1. בפניי בקשת עו"ד גב' נשר-רענן, הנאמנה, להורות על ביטול הענקה, שביצע החייב מכוח סעיפים 96 ו-98 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), ולמחיקת הערת אזהרה, שרשם החייב לטובת המשיבה ביום 29/04/07 על זכויותיו בדירה המצויה ברחוב הרופא 40, חיפה, והידועה גם כגוש 10778, חלקה 14, תת-חלקה 6 (להלן: "הדירה"). העובדות שאינן שנויות במחלוקת 2. החייב והמשיבה נישאו זה לזו בתאריך 21/02/73. מכאן, שחלה עליהם חזקת השיתוף ולא המשטר הרכושי שנקבע עלפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, הקובע את עיקרון איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין. 3. ביום 22/04/07 ניתן על ידי בימ"ש השלום בחיפה, כב' השופט מ. רניאל, פסק דין בת.א. 5314/04, שחייב את החייב, חברת דוד יעקובוביץ בע"מ ואדם נוסף, מה חורי סוהיל, לשלם למר חמאם יוסף (להלן: "הנושה היוזם"), סך של 257,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית למדד, החל מיום 01/08/02 ועד ליום 31/02/03, ו-4% ריבית שנתית קונקורנטית החל מיום 31/03/03 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ ומע"מ. 4. ביום 27/04/07 חתמו החייב והמשיבה על הסכם ממון, שאושר על ידי בית הדין הרבני ביום 03/06/07. 5. ביום 29/04/07 רשם החייב הערת אזהרה לטובת אשתו, על זכויותיו בדירה שהינה בבעלות משותפת לחייב ולמשיבה. 6. מתעודת בירור פרטים על נושא, שהונפקה על ידי משרד הפנים, עולה כי ביום 05/07/07 עזב החייב את הארץ ולא שב אליה עוד. 7. ביום 29/07/07 הגיש הנושה היוזם בקשה למתן צו כינוס על נכסי החייב, כשמעשה פשיטת הרגל שיוחס לחייב באותה בקשה תואר בבקשה כדלקמן: "מעשה פשיטת הרגל עליו נסמכת בקשה זו מתבסס על רישום הערת אזהרה שנעשתה על ידי החייב לטובת אסתר יעקובוביץ’-רישום שנעשה בדיוק לפני 3 חודשים - דבר המהווה מעשה פשיטת רגל. יצוין כי הידיעה על מעשה פשיטת הרגל, כפי שיפורט להלן, הגיע לידי המבקש רק ביום 08.05.07". הנושה הוסיף וציין בבקשתו כדלקמן: "סמיכות הזמנים שבין מועד רישום הערת האזהרה לטובת אסתר יעקובוביץ’ על זכויות החייב במקרקעין (29.04.07) ולבין פסה"ד שניתן כנגדו ביום 22.04.07 לטובת המבקש, מעלה חשש ברור ומעשי, כי מדובר בניסיון לרוקן את נכסי החייב ולהבריחם מנושיו". 8. בתאריך 29/07/07 הגיש הנושה היוזם, במקביל לבקשתו למתן צו כינוס, בקשה לרישום הערת בימ"ש בלשכת רישום המקרקעין בחיפה, האוסרת על עריכת דיספוזיציות בזכויות החייב בדירה. ביום 29/07/07 נעתר כב' השופט סוקול לבקשה, וניתן צו כמבוקש, אשר נרשם בלשכת רישום המקרקעין. 9. ביום 31/01/08 ניתן צו כינוס כנגד החייב, ועו"ד נשר-רענן מונתה כמנהלת מיוחדת לנכסי החייב. 10. ביום 22/01/09 הוכרז החייב כפושט רגל, ועו"ד נשר-רענן מונתה לשמש כנאמנה לנכסיו של החייב. 11. ביום 15/06/09 הגישה הנאמנה בקשה לביטול רישום הערת האזהרה שרשם החייב לטובת המשיבה על זכויותיו בדירה, בין מכוח סעיף 98(א) לפקודה, בהיות המעשה בגדר "העדפת נושים אסורה" שנעשתה בתוך 3 חודשים שקדמו להגשת הבקשה להכרזת החייב כפושט רגל, ובין מכוח סעיף 96(א) לפקודה, בהיות המדובר ב"הענקה" ומשלא התקיימו החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, המוציאים מתחילת הסעיף "הענקות" אשר בוצעו במקרים המנויים בסעיפים קטנים 1-3 וההענקה בטלה אפוא כלפי הנאמנה. 