השופט י' דנציגר: לפני עתירה לביטול הפקעה שנרשמה על חלקה 369 בגוש 6578 בעיר רעננה (להלן - החלקה), אשר בוצעה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן- המשיב). כמו כן מבוקש בעתירה להורות על מחיקת ההערות הרשומות לטובת המדינה בלשכת רישום המקרקעין בגין ההפקעה. העובדות 1.עניין לנו בחלקה הנמצאת במזרח העיר רעננה, סמוך לכביש מספר 4. שטח החלקה כיום הינו 2,281 מ"ר. יש לציין כי טרם ההפקעה היה שטחה של החלקה חלק משטחה של חלקה אחרת, חלקה 133, ששטחה 2,774 מ"ר. חלקה 133 היתה רשומה על שם העותרת. 2.ביום 20.5.73 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן - פקודת הקרקעות). על פי ההודעה הופקעה חלקה 133 בשלמותה, שכן היא היתה דרושה לשר האוצר "באופן דחוף לצרכי הציבור". 3.כפיצוי בגין ההפקעה, קיבלה העותרת בשנת 1976 מן המשיב, סכום בסך 156,671.58 לירות. 4.זהו המקום לציין כי חלקה 133 פוצלה לשתי חלקות: חלקה 368 וחלקה 369, נשוא העתירה שלפנינו. לטענת העותרת פיצול זה של חלקה 133 נעשה לאחר מתן הפיצויים (ראו: סעיף 5 לעתירה), ואילו המשיב טוען כי פיצול החלקה נעשה כבר בשנת 1965. נטען כי באותה שנה הופקע חלק מחלקה 133 בשטח של 493 מ"ר לצורך הרחבת כביש מספר 4 (ראו: סעיף 4 לתגובת המשיב), כאשר חלקה זו שהופקעה הינה חלקה 368. 5.על אף המחלוקת לגבי מועד פיצול החלקה נדמה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי חלקה 368 אכן הפכה לחלקת דרך המהווה חלק מכביש מספר 4. המחלוקת נותרה לגבי חלקה 369 אשר לטענת העותרת, לא נעשה בה דבר מיום ההפקעה. 6.ביום 23.11.00 פורסמה תכנית בניין עיר רע/2008/1 לאיחוד וחלוקה של חלקות. על פי התכנית הפכה חלקה 369 למגרש תמורה מספר 2512 ושטחה הוקטן מ-2,281 מ"ר ל-1,134 מ"ר. ייעוד החלקה על פי התכנית הינו "אזור מגורים ג'". על פי התכנית ניתן לבנות על החלקה 11 יחידות דיור, בבניין שיכלול קומת קרקע וחמש קומות. התכנית מקצה את החלקה לעותרת, שהינה הבעלים הרשום של החלקה, אם כי יוער, כי הערת אזהרה בדבר הפקעת החלקה, רשומה לטובת המדינה. 7.ביום 27.7.04 פנתה העותרת למשיב בדרישה לבטל את ההפקעה על החלקה. ואולם, חרף תזכורות ששלחה, לא התקבלה תשובת המשיב, ומשכך עתרה העותרת לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו. בהסכמת הצדדים הועברה העתירה לבית משפט זה (ראו: החלטת כב' השופטת ש' גדות מיום 23.3.05). טענות העותרת 8.העותרת טוענת כי לא היה צורך בהפקעה של חלקה 133 בכללותה. על פי הנטען, ההפקעה, שהיתה דרושה כאמור באופן דחוף לצרכי ציבור, לא מומשה לגבי חלקה 369 במשך למעלה מ-30 שנה. עוד נטען כי עצם הפיצול של חלקה 133 לשתי חלקות, כאשר רק חלקה 368 הפכה לדרך, מוכיח כי הצורך האמיתי בהפקעה היה לצורך "דרך" בשטח מוגבל של 493 מ"ר ואילו את יתרת השטח כלל לא היה צריך להפקיע. מכאן, שלטענת העותרת הפקעת כלל חלקה 133 היתה חסרת פרופורציה בהשוואה לצורך הציבורי. עוד נטען כי הפקעת חלקה 133 בכללותה מהווה פגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית בזכות הקניין של העותרת. לבסוף נטען כי נוכח אישור תכנית בניין העיר ושינוי ייעוד החלקה למגורים, ברור כי אין יותר צורך בחלקה ופקע הצידוק להפקעת החלקה לצרכי ציבור. העותרת מציינת כי כנגד ביטול ההפקעה ומחיקת ההערות הרשומות לטובת המדינה בלשכת רישום המקרקעין, תהיה היא מוכנה להחזיר למשיב את דמי הפיצוי שקיבלה עבור חלקה 369. תגובת המשיב 9.