תביעה מיום 14.6.07 לפינוי / סילוק יד ממושכר מסחרי. התובעת היא הבעלים של מבנה ברח' ויצמן 63 בנהריה הידוע גם כחלק מחלקה 165 בגוש 18172. בינואר 2001 השכירה התובעת חנות בקומת הקרקע של המבנה לחברת 'פרטנר תקשורת בע"מ' (להלן - פרטנר) לתקופה של 5 שנים המסתיימת ב - 14.2.06 עם אופציה ל - 9 תקופות נוספות של 24 חודשים כל אחת. בסעיף 31 להסכם השכירות ניתנה הרשות ל'פרטנר' להעביר את זכויותיה לגופים הקשורים עמה אף בלא לבקש רשות מן התובעת ובתנאי שהנעבר יקבל על עצמו את התחייבויות 'פרטנר' כלפי התובעת ועוד ניתנה רשות ל'פרטנר' אף להשכיר את הנכס בשכירות משנה לגופים שאינם קשורים עמה ובתנאי שתתקבל על כך הסכמת התובעת מראש ובנוסף לכך תמשיך חברת 'פרטנר' להיות מחויבת כלפי התובעת לעניין כל חיובי חוזה השכירות הראשית כמתחייב מכך יהיה עיסוקו של שוכר המשנה עיסוק התואם את המוסכם בין הצדדים בסעיף 4 לחוזה. אשר קבע את מטרת השכירות : "לשם הקמה והפעלה של חנות חברת השוכר בשם 'פרטנר' ו/או אורנג' למטרות שרות לקוחות, התקנות, מכירת מכשירי טלפון סלולאריים ואביזרים נלווים וכן כל מטרה הקשורה בעסקי הסוחר כמפעיל רט"ן". למרות שהצדדים התכוונו להתקשר בהסכם שכירות ארוך טווח הרי שכבר ב - 24.11.02 דהיינו פחות משנתיים לאחר חתימת ההסכם, הודיעה 'פרטנר' על כוונתה לעזוב את המושכר והחלה לחפש שוכר משנה. עובר לאותה תקופה ניהל הנתבע 2 במושכר דוכן למכירת מכשירים סלולאריים. באפריל 2004 או בסמוך לכך הפנתה 'פרטנר' את הנתבע 2 לתובעת על מנת לקבל את הסכמתה לחתימה על הסכם להשכרת משנה ובהתאם למוסכם בסעיף 31 לחוזה שבין הצדדים כמבואר לעיל ובתאריך 28.4.04 הביעה התובעת בכתב את הסכמתה לעסקה בתנאים כפי שנוסחו בנספח ב' לכתב התביעה. הנמען במכתב הינו הנתבע 2 עצמו וכותרתו שכירות המשך לחנות בויצמן 63 נהריה וכך נרשם : " אנו מאשרים לכם בהמשך לחוזה שיש לנו עם 'פרטנר' תקשורת בע"מ להמשך שכירות נוספת של עוד 24 חודשים + אופציה של 24 חודשים. עם סיום תקופת השכירות של 'פרטנר' תקשורת בע"מ ע"פ חוזה עם חב' אוסי ייחתם הסכם עם אסי אטדגי בהסתמך על האישור הנ"ל הודיעה 'פרטנר' לתובעת כי השכירה את המושכר לנתבע מס' 2 בשכירות משנה (נספח ו' לתצהיר מנהל התובעת). בסיפא למכתב נרשם כי שכירות המשנה הינה : "בהתאם לזכותנו ע"פ הסכם השכירות... בהתאם לחוזה השכירות בינינו חב' פרטנר תקשורת תישאר ערבה לכל התחייבויותיו של השוכר". מתוכן חילופי המכתבים בין התובעת לבין פרטנר עובר לכניסתו של הנתבע 2 למושכר, לא ברור כיצד הגדירה לעצמה פרטנר את מעמדו של הנתבע 2 בנכס. במכתב נספח ו' הנ"ל הודיעה פרטנר כי השכירה את הנכס בשכירות משנה לנתבע 2. מכאן שבמערכת היחסים שבינה לבין התובעת הרי נותר בעינו הקשר הישיר של משכירה ושוכרת. מאידך הודיעה פרטנר לתובעת כי היא ממשיכה להיות ערבה לכל התחייבויותיו של השוכר והרי חיוביה של פרטנר כלפי התובעת אינם מכוח ערבות לקיום חיובי הנתבע 2 אלא מכח הסכם שכירות ישיר בין התובעת לבין פרטנר. לטענת התובעת נכרת בפועל הסכם בין הנתבע 2 לבין פרטנר על פיו שכר הנתבע 2 מפרטנר את הנכס בשכירות משנה תמורת דמי שכירות בסכום בשקלים השווה ל-2,016 דולר בלבד וכי הסכם שכירות משנה זה לא העלה ולא גרע במאומה ממערכת היחסים החוזית שבינה לבין פרטנר, יחסים חוזיים שבין משכירה לשוכרת ולנתבע 2 לא היה מעמד עצמאי כל שהוא וזכויות כלפי התובעת. הנתבע 2 זכאי היה לשהות בנכס אך ורק כל עוד עמד בתוקפו הסכם השכירות בין התובעת לבין פרטנר וזאת מכיוון שההסכם אותו הוא מחזיק איננו עומד על רגליו שלו ככל שנוגעים הדברים לזכויות התובעת כלפיו. אכן אילו היה מושג הסכם בין התובעת לבין הנתבע 2 עפ"י התנאים שהציבה התובעת בנספח ב' הנ"ל, היה הנתבע 2 זוכה למעמד של שוכר במערכת יחסים ישירה בינו ובין התובעת ואולם משלא גובש המו"מ לכלל הסכם שלם, אין ולא היה לנתבע 2 מעמד כלשהו ביחס לתובעת. יש לציין בנקודה זו כי על אף כל זאת הרי בכתב התביעה טענה התובעת שעם כניסתו של הנתבע 2 לנכס כשוכר באביב 2004 ובעקבות הסכמת התובעת מאפריל 2004 כמבואר לעיל, נוצרו יחסי שכירות ישירים בינה לבין הנתבע 2 והתובעת אף השכירה לנתבע 2 מחסן. תקופת השכירות, כך על פי כתב התביעה, הוגדרה למשך שנתיים ימים דהיינו עד אביב 2006 + אופציה לשנתיים נוספות, הכל על פי אותו מכתב הסכמה אשר צורף כנספח ב' לכתב התביעה. בפברואר ובמרץ 2005 נשלחו אל פרטנר מכתבי התראה ע"י התובעת ומטעמה. המכתבים צורפו כנספחים לכתב התביעה ומהם עולה כי התובעת רואה בפרטנר את בעלת הדברים הנכונה שלה ואיננה רואה בנתבע 2 כמי שיש לו מעמד עצמאי מולה. התובעת מתרה בפני פרטנר כי הנתבע 2 מנהל במקום מסעדה בניגוד למטרת השכירות על פי תנאי ההסכם שבין הצדדים וכי ניהול המסעדה גורם לנזקים ומטרדים רבים וכי התובעת דורשת מפרטנר לפעול מול שוכר המשנה הוא הנתבע 2 על מנת שיקויים הסכם השכירות כפי שנכרת במקורו. ביום 8.8.05 שלח ב"כ התובעת מכתב אל הנתבע 2 עצמו שכותרתו הודעת ביטול הסכם שכירות מיום 1.1.04 . המכתב צורף כנספח ז' לכתב התביעה. משתמע מכתב התביעה כי התובעת רואה במכתב ביטול חוזה זה, סיום קשר השכירות בינה לבין הנתבע 2 ואולם כמבואר לעיל ולשיטת התובעת עצמה לא היה קשר שכירות כזה בין הצדדים והנתבע 2 ינק את זכויותיו מכוח הסכם שכירות משנה בינו לבין פרטנר. עיון במכתב עצמו מעלה כי הוא מתייחס להשכרת המחסן בלבד ולא לנכס עצמו אשר נוהל באותה עת כמסעדה ע"י הנתבע 2. בפברואר 2006 הגיעו לסיומם יחסי השכירות בין התובעת לבין פרטנר. מכיוון שהנתבעים או מי מהם החזיקו בפועל בנכס ועל רקע חילוקי דעות קשים בין הצדדים, נעשה ניסיון במחצית השנייה של 2006 לגבש הסכם מסודר להסדרת יחסי שכירות והועלה על הכתב מתווה להסכם, נספח כד' לתצהיר מנהל התובעת. ניסיון זה נכשל באופן סופי בתחילת שנת 2007 ועל כך אין חולק. בתאריך 29.5.07 שלח ב"כ התובעת אל הנתבעים מכתב אשר צורף כנספח יב' לכתב התביעה מתוכן המכתב שכותרתו דרישת פינוי עולה לכאורה שוב כי התובעת מכירה בקיומם בעבר של יחסי שכירות בינה לבין הנתבע 2 וטוענת להפרות ההסכם. בסעיף 10 למכתב טוענת התובעת כי אותן הפרות מזכות אותה לדרוש סיום יחסי השכירות. יש לציין כי בסעיפים 22 ו-23 לכתב התביעה מאשרת למעשה התובעת כי לנתבע 2 הייתה בעבר זכות כלפי התובעת כשוכר אלא שהסכם השכירות שבינו לבין התובעת הופר, בין השאר לאחר שאפשר לנתבעת 1 לנהל את הנכס. בסעיף 25 לכתב התביעה טוענת התובעת כי הנתבעים הפרו את תנאי השכירות עם התובעת באופן אשר מזכה את התובעת לדרוש פינוי וסעד כספי. מכאן התביעה. הנתבעת טוענת כי בחינה מדוקדקת של טענות התובעת מעלה בבירור שישנה הודאה מצד התובעת כי לכל הפחות בין 28.4.04 לבין 14.2.06 דהיינו לתקופה של כשנתיים ימים נהנו הנתבעים ממעמד של שוכרי משנה מוכרים על כל המשתמע מכך. עיון נוסף בעדותו של מנהל התובעת מר טל יגלה כי גם לאחר מכן ועד לשלהי שנת 2007 המשיכה התובעת לקבל דמי שכירות מן הנתבעים או מי מהם במלוא הערך אשר דרשה על פי אותו מכתב הסכמה מיום 28.4.04 וכפי שאישר מר טל בתשובה לשאלות (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 6.10.08): "לשאלתך האם קיבלתי בשנת 2007 דמי שכירות ואני משיב שהוא שילם מה שהוא רצה. זה לא דמי שכירות. קיבלתי 2,400 דולר לחודש זה מה שהוא רצה". מכאן שנכון ליום הגשת התביעה ב - 14.6.07 שילמו הנתבעים את כל המגיע מהם בדיוק לפי דרישת התובעת על פי מכתב ההסכמה מיום 28.4.04 ועל כן יש לקבוע כי ביום הגשת התביעה לא הייתה לתובעת עילת תביעה כלשהי לביסוס דרישה לסילוק יד בטענה הרשומה בסעיף 18 לכתב התביעה שכביכול אין הנתבעים משלמים את המגיע מהם עבור דמי שכירות. מטעם זה בלבד דין התביעה כפי שהיא להידחות. טענת התובעת כפי שהוצגה בתצהיר במקום עדות ראשית לפיה מתכחשת היא כליל לקיומו של הסכם שכירות מחייב בין הצדדים נכון ליום הגשת התביעה, מהווה אם כן שינוי חזית אסור ויש לדחותה על הסף. לא זו בלבד אלא שאם מבקשים לאמץ את הגרסה המאוחרת אשר מעלה התובעת נכון ליום הגשת התביעה אין ולא היה בנמצא הסכם שכירות מחייב בין התובעת לבין הנתבעים או מי מהם וכי הנתבעים שהו בכל אותה תקופה בנכס מכח הסכמה שבינם לבין חברת 'פרטנר' שזכויותיה בנכס פקעו ולא שדאגה להחזיר באופן רשמי את החזקה בנכס לתובע שהוא פנוי, הרי שאמורה הייתה התובעת לצרף לכתב התביעה כצד נכון, ראוי וחיוני, את חברת 'פרטנר' ואולם זאת לא עשתה. כראיה לכך שאף התובעת מודעת לליקוי באופן הגשת התביעה, מפנים הנתבעים לתביעה נוספת אשר הגישה התובעת בת.א. 6468-09-08, תביעה שהוגשה לאחר הגשת התביעה דנן ובאותה תביעה חדשה מדגישה התובעת כי היא רואה בחברת 'פרטנר' בעל דין נכון לצורך הצגת דרישה כספית כלפיה להמשיך ולשלם דמי שכירות כל עוד לא החזירה את החזקה בנכס לידי התובעת. מכיוון שכך ומכיוון שחברת 'פרטנר' לא צורפה כצד נכון, ראוי וחיוני בהליך זה, הרי שזו סיבה נוספת להורות על דחיית התביעה בתיק זה. מכל הטעמים הנ"ל מבקשים הנתבעים לאמץ את עמדתם שלהם לפיה החזיקו בנכס בין יוני 2004 לפברואר 2006 מכח הסכם שכירות משנה עם פרטנר וממשיכים הם להחזיק בנכס מכח הסכם שכירות תקף עם התובעת, הוא נספח ב' לכתב התביעה. אין ממש, כך לשיטת הנתבעים, בכל טענות התובעת לעניין הפרות כביכול של ההסכמים מצד הנתבעים לא באשר לתקופת שכירות המשנה ולא באשר לתקופת השכירות הישירה והנתבעים מפנים למספר מכתבים ונתונים אשר הוצגו לתיק ביהמ"ש: א.התובעת סייעה לנתבע בהגשת בקשות לוועדה המקומית לתכנון ובניה נהריה וחתמה כבעלים כאשר נחוצה הייתה חתימתה לצורך הרחבת המושכר לצורכי הנתבעים. ב.במכתב ב"כ של התובעת אל חברת פרטנר, נספח ז' לתצהיר מטעמה, לא מחתה התובעת כנגד שינוי מטרות השכירות ובמועד כתיבת המכתב כבר הוגשה בקשה ראשונה מטעם התובעת לתמיכה בצורכי הנתבעים לבניית רחבת עץ לשימוש לקוחות המושכר. ג.במכתב נוסף של התובעת אל הנתבע 2 מיום 8.8.05, מכתב שנכתב לאחר חלוף שנה וחודשיים מיום כניסת הנתבע 2 למושכר לא הועלתה כל טענה בדבר שינוי מטרות השכירות והנתבעים מפנים את תשומת הלב לכך שמשרדה של התובעת נמצא בקומת הגג של המבנה שבו נמצא גם המושכר. ד.