12. בתאריך 26/07/09 הגישה המשיבה תגובה לבקשת הנאמנה וטענה כי יחסי החייב והמשיבה עלו על שרטון עוד בשנת 2000, שאז הגישה המשיבה בקשה לגירושין לבית הדין הרבני. עוד טענה המשיבה כי ביום 27/04/07 נערך בינה ובין החייב הסכם ממון, שאושר על ידי בית הדין הרבני ביום 03/06/07. המשיבה טענה כי הסכם יחסי הממון נערך ללא קשר למצבו הכלכלי של החייב, שכלל לא היה ידוע לה, וההסכם אינו נגוע בכל מעשה תרמית, אינו למראית עין ואין מקום לבטלו. המשיבה הוסיפה וטענה כי במועד חתימת הסכם הממון, ידעה כי מצבו הכלכלי של החייב הינו סביר. בשליטתו הייתה חברה קבלנית אשר עסקה בייזום פרויקט לבנייה ובידיעתה הכללית היה כי מצב עסקיו של החייב סביר. לטענתה, ביצע החייב עסקת קומבינציה ובמסגרתה בנה בניין וקיבל נכס מקרקעין באותו בניין בשווי של מאות אלפי דולרים. זאת ועוד, המשיבה אף טענה כי החייב התקשר בחוזה ייזום לבניית עשרות וילות במושב כלנית. בהתייחס להסכם הממון, נטען על ידי המשיבה כי מכלל נכסי בני הזוג, אשר נצברו בחיי הנישואין, נפל בחלקה חלקו של הבעל בדירת המגורים, ומנגד ויתרה היא על יתר נכסי החייב, לרבות פוליסות ביטוח, נכסי מקרקעין שהיו רשומים על שם החברה הקבלנית, ובנוסף ויתרה על חוב בסך של 168,120 ₪, במסגרת התחשבנות שהייתה בינה ובין בעלה. המשיבה הוסיפה וטענה כי מאזן הרכוש העומד לחלוקה לנושים לא נפגע, הואיל והחלק שנפל בחלקה הינו מזערי ביחס לזכויות שקיבל הבעל, אשר כוללות כאמור זכויות בחברות ביטוח המגיעות לכדי מאות אלפי שקלים. 13. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 07/01/10, נחקרה המשיבה על תצהיר שמסרה בתמיכה להתנגדותה לבקשת הנאמנה, והצדדים נפנו להגשת סיכומים בכתב. טענות הצדדים בתמצית 14. הנאמנה טוענת כי חתימת הסכם ממון ורישום הערת אזהרה בסמוך מאוד לאחר מתן פסק דינו של בימ"ש השלום, מעיד כי אלה בוצעו לשם הברחת נכסי החייב למשיבה. לטענת הנאמנה, לא סיפקה המשיבה הסבר מניח את הדעת להתנהלות החייב וכן לא עמדה בנטל הנדרש על פי סעיף 96(ב) להוכחת כושר פירעונו של החייב בעת ההעברה ובהיותה אשתו. מלבד השערות ביחס לעסקת קומבינציה נטענת, לא הציגה המשיבה ראיות כלשהן, ושעה שהראיות שהוצגו על ידי הנאמנה מלשכת ההוצאה לפועל, ובהסתמך על תביעות החוב שהוצגו, מעידה כי החייב היה שקוע במועד ביצוע ה"הענקה" בחובות, ופסק דינו של כב' השופט רניאל, שניתן ביום 22/04/07, שמט את הקרקע מתחת לחייב. לטענת הנאמנה, אין ביכולתה של החייבת להצביע כי חל חריג כלשהו מבין החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, ושעה שגם נשלל יסוד תום הלב והתמורה. הנאמנה מוסיפה וטוענת כי לחילופין, יש להורות על ביטול ההענקה מכוח הוראת סעיף 98 לפקודה, ושעה שעולה מהראיות ומהאמור בהסכם הממון, כי החייב העדיף את המשיבה על פני יתר נושיו בתשלום חוב נטען בסך של 168,120 ₪, שמהותו לא הובהרה כלל. 15. המשיבה טוענת כי בעת חתימת הסכם הממון ורישום הערת האזהרה, סברה כי החייב היה כשיר לפירעון כל חובותיו וכי מצבו הכלכלי היה סביר. לטענת המשיבה, נחתם הסכם הממון לצורך הפרדת הרכוש, ושעה שיחסי בני הזוג עלו על שרטון עוד בשנת 2000, ואין לראות בהסכם מעשה תרמית או הסכם למראית עין. המשיבה טוענת כי העברת זכויות החייב בדירה לזכותה, אינה הענקה, שכן מתקיים החריג של רכישה בתמורה ובתום לב על פי סעיף 96(ג), ועלה בידיה לעמוד בנטל ההוכחה הדרוש להוכחת החריג. המשיבה טוענת כי אין מקום לדון בעניינה על פי הוראת סעיף 98 לפקודה, שכן אינה נושה לחייב וקיבלה את זכויותיו של החייב בדירה, תוך ויתור על זכויות החייב כמפורט בבקשתה. דיון 16. סעיף 96 לפקודה קובע כדלקמן: "(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) "הענקה", לעניין סעיף זה-לרבות כל העברה, אך למעט הענקה - (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו". ביהמ"ש העליון, בע"א 3853/98, עו"ד עמי סדן נ' אבירם רוזנטל ואח', פ"ד נז(4)699, הבהיר כי המטרה העומדת ביסוד ביטול הענקות מכוח סעיף 96 לפקודה, הינה להביא לביטול גריעה ממצבת נכסי פושט הרגל, אשר ארעה עקב הענקת נכס בלא תמורה בעת שהחייב