המשיב מציין בתשובתו כי בשנת 1965 הופקע כאמור חלק מחלקה 133, בשטח של 493 מ"ר, לצורך הרחבת כביש מספר 4 וזאת בהתאם לפקודת הדרכים ומסילות הברזל. בהמשך, בשנת 1973 הופקעו 17 חלקות קרקע באזור השרון הדרומי. בין החלקות שהופקעו היתה חלקה 133. ההפקעות נעשו לבקשת חברת מקורות לצורך ביצוע קידוחי מים, במסגרת מפעל המים "שרון דרומי". על פי הנטען, הפקעת הקרקעות נעשתה לאחר עבודה מקצועית-הידרולוגית שביצעה חברת מקורות, אשר נכללה מאוחר יותר בתכנית מים שאושרה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובניה, ביום 28.11.71. ואולם, זמן מה לאחר ההפקעה ולאחר שבוצע קידוח, התברר כי סוג הקרקע בחלקה 133 אינו מתאים לקידוח המתוכנן ולפיכך הפסיקה חברת מקורות לעשות שימוש בחלקה. 10.המשיב מציין כי העותרת, שקיבלה כאמור פיצוי בגין ההפקעה, לא נפגעה מבחינה כלכלית וזאת על אף שחברת מקורות הודיעה שאינה זקוקה לחלקה. נטען כי על פי תפיסתה המשפטית של המדינה באותה העת, לא ניתן היה לבטל את ההפקעה לגבי חלקה 369 שכן מדובר היה בקרקע שנתפסה בה חזקה וששולמו עבורה פיצויים וזאת בהתאם לסעיף 14(1)(א) לפקודת הקרקעות. המשיב מציין כי רק מאוחר יותר, ב-בג"ץ 2739/05 מחול נ ' שר האוצר, פ"ד (1) 309 (1996) (להלן- עניין מחול), נקבעה ההלכה לפיה אין סעיף 14 לפקודה חוסם את דרכו של שר האוצר לבטל הפקעה. 11.המשיב מוסיף ומציין, כי מסיבות שלא נתבררו עד תום, לא פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות לגבי החלקה נשוא העתירה ולפיכך העותרת עדיין רשומה כבעלים של החלקה, לצד הערת אזהרה לטובת המדינה. נטען כי על פי המידע המצוי בידי המשיב נשמרה בידו החזקה בחלקה במשך השנים והוא אף דאג לסילוקם של פולשים לחלקה. 12.על פי עמדת המשיב, נוכח הזמן הרב שחלף מאז ההפקעה ובשל הנסיבות המיוחדות הנוגעות לדיני ההפקעות לאחר מתן ההחלטה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן- עניין קרסיק) ולאור הצעת החוק הממשלתית [הצעת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התשס"ו-2006 (להלן- הצעת החוק)] אשר פורסמה ביום 5.6.06, אין מקום לדון כיום בעתירה ויש להמתין לסיום הליכי החקיקה. גישה זו, כך נטען, ניתן למצוא בהחלטות בית משפט זה במספר עתירות שהוגשו לאחר מתן ההחלטה בעניין קרסיק. עוד נטען, כי חלוף הזמן והמורכבות הרבה שמעוררת הסוגיה של ביטול הפקעה שנים רבות לאחר ביצועה, הם שהיוו בסיס להימנעות בית משפט זה מלתת פסק דין בעניין קרסיק ולקריאה להסדרת העניין בדרך של חקיקה. בהקשר זה מוסיף המשיב ומפנה לסעיפים שונים בהצעת החוק הרלוונטיים לעניינו. כך למשל מציין המשיב כי על פי סעיף 214 להצעת החוק אם חלפו 25 שנים ממועד ההפקעה, שר האוצר יהיה רשאי לעשות שימוש בקרקע לכל מטרה שהיא. עוד מוסיף המשיב ומציין כי הצעת החוק כוללת הוראות תחולה ומעבר לפיהן לא תינתן זכות השבה אם ההפקעה בוצעה לפני למעלה מ-25 שנים, זאת אף אם לא מומשה המטרה הציבורית. תצהיר תשובה מטעם העותרת 13.בתצהיר תשובה שהוגש מטעם העותרת ביום 26.7.06 נטען כי המשיב, בניגוד לחובתו על פי דין, לא הודיע לעותרת כי "הקידוח לא עלה יפה" וכי חברת מקורות הפסיקה לעשות שימוש בחלקה. על פי הנטען, לוּ היה המשיב מודיע לעותרת כי אין עוד צורך בהפקעה, עובר לתשלום הפיצויים, לא היתה העותרת מקבלת לידיה את סכום הפיצויים בשנת 1976. התנהגותו זו של המשיב, כך נטען, הינה בחוסר תום לב ובניגוד לחובת הגילוי המוטלת עליו. עוד נטען, כי גם באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, כאשר ביטל המשיב את ההפקעות לגבי החלקות שלבעליהן טרם שולמו פיצויים, לא נמסרה כל הודעה על כך לעותרת. על פי הנטען, לוּ היה המשיב מודיע לעותרת על העדר הצורך בחלקה, היא היתה מחזירה מיידית את סכום הפיצויים שקיבלה או לחילופין עותרת לבית משפט זה. 14.