העתירה 1. הדיון בעתירה זו החל בהגשת בקשה לצו ביניים שיאסור על המשיבים לבצע את החלטתם לסגור את בית הספר לחינוך מיוחד "דחי" (להלן - בית הספר) הנמצא בתחום שיפוטה של המשיבה 2, המועצה האזורית בוסתאן אלמרג' (להלן - המועצה) וכן לעכב כל רישום תלמידים והעברתם מבית הספר לבית הספר הפרטי "רנד" ולכל מוסד חינוך אחר. בהסכמת באי-כוח הצדדים הדיון בבקשה לצו ביניים נחשב דיון בעתירה גופה. העותרים, רובם ככולם, הם תלמידים בעלי צרכים מיוחדים הסובלים מרמת פיגור בינונית והם עותרים בעתירה זו באמצעות הוריהם. העותר 1 הוא גוף הקורא לעצמו "ועד הורי בית הספר"; העותרת 18 היא עמותה בשם "ארגון כראמה לזכויות האדם" המעיד על עצמו שהוא ארגון לתועלת הציבור ללא מטרות רווח העוסק בקידום הזכויות החברתיות, הכלכליות והתרבויות של החברה הערבית בישראל. ההליכים בעניין סגירת בית הספר 2. בית הספר נושא העתירה נוסד ב-1997. תחילה פעל בכפר נין ומשהתרחב וגדל עבר למבנה חדש בכפר דחי. בשנת הלימודים היוצאת למדו בו 22 תלמידים ב-4 כיתות לימוד. בית הספר נמצא בפיקוח משרד החינוך והתרבות בהיותו בית ספר מוכר רשמי כמובנו של הביטוי בחוק לימוד חובה, תש"ט-1949. מאחר שבית הספר מיועד ללימודי תלמידים בעלי מוגבלות, הרי הוא בגדר "מוסד לחינוך מיוחד" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק חינוך מיוחד, תשמ"ח-1988. הוא מתוקצב ברובו על-ידי המועצה ובחלקו על-ידי משרד החינוך והתרבות. אין חולק שבית הספר, חרף היקפו המצומצם ואולי בשל כך, נחשב מוסד מוצלח. לא כל 22 התלמידים שלמדו בו בשנת הלימודים החולפת מתגוררים בתחום המועצה; חלקם מתגוררים בתחום המועצות והעיריות הסמוכות. בשל כך הוא נחשב בית ספר אזורי. ספקות באשר להמשך הפעלתו של בית הספר נתגלו בפומבי לראשונה בשנת 2004 כאשר נדרשה המועצה לאשר תכנית הבראה. לשם כך החליטה המועצה בישיבה שלא מן המניין ביום 29.7.2004 כי "על פי התוכנית המועצה אמורה לפטר חמש עובדות בחינוך המיוחד עקב הודעה על סגירת בי"ס לחינוך מיוחד אולם הדבר לא יתבצע מאחר וביה"ס לא ייסגר השנה". השמועה בדבר סגירה אפשרית של בית הספר נפוצה בקרב ההורים שילדיהם לומדים בבית הספר, אך הם לא זומנו לשום ישיבה עם המועצה או עם משרד החינוך והתרבות להשמיע את דברם. ראש המועצה, מר אחמד זועבי, היה כה נחוש לסגור את בית הספר עד כי במהלך שנת 2006 הודיע על דעת עצמו וללא כל יסוד, להורים וגם לנציגי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות השכנות כי עליהם להערך לקראת סגירת בית הספר בשנת 2007. בקרב חלק מההורים ההודעה עשתה את שלה והם הודיעו על הסכמתם (או בקשתם) כי ילדיהם יירשמו בבתי ספר אחרים. רובם בחרו בבית הספר "רנד" שבישוב איכסאל. הפנייה למנהל המחוז 3. בטרם נדרשה המועצה להחליט שוב בעניין, פנה ראשָהּ אל מנהל מחוז הצפון של משרד החינוך והתרבות, מר דוד וסרמן, במכתב מיום 19.2.2006 וביקש לאשר למועצה לסגור את בית הספר. נימוקי הסגירה כפי שהועלו במכתב היו כדלקמן: (א) מספר התלמידים הולך וקטן עם השנים וכיום הוא עומד על 23 תלמידים מתוכם 8 שגילם מעל 18 שנה ובית הספר אינו יכול להוות להם מסגרת מתאימה; (ב) מספר התלמידים גורם להפסד תקציבי בניהול בית הספר; (ג) כ-4 תלמידים מעפולה הלומדים בבית הספר אינם תלמידי חינוך מיוחד ומבחינת רמת הפיגור והתפקוד שלהם בית הספר אינו המסגרת המתאימה. לא הוברר מדוע דווקא במועד זה פנה ראש המועצה למנהל המחוז. המכתב נענה בידי מר וסרמן ביום 28.2.2006 ותוכנו הוא כדלקמן: "א. חוק החינוך המיוחד חל על תלמידים עד הגיעם לגיל 21 כך שעד גיל זה יש להחזיקם במערכת הקיימת; ב. באשר לתלמידים מעפולה המפקחת על בית הספר תבדוק האפשרות להתאים להם מסגרת; ג. מכל מקום, כל עוד קיימים תלמידים וזו המסגרת שלהם, אינני רואה מקום לסגירת בית הספר" (ההדגשה שלי - נ' מ'). 