היה חדל פירעון ובטרם נעשה פושט רגל. ובלשונו של ביהמ"ש: "תמצית הרציונל לביטול ההענקות הוא בכך כי בפרק זמן מוגדר, הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש וראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים... על הטעם האמור לביטול הענקות עומד בית המשפט בעניין ע"א 367/70, עו"ד הוכברג נ' שלגי, פד"י כה(2)159-160, 159, באומרו (מפי השופט זוסמן): 'ביטול של הענקה מיועד להחזיר לגוף הנושים נכס שיצא מרשות פושט הרגל, כשמן הראוי שישמש לסילוק חובותיו. ביטול למפרע עקב ייחוס אחורה של זכות הנאמן משתלב עם הרעיון הכללי המונח ביסודו של סעיף 35 הנ"ל (כיום סעיף 84 בנוסחו החדש) לאמור כל נכס שהיה לפושט רגל ביום תחילת פשיטת הרגל או שצריך היה להיות ברשותו, נכסם של הנושים הוא וממנו הם ייפרעו באמצעות הנאמן'.". וראה גם ע"א 5709/99, זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד ואח', פ"ד נה(4)925 (להלן: "פסק דין לוין"). סעיף 96 לפקודה מטיל על המבקש ביטול הענקה להוכיח קיומם של שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה" (ראה לוין וגרוניס, פשיטת הרגל, מהדורה שלישית, עמוד 320). ההענקה בגדר סעיף 96 כוללת כאמור בספרם של לוין וגרוניס, עמוד 321: "מתנה, משכון או שעבוד אחר, ויתור על נכס, ויתור על חוב, ויתור על זכות תביעה עקב פשרה בתום לב". ולמעשה, כוללת הענקה כל מקרה של העברה וולונטרית של נכסי החייב, תוך כדי הפחתת המאסה הפוטנציאלית של נכסי החייב, העשויה לעמוד לחלוקה, ובלבד שזו נעשתה בפרקי הזמן הרלבנטיים (לוין וגרוניס, עמוד 323). מכוח פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 2656/96, הנרי רוזן נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נה(2)529, ניתן לראות ברישום הערת אזהרה ודיווח אודותיה לשלטונות המס, הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, כך שניתן לראות כי ההענקה בטלה אף מכוחו של סעיף 96(ב) בלבד. 17. בנסיבות ענייננו, אין חולק כי ההענקה שביטולה נתבקש, נעשתה בפרק הזמן בטרם חלפו שנתיים ממועד ביצוע ההענקה ועד להכרזת החייב כפושט רגל. ומכאן, שחלה החלופה הקבועה בסעיף 96(א) לפקודה, המאפשרת את ביטול הענקה בלא תלות בשאלת יכולת הפירעון של החייב במועד ביצועה. אף בלא להידרש למועד פשיטת הרגל, עולה מהראיות שהובאו בפניי כי החייב לא היה בעל יכולת לפירעון כל חובותיו במועד ההעברה, ומבלי לקחת בחשבון את שווי זכויותיו בדירה שהוענקו למשיבה. המשיבה הסתפקה כאמור בהצהרה בלתי מבוססת כי מצבו של החייב היה סביר, נפנתה לעסקות קומבינציות שיזם החייב ובלא שניתן על ידה מידע כל שהוא או פירוט ביחס לעסקאות הנטענות, להכנסות החייב ולמצבו הכלכלי. ובלשונה (סעיף 4 לתגובת המשיבה): "בעלה הינו מהנדס במקצועו... ומצבו הכלכלי לא היה ידוע לה, אך היא הייתה בידיעה כללית כי עסקו של בעלה הינם במצב סביר והוא ביצע עסקת קומבינציה ובמסגרתה בנה בניין וקיבל נכס מקרקעין באותו בניין בשווי של מאות אלפי דולרים". מהראיות שהוצגו על ידי הנאמנה עולה כי במועד ביצוע ההענקה, היו לחייב חובות כבדים. רשימה ארצית של תיקי הוצל"פ של החייב מעידה כי כנגד החייב נפתחו 21 תיקי הוצל"פ, 16 מתוכם בין השנים 2003-2006 ו-5 נוספים נפתחו בשנים 2007-2008, כשסכום תיקי ההוצל"פ מסתכם במאות אלפי שקלים. לכך יש להוסיף את סכום פסה"ד שניתן על ידי כב' השופט רניאל בת.א. 5314/04, 7 ימים עובר לרישום הערת האזהרה, והמסתכם אף הוא במאות אלפי שקלים. כן יש להביא בחשבון את חובו של החייב לבנק לאומי לישראל בע"מ, בגין ערבותו לחברה שבבעלותו-דוד יעקובוביץ' ושות' בע"מ, בסכום העולה על מיליון ₪, כעולה מתביעת חוב שהגיש הבנק. מן האמור נובע אפוא כי קריסתו הכלכלית של החייב החלה עוד קודם לרישום הערת האזהרה לטובת האישה, כאשר התמוטטותו הכלכלית הסופית ארעה עם מתן פסק הדין במסגרת ת.