אין בנמצא פניה בכתב כלשהי מאת התובעת אל הנתבעים או מי מהם ו/או אל חברת פרטנר ממנו ניתן להסיק על התנגדות התובעת לשימוש במושכר על פי מטרותיו בפועל. ה.כל הנתונים מצביעים על כך שהתובעת ידעה על השימושים הנעשים בנכס בשונה ממטרות השכירות בהסכם שבין התובעת לבין חברת פרטנר והראיה - ההסכם להשכרת המחסן בחודש דצמבר 2004, מחסן המשמש את המסעדה לאורך זמן. מנהל התובעת אישר כי ידע על קיומו של בית הקפה אולם לא ידע ולא הסכים, כך לטענתו, לניהול מסעדה. מנהל התובעת לא ידע להשיב מדוע מצוינת מטרת העסק כמסעדה בבקשות שאושרו בחתימת התובעת לפני הועדה המקומית לתכנון ובניה נהריה. ו.החל מפברואר 2006 קיבלה התובעת תשלומים כדמי שכירות בסך 2,400 דולר לחודש וזאת בנוסף לסך של 3,250 דולר אשר שילמה חברת פרטנר מדי חודש בשל טעות בהנהלת החשבונות. הסכמתה של התובעת לקבל את דמי השכירות איננה פעולה אשר נועדה אך ורק להקטנת נזק אלא באה על רקע הכרתה והודאתה כי בינה ובין הנתבע 2 חוזה מחייב לתקופה שתחילתה עם סיום ההתקשרות שבינה לבין חברת פרטנר, כך עולה במפורש מניסוח הסעיפים 7 ו-8 לכתב התביעה וזהו אף הפרוש הנכון לכתב ההתחייבות נספח ב' לכתב התביעה. יש לשים לב לכך שכתב ההתחייבות נושא תאריך הקודם למועד ההתקשרות שבין הנתבע 2 לחברת פרטנר ומשמע מכך שכתב ההתחייבות נועד בין השאר לספק לנתבע 2 את הוודאות העסקית בקשר להמשך שהותו בנכס גם לאחר תום תקופת השכירות של חברת פרטנר. אף לשון כתב ההתחייבות מחייבת מסקנה כזו. מכאן שבמועד הגשת התביעה, יוני 2007, עמד בתוקפו הסכם שכירות מחייב בין התובעת לבין הנתבע 2 ונכון לאותה נקודת זמן שולמו דמי השכירות כסדר. הנתבעת מפנה במיוחד להצהרת מנהל התובעת בתצהיר במקום עדות ראשית אשר בין השאר רשם בהקשר לכתב ההתחייבות הנ"ל: "במכתב זה הייתה כוונה להשכיר לנתבע 2 את המושכר לתקופה של שנתיים מיציאת פרטנר עם אופציה לשנתיים נוספות דהיינו עד אפריל 2008 ומשלא קוימו תנאיו וכו'" הנה כי כן מאשר מנהל התובעת במפורש כי כוונת הצדדים הייתה להקנות תקופת שכירות של שנתיים + אופציה לשנתיים נוספות החל ממועד סיום תקופת השכירות עפ"י החוזה שבין התובעת לבין חברת פרטנר. טענת התובעת לפיה לא נכרת הסכם מחייב משלא קוימו התנאים המוקדמים שהציבה התובעת יש לדחות על סמך כל הנתונים והנסיבות הנ"ל. אשר לטענת התובעת לעניין פעילות הנתבעת 1 במושכר וזאת על אף שהסכמת התובעת ניתנה אך ורק לנתבע 2 ואף זאת לתקופה מוגבלת בזמן ובמסגרת שכירות משנה מול חברת פרטנר. טוענים הנתבעים כי מסמך ההתחייבות מיום 28.4.04 לא מנע ולא התנה על זכויותיו של הנתבע 2 לנהל את עסקיו במושכר על דרך של הקמת חברה. מדובר בעניין פורמאלי בלבד שאין בו כדי לגרום נזק לתובעת בכל אופן שהוא שהרי הנתבע 2 מעולם לא ביקש להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 על מנת להתחמק מקיום חיוביו כלפי התובעת. מכל הטעמים הנ"ל דין התביעה להדחות. לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים והנתונים המוצגים אני בדעה כי מעמדו של הנתבע 2 בנכס לתקופה שבין יוני 2004 לפברואר 2006 היה מעמד של שוכר משנה של פרטנר ולא התקיימו יחסי שכירות ישירים בין התובעת לבין הנתבעים או מי מהם קביעה זו למעשה אינה אמורה להיות שנויה במחלוקת בין הצדדים. התובעת הסבירה כי זהו המצב המשפטי נכון לאותה נקודת זמן בסעיף 7 לכתב תביעתה ובסעיף 18 לתצהיר במקום עדות ראשית. הנתבעים אישרו זאת בסעיף 13 ג' לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, בסעיף 10 לתצהיר במקום עדות ראשית ובסעיף 24 לכתב הסיכומים. כפועל יוצא מכך התחייבויותיה של פרטנר אל מול התובעת נותרו בעינן ושגגה נפלה אצל הצדדים כאשר הגדירו את חיוביה וחובותיה של פרטנר כלפי התובעת בתקופה זו ככאלה המעוגנים "בערבות" של פרטנר לקיום חיובי הנתבע 2 כלפי התובעת כביכול. אינני מקבל את טענת התובעת לפיה ניהל הנתבע 2 במקום מסעדה בכל אותה תקופה תוך הפרת התחייבות שקיבל על עצמו. הנתבע 2 הצהיר בתצהירו במקום עדות ראשית כי במהלך המו"מ שבינו לבין מנהל התובעת, עובר לחתימת הסכם שכירות המשנה עם פרטנר הוא הביא לידיעת מנהל התובעת כי בדעתו להשקיע כספים ולנהל מסעדה לכל הפחות לתקופה של 4 שנים לאחר סיום קשרי השכירות בין התובעת לבין פרטנר. לצורך כך הסכימה התובעת מראש להשכיר לנתבע 2 מחסן על מנת לאכסן ציוד ומלאי מזון כאשר התחייבות זו ניתנה עוד בשלב המו"מ לקראת כריתת הסכם שכירות המשנה. זו גם הסיבה לכך שהתובעת שיתפה פעולה עם הנתבע 2 לצורך הגשת בקשות לפני הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נהריה על מנת לאפשר בניית ריצפת עץ בחזית המסעדה ועל מנת לאפשר סגירת מרפסת באמצעות פרגולה והכל כדי להגדיל את שטח המסעדה ליושבים ליד שולחנות שהוצבו מחוץ לשטח המושכר. הנתבע 2 מפנה את תשומת הלב לכך שההסכם להשכרת המחסן נחתם כארבעה חודשים לאחר פתיחת המסעדה והוא מצרף כנספח