4. עותק המכתב נשלח למנהלת האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך והתרבות, לד"ר לאה שקד, ממונָה על שירותי חינוך מיוחד ולגב' עדלה ג'ראדאת, מפקחת חינוך מיוחד במחוז. המכותבים הללו לא הגיבו למכתבו של מנהל המחוז, אולם הורים של תלמידים פנו אל משרד החנוך והתרבות ואל מנהל מינהל הפיתוח במשרד הראשי בתחילת חודש יוני 2006 בדרישה שלא לסגור את בית הספר. גם ארגון כראמה שהוכנס לתמונה, פנה אל מנהל המחוז ואל ראש המועצה בדרישות דחופות להימנע מסגירת בית הספר. ככול הידוע מהחומר שהוגש לי הפניות הללו לא נענו לגופן. ביום 20.6.2006 משגר מנהל המחוז מכתב נוסף לראש המועצה ובו נאמר: "בהמשך למכתבך מ-19.2.06 ובשינוי למכתבי מ-28.2.06, ולאור העובדה שמספר התלמידים ירד בבית הספר בדחי כפי שהובא לידיעתי על ידי הפיקוח על החינוך המיוחד דבר שאינו מצדיק את המשך קיומו של ביה"ס דחי כבי"ס עצמאי לחינ"מ, הריני מאשר בקשתך לסגירת ביה"ס הנ"ל. אבקש מכל המכותבים הנוגעים בדבר לדאוג למסגרות מתאימות לילדים שיפלטו לצערנו מבית הספר. לגבי מנהלת ביה"ס והמורים - משרדנו יפעל בהתאם לנהלים המתחייבים". החלטת המועצה 5. ביום 25.6.2008 מתכנסת מליאת המועצה ועל סדר יומה כמה נושאים, כולל נושא שהוכנס ברגע האחרון: "סגירת ביה"ס לחינוך מיוחד בוסתאן אל מרג' בדחי". וכך נרשם לעניין זה בפרוטוקול: "5. סגירת ביה"ס לחנוך מיוחד בוסתאן אל מרג' בדחי: בתאריך 21.7.04 אושרה תוכנית הבראה שבמסגרתה סגירת ביה"ס לחינוך מיוחד בוסתאן אל מרג' בדחי אבל הנושא נדחה ונמשך מסיבות רבות. היום ובנסיבות הקיימות חייבים לסגור את ביה"ס ולממש ההחלטה משנת 2004, המועצה מיצתה את כל הדרוש לשמירה על ביה"ס לקיום פעילות סדירה. - נשלחה הודעה למשרד החינוך שערכו שימוע למורים לצורך העברה יזומה; - נשלחו הודעות לרשויות על סגירת ביה"ס בכדי שידאגו למסגרות חינוכיות לילדיהם; - לעובדי המועצה ייערך שימוע ויוחלט על המשך ההליכים". ההצעה אושרה ברוב של 5 נגד 1. 6. מכתביו של ארגון כראמה למנהל המחוז בחודש יוני 2006 לא נענו מטוב ועד רע. מתוך עיון בהם ובמכתבים שנשלחו לראש המועצה באותה תקופה ניתן ללמוד כי דבר קבלת ההחלטה במליאת המועצה לא היה ידוע לעותרים. עורך-הדין פלג, שהשיב בשם המועצה לארגון כראמה, כותב ביום 27.6.2006 כי "המועצה החליטה על סגירת בית הספר כבר לפני כשנתיים ימים". משום מה עורך-הדין פלג אינו מציין כי בישיבה מיום 22.6.2006, שבה נכח אישית כיועץ המשפטי של המועצה, הוחלט לראשונה על סגירת בית הספר. אין פלא אפוא שעורכי-הדין סייף ואמארה, המייצגים את העותרים מטעם ארגון כראמה, ואשר ערכו את כתבי-הטענות שלהם בצורה ראויה ויסודית, סברו כי ההחלטה לסגור את בית הספר התקבלה בידי ראש המועצה בלבד. הם לא ידעו ביום הגשת העתירה על אודות החלטת המועצה מיום 22.6.2006. העתירה הוגשה ביום 6.7.2006. היא הוגשה בזריזות המירבית האפשרית ואני דוחה כל טענה בדבר שיהוי בהגשתה. במהלך הזמן שבין הגשת העתירה לבין שמיעתה (ימים אחדים) פרשו כמה מהעותרים וביקשו שלא להמשיך בעתירה. הם מסרו תצהיר זהה שבו הבהירו כי הסכימו להצטרף לעתירה על סמך ההנחה שאם תבוטל החלטת הסגירה יקוים בבית הספר יום לימודים ארוך אך מאחר והתברר להם כי לא יופעל יום לימודים ארוך, אין הם מעוניינים להמשיך בעתירה. 