א. 5314/04, ביום 22/04/07. 18.בטרם ניתן לדון בתחולת החריגים המופיעים בסעיף 96(ג) לפקודה, על הנאמנה להוכיח שלושה דברים: כי עסקינן "בנכסים", "של החייב" וכי בוצעה "הענקה". בין הצדדים לא קיימת מחלוקת בדבר העובדה כי זכויות החייב בדירה הם נכסיו, והמחלוקת מתמקדת אפוא ברכיב השלישי, והוא הדרישה לפיה על הנאמנה להוכיח, ברמה של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי, כי אכן בהענקה עסקינן. ראה: פש"ר 1127/01, נידקו מכשירים אלקטרו מכניים (1985) בע"מ נ' ניר יוסף ואח' (פרסום נבו), 21/10/01 (להלן: "פסק דין נידקו"). עמידה ברכיב השלישי הנוגע להענקה, מצריכה הוכחה כי עסקינן במתן ללא תמורה או בתמורה שהינה במובהק, נופלת בערכה, באורח ניכר ובלתי משתמע לשתי פנים, ממחירו ההוגן של הנכס. בהקשר זה נפסק כי אין ביהמ"ש נוטה להחליף בהגיונו את הגיונם של הצדדים הנושאים ונותנים בהם. ביהמ"ש יתערב ויגדיר את ה"עסקה" כ"הענקה", רק כאשר המחיר חורג לחלוטין מן הסביר או שהוא נראה נמוך ובלתי מתאים, גם לאור נימוקיו האישיים של המעניק באותה העת (ראה: פסק דין נידקו, עמוד 3). ואולם, אם הוכיח נאמן כי המחיר אכן נמוך באופן ניכר מן המחיר האובייקטיבי, די בכך כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל החייב ולהטיל עליו לנמק את מעשיו והגיונם. במסגרת הליך זה, נסמכת המשיבה על הסכם הממון שנקשר בינה ובין בעלה בתאריך 27/04/07, 5 ימים לאחר מתן פסק דינו של בימ"ש השלום בת.א. 5314/04, ואשר במסגרתו הוסכם לכאורה כי הדירה ותכולת הדירה יועברו לבעלות המשיבה, ואילו רכושו של החייב יהא החברות שבבעלותו: חברת דוד יעקובוביץ’ ושות' בע"מ, חברת דוד יעקובוביץ' את חורי בע"מ, וחפצים אישיים. עוד צוין בהסכם הממון, כי זכותו של החייב בדירת המגורים תועבר למשיבה, ובתמורה תוותר האישה על הכספים המגיעים לה מאת הבעל בסכום של 168,120 ₪. במסגרת תגובתה, הבהירה המשיבה את הזכויות שנותרו לחייב בעקבות הסכם הממון, וציינה בסעיף 6 לתגובתה כי ויתרה על זכויותיו בפוליסות ביטוח בנכסי מקרקעין, שהיו רשומות על שם החברות, ובנוסף ויתרה על סכום של 168,120 ₪. הסכם ממון אכן יכול ליתן ביטוי כן לרצונם של בני זוג לסיים את שיתוף הנכסים ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. ואכן נטען על ידי המשיבה כי יחסי החייב והמשיבה עלו על שרטון עוד בשנת 2000 ואף הוגשה על ידה בקשה לגירושין לבית הדין הרבני, ומאז חיו החייב והמשיבה בנפרד. ואולם, המשיבה לא צירפה לראיותיה העתק בקשת הגירושין שהגישה לטענתה לבית הדין הרבני, כן לא צירפה המשיבה ראיות כלשהן, לפיהן היא והחייב גרו בנפרד מאז שנת 2000. ניסיון החיים מלמד מאידך כי הסכמי ממון עשויים להיות אמצעי נוח לחייבים לצורך הברחת נכסיהם אף מחוץ להישג ידם של נושיהם, בפרט שעה שהינם חשים כי טבעת חדלות הפירעון הולכת ומתהדקת. בענייננו, לא ניתן להתעלם מהעיתוי שבו נערך הסכם הממון, 5 ימים לאחר מתן פסק דינו של כב' השופט רניאל בת.א 5314/04, ושעה שהחייב היה שרוי עוד לפני כן בחובות כבדים. כב' השופטת פרוקצ'יה, בע"א 5709/99, זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד, פד"י נה(4)925, הבהירה כי הקביעה בסוגיה זו הינה עובדתית בעיקרה ומבוססת על שאלת תום הלב של הצדדים. אחד מהמבחנים העשויים לסייע לביהמ"ש בהקשר זה, אם כי אין המדובר ברשימה סגורה, הינו הפרש הזמנים בין עריכת ההסכם ובין מועד ההתמוטטות בפועל. בהקשר זה נהוג להבחין בין הפרדה רכושית, הנעשית בין בני זוג כאשר המעניק לחזה לכשר פירעון, גם אם משתרבב השיקול של רצון להגן על הצד השני מפני הסתבכות כלכלית עתידית, לבין מצב שבו ההענקה נעשית כאשר תהליך הקריסה הכלכלית בעיצומו. מעבר לעובדה כי בנסיבות ענייננו הוכח כי תהליך הקריסה הכלכלית של החייב כבר החל טרם עריכת הסכם הממון, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהחייב והמשיבה בחרו לערוך את הסכם הממון כ-7 שנים לאחר שחיו לטענתה בנפרד ו-5 ימים לאחר שניתן פסק הדין נגד החייב בת.