ה' לתצהירו את הסכם השכירות בין התובעת לבין הנתבע 2 מדצמבר 2004 לתקופה של 16 חודשים מיום 1.11.04 ועד ליום 28.2.06 ולרבות אופציה לתקופה נוספת של 24 חודשים מיום 28.2.06 ועד ליום 30.2.08 בסעיף 18 ס"ק 2 להסכם השכרת המחסן נרשם : "ידוע לשוכר כי כניסה למרתף היא דרך חדר המדרגות בלבד והוצאת סחורה או כניסתה היא אך ורק דרך חדר המדרגות ועל השוכר לשמור על ניקיון מתמיד של חדר המדרגות ולדאוג שהדלתות יהיו נעולות תמיד אין לראות בחלק זה של החנייה/מחסן המושכר כחלק משכירות קפה בר הנמצא בקומת הקרקע בכל צורה שהיא". מנהל התובעת אישר בעת חקירתו על תצהיר במקום עדות ראשית שהגיש כי התובעת הסכימה לשינוי מטרת השכירות לעומת הרשום בהסכם השכירות שבינה לבין פרטנר, ככל שנוגעים הדברים להשכרת המשנה ובלשונו (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 6.10.08): "את אומרת שחצי שנה אחרי שהוקמה המסעדה נחתם הסכם על המחסן ואני מפנה למוסכמות של דף ה'. כתוב במפורש לגבי המחסן. המטרה הייתה לשים בקבוקים וסחורה רגילה. שתייה קרה שמטרתה לשרת את חב' בר - קפה. בר קפה כן ומסעדה לא. מטרת השכירות עם פרטנר היא טלפונים". הנתבע 2 העיד כי מלכתחילה ברור היה כי במקום תנוהל מסעדה והסביר (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 6.10.08): "לשאלתך איך עלה לי כל הרעיון לפתוח שם מקום של קפה - בר וכו' אני משיב שהיה שלט של המבנה להשכרה באו עשרות אנשים לראות את המקום תקופה ארוכה. 4-5 חודשים. זה היה בשנת 2004. קצת לפני שפרטנר יצאו היה שלט להשכרה (למרות שבאופן רשמי הסתיימה שכירות פרטנר בפברואר 06 הרי שבפועל היא הפסיקה את פעילותה בנכס כבר באפריל 04 א.ש.) הגיעו לראות את המקום עשרות אנשים פניתי לחיים מפרטנר. יוסי הציע לי לעשות מסעדה (הכוונה למנהל התובעת א.ש.) הוא שאל מה אני אומר אני הייתי עסוק באותו זמן בדברים אחרים. הייתי לפני כן בעסקי מסעדות וכו' הגעתי להבנות מול פרטנר וכו' הם אמרו לי שהם בשכירות עד פברואר 2006 וכו' אז אמרתי שעד שאני לא מקבל המשכיות לפחות עוד 4-5 שנים אני לא הולך לחתום איתם על חוזה הם עדכנו את יוסי שיש להם שוכר לחוזה באפריל 2004 נפגשתי עם יוסי הוא כתב לי את ההסכמים ואת זיכרון הדברים עד שנשב ונעשה חוזה כמו שצריך הוא הבטיח לי 4 שנים, 2400 דולר". יש לציין כי המסעדה נוהלה ומנוהלת בבניין שבו מצויים משרדי התובעת ובהתחשב בכל הנתונים הנ"ל הכף נוטה לטובת עמדת הנתבע 2 כי השימוש בנכס כמסעדה ידוע היה היטב לתובעת בכל אותה תקופה ולא הייתה התנגדות לכך. התובעת מפנה לשורה של מכתבים שנשלחו מטעמה הן לפרטנר והן לרשויות ומהם עולה לכאורה כי התובעת התנגדה לשימוש בנכס כמסעדה: א.מכתב מיום 2.11.04 המופנה אל הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נהריה בקשר לביצוע עבודות ללא היתר ע"י שוכר משנה. ב.מכתב מיום 1.1.05 המופנה אל חברת פרטנר ובמסגרתו מודיעה התובעת לפרטנר כי היא רואה בהתנהלות שוכר המשנה משום הפרת ההסכם שבינה לבין פרטנר, בין השאר בכך שבמקום מתנהלת מסעדה וזאת בניגוד לתנאי ההסכם שבין הצדדים ולפיכך לא תוארך תקופת השכירות אם פרטנר מעבר ל-28.2.06 . ג.מכתב מיום 7.3.05 המופנה אל פרטנר ובו פירוט נזקים שנגרמו לתובעת לטענתה ע"י שוכר המשנה. ד.מכתב מיום 18.3.05 שהוא מכתב תלונה ששלחו דיירי הבית ברחוב ויצמן 63 בקשר לנזקים הנגרמים כתוצאה מניהול מסעדה במקום המכתב נשלח אל פרטנר עם העתק לתובעת וכותרתו: 'מסעדה ויצמן 63' - מפגעים. ה.מכתב מיום 29.3.05 אשר שלח ב"כ התובעת אל פרטנר בקשר לניהול מסעדה במקום בניגוד לתנאי השכירות והנזקים אשר נגרמים כתוצאה מכך. ו.מכתב מיום 29.9.05 של התובעת אל משטרת נהריה שעניינו תלונה כנגד הנתבע 2 בעקבות "השתלטות בכח על נכסים". ז.מכתב מיום 20.9.05 של התובעת באמצעות ב"כ אל ב"כ פרטנר בקשר לגרימת נזק מתמשך ע"י שוכר משנה. ח. מכתב של ב"כ התובעת אל ב"כ פרטנר מיום 16.11.05 שהוא הודעת ביטול הסכם שכירות החל מיום 14.2.06 . מעיון במסמכים אלה עולה כי במכתב א' הנ"ל אין איזכור להתנגדות התובעת לניהול מסעדה במקום אלא אך ורק לביצוע עבודות ללא היתר. ממכתב ב' ניתן להסיק כי התובעת מודעת לכך שבמקום מתנהלת מסעדה מדובר במכתב מפברואר 05. אומנם במכתב זה מציינת התובעת בפני פרטנר כי מדובר בשינוי מטרת השכירות לעומת החוזה שבין הצדדים לעסקת השכירות המקורית ואולם אין במכתב זה כשלעצמו דרישה אופרטיבית אלא הודעה כי ינקטו צעדים.