7. העתירה מעוררת שורה של שאלות בתחום החינוך, לרבות הזכות לחינוך מיוחד, האוטונומיה של ההורים בבחירת חינוך ילדיהם, החינוך הממלכתי לעומת החינוך הפרטי ועוד. לדעתי, העתירה תוכרע על יסוד הנסיבות המיוחדות של המקרה ובעיקר על יסוד המסקנה כי ההחלטות נתקבלו בניגוד לסדרי המינהל התקינים. עוד יורשה לי לומר כי הצגת הדברים לבית-המשפט הזה בידי המשיבים הייתה לקויה וחסרה. לטובתם של הנוגעים בדבר אני מוכן להניח כי הדבר נעשה מתוך אילוצי הזמן. השאלות שיש לדון בהן 8. השאלות שיש לדון בהן הן אלה: (א) מי המוסמך להחליט על סגירת בית הספר; (ב) מה הנימוק (או הנימוקים) לסגירתו; (ג) האם הדרך שבה הוחלט על סגירת בית הספר הייתה ראויה והלמה מינהל ציבורי תקין? 9. תחילה כמה הערות מקדימות: (א) לא היה מקום שתצהיר התשובה לעתירה מטעם מדינת ישראל יוגש בידי ד"ר לאה שקד, ממונה על שירותי חינוך מיוחד ומפקח ארצית ממונה על שירותי חינוך מיוחד ורפרנט פיתוח באגף לחנוך מיוחד במשרד החינוך התרבות והספורט. חרף תאריה ותפקידיה שאין לזלזל בהם, אין היא מוסמכת להצהיר על אודות דברים שעמדו בבסיס החלטתו של הממונה על המחוז. מר וסרמן, ולא אחר, היה צריך להסביר לבית-המשפט מדוע שינה את דעתו והתיר לסגור את בית הספר לאחר שתחילה סירב לכך, מדוע לא הורה על שמיעת ההורים ומדוע לא השיב למכתביהם הדחופים של העותרים. ד"ר שקד נדרשה לתרץ לבית-המשפט מקצת מהקושיות שעוררה החלטתו של מנהל המחוז אך הסתבכה שלא בטובתה בסתירות, שאני מקווה כי נבעו מחוסר ידע בלבד. התצהיר מטעם המועצה הוגש בידי ראש המועצה, מר אחמד זועבי, המקפיד לציין בכל מכתביו כי הוא דובר ועד ראשי הרשויות הערביות בישראל. הוא צורף לעתירה כצד באופן אישי ועל כך באה טרוניה מפי בא-כוח המועצה אשר ביקש לא רק למחוק את ראש המועצה אלא גם לחייב את העותרים בהוצאותיו. אין מקום לדרישה הזו. אין מתאים יותר ממר זועבי ליתן תצהיר בשם המועצה, גם אם אינו צד באופן אישי. נזכור כי בעת הגשת העתירה סברו העותרים (ומבחינתם בצדק) כי אין החלטת מועצה בדבר סגירת בית הספר אלא אך ורק מכתבו של ראש המועצה מחודש מאי 2006 המודיע על דעת עצמו כי "מבחינתנו סגירת ביה"ס הינו החלטה סופית". לכן, העותרים היו רשאים חייבים לכלול אותו בין המשיבים לעתירה. (ב) צירופו של ארגון כראמה. מדובר בעתירה בעלת השלכה ציבורית רחבה, חרף היותה נוגעת למספר ילדים לא רב. עותר ציבורי שכזה הוא צד ראוי בעתירה בבית-המשפט הגבוה לצדק כמו גם בבית-המשפט לעניינים מינהליים. (ג) נטען כי הורי חמשת התלמידים החדשים שהודיעו כי יירשמו לבית הספר אם תבוטל החלטת הסגירה, אינם צד שיש להתחשב בו בהליך זה. פורמאלית אין הם צד, אך בבוא בית-המשפט להחליט בשאלה הכוללת הוא רשאי להביא בחשבון שישנם מועמדים נוספים ללמוד בבית הספר. מי מוסמך להחליט בגורלו של בית הספר 10. למרות שמדובר במוסד מוכר רשמי כמובנו בחוק לימוד חובה, הבעלות על בית הספר לא הובהרה כל צרכה: המדינה טוענת בכתב התשובה כי מדובר בבית ספר רשמי המקוים במשותף על-ידי משרד החינוך והתרבות ורשות החינוך המקומית - המועצה. לשיטת בא-כוח משרד החינוך שני הגופים נחשבים בעלים משותפים של המוסד ורשאים מכוח סמכותם לפתוח ולקיים אותו כמו גם להחליט על סגירתו מסיבות מוצדקות. המועצה לא טענה דבר בעניין הזה ונראה שהיא מסכימה להגדרה הזו. שאלתי את ד"ר שקד מדוע פנייתו של ראש המועצה למר וסרמן נעשתה על דרך הגשת "בקשה לאישור הסגירה" ומדוע נקט מר וסרמן בביטוי "הריני מאשר בקשתך לסגירת ביה"ס הנ"ל" ולא הורה לו לסגור אותו או הסכים שייסגר, שהרי הוא שותף בבעלות. התשובה שקבלתי ממנה הייתה שלמשרד החינוך אין סמכות לסגור בתי ספר אלא רק לתקצב אותם. תשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת בא-כוח משרד החינוך שבית הספר משותף למשרד החינוך ולמועצה. הלשון הרפה שבה השתמש מנהל המחוז גם אינה עולה בקנה אחד עם הטענה האחרת שהפעלת בית הספר מנוגדת לתקן ולכן אינה חוקית. 11. אם אכן בית הספר הוא בבעלות שני הגופים, אוכל לומר כי בשום אופן לא קוימו ביניהם ישיבה או התייעצות משותפת (בכתב או בעל-פה) לבחינת הנתונים הקיימים, הצפי לעתיד, העלות, הרמה הפדגוגית, הפתרונות האפשריים לתלמידים וכיוצא בזה שאלות שיש לבחון כשבאים לסגור מוסד חינוכי. נראה כי כל אחד מהגופים שבית הספר שייך להם שקל בנפרד את שיקוליו אך ההחלטה לא הייתה פרי מסקנה משותפת על בסיס זהה. נוסח הפנייה של ראש המועצה למשרד החינוך ותשובתו של מנהל המחוז אינם מעידים, מכל מקום, על שיתוף במסקנות ובנימוקים. כמסתבר, הנתונים שעמדו לנגד שני הגופים היו שונים וממילא גם הנימוקים, הגלויים והנסתרים. 