א. 5314/04, אשר עמד על מאות אלפי שקלים. שעה שהמשיבה טוענת כי הענקת זכויות החייב בדירה ניתנה לה בתמורה לחוב בסך של 168,120 ₪, כמצוין בהסכם הממון, לא ניתן על ידי המשיבה הסבר כלשהו במסגרת תגובתה למהות החוב הנטען. כן לא הציגה המשיבה מסמכים כלשהם המעידים על התחשבנות שהייתה בין בני הזוג ומהותה, ובחקירתה הנגדית (עמוד 7 לפרוטוקול) טענה למעשה לחוב בסדר גודל של 200,000 ₪. טענות המשיבה לעניין הנכסים עליהם ויתרה לטובת החייב, הוכחו גם הן כלא נכונות. באשר לזכויות המקרקעין של החברות שבבעלות החייב, נתברר כי הן לחברת דוד יעקובוביץ' ושות' בע"מ והן לחברת פסגת הקרמיקה בע"מ, ניתן צו פירוק זמן רב לפני חתימת הסכם הממון. באשר לחברת דוד יעקובוביץ' ושות' בע"מ ניתן צו הפירוק ביום 24/10/06 ובאשר לחברת פסגת הקרמיקה בע"מ ניתן צו פירוק ביום 02/03/06. מכאן, שככל שהיו לחברות נכסי מקרקעין, הרי עם מתן צווי הפירוק לחברות נתפסו נכסי המקרקעין על ידי הכונס הרשמי ואלה לא יכולים היו להילקח בחשבון בעת עריכת הסכם הממון. כך גם לגבי הזכויות הנטענות בחברות הביטוח, המגיעות לדברי המשיבה למאות אלפי שקלים. מאישור מנורה חברה לביטוח בע"מ, אשר הוצג על ידי הנאמנה, עולה כי לחייב הייתה זיקה ל-3 פוליסות ביטוח. פוליסה 9111881 נמצאה בבעלות חברת פסגת הקרמיקה בע"מ (בפירוק), זכויותיה נתפסו על ידי כונס הנכסים הרשמי ונמצא בה סך של 88,000 ₪ שפדיונם מחייב תשלום מס. באשר לפוליסה 9172263, שבה נמצא סך של 120,000 ₪, ופוליסה מס' 10730752, אשר בה נמצא סך של 6,742 ₪, פוליסות אלה עוקלו על ידי נושים במסגרת תיק הוצל"פ: 02-70872-06-0 עוד בשנת 2006, ומכאן שאף הם לא יכלו אפוא להילקח בחשבון בעת עריכת הסכם הממון ביום 27/04/07. מן האמור נובע אפוא כי הסכם הממון נועד במהותו להקנות את חובות החייב לו עצמו, שכן הזכויות בחברות חדלות הפירעון הועברו לחייב באופן בלעדי ואילו הזכות היחידה אשר הייתה לחייב במועד עריכת הסכם הממון, חלקו בדירת המגורים, הועברה למשיבה. סבורני כי לנוכח כל האמור, עמדה אפוא הנאמנה בנטל ההוכחה, לפיה המדובר ב"הענקה" במשמעות סעיף 96 לפקודה. 19. במסגרת תגובתה, טענה המשיבה לתחולת החריג, הנובע מסעיף 96(ג)(2) בלבד, לפיה המדובר בהענקה "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך", ולא טענה לחריגים הקבועים בסעיף 96(ג)(1) ו-96(ג)(3), ועל כן ייוחד הדיון לטענה זו בלבד. מכאן, שיש לבחון באם הייתה המשיבה תמת לב בעת ההענקה ובאם היא נתנה לחייב תמורה בת ערך כנגד העברת זכויותיו של החייב בדירה אליה. באשר לנטל השכנוע בדברי אי מילוי החריגים הקבועים בסעיף 96(ג), נקבע על ידי ביהמ"ש העליון בע"א 5578/93, ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, פ"ד מט(2) (להלן: "פסק דין סרגובי"), כדלקמן: "נטל השכנוע בדבר אי מילוי החריג, שהוא שלילי ביסודו, מוטל על הנאמן, המבקש לבטל את ההענקה, לגבי מרכיביו של כל חריג וחריג. כך למשל, שומה על הנאמן להוכיח לגבי החריג השני. העדר תום לב והעדר תמורה בת ערך... אולם מאחר שעניין לנו בהוכחת יסוד שלילי, שלעיתים אף מצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, אין להעמיס על הנאמן חובת ראייה כבדה מדי. כמות ההוכחה הנדרשת על מנת לצאת ידי חובת הראייה היא קלה ואם לא תובא מצידו של הנתבע ראייה לסתור, הרי די יהא באותה ראייה להרמת נטל השכנוע על ידי הנאמן". בענייננו, נטל השכנוע בדבר אי מילוי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2), ושהוא שלילי ביסודו, מוטל על הנאמנה המבקשת לבטל את ההענקה. עם זאת, הנטל המוטל אינו כבד ואם יעלה בידיה לעמוד בנטל הראשוני לשלילת התקיימותו של החריג, יידרש הנהנה מההענקה להביא ראיות לסתור, שיהיה בהם כדי לשכנע כי החריג מתקיים. 