשהן. המוכר חייב להיעתר לבקשת הצרכן לביטול העסקה מיד כשמתקבלת פנייתו של הצרכן וללא כל דיחוי. מטרת התיקון לחוק היא להגן על ציבור הצרכנים מפני עושק, הטעיה, ניצול ושרירות לב של משווקי יחידות הנופש ומנהליהם. עולה אפוא, כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 14א לחוק הגנת הצרכן ובכך סיכלה את מטרתו העיקרית של החוק, הבאה להגן על הצרכן. הפרה זו פגעה בתובעים, אשר שבו למשרדי הנתבעת ושוכנעו לחזור בהם מהודעת הביטול של ההסכם, המעניק להם זכויות ביחידת נופש, שאין להם כל צורך בהן. למרבה הצער, גם מכתב ההבהרה וההבטחות שניתנו במסגרתו הופרו באופן יסודי על ידי הנתבעת. הפרת ההסכם על ידי הנתבעת מלון "אורכידיאה" אילת במהלך חודש דצמבר 2005, ביקשו התובעים לממש את נופש המתנה שקיבלו מהנתבעת במלון אורכידיאה באילת ולצרף אליהם את בתם וחתנם. אולם התחוור להם, כי אין בארץ סוויטות לשישה אנשים בכלל ובמלון "אורכידיאה" בפרט וכי הבטחת הנתבעת בעניין זה, ריקה מתוכן. משכך, החליטו התובעים לנצל את חופש המתנה עבורם וכן לממש את זכותם המופיעה בסעיף 3.4 להסכם לקבלת הנחה בשיעור 50% בבית המלון עבור החדר הנוסף. דא עקא, המחיר שהוצע לתובעים, לאחר ההנחה האמורה, היה גבוה מהמחיר אותו גובה המלון מבאי אורח שונים ומזדמנים. לדברי התובעים, "אנו שבנו ושוחחנו עם נציגי הנתבעת והודענו להם כי אין זה הגיוני שהמחיר המבוקש על ידי הנתבעת לאחר 50% הנחה, עדיין גבוה מהמחיר הבסיסי אשר המלון מבקש" (סעיף 46 לתצהיר התובעים). אולם, "נציגת הנתבעת הודיעה לנו כי כפי הנראה אנו טועים באשר למחיר הנדרש על ידי בית המלון" (סעיף 47 לתצהיר התובעים). "רק לאחר התערבותו האישית של מר שלומי כהן, נאותה הנתבעת לנהוג כפי שהתחייבה כלפינו ואנו שילמנו סך של 530 ₪ שהינם 50% מהמחיר אותו גובה בית המלון, זאת עבור החדר הנוסף ובמסגרת ההסכם" (סעיף 49 לתצהיר התובעים). החברה הפרה את ההסכם הפרה יסודית ובוטה והסכימה להפחית את התמורה הנדרשת עבור חדר בבית המלון, רק לאחר התערבותו של מר שלומי כהן ועקב החשש, כי התובעים יבטלו את ההסכם אם לא ינהגו עימם כך. התובעים הוטעו על ידי הנתבעת לעניין מחירו של חדר בבית המלון ובשל כך ביקשו בשנית לבטל את החוזה. אולם, לאחר התערבותו של מר שלומי כהן וקבלת חדר נוסף במחיר שהובטח, השתכנעו התובעים - פעם נוספת - שלא לבטל את ההסכם. התובעים היו רשאים לבטל את ההסכם, בשל חוסר תום ליבה של הנתבעת הן במשא ומתן לכריתת ההסכם והן בשל חוסר תום הלב בקיומו. כל אשר חפצו התובעים, היה להתארח בבתי מלון ברחבי הארץ, בהנחה של 50% מהמחיר הקבוע, אחרת לא היו חותמים על ההסכם מלכתחילה. הנתבעת, אשר התחייבה בכך כלפיהם, הפרה את ההסכם הפרה יסודית, תוך שהיא מטעה את התובעים. התובעים הוטעו לגבי עניין מהותי בהסכם והיו רשאים לבטלו. מלון "הילטון" אילת במהלך חודש פברואר 2006, ביקשו התובעים הצעת מחיר עבור חדר זוגי בבית מלון הילטון באילת. הנתבעת שבה והפרה את התחייבויותיה כלפי התובעים, שכן הצעת המחיר, לאחר 50% הנחה, הייתה זהה למחיר הקבוע של המלון. כמו-כן, המחיר עמד על כ- 500$ וזאת בניגוד למחיר המוסכם בסך של 300$ לשש נפשות. טענת הנתבעת, כי "מדובר בסכום של כ- 300$ פר סוויטה ולא על פי מספר האנשים" (סעיף 16 לכתב ההגנה), היא טענה עמומה, סתומה וחסרת פשר. התובעים, אשר חשו כי הונו אותם פעם נוספת, ניגשו למשרדיה של הנתבעת וביקשו לבטל את ההסכם. בפעם הזו, הבטיח מר שלומי כהן לבטל את ההסכם וזאת לאחר שהתובעים יקבלו לידם את הבטוחות להבטחת זכויות הנופש בתאילנד. התניה זו, אין בה ולא כלום. מר שלומי כהן