ביום 27.7.06 התקיים דיון בעתירה. בית משפט (כב' השופטים א' פרוקצ'יה, א' רובינשטיין ו-ס' ג'ובראן) קבע בהחלטתו כי: "לאור הליכי החקיקה התלויים ועומדים בתחום עקרונות הפיצוי החלים בביטול הפקעות שמטרתן הציבורית לא מומשה, מוסכם על הצדדים להתלות בשלב זה את המשך הדיון בעתירה". נקבע כי הודעות מעדכנות מצד הצדדים ימסרו בחלוף שישה חודשים מתוך ציפייה להתקדמות הליכי החקיקה נוכח פרסומה של הצעת החוק. הודעת עדכון מטעם העותרת 15.ביום 17.1.07 התקבלה הודעת עדכון מטעם העותרת. בהודעת העדכון טוענת העותרת כי ניתן להכריע בעתירה על סמך המצב המשפטי הקיים ואין צורך או צידוק להמתין עוד. על פי הנטען, בית משפט זה אומנם קבע בעניין קרסיק, כי יש לאפשר למחוקק לומר את דברו, אולם בנוסף קבע בית המשפט כי אם לא תינתן תשובה בדרך של חקיקה, לא יהיה לבית המשפט מנוס, אלא לתת את התשובה בעצמו. לטענת העותרת המחוקק טרם אמר את דברו וגם כיום, לאחר שנים, לא ידוע מתי יושלם הליך החקיקה, אם בכלל. נטען כי לא ניתן למנוע מאזרח שזכויותיו הקנייניות נפגעו, שעניינו ידון בפני בית המשפט, רק משום שבעתיד אמור המחוקק לומר את דברו. 16.עוד מוסיפה העותרת וטוענת כי המקרה דנן שונה מהעובדות שהיו בפני בית המשפט בעניין קרסיק. על פי הנטען, בשונה מעניין קרסיק, הקרקע נשוא העתירה לא שימשה מעולם ולא היתה כל כוונה שתשמש למטרת ההפקעה. כמו כן, נטען כי בעת תשלום הפיצויים לעותרת בשנת 1976 ידע המשיב כי לא ייעשה כל שימוש בקרקע וכי אין צורך בהפקעה, עניין זה, כך נטען, מקבל משמעות וחומרה מיוחדות נוכח החלטת המשיב בשנות ה-80 של המאה הקודמת לבטל את ההפקעות לגבי חלקות של בעלים מקוריים שלהם טרם שולמו פיצויים. משכך, טוענת העותרת כי לא היה מקום להפלותה לרעה. הודעה מעדכנת מטעם המשיב 17.המשיב ציין בהודעתו המעדכנת מיום 20.2.07 כי הליכי החקיקה נמשכים ובנסיבות אלה, סבור הוא כי אין טעם בקביעת העתירה לדיון. כמו כן נטען כי ראוי להמתין להכרעה בעניין קרסיק, כפי שנהג בית משפט זה בעתירות רבות התלויות ועומדות בפניו. העותרת ציינה בתגובה לטענות אלה של המשיב, כי הינה בת 81 שנים וכי מאז מתן ההחלטה בעניין קרסיק חלפו למעלה משש שנים. בהתייחס להליכי החקיקה נטען כי הצעת החוק עברה רק בקריאה ראשונה ונדמה כי יחלפו עוד שנים רבות עד שיסתיימו הליכי החקיקה. לבסוף נטען כי עובדות העתירה דנן שונות מהותית מהעובדות שהיו בפני בית המשפט בעניין קרסיק ומשכך, יהיה דבר המחוקק אשר יהיה, לא יהיה בו כדי לחול על המקרה הנדון. תגובות משלימות מטעם הצדדים 18.ביום 19.9.07 הגיש המשיב תגובה משלימה לעתירה. בתגובתו טוען המשיב כי ההחלטה בעניין קרסיק הינה מהפכנית בכל הנוגע לדיני ההפקעה אולם היא מחייבת הסדרים פרטניים אשר ראוי כי יקבעו על ידי המחוקק. נטען כי בהלכה שנקבעה בעניין קרסיק נותרו שאלות רבות ללא הכרעה, כאשר לענייננו ישנן שלוש שאלות עיקריות ורלוונטיות: השאלה הראשונה, עניינה נפקות היות ההפקעה ישנה נושנה, שאלה המעוררת את סוגיית תחולתה למפרע של הלכת קרסיק. לטענת המשיב, קביעת מועד ההתיישנות הרלוונטי לזיקת הבעלים לקרקע המופקעת הינה מלאכתו של המחוקק. השאלה השנייה המתעוררת בעתירה דנן, הינה נפקות קבלת