20. לצורך הוכחת יסוד תום הלב ולנוכח הקרבה שבין החייב והמשיבה, נדרשת המשיבה להביא ראיות, לפיהן לא ידעה במועד רישום הערת האזהרה לטובתה ו/או בעת עריכת הסכם הממון, כי החייב מצוי בקשיים כלכלים ולכן לא יכלה לצפות כי ההענקה תפחת מהרכישה עשוי לעמוד לחלוקה בין נושיו של החייב. ראה: פסק דין לוין, שם בעמוד 953. ביהמ"ש העליון בפסק דין לוין ובפסק דין סרגובי ציין כי הקרבה המשפחתית או העסקית שבין מקבל ההענקה והמעניק, יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק, ובלשונו של פסק הדין סרגובי שם, בעמ' 478: "פסק-דין זה עסק באשתו של פושט-רגל שקיבלה ממנו מקרקעין זמן קצר לפני שהוכרז כפושט-רגל. עצם העובדה שמקבלת ההענקה היא אשתו של פושט-רגל יוצרת חזקה בדבר ידיעת מצבו הכלכלי עובר להכרזתו כפושט-רגל. ידיעה זו מקרינה על שאלת תום הלב של האישה בעת שקיבלה את המקרקעין". ראוי לשוב ולציין כי המשיבה הינה אשתו של החייב, נשואה לו על פי עדותה (עמוד 4 לפרוטוקול) מאז שנת 1973, ושעה שבני הזוג לא התגרשו מעולם. המשיבה בבקשתה, בתצהירה ובסיכומיה טענה כי יחסי הנישואין שלה עם החייב עלו על שרטון עוד בשנת 2000, וכי ממועד בו הגישה המשיבה בקשה לגירושין לבית הדין הרבני בשנת 2000, גרים בני הזוג בנפרד. ואולם, טענה זו של המשיבה לא נתמכה בראיה כלשהי, והמשיבה אף לא ציינה בבקשתה ו/או בתצהירה מה היה גורל בקשתה ומדוע מזה 10 שנים היא והחייב עדיין נשואים. זאת ועוד, עיון בהסכם הממון שנערך על ידי החייב והמשיבה ביום 27/04/07, מעלה כי החייב והמשיבה לא הזכירו כלל במסגרת ההסכם, קיומו של סכסוך בין השניים. כל שציינו הצדדים בהסכם הממון, כי החליטו "להסדיר את יחסי הממון ביניהם בכתב". לאור האמור לעיל, ושעה שהמשיבה לא הציגה ראיות כלשהן שיש בהן כדי לתמוך בטענתה, לפיה התגוררה בנפרד מהחייב מאז שנת 2000, עולה כי החייב והמשיבה הינם בני זוג הנשואים לכל דבר ועיקר, וזאת מזה עשרות בשנים, ועל כן חזקה כי המשיבה ידעה אודות קריסתו הכלכלית של החייב, אשר לא החלה ברגע נתון אחד אלא עוד בשנת 2006, עת שניתנו צווי פירוק לחברות שבבעלותו. זאת ועוד, בנסיבות העניין ולאור סמיכות המועד בו נערך הסכם יחסי הממון 27/04/07, והמועד בו ניתן פסק דינו של בימ"ש השלום בת.א. לנוכח כל האמור לעיל, דומני כי נשלל יסוד תום הלב בעניינה של המשיבה. 21. שאלה נוספת הדרושה הכרעה במסגרת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2), הינה השאלה האם ההענקה נעשתה בתמורה. מן הראיות כמפורט לעיל בסעיף 18 לפסק הדין עולה, כי במסגרת הסכם יחסי הממון שנקשר בין הצדדים למעשה לא הוענקו לחייב כספים, הנובעים מפוליסת ביטוח או זכויות במקרקעין, עם מתן צווי הפירוק שניתנו לחברות שהיו בבעלות החייב: חברת דוד יעקובוביץ' ושות' בע"מ וחברת פסגת הקרמיקה בע"מ, עוד בשנת 2006, ולנוכח העיקולים שבוצעו במסגרת הליכי הוצל"פ עוד בשנת 2000 על זכויות החייב בפוליסות הביטוח. זאת ועוד, במסגרת ההליך דנא, לא ניתן על ידי המשיבה הסבר כלשהו ביחס לחוב שנטען במסגרת הסכם יחסי הממון בסך של 168,120 ₪, ובכל מקרה לא הוכח על ידי המשיבה, בהיעדר חוות דעת שמאית, כי הסך הנ"ל עומד ביחס כלשהו ולשווי זכויות הבעלות במחצית הדירה שהוענקו למשיבה על ידי בעלה בהסכם יחסי הממון. עולה מן האמור, כי אין ממש בטענות המשיבה, כי נעשה מצידה ויתור על חלקה בשווי