מכתב ג' הנ"ל הינו למעשה פירוט נזקים שנגרמו בהמשך להודעה ממכתב ב' הנ"ל כי פירוט כזה ישלח. מכתב ד' הנ"ל הינו דרישות הדיירים לתיקון נזקים שנגרמו כתוצאה מניהול מסעדה במקום המכתב מלמד כי ידוע היה לכל שבמקום מתנהלת מסעדה כבר במרץ 2005. במכתב ה' הנ"ל שכתב ב"כ התובעת אל הנתבעת נרשם במפורש כי ידוע שבמקום מתנהלת מסעדה וזאת על פי הטענה בניגוד להסכמה שניתנה. דא עקא שבסעיף 8 למכתב אין דרישה להפסיק פעילות זו אלא "לחדול לאלתר מכל פעולה המהווה הפרה של הסכם השכירות עם מרשתי בכל הנוגע לאחזקת ושמירה על הנכס והבניין ומניעת מפגעים ומטרדים. גם מטרת שאר המכתבים, להביא לתיקון הנזקים הנגרמים. לפיכך נראה כי ידוע היה לנציגי התובעת היטב, לאורך כל התקופה, שבמקום מתנהלת מסעדה ובר קפה והטרוניות והטענות התמקדו בנזקים אשר נגרמים ובדרישות לתיקונם ולא בהפסקת השימוש בנכס כמסעדה. לפיכך מקובלת עלי עמדת הנתבע 2 כי שינוי מטרת השכירות נעשה על דעת הצדדים ולא כפעולה חד צדדית אשר נכפתה על התובעת. מנהל התובעת אישר למעשה כי שינוי מטרת השכירות לצורך ניהול בר קפה נעשה בהסכמה. על כל אלה יש להוסיף כי בהסכם שכירות המשנה מול פרטנר ניתנה רשות במפורש לנהל במקום בר קפה ומסעדה. אין להניח כי בתקופת הזמן שבה נחתם החוזה הייתה פרטנר מסכימה במפורש ובמובחן לשינוי מטרת השכירות אלמלא התקבלה לכך הסכמת התובעת וזאת בפרט כאשר הוסכם במפורש כי הנתבע 2 מקבל על עצמו את כל תנאי ההסכם המקורי שבין התובעת לבין פרטנר למעט השינויים הנרשמים בנפרד. כמבואר לעיל, הודיע התובעת כי פרטנר בנובמבר 2005 כי תוקף הסכם השכירות בין הצדדים יפוג בפברואר 2006 ופרטנר סברה וקיבלה. בקשר לתקופה שתחילתה עם סיום יחסי השכירות עם פרטנר ואילך נטושה מחלוקת עזה בין הצדדים. ב- 27.11.05 שלח ב"כ הנתבעים הודעת פקס אל ב"כ התובעת והודיע כי הנתבעים או מי מהם מממשים את האופציה המוקנית להם להארכת תקופת שכירות זאת ניתן להסיק מתוכן נספח טז' לתצהיר מר טל מטעם התובעת. בנספח זה מביע ב"כ התובעת תמיהה על צעד זה שכן לטענתו אין ולא היה מעולם הסכם בין התובעת לבין הנתבע 2 והסכם השכירות בין התובעת לבין פרטנר בוטל החל מיום 14.2.06, זאת על סמך הודעת התובעת מיום 16.11.05. בתאריך 5.2.06 שלח ב"כ הנתבע 2 מכתב אל ב"כ התובעת ובו כתב כדלקמן: "בשם מרשי מר אסף אטדגי הריני לפנות אליך בעניין שבנדון כדלקמן: 1.מצורף בזה מכתב מרשיך חב' אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ המהווה מתן אופציה למרשי להמשך שכירות מסעדה + מחסן לתקופה של 24 חודש החל מיום 14.2.06. 2.מרשי מודיע בזאת למרשך כי הינו ממש את האופציה שניתנה לו ע"י מרשך. 3. למען הסר ספק מרשי מתחייב לשלם את דמי השכירות המוסכמים במלואם ובמועדם". מתברר כי במקביל לחליפת המכתבים בין ב"כ התובעת לבין ב"כ הנתבע 2 נוהלה חליפת מכתבים בין ב"כ התובעת לבין ב"כ פרטנר כאשר דרישת ב"כ התובעת מפרטנר הייתה לדאוג לכך שהחזקה בנכס תוחזר לתובעת. ב"כ פרטנר טען שאין התובעת זכאית לדרוש החזרת החזקה בנכס מפרטנר כיוון שגלוי וידוע שבין התובעת לבין הנתבע 2 "גובשו באופן ישיר ועצמאי הסכמות בנוגע להארכת תקופת השכירות מעבר ליום 14.2.06" וכי "ידוע כי ביום 27.11.05 ניתנה הודעה ע"י מר אטדגי לגבי מימוש האופציה". עמדת התובעת הייתה כמבואר שאין הסכם בין התובעת לבין הנתבע 2 והמסמך מ-2004 עליו נסמך הנתבע 2 ופרטנר בטענותיהם הנ"ל היה מותנה בתנאים שלא התקיימו. טענת התובעת הינה איפא שהחל מ-15.2.06 שוהים הנתבעים וכל אחד מהם בנכס שלא כדין ואילו טענת הנתבעים הינה ששוהים הם בנכס כשוכרים לתקופה של 4 שנים החל מתום השכירות של פרטנר וזאת על פי הסכמה שהושגה עוד באפריל 2004. ההכרעה במחלוקת זו שבין הצדדים תלויה בכוונה שיש לייחס למכתב ההתחייבות שמסרה התובעת לנתבע 2, באפריל 2004 או בסמוך לכך מחד גיסא הסכימה התובעת להשכיר את הנכס ברחוב ויצמן 63 בנהריה לנתבע 2 לתקופה של 24 חודשים + אופציה ל-24 חודשים נוספים, תקופה שתחילתה עם סיום יחסי השכירות מול פרטנר בפברואר 2006 כאשר בעניין זה תוכנו של המסמך ברור למדי ונקבעה התמורה החודשית. נקבע כי דמי השכירות ישולמו "חודש בחודשו". מאידך גיסא נרשם בסעיף 2 כי: "ייחתם הסכם עם אסי אטדגי אם הותירה התובעת גזרה מסוימת להסכם עתידי, משמע לכאורה כי כל עוד לא נחתם אותו הסכם, לא חפצה לקשור עצמה בהתחייבות זו קודם לכן. על כגון דא נכתב בספרם של ד.פרידמן ונ.כהן על דיני חוזים הוצאת אבירם תשנ"א 1991 בעמ' 299 ואילך כדלקמן: "קיימים הסכמים ראשוניים שבהם הצדדים קובעים ביניהם מפורשות להגיע בעתיד להסכמה על יסוד מסוים בעסקה. ההבדל בין מקרה זה לבין המקרה הרגיל של זיכרון דברים הוא שבזיכרון דברים ההסכם להסכים הוא הסכם משתמע בעוד שכאן מדובר בהסכם מפורש להגיע להסכמה בנקודה מסוימת. ההסכמה המפורשת להסכים היא למעשה הסכמה על כך שלעת עתה לא קיים הסכם. השאלה המתעוררת היא איפה האם דחייתה של ההסכמה למועד מאוחר יותר מונעת בכל מקרה שכלולו של חוזה לגבי מה שהוסכם עליו עד כה". לדעתם של המחברים המלומדים: "יש להבחין בין מקרה שבו דחייתה של ההסכמה מתייחסת ליסוד שהוא מעיקרי החוזה לבין מקרה שבו מדובר בפרט שולי וכו'. כאשר מדובר על הסכם להסכים בעתיד על פרט עיקרי הרי שההנחה הפרשנית שתעמוד ביסודו היא כי הסכמה זו מהווה תנאי לעצם קיומו של החוזה עם זאת אין לשלול לחלוטין את האפשרות שהנחה זו תהיה ניתנת לסתירה ע"י נוסחו של החוזה פרשנותו והתנהגות הצדדים לאחר כריתתו של החוזה וכו'. אם הגיעו הצדדים להסכמה על הפרטים העיקריים והם משאירים פרטים שוליים להסכמה מאוחרת