הפיצויים, קרי, האם יש מקום להבחנה בין מקרה בו שולמו פיצויים בגין ההפקעה לבין מקום בו בעל הקרקע לא קיבל פיצוי. לטענת המשיב שאלה זו זכתה להתייחסות על ידי מרבית משופטי ההרכב בעניין קרסיק, אולם הושארה בצריך עיון. בהקשר זה חוזר המשיב וטוען כי על פי הדין ששרר בעת ההפקעה לא ניתן היה לבטל הפקעה לגבי קרקע שבעליה קיבלו פיצויי. לפיכך, גם אם יוכר כיום כי יש בידי העותרת עילת תביעה חרף תשלום הפיצויים, הרי שעילה זו לא עמדה לה בעת ההפקעה או בעת שחברת מקורות שלחה את הבקשה לביטול ההפקעה. לבסוף, השאלה השלישית המתעוררת במקרה זה הינה שאלת דרך ההשבה. לטענת המשיב בעניין קרסיק לא נקבע: באלה נסיבות תושב הקרקע גופה, האם השבת הקרקע תתבצע כנגד תשלום תמורה למדינה ואיזו תמורה תשולם, באלה נסיבות ישולם פיצוי ומהי דרך חישוב הפיצויים. על פי הנטען בסוגיה רגישה זו של הקצאת קרקעות (לרבות בדרך של השבה) יש לפעול על סמך מערכת כללים ברורה ונהירה. 19.העותרת הגישה תגובה משלימה מטעמה ביום 24.9.07. בתגובתה ציינה כי בקשת המשיב להתלות את הדיון בעתירה כבר נדונה ונדחתה. העותרת חזרה וטענה כי גם לאחר למעלה משבע שנים ממועד מתן ההחלטה בעניין קרסיק אין יודעים מתי יחוקק החוק ומה יהיו תוצאות החקיקה. לבסוף חזרה העותרת וציינה כי הינה אישה בת 81 אשר ראוי כי תזכה לקבל את יומה בבית המשפט. 20.ביום 8.10.07 התקיים דיון נוסף בעתירה ונקבע כי יש להמתין להחלטת בית משפט זה בהרכב מורחב בעניין קרסיק. בהמשך, הגישה העותרת ביום 16.7.08 בקשה לקביעת מועד דיון ובקשתה התקבלה (ראו: החלטת כב' השופטת א' פרוקצ'יה מיום 31.7.08). לקראת הדיון בעתירה הגיש המשיב הודעה מעדכנת מטעמו בה הפנה להודעת המדינה בעניין קרסיק באשר להליכי החקיקה. מהודעת המדינה נלמד כי הליכי החקיקה טרם הושלמו. להשלמת התמונה אציין כי ביום 9.2.09, המועד בו התקיים הדיון השלישי בעתירה, ניתן על ידי בית משפט זה פסק הדין בעניין קרסיק (להלן- פסק דין קרסיק), לפסק הדין אשוב בהמשך. דיון והכרעה הפקעה-עקרונות כלליים 21.דבר החקיקה המרכזי המעגן את סמכות המדינה להפקיע מקרקעין מצוי בפקודת הקרקעות אשר נחקקה על ידי המחוקק המנדטורי בשנת 1943 ואשר תיקונה האחרון נעשה בשנת 1946 [ראו: אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין 3 (מהדורה שביעית, 2008) (להלן - קמר)]. הוראותיה של פקודת הקרקעות הינן ארכאיות, וככל שחלו שינויים בדיני הפקעת מקרקעין, מקורם של שינויים אלו הינו בפסיקתו של בית משפט זה [ראו: עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבינה חדרה, (טרם פורסם, 9.7.08), פסקה 41 לפסק דיני והאסמכתאות שם) (להלן- עניין הלביץ)]. פקודת הקרקעות מעניקה לשר האוצר סמכות להפקיע מקרקעין לצרכים ציבוריים שונים. כמו כן, מתירה הפקודה לשר האוצר להפקיע מקרקעין בעבור גופים ציבוריים אחרים ואף להסמיכם לבצע את ההפקעה בעצמם [ראו: אהרן נמדר הפקעת מקרקעין עקרונות, הליכים ופיצויים 30 (2005) (להלן- נמדר)]. זהו המקום להעיר כי על אף ששר האוצר לא צוין כמשיב בעתירה, ציין בא כוח המשיב בתגובתו לעתירה מיום 21.7.06 כי עמדתו הינה גם עמדת שר האוצר. 22.מלבד פקודת הקרקעות קיימים חוקים נוספים המעניקים למדינה את הסמכות להפקיע מקרקעין. בענייננו רלוונטי למשל חוק המים, תשי"ט-1959 הקובע בסעיף 80 את סמכותה של רשות המים לרכוש או לחכור מקרקעין המיועדים לפי תכנית מפעל לתפיסה צמיתה, כל זאת מבלי לפגוע בזכות לפיצויים (ראו: גם קמר, לעיל בעמ' 265). דבר חקיקה נוסף הרלוונטי לענייננו הינו פקודת הדרכים ומסילות הברזל אשר מקנה אף היא סמכות למדינה להפקיע מקרקעין (ראו: קמר, לעיל בעמ' 264). יוער כי בענייננו כאמור בוצעה ההפקעה מכוח פקודת הקרקעות. 