נכסיו העסקיים של החייב ו/או ביחס לכספים המצויים בפוליסות הביטוח. ברור אפוא כי טענת המשיבה בסעיף 7 לתגובתה, כי מאזן הרכוש העומד לחלוקה לנושים לא נפגע, אינה עומדת במבחן המציאות, שעה שהחייב הקנה למשיבה את זכויותיו במחצית הדירה, ובאופן שזכויותיו אלה הוצאו ממסת הנכסים של החייב. מעבר לעובדה שהמשיבה לא ביססה במסגרת ההליך את טענותיה ביחס לויתור על הסך של 168,120 ₪, עולה מלשון סעיף 5 להסכם יחסי הממון שנערך על ידי החייב והמשיבה, כי המדובר בחוב עבר, ביחס לכספים שניתנו על ידה בעבר, שקדם למועד עריכת הסכם יחסי הממון. הואיל והסכם יחסי הממון שנערך בין החייב והמשיבה נועד להסדיר בין היתר את זכויות הצדדים בדירה המשותפת לחייב ולמשיבה, כשהתמורה בגין זכויות החייב בדירה הינה, אם בכלל, ויתור מצד המשיבה על חובות עבר של החייב למשיבה, ואשר קדמו למועד עריכת הסכם יחסי הממון ולרישום הערת האזהרה, עולה כי למשיבה לא ניתנה תמורה נוספת בתמורה לויתור, מעבר לחוב שהמשיבה טענה כי החייב חייב לה. משעולה אפוא כי ניתנה על ידי המשיבה תמורה נוספת במסגרת הסכם יחסי הממון מעבר לויתורה על חובות עבר, ומנגד קיבלה המשיבה את מלוא זכויותיו של החייב בדירה ואף נרשמה הערת אזהרה לטובתה, הרי שאין מנוס מן המסקנה כי המדובר בהענקה בטלה. ביהמ"ש, ברע"א 6795/06, עו"ד שאול קוטלר נ' רו"ח אמיר גולן, תק-על 2007 (2), 3696, התייחס לנסיבות בהן לא ניתנה תמורת שעבודו של נכס תמורה, מעבר לויתור על חוב עבר, וקבע כדלקמן: "המבקש היה נושה רגיל של אחיו. בשלב מסוים שודרג מעמדו של המבקש מזה של נושה רגיל לזה של נושה מובטח. השדרוג נעשה עת ששועבד הבית. המבקש לא טען כי עם עריכת השעבוד ניתנה על ידו תמורה נוספת, מה שארע, כך לפי העובדות שאין לגביהן מחלוקת מעשית, הוא שחוב רגיל קודם הפך לחוב מובטח. פעולה זו אסורה מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980". מן האמור נובע אפוא כי עצם קיומו של חוב קודם נטען כלפי המשיב, אינו מהווה תמורה בעלת ערך, לרישום הערת האזהרה על זכויותיו של החייב בדירה. גם אם קיים כאמור חוב של החייב למשיבה, אין בנסיבות העניין מקום להעניק לחייבת מעמד של נושה מובטח באמצעות רישומה של הערת אזהרה. כן ראה: ע"א 315/59, ח. יעקובוביץ’ נ' י.נובל עו"ד, פ"ד יג(3)1751. מכל המקובץ עולה אפוא כי התקיימו תנאי סעיף 96(א) לפקודה ולא הוכח קיומו של חריג המצדיק את אי מחיקת הערת האזהרה שנרשמה על שם המשיבה ביחס לזכויות החייב בידרה בספרי רישום המקרקעין בחיפה, בהיותה הענקה בטלה. סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל 22. בחינה כוללת של השתלשלות האירועים, כפי שפורטה לעיל, מלמדת כי יש לראות בהקניית זכויות החייב בדירה וברישום הערת האזהרה לזכותה של המשיבה על זכויות החייב בדירה, גם כהעדפה פסולה. 23. סעיף 98 לפקודה, שכותרתו "ביטול העדפות" קובע: "(א) מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פירעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצד אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה חדשים מיום שעשה כן הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מרמה ויהיה בטל כלפי הנאמן. (ב) סעיף זה לא יגרע מזכויותיו של אדם שרכש קניין בתום לב ובתמורה בת ערך מידי נושה של פושט הרגל או מכוח נושה כאמור. (ג) ניתן צו כינוס לפי סעיף 180 נגד מי שפסק דין ניתן לחובתו, יחול סעיף זה כאילו הוכרז החייב פושט רגל על סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה ביום מתן הצו". 