התובעת היא בעלת הזכויות בשטח מקרקעין באזור "מעון". הנתבעות הינן חברות העוסקות בגידול ושווק של ירקות עלים נקיים. ביום 8.8.05 נחתם בין התובעת ובין הנתבעת מס' 2 הסכם לפיו השכירה התובעת לנתבעת מס' 2 מבנה בשטח של כ-3,000 מ"ר וחצר בשטח של כ - 5,000 מ"ר. בהתאם להסכם השכירות נקבעו דמי השכירות על סך השווה ל- 2 דולר לכל מטר מרובע במבנה המושכר. היינו, דמי השכירות החודשיים עמדו על סך של 6,000 דולר. במהלך שנת 2008 הודיעה הנתבעת 2, כי הנתבעת 1 תכנס בנעליה כשוכרת הנכס. בין התובעת לנתבעת 1 לא נחתם הסכם שכירות חדש ובפועל שולמו דמי השכירות על ידי הנתבעת 3. לטענת התובעת בכתב התביעה, הנתבעות הפרו את הסכם השכירות שעה שלא שילמו את דמי השכירות עבור המושכר, החל מיום 1.1.10 (למעט, תשלום חלקי בגין הרבעון הראשון של שנת 2010). התובעת מציינת בכתב התביעה כי עד לחודש אוגוסט 2006 שולמו דמי השכירות כסדרם, ובסמוך למועד זה ביקשה הנתבעת 2 הקלה בתשלום דמי השכירות. התובעת, לפנים משורת הדין, הסכימה להפחתת דמי השכירות באופן שדמי השכירות ישולמו עבור 1,500 מ"ר בלבד, אך זאת לתקופה קצובה. התובעת טוענת כי ההנחה ניתנה בפועל עד לחודש פברואר 2008 ומאותו מועד חזרה הנתבעת ושילמה עבור מלוא שטח המבנה. לטענת התובעת, במהלך חודש נובמבר 2008 הודיעה הנתבעת מס' 2, כי היא מקטינה את השטח בו היא עושה שימוש ב - 817 מ"ר ובהתאם לכך, חויבה מאותו מועד בגין שטח של 2,183 מ"ר. מספר חודשים לאחר מכן נתברר לתובעת כי הנתבעת מס' 2 עושה שימוש בשטח של 3,000 מ"ר ובהמשך לפגישה שנערכה בין נציגי הצדדים הסכימה התובעת, לפנים משורת הדין, כי עד לסוף שנת 2009 ישולמו דמי השכירות עבור 2,183 מ"ר ומיום 1.1.10 תחזור הנתבעת ותשלם עבור 3,000 מ"ר. עד לסוף שנת 2009 שילמו הנתבעות את דמי השכירות בהתאם למוסכם בין הצדדים. אולם, מתחילת שנת 2010 חדלו הנתבעות לשלם את דמי השכירות. לנוכח אי תשלום דמי השכירות, חילטה התובעת ערבות בנקאית על סך 70,000 ₪ שניתנה בהתאם להסכם השכירות. לעמדתה של התובעת, סך החובות בגין דמי השכירות, לאחר חילוט הערבות הבנקאית, עמד (נכון למועד הגשת התביעה) על סך 152,922 ₪. לנוכח אי תשלום דמי השכירות, הודיעה התובעת על ביטול הסכם השכירות ודרשה את פינוי המושכר. הנתבעות טוענות בכתב ההגנה, כי עד חודש אפריל 2006 השתמשה הנתבעת מס' 2 במלוא שטח המושכר. בסוף אפריל 2006 החזירה הנתבעת מס' 2 לתובעת מבנה בשטח 1,500 מ"ר והמשיכה לשכור מבנה בשטח של 1,500 מ"ר ביחד עם החצר. לפיכך, הוסכם בין הצדדים על הפחתת דמי השכירות, כך שיעמדו על סך של 3,000 דולר. הנתבעות צירפו לכתב ההגנה תצלום של חוזה שכירות שבו נמחק בקו השטח של 3,000 מ"ר, ובמקום זאת נכתב בכתב יד 1,500 מ"ר. עוד מפנות הנתבעות למכתב שנשלח מטעם התובעת ביום 20.9.06, בו נרשם: "לאחר שסוכם עם ישראל ברוך ואבנר שהשטח שאתם משכירים מאיתנו, הינו 1,500 מטר..." הנתבעות טוענות כי הקטנת דמי השכירות לא נעשתה לתקופה מוגבלת בלבד. במהלך תקופת השכירות הועבר המושכר, בהסכמת התובעת, לנתבעת מס' 1. לטענת הנתבעות, התובעת ניצלה את סיום פעילותו של מר אבנר ביתאן, שהיה אחד הבעלים והמנהל של הנתבעת מס' 2 ועימו נערכו ההסכמות עד לאותה עת. התובעת העלתה דרישות לתשלום של