23.במעשה ההפקעה מתערב השלטון בקניינו של הפרט תוך שלילת זכויותיו במקרקעין והעברתן לקניין הציבור (ראו: נמדר, לעיל, בעמ' 28). ההתערבות בקניינו של הפרט נעשית בנסיבות בהן קיים צורך ציבורי במקרקעין הגובר על אינטרס הפרט [ראו: בג"ץ 3421/05 מח'ול נ' שר האוצר (טרם פורסם, 18.6.09), בפסקה 14 (להלן- פרשת מח'ול האחרונה)]. מכאן ש"הפקעה הינה רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין המתבצעת על ידי המדינה או מי מטעמה, למען מטרה ציבורית וכנגדה משולמים פיצויים" (ראו: עניין הלביץ, לעיל, בפסקה 39 לפסק דיני והאסמכתאות שם). אין חולק כי ההפקעה מהווה אמצעי חשוב המסייע למדינה בתהליך פיתוחה (ראו: קמר, לעיל, בעמ' 3). יחד עם זאת, מעשה ההפקעה מייצג כאמור התנגשות ברורה בין אינטרס הפרט לבין האינטרס הציבורי (ראו: נמדר, לעיל, בעמ' 29), ומכאן שעל אף חשיבותה של ההפקעה לפיתוח המדינה נמצא מעשה ההפקעה בהתנגשות מתמדת עם אחת מזכויות היסוד החשובות של הפרט - זכות הקניין, המעוגנת כיום בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו: קמר, לעיל, בעמ' 3; עניין הלביץ, לעיל, בפסקה 40). מעשה ההפקעה שולל למעשה את זכות הפרט על קניינו ולפיכך הוא פוגע בלב ליבה של זכות הקניין הן מן ההיבט הכלכלי והן מן ההיבט הרגשי, וזאת כאשר בעל המקרקעין מפתח זיקה רגשית כלפי הקרקע (ראו: עניין מחול, לעיל, בעמ' 317; נמדר, לעיל, בעמ' 29). מעבר לכך, ניתן לומר כי הפקעת מקרקעין פוגעת אף בכבודו של אדם בעצם ההתערבות הכפויה שבהפקעה, וזאת אף אם ניתנים בגינה פיצויים (ראו: נמדר, לעיל, בעמ' 53). 24.פקודת הקרקעות, אשר נחקקה כאמור בתקופת המנדט הבריטי, קדמה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולכן אין בהוראותיו של חוק היסוד כדי לפגוע בתוקפה (ראו: סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) ואולם לאור מעמדה החוקתי של זכות הקניין גם פקודת הקרקעות צריכה להתפרש לאור וברוח הוראותיו של חוק היסוד (ראו: בג"ץ 4146/95 עיזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4) 774, 787 (1998); ע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית אתא נ' הולצמן, פ"ד נה(4) 629, 641 (2001) (להלן- עניין הולצמן); נמדר, לעיל, בעמ' 47). 25.לאחר דברים אלו נמשיך ונבחן את הסוגיה שעומדת לפנינו בעתירה הנוכחית. הפקעת חלקה 369- האם נעשתה כדין? 26.בענייננו פוצלה כאמור חלקה 133 לשתי חלקות, כאשר כל אחת מהחלקות הופקעה למטרה ציבורית אחרת. חלקה 368 הופקעה לצורך הרחבת כביש מספר 4. הפקעה זו אינה עומדת כאמור במחלוקת בין הצדדים. במקרה שלפנינו המחלוקת הינה לגבי הפקעת חלקה 369 שנעשתה למטרת קידוחי מים. האם הפקעתה של חלקה 369 נעשתה כדין? בשאלה זו אעסוק להלן. 27.כאשר בוחנים חוקיותה של הפקעה יש להבחין בין שתי תקופות ב"חייה" של ההפקעה: התקופה הראשונה, היא תקופת הליכי ההפקעה והשנייה הינה התקופה שלאחר הליכי ההפקעה (להבחנה בין תקיפת ההפקעה מלכתחילה לבין תקיפת ההפקעה בדיעבד ראו עניין הלביץ, לעיל, בפסקה 50 והאסמכתאות שם). בענייננו טוענת העותרת כאמור, כי ההפקעה שבוצעה, מלכתחילה בוצעה שלא כדין. נטען כי הפקעת כלל חלקה 133 היתה חסרת פרופורציה ובלתי מידתית. חוקיותה של ההפקעה בתקופה הראשונה 28.