בלי לקבוע זאת כתנאי לתוקפו של ההסכם הראשון מוחלת הנחה הפוכה לפיה יש להכיר בתוקפו המחייב של ההסכם הראשון. עקרונית, ההסכם הראשוני או זיכרון הדברים יחייב. ההנחה היא כי הצדדים לא התנו את תוקפו המחייב של זיכרון הדברים בכך שיגיעו להסכמה לגבי הפרט התפל וכו' אולם הנחה זו לפיה ההסכם הראשוני מחייב ניתנת לסתירה אם יוכח כי תוקפו מותנה בהשגתה של הסכמה לגבי הפרט החסר". סוגיה נוספת הקשורה לכך, כפי שמציינים המחברים המלומדים, נוגעת בחובה המוטלת על הצדדים המתקשרים במסמך ראשוני כזה, לנהל מו"מ במטרה להשלים את החסר והמגבלות על זכות כל אחד מהצדדים לפרוש ולסגת ממה שהוסכם : "שאלה היא אם השערתה של נקודה מסוימת למו"מ נוסף מותירה לצדדים חופש פעולה מלא לאור העובדה כי עדיין לא כרת ביניהם חוזה או שההסכמה החלקית שאליה הגיעו ומיקוד המשך המו"מ בנקודה מסוימת מגבילים את הצדדים ואת חופש הפרישה שלהם". בעניין זה ניתן למצוא בפסיקה דעות שונות. ראו: ע.א. 651-82 מדינת ישראל נ' החברה האילתית לשירותים באוניות בע"מ פ"ד מ (2) 785 ומנגד ע.א. 579-83 זוננשטיין נ' אחים גבסו פ"ד מב (2) 278. נראה שהכלל הוא שעל אף שכל עוד לא נחתם חוזה רשאי כל צד לחוזה להציב דרישות חדשות ואולם דרישות אלה יבחנו באספקלריה של מבחני תום הלב המקובלים בהסתמך על הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי). ומן הכלל אל הפרט ואל הנסיבות דנן - מסמך ההתחייבות נשלח ישירות אל הנתבע 2 עובר להתקשרות שבינו לבין פרטנר כשוכר משנה. לא נסתרה גרסתו כי מבחינתו העסקה כולה הותנתה בכך שהיחסים החוזיים אשר הוא קושר יניבו לו תקופה ארוכה של שהייה בנכס כשוכר שכן מדובר במושכר מסחרי שבו התעתד להשקיע סכומים נכבדים. רק על סמך מכתב ההתחייבות אשר קיבל מן התובעת לפיו יכול היה להניח שגם לאחר סיום יחסי השכירות בין התובעת לבין פרטנר הוא יהיה רשאי להמשיך ולהחזיק בנכס לפרק זמן של 4 שנים, נכרת החוזה בינו לבין פרטנר. כתב ההתחייבות גיבש למעשה מתווה לחוזה שכירות בין התובעת לבין הנתבע 2 הן לעניין תקופת השכירות הן לעניין דמי השכירות והן לעניין אופן התשלום "חודש בחודשו". בנוסף לכך נאותה התובעת להשכיר לנתבע 2 מחסן ואף זאת על מנת לאפשר לו לנהל את עסקו כיאות ובתמורה לסכום בשקלים השווה ל- 100 דולר לחודש + מע"מ. הגדרת הנכס הייתה ידועה, השכירות הייתה אמורה להיות המשכה של תקופת שכירות אחרת של הנתבע 2 כשוכר משנה של פרטנר וממילא ידועים היו כל היתרונות והחסרונות של המושכר וכן גלוי וידוע היה לצדדים מה הם הזכויות והחובות של כל צד מבחינת תשלומי מיסים, ארנונה וכד' ומכיוון שככלל הסכים הנתבע 2 לקבל את החזקה בנכס כשוכר משנה בכפיפות לתנאי החוזה שבין התובעת לבין פרטנר הרי שהתגבש בפרק זמן זה נוהג בין הצדדים אשר מאפשר מנגנון של השלמה במידה ומתעוררת מחלוקת לגבי פרט זה או אחר בחוזה. מאידך גיסא בסעיף 2 למכתב ההתחייבות רשמה התובעת כי לצורך גיבושה של עסקת השכירות בינה לבין הנתבע 2, ייחתם הסכם נפרד אשר לבד מן ההסכמות הבסיסיות הנ"ל יגדיר את תנאי התשלום ויפרט את הערבויות הנדרשות. אומנם אין בנוסח מכתב ההתחייבות ביטויים מכוחם ניתן להסיק כי על פני הדברים יש לראות את הניסוח כפי שהוא כמתנה את כניסתם לתוקף של יחסי השכירות בתנאי מתלה ואולם הדעת נותנת כי אכן לא התכוונה התובעת באפריל 2004 להתחייב מראש לדמי שכירות קבועים למשך תקופה המסתיימת כ-6 שנים לאחר מכן דהיינו בפברואר 2010, תוצאה כזו אינה סבירה. לכך ככל הנראה התכוונה התובעת כאשר רשמה במכתב ההתחייבות שאף תנאי התשלום יקבעו בהסכם. אם אכן כטענת הנתבעים, התכוונה התובעת לקשור עצמה להסכם שכירות מחייב לתקופה של 4 שנים שתחילתה מפברואר 2006, מה טעם לרשום בכתב ההתחייבות כי תנאי התשלום יקבעו בהסכם עתידי הרי דמי השכירות קבועים, מועד התשלום ידוע ("חודש בחודשו") ולא נותר לסכם כמעט דבר בעניין זה. מכיוון שנושא התשלום ואף נושא הערבויות נותר לסיכום עתידי מתבקשת לכאורה המסקנה כי התובעת לא התכוונה לכך שמסמך ההתחייבות ישמש כשלעצמו בסיס להסכם שכירות מחייב בינה לבין הנתבע 2 לכל תקופת השכירות. עמימות זו בקשר למצב המשפטי השורר בעקבות משטר הסכמי מן הסוג הזה איננו בלתי שכיח כפי שמציינים המחברים המלומדים הנ"ל (שם, עמ' 291) : "בעסקאות רבות נוהגים הצדדים להסכים בשלב ראשוני על פרטיה המהותיים של העסקה מתוך הבנה או הסכמה כי לאחר מכן יגיעו להסכם כולל ומפורט שיערך בד"כ על ידי אנשי מקצוע. לרוב הם מעלים הסכמה ראשונית זו על הכתב. ההסכם הראשוני מכונה לעיתים "זיכרון דברים", "הסכם ביניים" , או "הסכם כפוף להסכם" הפרדתה של העסקה לשתי חטיבות אינה נובעת בהכרח מקיומה של מחלוקת גלויה ומקורה בד"כ בסיבות הבאות: הצדדים מעוניינים לגבש את ההסכמה שאליה הגיעו וליצור מסגרת שתכלול את פרטי ההסכמה כבר בשלב הראשוני כדי למנוע מחלוקות מיותרות בשלב מאוחר יותר או כדי ליצור תחושה של מעין מחויבות כבר בשלב המוקדם. מצד שני הצדדים אינם רוצים ליטול על עצמם את מלוא המחויבות הכרוכה בעסקה חשובה