12. דבר אחד יש לומר במפורש: ראש המועצה ראה עצמו, משום מה, מוסמך להחליט על דעת עצמו בדבר גורלו של בית הספר. הוא מודיע לכולי עלמא בחודש מאי 2006 כי "מבחינתנו סגירת ביה"ס הינו החלטה סופית". מבחינת מי? מי החליט על כך? ההודעה הפסקנית וחסרת הסמכות הזו הושמעה מפי ראש המועצה אך חודשיים לאחר שמנהל המחוז מודיע לו בכתב כי אין לסגור את בית הספר. יש ממש בטענות העותרים כי התנהלותו זו של ראש המועצה נועדה לרפות את ידי ההורים וליצור רושם כי העניין מוחלט וגם אבוד. ואכן, לא מעטים מהם נואשו בעיצומו של המאבק מהתקווה לשנות את רוע הגזרה והודיעו על הרשמת הילדים לבית הספר "רנד" באיכסאל. היום עושה המועצה שימוש בתוצאה הזו כדי לשכנע את בית-המשפט שאין יותר מי שילמד בבית הספר, אם תבוטל ההחלטה. אני דוחה את הגישה הזו. אם בית הספר דינו להיפתח, העברת התלמידים לבית ספר אחר בשל התנהלותו הבלתי ראויה של ראש המועצה לא תהווה נימוק לדחיית העתירה. חלק מאותם הורים שמיהרו לרשום את הילדים בבית הספר רנד, הם כיום חלק מהעותרים. הנימוק או הנימוקים לסגירה - נימוקי המועצה 13. המועצה מפנה להחלטתה מיום 29.7.2004 שאוזכרה בפיסקה 2 לעיל. הנימוק היחיד הכלול בה הוא מחויבות לסגור את בית הספר בשל הצורך לאמץ תכנית הבראה. תכנית ההבראה לא הוגשה לעיון בית-המשפט ולא הוכח אם ובאילו תנאים סגירת בית הספר הייתה אז כורח בל יגונה. גם לא הוברר אם משרד החינוך נדרש בשנת 2004 לאשר, מטעמים של תכנית ההבראה, את סגירת בית הספר. ההחלטה קובעת כי "הדבר לא יתבצע מאחר וביה"ס לא ייסגר השנה". מדוע לא נסגר בית הספר בשנת 2004? הדבר נותר עלום. אולי היה זה בשל כך שהמועצה דנה בנושא (אך טרם החליטה) רק בשלהי חודש יולי, כחודש בלבד לפני פתיחת שנת הלימודים. עורך-הדין פלג טוען כי בית הספר לא נסגר כבר אז משום שהמועצה ביקשה להמנע מצעד מיידי ובלתי מידתי והקפידה לתת להורים פרק זמן להתארגן לקראת סגירת בית הספר. נימוק זה אינו משכנע. המועצה לא עשתה דבר מאז יולי 2004 עד ההחלטה שקבלה ביוני 2006. במשך קרוב לשנתיים לא פנתה למשרד החינוך בבקשה לאשר את סגירת בית הספר. הדבר מעיד כי הצורך הדחוף לסגור את בית הספר לאלתר, כחלק מאימוץ תכנית ההבראה, כבר לא עמד על הפרק או לפחות לא היה דחוף עוד. המועצה המשיכה להפעיל את בית הספר במשך כשנתיים ולא יזמה את הסגירה גם לא לקראת שנת הלימודים 2006. אם סגירת בית הספר היא דבר שראש המועצה, כדובר ועדת המעקב של הרשויות המקומיות הערביות בישראל רואה אותו כצנינים כי אז ניתן היה לצפות שיעשה במהלך התקופה צעדים לשכנע את משרד החינוך ואת עמיתיו במועצה שהמשך פעילות בית הספר הוא דבר ראוי; הוא לא עשה כן. הוא גם לא ניסה לשכנע את ההורים שהעדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אחרים לרשום אותם בבית הספר הזה (לדבריו רק 9 מתוך 35 תלמידים מתחום המועצה הזקוקים לחנוך מיוחד לומדים בבית הספר). כל זה לא עשה ראש המועצה אלא את ההפך: הוא פעל באופן בוטה מתחילת 2006 למען סגירתו של בית הספר. עורך-הדין פלג טען כי לא במקרה עברו שנתיים בין ההחלטה הראשונה לבין ההחלטה מחודש יוני 2006 שכן המטרה הייתה להחדיר לתודעת הורים בהדרגה את רעיון סגירת בית הספר בכדי שיוכלו להערך לקראתה כראוי. טענה זו נטענת מהפה ולחוץ בניסיון לא מוצלח להסביר מדוע זה נתעוררה לפתע המועצה בשלהי שנת הלימודים 2006, פנתה באופן בהול למנהל המחוז והחליטה על סגירתו המיידית של בית הספר ובלא כל התראה, בדיוק מה שלכאורה רצתה להמנע ממנו, כביכול. 