כפי שבואר לעיל, פירושה של פקודת הקרקעות צריך להיעשות ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. משכך על מעשה ההפקעה להיות מידתי והפגיעה בזכות הקניין צריכה להיות "במידה שאינה עולה על הנדרש". לפיכך, בבואנו לבחון אם הפקעה שבוצעה, בתקופה הראשונה, אכן מידתית, עלינו לבדוק את התקיימותם של מספר תנאים: קיומו של צורך ציבורי מסוים ומוגדר; זיקה בין הצורך הציבורי למקרקעין המיועדים להפקעה, כאשר אין לפגוע בזכות הקניין אלא במידה המזערית הנדרשת להשגת הצורך הציבורי. לבסוף נדרש להוכיח כי קיים צורך בהפקעת המקרקעין כדי לממש את הצורך הציבורי, קרי יש להראות כי קיים יחס נאות בין התועלת שתצמח לציבור מן הקרקע לבין הנזק שייגרם לאזרח עקב ההפקעה (ראו: עניין קרסיק לעיל, בעמ' 639; ע"א 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 817, 844-845 (2003); נמדר, לעיל, בעמ' 64-65). האם בענייננו ההפקעה שבוצעה עומדת במבחני המידתיות שנקבעו בפסיקה? לדעתי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב. חלקה 133 פוצלה לשתי חלקות, חלקה 368 אשר הופקעה לצורך הרחבת כביש מספר 4 וחלקה 369 אשר הופקעה לצורך ייעוד ציבורי אחר - קידוחי מים במסגרת מפעל מים "שרון דרומי" ולבקשת חברת מקורות. עיננו הרואות כי כל אחת מן החלקות המרכיבות את חלקה 133 הופקעה לצורך ציבורי מסוים ומוגדר כאשר קיימת זיקה בין הצורך הציבורי למקרקעין המופקעים. כמו כן ניתן לומר כי בתחילה אכן היה קיים צורך בהפקעה בכדי להגשים את אותם צרכים ציבוריים וכי התקיים יחס נאות בין התועלת שאמורה היתה לצמוח לכלל הציבור מן ההפקעה, לבין הנזק שיגרם לעותרת (ראו: עניין נוסייבה, בעמ' 78-79). כמו כן יש לזכור כי העותרת קיבלה פיצוי בגין ההפקעה, אינדיקציה נוספת לכך שההפקעה שבוצעה היתה מידתית ולא פגעה בזכות הקניין של העותרת "במידה העולה על הנדרש" (ראו: עניין הולצמן, לעיל, בעמ' 642). לפיכך אין לומר שההפקעה שבוצעה מלכתחילה היתה חסרת פרופורציה ובלתי מידתית. 29.ואולם, עצם הקביעה לפיה ההפקעה שבוצעה מלכתחילה היתה כדין, אינה בגדר סוף פסוק. העותרת טוענת כי גם בדיעבד היתה הפקעת חלקה 369 שלא כדין מאחר ובמשך שנים לא נעשה כל שימוש בחלקה, וכיום שונה ייעודה של החלקה למגורים, דבר המעיד כי לא קיים כל צורך ציבורי בהמשך ההפקעה. נוכח טענה זו של העותרת עלינו לעבור ולבחון את חוקיותה של ההפקעה בתקופה השנייה. חוקיותה של ההפקעה בתקופה השנייה שיהוי במימוש ההפקעה 30.העותרת טוענת למעשה כי המשיב נהג בשיהוי במשך שנים רבות בהן לא נעשה כל שימוש בחלקה. אכן, בנוסף על החובה המוטלת על הרשות המפקיעה לבחון את קיומם של התנאים שפורטו לעיל (ראו: פסקה 28) קיימת דרישה נוספת המוטלת על הרשות המפקיעה שעניינה החובה להגשים את מטרת ההפקעה במהירות הראויה וללא שיהוי (ראו: פרשת מח'ול האחרונה, לעיל, בפסקה 15; על חובת הרשות לפעול בשקידה ראויה ובזמן סביר הרחבתי בפסק דיני בעניין הלביץ, שאוזכר לעיל). ואולם, נדמה כי בענייננו לא ניתן לטעון לשיהוי מצד המשיב. אין לנו עניין במקרה בו הרשות המפקיעה נהגה במשך שנים בשיהוי ונמנעה מלקיים את אותו צורך ציבורי שלשמו הופקעו המקרקעין. חלקה 369 הופקעה לצורך קידוחי מים, וקידוחים אלו נעשו בסמוך למועד ההפקעה. הקידוחים לא צלחו ונמצא כאמור כי הקרקע אינה מתאימה לקידוח ולפיכך במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת פנתה חברת מקורות למשיב והודיעה כי היא אינה זקוקה עוד לחלקות. נוכח עמדה זו של חברת מקורות ביטל