או מסובכת ואף לא את כובד האחריות הכרוכה בניסוחו של מסמך משפטי והם מעדיפים להשאיר משימה זו לעורכי דינם. לעיתים הם גם מחכים להבהרתה של נקודה מסוימת או להתפתחות עתידית ואין הם רוצים להיות כבולים, לפחות לא באופן מלא בשלב הראשון. קיים איפה ניגוד בין המסמך הראשוני המנסה ליצור תחושת מחויבות לבין ההסכמה לחוזה מאוחר שממנו ניתן להסיק כי עד לעשייתו הותירו הצדדים פתח מילוט למקרה של חרטה. חלק גדול מהקשיים בסוגיה נובע מעמימותו, המכוונת לעיתים, של המצב המשפטי שבו שרויים הצדדים עם החתימה על זיכרון הדברים. בשלב שבין ההסכם הראשוני לבין ההסכם הסופי עשויות להתרחש תקלות . למשל לפני הגיע מועד כריתתו של ההסכם הסופי מתחרט אחד הצדדים ומחליט לחזור בו מן ההסכם או שהצדדים אינם מצליחים להגיע להסכמה על פרטי ההסכם המאוחר והעסקה קורסת. תקלות אלה מונעות שכלולו של ההסכם הסופי והן אף מעוררות את השאלה מהו תוקפו של ההסכם הראשוני". כפי שמציינים המחברים המלומדים הנ"ל, המציאות מספקת לא מעט דוגמאות של מצבי ביניים והשאלה מה הייתה כוונתם המדויקת של הצדדים נלמדת בסופו של דבר מנוסחו של ההסכם, או כתב ההתחייבות במקרה דנן, מידת פרוטו התנהגות הצדדים והנסיבות בכללותן. אין לתמוה איפה מדוע פסחו ב"כ התובעת על שני הסעיפים ושינוי את עמדתם מפעם לפעם בשאלה אם קיים היה בין הצדדים מסמך מחייב לתקופה המתחילה מפברואר 2006 אם לאו. אני בדעה כי בסופו של דבר לא בכדי בחרה התובעת לנסח את כתב תביעתה על דרך של הודאה כי בפברואר 2006 החזיק הנתבע 2 בנכס כשוכר בזכות ולא בחסד. נראה כי על פי מסמך ההתחייבות הנ"ל אשר נמסר לנתבע 2 לפי דרישתו על מנת לאפשר ביטחון מסוים, הוסכם על מצב ביניים לפיו עם סיום יחסי השכירות בין התובעת לבין פרטנר ימשיך הנתבע 2 לנהל במקום את עסקו כשוכר תוך התחייבות של התובעת לנהל עמו מו"מ על מנת להשלים עסקת שכירות לתקופה כוללת של 4 שנים כאשר בתקופת הביניים ישלם הנתבע 2 דמי שכירות בסכום בשקלים השווה ל-2400 דולר. עיון מדוקדק בתשובות מנהל התובעת והנתבע 2 בעת חקירתם מלמד כי אכן כך ראו הצדדים את העסקה שביניהם. מבחינת התובעת זו הייתה הכוונה כאשר רשמה כי שכירות הנתבע 2 תחל עם תום תקופת שכירות פרטנר וכי תנאי התשלום יגובשו בהסכם משלים. כך הסביר במפורש מנהל התובעת בעת חקירתו: "סכום של 2400 דולר נובע ממסמך ה' לתצהירי (נספח ב' לכתב התביעה א.ש.) הוא ביקש הנחה פרטנר שילמה לי 3200 דולר הוא ביקש להיכנס לנעלים של פרטנר וביקש הנחה אמרתי לו שבשנה הראשונה אני מוכן לעשות לו הנחה וכו'. הסכמתי שנה אחת שהוא ישלם 2400 דולר אבל לא היה הסכם וזה לא תופס היה כתוב במידה וייחתם הסכם מאחר ולא נחתם הסכם המחיר הזה לא תופס". גם הנתבע 2 הכיר בקיומו של מצב ביניים. הרי מלכתחילה הסכימה התובעת לביצוע תוספות ושינויים בנכס. אין חולק כי הנתבע 2 תפס חזקה על שטחים נוספים שבבעלות התובעת בתקופת שכירות המשנה בכך שבנה משטח בחזית המסעדה לרווחתם של הסועדים בחוץ אף אין חולק כי שכר מהתובעת מחסן לשימוש המסעדה. ברור היה לצדדים כי נוצר מצב חדש אשר מחייב למעשה גיבוש הסכמה כוללת בקשר לגובה התשלום המגיע לתובעת ולו כתוצאה מאותם שינויים. מצב דברים זה ידוע היה מראש שהרי הנתבע 2 עצמו מסביר כי הייתה לו תוכנית רחבה כבר בשלב המו"מ לקראת השכרת המשנה. הנתבע 2 אישר בעת חקירתו כי הרקע למו"מ שבין הצדדים במחצית השנייה של שנת 2006 נועד בין השאר לצורך כך דהיינו לגבש הסכם חדש אשר יביא בחשבון את כל אותם שינויים במהלך התקופה ויגדיר באופן כולל את מערך הזכויות והחובות בין הצדדים במהלך תקופת השכירות עד פברואר 2010. כך השיב הנתבע 2 לשאלות ב"כ התובעת : "אתה אומר שכתוב עד 2010 אשלם 2400 דולר על המסעדה והמרפסת ולשאלתך אם אני מסכים שזה לא מתאים ואני אומר שכנראה שלא מתאים". כללו של דבר - באפריל 2004 הסכימו הצדדים כי לאחר שתסתיים תקופת השכירות של פרטנר ימשיך הנתבע 2 להחזיק בנכס כשוכר עד לסיומו של מו"מ בין הצדדים במטרה לגבש הסכם כולל אשר יביא בחשבון את הנסיבות והתנאים כפי שהם באותה נקודת זמן ועד פברואר 2010. בתקופת הביניים של ניהול המו"מ ישלם הנתבע 2 דמי שכירות בשקלים השווים ל-2400 דולר ומדובר במצב ביניים בלבד. מטעם זה הסכימה התובעת, כפי שעולה מניסוח כתב התביעה, כי בתקופת הביניים שרר משטר מחייב של יחסי שכירות בין הצדדים ומטעם זה נוהל מו"מ בין הצדדים במחצית השנייה של שנת 2006 , זאת על אף חוסר הבהירות וההתכתשות המשפטית בראשיתה של אותה תקופה. דרישת התובעת במהלך המו"מ שבין הצדדים להגדיל את דמי השכירות בהתחשב בכך שהנתבע 2 מחזיק בשטח נוסף ובמחסן, הייתה דרישה סבירה והיא התקבלה על דעת הנתבע 2 . למעשה סוכמו בין הצדדים רוב ככל הפרטים הנחוצים לצורך ניסוחו של הסכם שכירות מגובש והסיכומים הועלו על הכתב בנספח כד' לתצהיר מנהל התובעת. בסעיף 12 למסמך הסיכום נרשם כי דמי השכירות הכוללים יועמדו על סך 3500 דולר ובסעיף 10 למסמך נרשם כי ימסרו 12 שיקים מראש. תאריך המסמך 11.12.06 . התחשיב אשר ערכו