14. בתצהיר התשובה לעתירה, מפי מר זועבי, מנסה המועצה להסביר מה הם הנימוקים לסגירת בית הספר. חוששני שמה שנאמר לעיל חל וביתר שאת על הנימוקים הללו, שלדעתי הועלו בדיעבד בניסיון להצדיק את המהלך החפוז. הנימוק המרכזי שבפי המועצה הוא היקפו המצומצם של בית הספר וכפועל יוצא מכך - חוסר הכדאיות שבהפעלתו. טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. הכיתות בבתי ספר בחינוך המיוחד הן מטבען קטנות, בנות תלמידים ספורים בכל אחת. מספר התלמידים בכל כיתה בבית הספר בשנת הלימודים היוצאת לא היה פחות בהרבה מהתקן, אם בכלל; לא הובאו לעיוני נתונים כספיים על אודות העלות הממשית של הפעלת בית הספר ושיעור ההשתתפות של מועצות אחרות כדי שניתן יהיה לעמוד על השיקול הכלכלי. יתרה מזו: לא הוכח כי השיקולים הללו עמדו לנגד עיני המועצה כאשר החליטה על סגירת בית הספר. לא מתקבל על דעתי כי תכנית ההבראה (משנת 2004), אם בכלל עדיין עומדת על הפרק, חייבה את סגירת בית הספר שנתיים מאוחר יותר. הנימוק הכלכלי-כספי לא הוכח, אם כן. 15. הנימוק האחר ששוטח ראש המועצה בתצהירו הוא היעדר אפשרות לספק לתלמידים רמת שירותים וחינוך טובה. נימוק זה נטען רק למראית עין; ראש המועצה עצמו טוען בסעיף 17ז לתצהיר כי אינו שולל את הטענה שלבית הספר יש שם טוב. הוכח כי ההורים מעדיפים את בית הספר הזה על פני בתי ספר אחרים משוכללים יותר, כביכול. הנימוק מסתבר כמופרך בעיקר כשבודקים מה טען ראש המועצה בפני מנהל המחוז כשביקש לסגור את בית הספר. הרמה הנמוכה, כביכול, של בית הספר, אינה מוזכרת כלל. 16. בעת שמיעת העתירה נטל על עצמו ראש המועצה אחריות לפשע בל יכופר: הוא הודה כי "רימה" את משרד החינוך והתרבות בכך שהניח לארבעה תלמידים ערביים מעפולה ללמוד בבית הספר. אינני מתרשם כלל וכלל מהלקאה עצמית זו. את "התרמית" הזו הוא כלל לא חשש לגלות למנהל המחוז כשפירט בפניו את מצבת התלמידים וביקש רשות לסגור את בית הספר. הוא נאחז כמוצא שלל רב בטענות ד"ר שקד דהיום בעניין זה ומציג עצמו כמגן טוהר החינוך והכול בכדי למצוא בדיעבד צידוק להחלטת הסגירה הבלתי שקולה. כפי שאראה להלן, הטענה, שהועלתה לראשונה מפי משרד החינוך בדיון בעתירה, לא הייתה כלל בין שיקולי המשרד כשהתיר לסגור את בית הספר. לסיכום: לא מצאתי ולו נימוק אמיתי אחד שהצדיק את סגירת בית הספר מנקודת מבטה של המועצה בעת שקיבלה את ההחלטה וגם לא נימוק שיצדיק אותה עכשיו בדיעבד. איני בטוח שמתפקידי הוא לקבוע באמת מה הניע את המועצה ואת רֹאשהּ לסגור את בית הספר ואוכל רק להביע ניחוש. מכל מקום בהיעדר נימוק כן, ענייני ואמיתי - אין ההחלטה יכולה לעמוד. הנימוק או הנימוקים לסגירה - נימוקי משרד החינוך 17. מה היו נימוקי משרד החינוך? את ההחלטה קיבל מנהל המחוז, אך הוא לא מצא לנכון ליתן תצהיר על כך. אמרתי לעיל כי אני רואה בכך נסיבה המחלישה בהחלט את עמדת משרד החינוך כפי שהוצגה לבית-המשפט. עמדת משרד החינוך הוצגה בשלושה מישורים: האחד, ההתנהלות שקדמה להחלטה בדבר סגירת בית הספר; השני, כתב התשובה לעתירה; והשלישי - הטיעונים במהלך שמיעת העתירה. מנהל המחוז קיבל את פנייתו של ראש המועצה מיום 19.2.2006 והשיב עליה במכתב מיום 28.2.2006. השורה התחתונה של המכתב היא: "אינני רואה מקום לסגירת המוסד". נזכיר כי ראש המועצה לא כלל במכתבו שום נימוק מהתחום הפדגוגי. בקשתו הושתתה על צמצום מספר התלמידים, על גילם של חלק מהתלמידים ועל ההפסד הכספי שנגרם למועצה מהמשך הפעלת בית הספר. מנהל המחוז לא התרשם ממכלול טיעוניו של ראש המועצה, שחלקם היה שגוי (למשל, הוא לא ידע שאפשר וצריך להחזיק בבית הספר תלמידים אפילו עד גיל 21). מספר התלמידים לא נראה למנהל המחוז בעייתי משום בחינה שהיא. ברור הוא שלדעת מנהל המחוז, מבחינה חינוכית לפחות היה צורך להמשיך ולקיים את בית הספר במתכונתו הקיימת. חלפו להם כארבעה חודשים ומבלי שתיעשה פנייה מחודשת או מעודכנת של ראש המועצה למנהל המחוז, משנֶה