24. סעיף 98(א) מציב ארבעה תנאים לתחולתו, ולפיכך ייראו מעשים שנעשו על ידי החייב כמעשי מרמה וכבטלים, ואלה הם: "א. המעשים הפסולים נעשו בתוך תקופה של שלושה חודשים קודם להגשת הבקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל. ב. המעשים נעשו לטובתו של נושה מסוים. ג. המעשים נעשו על מנת ליתן עדיפות לנושה המסוים או למי שערב לחובו, על פני נושים אחרים, או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצד הנושה המסוים. ד. בשעת המעשה לא יכול היה החייב לפרוע את חובותיו כשמגיע זמן פירעונם". המעשים שבהם מדובר הם העברת נכסים או שעבודם, תשלום כסף, נטילת התחייבות, נקיטת הליך משפטי על ידי החייב או כניעה להליך משפטי שהוגש נגדו. ראה: ש. לוין וא.גרוניס, פשיטת רגל - מהדורה שלישית, עמוד 339. יצוין כי לעניין השימוש במונח "מעשה מרמה" נקבע במפורש שמרכיב של מרמה אינו בגדר תנאי לביטול המעשה של החייב, וארבעת התנאים שפורטו לעיל הם התנאים הרלבנטיים לבחינת לקביעת התקיימות העדפת נושים אסורה. וראה: ש. לוין וא. גרוניס, פשיטת רגל - מהדורה שלישית, עמוד 341. 25. על פי הנתונים העובדתיים שנסקרו לעיל בפסק הדין, אין מחלוקת כי עריכת הסכם יחסי הממון ורישום הערת האזהרה נעשו בתוך תקופת שלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה למתן צו הכינוס, כדרישת התנאי הראשון בסעיף 98(א), ולמעשה יש בהסדר, שנעשה בין החייב והמשיבה, להעדיף את המשיבה על פני יתר נושי החייב, שעה שהמשיבה טוענת כי כנגד העברת זכויות החייב בדירה אליה, היא ויתרה על סך של 168,120 ₪, שהגיעו לה מהחייב. מהאמור עולה אפוא כי המשיבה היא שהגדירה עצמה, בסעיף 5 להסכם יחסי הממון, כמי שהייתה נושה של החייב עד למועד רישום הערת האזהרה. מהדיון שנערך לעיל עולה כי בשעה שנערך הסכם יחסי הממון ונרשמה הערת האזהרה, לא יכול היה החייב לפרוע את חובותיו, כדרישת התנאי הרביעי בסעיף 98(א). רישום הערת האזהרה על שמה של המשיבה, ביחס לזכויותיו של החייב בדירה, נעשתה על מנת ליתן למשיבה עדיפות על פני שאר נושיו של החייב. מבחן התוצאה מלמד כי רישום זה במועד שבו נעשה, 7 ימים לאחר מתן פסק דינו של כב' השופט רניאל בת.א. 5314/04, שחייב את החייב לשלם לנושה היוזם שהגיש את הבקשה למתן צו הכינוס מאות אלפי שקלים, מוביל למסקנה כי המדובר ב"העדפת נושים אסורה". 26. מכאן, שגם אם יתברר שהחייב, על ידי העברת זכויותיו בדירה, הגם שהפעולה לא הושלמה ברישום, אכן פרע חוב אמיתי שהיה חייב למשיבה, הרי בשים לב לכך שהעברת זכויות החייב בדירה למשיבה נעשתה בתוך שלושה החודשים שקדמו להגשת הבקשה למתן צו כינוס הנכסים נגדו, ושעה שהסכם יחסי הממון נערך 5 ימים לאחר מתן פסק הדין בת.א. 5314/04 כנגד החייב ורישומה של הערת האזהרה נעשתה 7 ימים לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, שחייב את החייב בתשלום מאות אלפי שקלים לטובת הנושה היוזם, ברי כי פעולה זו פוגעת בהכרח בעיקרון השוויון שבין הנושים. על רקע העובדה כי נטען על ידי המשיבה כי היא והחייב נפרדו עוד בשנת 2000, העיתוי שבנקיטת ההליכים מצידו של החייב וסמיכותם למועד שבו ניתן פסק הדין בת.א. 5314/04, מעיד כי המדובר בפעולה חריגה שנועדה לשפר את מעמדה של המשיבה ביחס לכל יתר נושי החייב, ועל כן הינה העדפה פסולה. ראה: פש"ר 2436/08, חשמל נצרת מלאכה ומסחר בע"מ ואח' נ' חג' יחיא (חמדאן) נזיה בן חוסיין ואח' (פרסום נבו), 12/03/09. סוף דבר 27. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת את בקשת הנאמנה ומורה על מחיקת הערת האזהרה, שרשם החייב לטובת המשיבה ביום 29/04/07 בלשכת רישום המקרקעין בחיפה על זכויותיו בדירה המצויה ברחוב הרופא 40 חיפה, והידוע גם כגוש 10778, חלקה 14, תת חלקה 6, וזאת הן מכוח הוראת סעיף 96(א) לפקודה והן מכוח סעיף 98(א) לפקודה. כן הנני מחייבת את המשיבה לשלם שכ"ט הנאמנה, בסך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 28.ביטול הענקה (פשיטת רגל)פשיטת רגל