המשיב את ההפקעה לגבי אותן קרקעות אשר בעליהן טרם קיבלו פיצוי בגין ההפקעה. לגבי העותרת, אשר קיבלה פיצוי בגין ההפקעה, לא בוטלה כאמור ההפקעה. לטענת המשיב הסיבה שבגינה לא בוטלה ההפקעה ביחס לעותרת היתה כאמור, הסברה לפיה מששולמו פיצויים בגין ההפקעה חסומה היתה דרכו של שר האוצר מלבטל את ההפקעה וזאת לאור לשון סעיף 14(1)(א) לפקודת הקרקעות הקובע: " (1) שר האוצר רשאי בכל זמן לחזור בו, בין לגמרי ובין במקצת, מרכישת כל קרקע שתוארה בהודעה על כוונה לרכוש אותה קרקע... בתנאי כי שר האוצר לא יהיה זכאי לחזור בו, בין לגמרי ובין במקצת, מרכישתה של כל קרקע, אם- (א) קנה, לפי הוראותיה של פקודה זו, או של כל פקודה שבוטלה בפקודה הזאת, החזקה בקרקע שמרכישתה הוא רוצה לחזור בו...". מהוראת הסעיף עולה כי מרגע שקנה שר האוצר את החזקה בקרקע אין באפשרותו לחזור בו מן ההפקעה. השאלה האם ישנן נסיבות בהן שר האוצר יכול לבטל הפקעה על אף שנתקיים אחד הסייגים הקבועים בסעיף 14 לפקודה, למשל במקרה בו הבעלים המקוריים של הקרקע מסכים לכך, טרם הוכרעה בתקופה בה הודיעה חברת מקורות למשיב כי אין לה צורך במקרקעין, נוכח כישלון הקידוחים. על האפשרות של שר האוצר לחזור בו מן ההפקעה מקום בו קיימת הסכמת הבעלים המקוריים עמד השופט א' גולדברג בעניין מחול, שנים לאחר שבוטלה מטרת ההפקעה בענייננו: "השאלה- אם שר האוצר מנוע לעולם לבטל הפקעה לאחר שנתקיים אחד הסייגים בסעיף 14(1) לפקודה, או שהרשות נתונה בידו לבטל את ההפקעה חרף קיומו של אחד הסייגים, אם מסכים לכך הבעלים המקוריים של הקרקע- לא הוכרעה בפסיקה (ראה בג"צ 282/71 בנין נ' שר האוצר, בעמ' 469; וכן בג"צ 224/72 גאולת הכרך נ' שר האוצר, בעמ' 157). גם בדנג"צ 4466/94 מ' ח' נוסייבה ואח' נ' שר האוצר ואח' לא נדרש בית המשפט להכריע בשאלה האמורה. השופטת דורנר התייחסה רק אגב אורחא לשאלת ביטול ההפקעה עקב החלפת מטרתה וציינה כי- 'שאלה קשה יותר נוגעת למקרים בהם כבר מומשה ההפקעה ושולמו פיצויים לבעלי הקרקע. שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו, ואני מבקשת להשאיר אותה בצריך עיון' (שם, בעמ' 88)..." (עניין מחול, לעיל, בעמ' 318-319). 31.הנה כי כן, באותה העת בה בוטלה מטרת ההפקעה סבר המשיב כי לא ניתן לבטל את הפקעת המקרקעין של העותרת בשל העובדה שהועברה בהם החזקה ושולמו פיצויים. לפיכך, בענייננו אין מדובר במצב בו המדינה מפקיעה מקרקעין לצורך מסוים ובמשך שנים נמנעת מלממשו. משבוטל הצורך בוטלה ההפקעה, למעט לגבי בעלי מקרקעין אשר קיבלו פיצוי בגין ההפקעה. בהקשר זה יש לציין כי סעיף 14(1)(א) הקובע כי לא ניתן לבטל הפקעה כאשר הועברה ההחזקה במקרקעין לידי הרשות המפקיעה, אינו מדבר על תשלום פיצויים. המחוקק לא התנה את מסירת החזקה בתשלום הפיצויים (ראו: נמדר, לעיל, בעמ' 388; קמר, לעיל, בעמ' 220 וגם בה"ש 50-51). לפיכך, נדמה כי על פי סעיף 14(1)(א) לא ניתן היה לבטל הפקעה כאשר נמסרה החזקה במקרקעין, גם אם טרם שולמו פיצויים. ואולם, גם אם שגה המשיב בפרשנות סעיף 14(1) לעניין בעלי מקרקעין שלהם טרם שולמו פיצויים, אין בכך, כיום, כדי לסייע לעותרת. העותרת העבירה כאמור את החזקה במקרקעין למשיב ועל פי פרשנותו של סעיף 14(1)(א) באותה תקופה, במצב זה לא ניתן היה לבטל את ההפקעה. לשינוי שחל במרוצת השנים בגישה של ביטול הפקעה אשוב בהמשך. כעת אעבור לדון בטענת העותרת לפיה הפר המשיב בהתנהגותו כלפיה את חובת תום הלב וחובת הגילוי. חובת ההגינות של הרשות 32.