האחרון את דעתו ומשגר ביזמתו מכתב חדש לראש המועצה. עילת השינוי, כפי שכותב מנהל המחוז, היא "העובדה שמספר התלמידים ירד בבית הספר בדחי כפי שהובא לידיעתי על ידי הפיקוח על החינוך המיוחד דבר שאינו מצדיק את המשך קיומו של ביה"ס דחי כבי"ס עצמאי לחינ"מ". נימוק זה מעלה תמיהות. ראשית, מדוע לא פנה ראש המועצה בעצמו למנהל המחוז ובישר לו על התופעה החדשה - ירידת מספר התלמידים? ראש המועצה שפנייתו הקודמת נדחתה, אינו מעלה ביוזמתו בפני מנהל המחוז את ההנמקה הכי מוחצת שיכולה להיות בידיו; שנית, כיצד זה ירד מספר התלמידים באמצע השנה? מנהל המחוז, שהוא איש חינוך האמון על התנהלות מערכות החינוך, אינו תמה על הבשורה ומקבל אותה כמות שהיא; שלישית, את המידע הזה הגיש למנהל המחוז "הפיקוח על החינוך המיוחד" מבלי שיצוין שמו או שמה של בעל או בעלת התפקיד. תצהיר מפי אותו בעל תפקיד לא הוגש לי ולא הוברר לי מה הניע אותו לבדוק שוב את מספר התלמידים ומה הייתה מעורבותו של ראש המועצה בכך. החשש המתגנב ללבי הוא שמנהל המחוז ידע כי ירידת מספר התלמידים היא תוצאה של מסע לחצים, בלשון המעטה, שבו פתח ראש המועצה נגד ההורים במטרה לשכנעם לרשום את ילדיהם בשנה הבאה בבתי ספר אחרים, בעיקר בית הספר "רנד". ייתכן שהופנו אליו דרישות גם מגורמי האוצר להביא לסגירת בית הספר. הימנעותו של מנהל המחוז מלתת תצהיר על אודות נסיבות שינוי עמדתו אומרת דרשני. אך מה שאין במכתב חשוב לא פחות. ברור לכל כי מנהל המחוז אינו משתית את החלטתו על רמתו הפדגוגית (הנמוכה, כביכול) של בית הספר וגם לא על "התרמית" הנוגעת ללימודם של ארבעת התלמידים מעפולה. אני מדגיש זאת משום שבעתירה טענה ד"ר שקד כי הנימוקים "החשובים מאוד" שהניעו את מנהל המחוז להורות על סגירת בית הספר הם דווקא הנימוקים שהוא לא ציין כלל במכתבו. 18. המישור השני הוא כתב התשובה של משרד החינוך. הנימוק הראשון שהועלה בו הוא הדלדלות מספר התלמידים. בסעיף 43 טוען משרד החינוך כי החל באוגוסט 2004 ניתנו לבית הספר מספר הזדמנויות להמשיך ולפעול, אולם לאחר שכלו כל הקיצין ומספר התלמידים לא עלה, סברו המשיבים כי יש לסגור את בית הספר משיקולים פדגוגיים ותקציביים. ועוד טען משרד החינוך כי פדגוגית לא ניתן לקיים מערך לימודים תקין ומסודר עבור אוכלוסיה כה מצומצמת מספרית של תלמידים. נימוק מורכב זה מוקשה בעיני. ראשית, מעולם לא דובר על כך שבית הספר לא ייסגר אם מספר התלמידים לא יעלה. ראש המועצה ביקש לסגור את בית הספר משום שמספר התלמידים נמוך; מנהל המחוז סירב לבקשה ולא חשב שמספר התלמידים קטן באופן המצדיק את סגירתו; אחר כך שינה מנהל המחוז את דעתו משום שקיבל מידע שמספר התלמידים פחת מ-22; אך בשום מקום לא הופנתה למועצה או "לבית הספר" (?) בתור שכזה דרישה שמספר התלמידים בו חייב לעלות בכדי שלא ייסגר. שנית, נטען כי משיקולים פדגוגיים-תקציביים יש לסגור את בית הספר. גם כאן מתעוררות קושיות: האם מדובר בבית הספר במתכונתו המצומצמת (שפחתה בעקבות השמועות על סגירתו) או למתכונתו בשנה החולפת של 22 תלמידים? ניתן להניח שהכוונה למתכונת המצומצמת החדשה שאחרת היה מנהל המחוז מאשר את סגירתו כבר בחודש פברואר 2006. אלא שד"ר שקד, בטיעון בעתירה, טענה כי גם במצבת התלמידים הקודמת - 22 במספר - ראוי לסגור את בית הספר באשר אינו יכול לספק רמת לימודים נאותה. אפשר לחלוק על הגישה הזו, אך אין ספק כי בהשמיעה את הטיעון הזה סתרה ד"ר שקד את עמדתו של מנהל המחוז כפי שהוצגה לעיל בהרחבה - שהעובדה שלומדים בבית הספר 22 תלמידים בלבד אינה עילה לסגירתו. נימוק נוסף שנטען בכתב התשובה הוא שארבעה תלמידים הלומדים בבית הספר אינם שייכים לחינוך המיוחד. גם נימוק זה שינה את טבעו בין מנהל המחוז לד"ר שקד. ראש המועצה גילה למנהל המחוז את "הסוד" הזה במכתב מפברואר 2006. מנהל המחוז לא ראה בכך שום דבר מיוחד והסתפק