סכומים שונים, בניגוד למוסכם ובכלל זאת, שלחה חשבוניות בהן צוין כי שטח המושכר הינו 1,500 מ"ר, בעוד שבפועל החיוב נעשה על בסיס שטח של 3,000 מ"ר. לנוכח ההטעיה שבוצעה על ידי התובעת, שולמו דמי השכירות אשר כללו חיובי יתר, כאשר הנהלת החשבונות של הנתבעת מס' 1 לא היתה ערה לכך. כאשר התגלו החיובים השגויים, הובטח למנהל הנתבעת מס' 1, מר רפאל שלום, כי החשבוניות יתוקנו, חרף זאת, קיבלו הנתבעות חשבוניות שגויות, אשר אינן משקפות את השטח הנכון של המושכר, שעמד על 1,500 מ"ר בלבד. הנתבעות פנו לתובעת ודרשו את החזר חיובי היתר, אשר עמדו על סך כולל של 246,000 ₪. לטענת הנתבעות, בשלב זה החלה התובעת לנקוט בצעדי בריונות, ובכלל זאת בפעולות אלימות של ניתוק החשמל וגרימת נזק כבד לרכוש ולמוצרים של הנתבעת מס' 1. בהקשר זה, מתייחסות הנתבעות לאירוע מיום 6.5.10, בו ניתקה התובעת את החשמל למושכר וכתוצאה מכך הושבתה העבודה במושכר וכמות גדולה של תוצרת חקלאית הושחתה. הנתבעות טוענות כי בשל התנהלותה הבריונית של התובעת נגרמו לנתבעת מס' 1 נזקים ישירים בגין אובדן תוצרת חקלאית בסך 175,238 ₪, וכן נזקים עקיפים בגין העדר אפשרות לעמוד בהתחייבות הנתבעת מס' 1 ללקוחותיה. הנתבעות טוענות, כי סה"כ יתרת חובה של התובעת לנתבעת מס' 1 - כתוצאה מחיובי היתר, חילוט הערבות הבנקאית, נזקים שנגרמו לנתבעת מס' 1 ותשלומים נוספים ששולמו על ידי הנתבעת מס' 1 - עומדת על הסך של 465,937 ₪. מטעמה של התובעת הוגשו תצהירים של מר ישראל ברוך, מר זבולון חדד ומר מיכה אדרבי. כן הוגשה חוו"ד של מהנדס מכונות מר צבי שפאץ, כמו גם מפה שהוכנה על ידי המודד א. ונטורה. מטעמן של הנתבעות הוגשו תצהירים של מר רפאל שלום, מר אבנר ביתאן ומר ציון אדרי. כן הוגשו חוו"ד של האגרונום מר יהודה קלוש וכן חוו"ד כלכלית של רואה חשבון מר בועז כהן. כמו כן, הוגשה מפת מודד מוסמך, מר שאול סלע. המצהירים וכן המומחים מטעם שני הצדדים, העידו בפניי ונחקרו בחקירה נגדית על האמור בתצהירים ובחוות הדעת שהוגשו מטעמם. כעולה מהמפורט לעיל, הנתבעות לא העבירו לתובעת את דמי השכירות בגין הנכס, על יסוד טענות שונות בדבר חוב כספי שהתובעת חייבת להן. במקביל, הנתבעות גם הגישו תביעה כספית נגד התובעת. יודגש, כי במהלך הרבעון הראשון של שנת 2010, הנתבעות חדלו לשלם את דמי השכירות עבור הנכס. בכלל זאת, הנתבעות נמנעו מתשלום דמי שכירות כלשהם, לרבות על פי גובה דמי השכירות הנטענים על ידיהן. אי תשלום דמי השכירות נבע מטענות הנתבעות בדבר נזקים שנגרמו להן כתוצאה מפעולות התובעת וכן מטענות הנתבעות לתשלום דמי שכירות ביתר לאורך תקופה קודמת. המדובר בקיזוז של סכומים כספיים שונים מתוך דמי השכירות. לעניין זה ניתנה התייחסות מפורשת בהסכם שבין הצדדים. סעיף 22 לפרק התנאים הכלליים בהסכם השכירות קובע את המוסכם בין הצדדים לגבי דמי השכירות. בכלל זאת, קובע סעיף 22.4 כדלקמן: "לא תהא לשוכר - בשום מקרה - הזכות לקזז תשלום כלשהו מדמי השכירות..." . בסעיף זה ויתרו הצדדים במפורש על זכות הקיזוז הנתונה על פי דין לנתבעות. הצדדים היו רשאים להתנות על הוראות הדין ביחס לזכות הקיזוז, וכך עשו. על כן, יש לתת תוקף להסכמת הצדדים ולקבוע כי הנתבעות לא היו רשאיות לקזז סכומים שונים מדמי השכירות. לטענת