היה צריך להיעתר מיידית לבקשת התובעים ולבטל את ההסכם ללא כל התניה נוספת, אולם לא כך נהג. למחרת היום, משקיבלו התובעים לידם את המסמך להבטחת הזכויות, ניסו להתקשר למר שלומי כהן על מנת שזה יבטל את החוזה כפי שהובטח להם יום קודם לכן, אולם כל ניסיונותיהם עלו בתוהו והבטחותיו של מר שלומי כהן לא קוימו. סיכום ביניים הנתבעים נהגו בחוסר תום לב טרם כריתת החוזה וגם לאחריו. כמו-כן, לאורך כל ההתקשרות בין הצדדים, הפרו הנתבעים את ההסכם הפרות יסודיות ובוטות, כפי שפורט לעיל. לנתבעים הייתה יחידת נופש ב"קלאב הוטל" אילת וכל שחפצו היה לנפוש במלונות ברחבי הארץ במחיר מוזל. הנתבעת "הצליחה" למכור להם יחידת נופש בתאילנד וניסתה "למכור" להם נופש בארץ במחיר מלא. לאור כל האמור, ביטול ההסכם נעשה כדין והתובעים זכאים להשבת כל אשר שילמו לנתבעת ולפיצויים. חיובו של הנתבע באופן אישי הנתבע, הוא בעל מניות יחיד בחברה ומשמש כמנהלה היחיד של הנתבעת. לדבריו, "אני נותן הנחיות למנהלי המחלקות... אני אחראי על הכל בחברה" (עמוד 19 לפרוטוקול מיום 04.07.07). הנתבע, מכיר את תחום תיירות הנופש ואת העסקאות הנרקמות בגין יחידות נופש בארץ ובעולם שכן הוא עובד בתחום זה משנת 1994, "קודם הייתי שכיר במספר חברות כמו חברת אקטיביטי תיירות ונופש, קלאב רויאל וורלד וייד. כמה חודשים חברת אטלנטיק. כולם מכרו יחידות נופש. עבדתי גם במלון נירוונה בים המלח" (עמוד 25 לפרוטוקול) והיה גם מנכ"ל חברת וורלד וייד בתקופה מסוימת. לא זו אף זו, כנגד הנתבע ניתן לא מכבר פסק דין, אשר חייב אותו יחד ולחוד עם החברה בגין מעשים כגון אלו (ת"ק 07-04-371 ארד ואח' נ' נתיבי חוג החופש בע"מ ואח'). נראה, כי מעשיו של הנתבע במסגרת החברה נעשו תוך ידיעה בדבר הפסול שבהם אולם, הדבר לא מנע ממנו להמשיך ולעשותם, תוך ניסיון להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות של הנתבעת. ניתן לחייב את הנתבע באופן אישי, בהסתמך על שלושת העילות והמקורות שפורטו בתחילת הדיון. בנסיבות העניין יש הצדקה ל"הרמת מסך ההתאגדות", כפי שנקבע בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, "הרמת מסך כלפי בעלי מניות נעשתה 'מנימוקים של עשיית צדק ויושר ושמירה על טובת הציבור, או כאשר החברה משמשת למעשי תרמית או עקיפת חוקים', וצוין כי התנהגות בלתי נאותה - השקולה כנגד תרמית- 'היא זו אשר מטרתה ניצול עיקרון הפרדת האישויות שלא למטרות כלכליות מסחריות טהורות אלא כדין לזכות ביתרונות לא הוגנים להוותו של צד ג'..." (סעיף 9(ה)(2) לפסק הדין). בנסיבות שתוארו בפסק דין זה אין ספק, שיש לחייב את הנתבע באופן אישי בהשבת התמורה לתובעים ובפיצויים. החברה הוקמה על ידי הנתבע על מנת למכור יחידות נופש לצרכנים בארץ, בפרקטיקות ובשיטות שיווק שהותוו ביודעין על ידי הנתבע לעובדיו. ניתן לחייב את הנתבע באופן אישי, הן על פי דיני הנזיקין, הן על פי דיני החברות והן על פי חוק הגנת הצרכן. סוף דבר אני מחייב את נתבע 2 לשלם לתובעים את התמורה ששולמה בסך של 36,647 ₪. כמו-כן, אני מחייב את נתבע 2 לשלם לתובעים פיצויים בגין עוגמת נפש בסך של 2,000 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הגשת התביעה, 16.11.06 ועד לתשלום בפועל. לא ניתן לחייב את הנתבע בפיצויים מוסכמים, שכן סעיף 7 להסכם, מקנה זכות לפיצויים מוסכמים לחברה המשווקת בלבד ולא לתובעים. כמו-כן, אני מחייב את נתבע 2 לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עורך-דין בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד התשלום בפועל. חוזהנופשביטול חוזהביטול עסקה (יחידות נופש)