בהערה שצריך למצוא להם מסגרת נאותה ובוודאי שלא ראה בכך "תרמית". ד"ר שקד בטיעוניה בבית-המשפט העצימה את עובדה זו מעבר לכל יחס סביר וייחסה למנהל המחוז (שלא על דעתו) כאילו בשל הנימוק הזה דווקא, ולא בשל כל נימוק אחר כמעט, התיר לסגור את בית הספר. ראש המועצה, שטען אחריה, החרה-החזיק בדעה זו ואף הפך את התופעה לגדר עבירה של ממש באומרו: "אני יודע שעברתי על החוק לאחר שקבלתי תלמידים מעפולה וזה רק כדי להמשיך ולקיים את בית הספר. אם רימינו את משרד החינוך - אני לא מוכן לרמות את עצמי בצורה כזו". בעיניי זו התחסדות לשמה וגישה שאין בה כנות. אילו הייתה זו באמת "תרמית" שנועדה להציל את בית הספר מסגירה - הייתי מצפה מראש המועצה שלא יגלה זאת למנהל המחוז במכתב מפברואר 2006. ראש המועצה הוא שמוסר ביוזמתו את העובדה הזו, אך לא כמי שמגלה כי עשה "תרמית" כלפי משרד החינוך אלא כמי ששח את העובדות לפי תומו. אלא שגילוי "התרמית" לא עשה שום רושם על מנהל המחוז ולמרות שהדבר נאמר לו במפורש לא ראה בה שום עילה לסגירת בית הספר. לצערי עלי לומר כי ראש המועצה, החרד לבל ייסגר שום מוסד חינוך במגזר הערבי, בודה מלבו עבירה שלא נעברה אך ורק בכדי להשיג את מבוקשו - סגירת המוסד החינוכי לילדים בחינוך המיוחד. ועוד באשר לארבעת התלמידים הללו: יכול לעלות הרושם כי מדובר בתלמידים שאינם זקוקים כלל לחינוך מיוחד אלא לחינוך רגיל. ולא היא. מדובר בילדים הסובלים מפיגור אלא שמידת הפיגור שלהם גבולית ולימודם בבית הספר קיבל את אישורה של המפקחת גב' ג'ראדאת. ברי לי כי אין בנימוק הזה, אפילו היה נכון, כדי להביא להענשתו של ציבור שלם. 19. הנימוק השלישי הוא הנימוק הפדגוגי. איני מזלזל בו אך ברי לי שלא הוא שעמד בבסיס ההחלטה לסגור את בית הספר, לא אצל המועצה ולא אצל מנהל המחוז. הוא הועלה בדיעבד כדי ליתן נופך פדגוגי להחלטה שעיקרה הוא תקציבי. ובכל זאת, לא אוכל לקבל גם אותו משום שהוא סותר את התנהלות משרד החינוך עד כה. נמסר לי כי בית הספר מיועד לתלמידים הסובלים מפיגור בינוני רב-בעייתי. על-פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, התקן לכיתה מלאה במוסד כזה הוא 8 עד 10 תלמידים ומספר הכיתות המזערי הוא 4, כך שצריכים ללמוד בבית הספר לפחות 32 תלמידים כדי לקיימו. איני יודע אם ובאיזו מידה מקפידים על התקן הזה במקומות אחרים ומה השפעתו של תקן חסר על רמת הלימודים. אוכל לומר אך זאת: גם בהנחה שבמשך שנים תיפקד בית הספר בתקן חסר, לא מצא איש לנכון ליזום את סגירתו או לטעון שרמתו אינה מספקת. היה זה בחודש פברואר 2006 - לפני חמישה חודשים בלבד - כשהכריז מנהל המחוז שבית הספר הלומדים בו רק 22 תלמידים לא ייסגר. העמידה על התקן נראית בנסיבות אלה בלתי כנה. לא הוגש ולו דוח אחד או תלונה אחת בעניין רמתו הירודה, כביכול, של בית הספר בשנים האחרונות הנובעת ממספר התלמידים הנמוך. אדרבא: הוא זכה אך לשבחים. ראוי להוסיף כי אילו באמת הַחֲריגה מהתקן הייתה משמעותית כפי שהיא מוצגת היום, היה משרד החינוך יוזם את סגירת בית הספר (ואולי היה חייב ליזום זאת) או לפחות היה דורש מראש המועצה לסגור אותו במקום להסתפק בביטוי "מאשר את בקשת הסגירה". איני אומר כי רק משום שבמשך שנים מָחַל על דרישת התקן, לעולם יהיה משרד החינוך חייב לקיים את בית הספר. סגירה מטעם זה היא לגיטימית, כמובן, אם היא עונה על שתי דרישות: (א) שבאמת זוהי סיבת הסגירה. במקרה שבפנינו אינני מאמין כלל וכלל שמנהל המחוז הביא בחשבון את הנימוק הזה כשהסכים לסגור את בית הספר; (ב) שהסגירה על רקע זה תיעשה תוך בחינת כלל השיקולים, לרבות השיקול התקציבי ולרבות דעתם של ההורים. גם זה לא נעשה בפרשה שבפנינו. הדרך שבה נתקבלו ההחלטות 20. האם הדרך שבה הוחלט על סגירת בית הספר הייתה ראויה והלמה מינהל ציבורי תקין? זו השאלה השלישית שהצבנו בפתח פסק-הדין. במסגרת סקירת השיקולים