הנתבעות, טענות התובעת לעניין קיזוז תשלומים ששולמו בגין דמי שכירות, עולות כדי הרחבת חזית אסורה, ובמיוחד לנוכח החלטת בית המשפט אשר ניתנה במהלך הדיון בתיק, לפיה לא יתיר בית המשפט הרחבת חזית ולא ידון בראיות אשר חורגות מחזית הטיעון. אין לקבל טענה זו של הנתבעות. כמפורט לעיל, עילת ההגנה המרכזית של הנתבעות נוגעת לחובות הכספיים של התובעת ולפיכך לקיזוז חובות אלו מדמי השכירות. נושא הקיזוז מדמי השכירות עומד למעשה בלב המחלוקת בהליך זה. השאלה, האם הפרו הנתבעות את חוזה השכירות באי תשלום דמי שכירות החל מתחילת שנת 2010, קשורה בעיקרה לשאלה האם היו הנתבעות רשאיות לקזז מדמי השכירות את הסכומים הנטענים על ידיהן. הנתבעות טוענות כי גם לאחר חודש ינואר 2010, שילמו לתובעת סכומים שונים בגין דמי שכירות. אולם במסגרת טענה זו, הנתבעות מתייחסות גם לסכום של 70,000 ₪ אשר נתקבל על ידי התובעת באמצעות חילוט הערבות הבנקאית וכן לערבויות הבנקאיות הנכבדות שהופקדו על ידי הנתבעות בתיק בית המשפט לטובת התובעת, בהתאם להחלטות שניתנו במהלך הדיון בתיק. כך לדוגמא, הנתבעות טוענות כי בהנחה ששטח המושכר המוחזק על ידי הנתבעות עומד על 1,500 מ"ר (כפי טענתן), הרי שעבור התקופה מיום 1.1.10 ועד 30.9.10 (תקופה של 9 חודשים לשנת 2010, בערך עד למועד הגשת התביעה) היה על הנתבעות לשלם סך של 140,850 ₪. בעוד שבפועל שולם על ידי הנתבעות סך של 175,705 ₪, בגין שנת 2010. טענה זו של הנתבעות אינה נכונה. דמי השכירות ששולמו על ידי הנתבעות היו נמוכים בהרבה מהסך האמור. חילוט הערבות הבנקאית על ידי התובעת, אינו מהווה תשלום דמי שכירות על ידי הנתבעות, אלא מימוש בטחונות על ידי התובעת בגין אי תשלום דמי השכירות. הנה כי כן, בניגוד לטענות הנתבעות בסיכומים, הרי שבפועל, הנתבעות לא פעלו לתשלום דמי השכירות עבור הנכס, ואף לא לפי גובה דמי השכירות הנטענים על ידיהן. אי התשלום נבע מפעולת קיזוז שבוצעה על ידי הנתבעות, של סכומים אשר הנתבעות טענו כי התובעת חייבת להן. פעולת הקיזוז האמורה נעשתה בניגוד להוראות הסכם השכירות. אין לקבל טענת הנתבעות, לפיה עמידתה של התובעת על זכותה לקבלת דמי השכירות, ללא אפשרות לקיזוז סכומים מצד הנתבעות, עולה כדי התנהגות בחוסר תום לב. המחלוקות בין הצדדים לעניין טענות הנתבעות בדבר חובות כספיים, הן ביחס לתשלומים ששולמו ביתר והן ביחס לנזקים שנגרמו להן, הינן מחלוקות מורכבות, אשר תוכרענה במסגרת התביעה הכספית שהוגשה. עד להכרעה במחלוקות אלו, היתה התובעת זכאית לקבלת דמי השכירות עבור הנכס, ולא לעמוד בפני מצב דברים שבו הנתבעות מחזיקות בנכס ואינן משלמות, פרק זמן ממושך, דמי שכירות כלשהם, על יסוד טענות בדבר קיזוז חובות. על רקע זה, יש לקבל טענת התובעת, לפיה הנתבעות הפרו את הסכם השכירות בכך שלא שילמו את דמי השכירות עבור הנכס. התביעה לפינוי, מתקבלת. על הנתבעות לפנות את המושכר ולהחזירו לידי התובעת, כשהוא פנוי מכל אדם או חפץ השייכים לנתבעות, וזאת בתוך 45 ימים ממועד מתן פסק הדין. הנתבעות תשאנה, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות התובעת בגין הליך זה, לרבות אגרת המשפט. כמו כן, הנתבעות תשאנה בתשלום שכ"ט עו"ד של התובעת בסך של 11,600 ₪. חוזה שכירותחוזהביטול חוזהשכירות