הצדדים בעניין זה הוסבר בעת חקירתו של הנתבע 2 כדלקמן: "אתה אומר שהוספנו 800 דולר עבור המרפסת ואני אומר עבור מחסן ומרפסת. הגענו ל-3200 דולר. זה היה יותר משסיכמנו 3500 דולר כולל הכל, כולל מחסן ומרפסת ומע"מ”. למרות הכל עלו יחסי הצדדים על שרטון חיש קל והסכם מגובש לא נחתם וכל זאת מכיוון שבעוד שהתובעת דרשה לקבל מייד את דמי השכירות המוגדלים, החלו ב"כ הנתבע 2 במשלוח טיוטות אל ב"כ התובעת כאשר לדידו של הנתבע 2, כל עוד לא גובשו ההסכמות בהסכם משפטי מפורט, ימשיך לשרור המצב הקודם. במיוחד חשש הנתבע 2 מביצועו של צו הריסה אשר תלוי היה ועומד כנגד המשטח אשר נבנה שלא כדין ואשר ביצועו אמור מטבע הדברים להביא להפחתה בתשלום דמי השכירות. עוד ביקש הנתבע 2 להבטיח ביצוע חיובים נוספים שהתחייבה לשיטתו התובעת לקיים במהלך תקופת השכירות כגון בנייתו של פיר מעלית לצורך התקנת מעלית לשימוש בית העסק. בתאריך 11.3.07 שלח מנהל התובעת אל הנתבע 2 מכתב (נספח כו 1 לתצהירו) בזו הלשון : "הנך נדרש להעביר שכר דירה בגין שכירות המסעדה לחודשים ינואר עד מרץ 2007 סך של 3500 דולר + מע"מ לחודש כאמור סך של 12127.5 דולר כולל מע"מ אם הסכום לא יועבר ולא ישולם בתוך 3 ימים ממכתבי זה אאלץ לנקוט בהליכי פינוי מיידי וכו'". מכיוון שהדרישה לא נענתה שלח ב"כ התובעת אל הנתבע מכתב ביום 29.5.07 (נספח כו 2 לתצהיר מנהל התובעת) ובו דרישה לפינוי ובין השאר רשם : "ביום 11.12.06 לאחר שמר אטדגי התחייב לשלם את יתרת חובו הנ"ל, מרשתי עם מר אטדגי הגיעו להסכמות באשר לגובה דמי השכירות ולהשכרת המבנה של מרשי למר אטדגי אסף תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 3500 דולר ומע"מ החל מחודש ינואר 2007 ולתקופה של 3 שנים נוספות. על פי ההסכמות הנ"ל, בין היתר מר אטדגי התחייב להמציא ערבות בנקאית ע"ס 7500 דולר וכן למסור 12 שיקים מראש עבור דמי השכירות. למרות ההסכמות הנ"ל לא הומצא הערבות הבנקאית הנ"ל, לא נמסרו שיקים על דמי השכירות וכו'. במעשיכם הנ"ל יש הפרות בוטות להסכמות שבין מרשי ובין מר אטדגי הפרות שמזכות את מרשי בסיום יחסי השכירות ובקבלת המושכר חזרה לשליטתם. לאור הנ"ל הינכם נדרשים בזה תוך 7 ימים לפנות את המושכר וכו'". הנתבע 2 הסביר בתצהיר במקום עדות ראשית כי : "אוסי לא הועילה להשיב לטיוטות הסכמי השכירות אותם קיבלה במהלך המו"מ שהתנהל בין הצדדים ובשלב מסויים נוכחתי להבין כי כל אשר אוסי חפצה הוא לגרום לי להשקיע כספים נוספים בנכס מבלי להשקיע את חלקה ובסופו של יום לפעול לפינוי בטענות שווא תנאי התשלום שנקבעו בנספח יד הנ"ל כדמי שכירות חודשיים נקבעו כדמי שכירות עבור כלל השטחים המושכרים הכוונה גם לדמי השימוש עבור המרפסת אך זאת בתנאי שאקבל היתר בנייה לאחר שאוסי תאפשר גישה לצינורות כיבוי האש שאם לא כן אין טעם בהסכם עבור עסק שאיני מסוגל לנהל כדין באשמתה של אוסי. במצב הדברים בו המשכתי לקבל קנסות אוסי לא מילאה אחר התנאים לקבלת דמי השכירות הגבוהים ועצרתי את כל המהלכים עד אשר אוסי תואיל לחתום איתי על הסכם שכירות מסודר". במסמך העקרונות אין ניסוחים אשר מכוחם ניתן למצוא תמיכה לעמדת הנתבע 2 באשר להיות החיובים או חלקם "חיובים שלובים". כמבואר לעיל הייתה דרישת התובעת לגבש את דמי השכירות המוגדלים בהתחשב בשינויים שחלו בתקופה שבין יוני 2004 לפברואר 2006, לגיטימית. גיבושו של מסמך העקרונות הינו מבחינת התובעת מיצויו של המו"מ שבין הצדדים בהתאם להתחייבותה על פי המסמך מאפריל 2004 והדרישה לתשלום דמי השכירות המוגדלים , דרישה אשר הוכרה למעשה ע"י הנתבע 2, מתיישבת עם שימושו במחסן ובשטח נוסף של התובעת עליו הוקם המשטח לשימוש הסועדים. מכיוון שהנתבעים סירבו לשלם את דמי השכירות הנ"ל, אף לאחר התראה, זכאית הייתה התובעת להביא את יחסי השכירות לסיומם ולדרוש החזרת החזקה בנכס. סוף דבר - התביעה מתקבלת וההגנה נדחית. מכיוון שמדובר במושכר מסחרי שפינויו מצריך זמן ובהתחשב בנסיבות אשר פורטו לעיל , יש לאפשר לנתבעים פרק זמן סביר לצורך הפינוי והחזרת החזקה. אשר על כן אני מורה לנתבעים לפנות את הנכס ברחוב ויצמן 63 בנהריה הידוע כחלק מחלקה 165 בגוש 18172 אשר מנוהל על ידם כבר קפה ומסעדה בקומת הקרקע של הבניין ולהחזיר את החזקה בו לתובעת באמצעות ב"כ שהוא פנוי מכל אדם וחפץ שבשליטתם. ניתנת לנתבעים אורכה לפינוי ולהחזרת החזקה עד ליום 31.12.09 ובתנאי שהנתבעים ישלמו לתובעת באמצעות ב"כ את אשר הוסכם במסמך העקרונות ולרבות ההפרשים המגיעים על פי המוסכם החל מ-1 בינואר 2007 ועד ליום הפינוי והחזרת החזקה. מחדל מלקיים תנאי זה תוצאתו הטלת החובה על הנתבעים לפינוי והחזרת החזקה בתוך 45 ימים מהיום. בהתחשב במחלוקת הכספית שבין הצדדים וככל שיש צורך בכך ניתן לתובעת היתר לפיצול סעדים כמבוקש בסעיף 29 לכתב התביעה. התביעה הוגשה מלכתחילה לפינוי בלבד ע"מ לאפשר הגשתה בסד"מ. אני מחייב הנתבעים לשלם לתובעת באמצעות ב"כ את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום בפועל. חוזה שכירותחוזהבית קפהביטול חוזהשכירות