שהנחו את המשיבים בהחלטותיהם כבר הזכרתי חלק מן התקלות שנתגלו בדרך הפעלת שיקול-הדעת ולא אחזור עליהן. אוסיף ארבע נקודות שהתבררו במהלך שמיעת העתירה. האחת, למרבה הפלא התברר כי אין בידי משרד החינוך נתונים על אודות גיל התלמידים שלמדו בשנה החולפת בבית הספר. ההחלטה לסגור את בית הספר בהסתמך על גודל הכיתות וריבוי תלמידים בגילאים שונים בכיתה אחת נתקבלה מבלי שמנהל המחוז או ד"ר שקד יודעים בני כמה התלמידים. נתון חשוב מעין זה, הקובע בין היתר האם ניתן להרכיב כיתות רב שכבתיות, לא היה ידוע למקבלי ההחלטות. חסר זה פוגם בתקינות ההחלטות. השנייה, במסמכים השונים מוזכרים גופים שמנהל המחוז מורה לשמוע את דברם. ההורים אינם נמנים עליהם. חובת השימוע של ההורים קיימת לא רק נוכח הפגיעה בזכויות התלמידים וההורים עקב סגירת בית הספר אלא גם נוכח קיומה של אוטונומיה בבחירת מסגרת הלימוד המועדפת על ההורים, אוטונומיה שאין חולק עליה. אין להתפלא כי המועצה וראשה, שחרצו את גורל בית הספר בטרם קיבלו אישור לכך, לא מצאו לנכון לזמן את הורים להשמיע את דברם. הזכות לקבוע את הדרך שבה יחונך ילדך כוללת גם את הזכות להעדיף בית ספר ממלכתי על פני בית ספר פרטי. המשיבים טוענים כי בית הספר רנד, שהוא בית ספר פרטי, אינו נופל ברמתו מבית הספר נושא העתירה ואף עולה עליו. חלק מן ההורים חולקים על כך, בין השאר על סמך ניסיון אישי רע עם בית הספר רנד. מסתבר כי בית הספר רנד הוא גדול הרבה יותר ומתפקד גם כפנימיה וברי שאין הוא בר-השוואה לבית הספר בכפר דחי, לטוב ולרע. העובדה שהוא בית ספר פרטי היא בעיני העותרים נסיבה שאינה פועלת לזכותו. לא אוכל לשלול גישה זו. מכל מקום, עמדת ההורים לא נשמעה ולא נשקלה בטרם התקבלו ההחלטות. דבר זה פוגם בהחלטה. השלישית, המשיבים התעלמו מהעובדה שלאחרונה נוספו חמישה תלמידים לרשימת הנרשמים לבית הספר. נתון זה צריך להכריע את הכף לטובת השארת בית הספר על כנו, אך הוא לא נשקל כלל בטענה שלמועמדים החדשים אין זכות עמידה במחלוקת. המכתבים הנוגעים לתלמידים הללו (נספחים 12 עד 14 לתשובת המועצה) הם כולם מאוחרים להחלטות נושא העתירה כך שלא עמדו לנגד עיני מקבלי ההחלטות. הרביעית, מאחר ומדובר בבית ספר אזורי המשרת גם ובעיקר תלמידים מרשויות מקומיות סמוכות, מן הראוי היה לקבל את עמדתם של ראשי הרשויות האלה או אנשי מחלקות החינוך אצלן בטרם ייסגר בית הספר. המועצה ומדינת ישראל הן רשויות מינהליות ציבוריות הרשאיות ליהנות מחזקת תקינות ההליך המינהלי. חזקה זו הופרכה. לדעתי, המשיבים בעצמם הוכיחו כי הליך מינהלי של ממש לא היה כאן, כל שכן הליך תקין. חוסר מידתיות 21. ההחלטה לסגור את בית הספר סמוך לתחילת החופשה הגדולה היא החלטה בלתי מידתית. היא הכניסה את ההורים לסד בלתי סביר של התארגנות חפוזה. סגירת בית הספר, בפרט כשמדובר בילדים בחינוך המיוחד, ראוי שתיעשה בהתראה של מספר חודשים. אני מפנה בעניין זה לבג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין [1], בעמ' 599. אני מקווה שהזלזול בזכויות העותרים - ההורים והילדים - לא נבע ממחשבה נלוזה כי הקשיים היומיומיים בגידול הילדים הללו ירפו את ידיי ההורים ויתישו את כוחם במאבק מול הרשויות. בנסיבות אלה ההחלטה אינה מידתית ואינה סבירה ועל-כן גם מסיבה זו דינה להיבטל. סיכום 22. אני מקבל את העתירה ומורה על ביטול החלטת המשיבים לסגור את בית הספר בשנת הלימודים הקרובה. הרישום של מקצת התלמידים לבתי ספר אחרים יבוטל אם יביעו ההורים רצון לכך והם יירשמו לבית הספר הזה. למען הסר ספק אני מורה כי בית הספר יפעל בשנה הבאה בכל מספר תלמידים שהוא. אני מחייב את המועצה ואת מדינת ישראל/משרד החינוך, כל אחת מהן, לשלם לעותרים יחד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח נכון להיום. דיני חינוךסגירת בית ספרשיבוץ / רישום לבית ספר / גן ילדיםבית ספר