העותרת כאמור טוענת כי המשיב בהתנהגותו, הפר את חובת הגילוי וחובת תום הלב המוטלות עליו. לטענת העותרת, לוּ היתה יודעת כי מטרת ההפקעה פקעה לא היתה מסכימה לחתום על הסכם הפיצויים ואם לא היתה חותמת על ההסכם, היתה מקבלת את הקרקע בחזרה, כפי שנעשה לגבי בעלי קרקעות שטרם קיבלו פיצוי. 33.על חובת ההגינות של הרשות הרחבתי בעניין הלביץ. חובת ההגינות של הרשות כלפי הפרט, היא אחת החובות המוטלות על הרשות המינהלית בתפקידה כנאמן הציבור. חובה זו חלה לעניין "כל פונקציה שלטונית" (ראו: בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 345 (1998); עניין הלביץ, לעיל, בפסקאות 58-60). חובת ההגינות מחייבת את המדינה לפעול ביושר, ללא שרירות ומשוא פנים. מחובת ההגינות וחובת הנאמנות נגזרת גם חובתה של הרשות לנהוג בשקיפות ולגלות מידע מהותי הנמצא ברשותה [ראו: עניין קונטרם, לעיל, בעמ' 323; אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי-עקרונות יסוד 314-315 (2009)]. 34.בענייננו, ניתן לומר כי חובת ההגינות של הרשות אינה אך החובה לפעול בשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה, חובת ההגינות והחובה לפעול בשקיפות, מחייבת את הרשות לפעול ולהודיע לבעל המקרקעין כאשר מטרת ההפקעה פקעה. פקודת הקרקעות אף היא מחייבת מסירת הודעה במקרה של ביטול הפקעה. סעיף 14 לפקודת הקרקעות קובע כי הדרך למתן הודעה על ביטול הפקעה תהיה בדרך שבה מודיעה הרשות על הטלת הפקעה (ראו: סעיף 5 לפקודת הקרקעות). ואולם, הוראת סעיף 14, העוסק כאמור בביטול הפקעה, מרחיבה ומוסיפה קבוצות נוספות של אנשים להם יש להודיע על ביטול ההפקעה: בעוד שסעיף 5, העוסק בהודעה בדבר הטלת הפקעה, מחייב מסירת הודעה לבעלי הזכויות הרשומות בלבד (ראו: נמדר, לעיל בעמ' 292), סעיף 14 לפקודת הקרקעות קובע כי חובה על המדינה לפרסם ברשומות הודעה בדבר ביטול ההפקעה, כאשר ללא פרסום ברשומות לא יהיה כל תוקף להודעת הביטול. הפקודה אף מחייבת את המדינה למסור הודעה אישית בדבר ביטול ההפקעה לבעלי הזכויות במקרקעין, ואף מרחיבה ומחייבת למסור הודעה על ביטול ההפקעה למי שזכותם אינה רשומה בפנקסי המקרקעין אך פנו לרשות המפקיעה בבקשה לשלם להם פיצויים (אולם במקרה כזה אי מסירת ההודעה אינו פוסל את ההליך כולו מאחר ומדובר בהוראות דקלרטיביות) (ראו: קמר, לעיל בעמ' 403; נמדר, לעיל בעמ' 291-292). מהוראה זו הקבועה בפקודת הקרקעות ומחובת ההגינות המוטלת על הרשות ניתן להסיק לדעתי, גם לגבי מצב בו טרם בוטלה ההפקעה אולם ברור כי לא ניתן לממש את הצורך הציבורי שלשמו הופקעה החלקה. בענייננו ניתן לומר כי לוּ ידע המשיב כי הקרקע שהופקעה מן העותרת אינה מתאימה לקידוח, עוד בטרם נחתם הסכם הפיצויים עימה, חובה היה עליו לגלות מידע זה לעותרת. בהערת אגב אעיר כי נדמה שאף אם המשיב לא ידע האם הקידוחים הצליחו היה באפשרותו לברר זאת ללא מאמץ רב. ואולם, בענייננו חלפו שנים רבות ולא ניתן לדעת האם נקט המשיב באמצעים לבירור המצב בשטח ומתי נודע לו על כשלון הקידוחים. ביטול מטרת ההפקעה כעילה לביטול ההפקעה 35.כפי שציינתי לעיל, סעיף 14 לפקודת הקרקעות מקנה לשר האוצר את הסמכות לבטל הפקעה. בעבר היתה מקובלת הגישה לפיה סעיף 14 לפקודת הקרקעות אומנם מסמיך את שר האוצר לבטל הפקעה כאשר המקרקעין אינם דרושים לו, אולם הסעיף אינו מטיל עליו חובה להחזירם לבעליהם. על גישה זו נמתחה ביקורת נוקבת והיא בוטלה בהחלטת בית המשפט בעניין קרסיק (ראו: נמדר, לעיל, בעמ' 221-222). בעניין קרסיק קבע בית המשפט כי במקום בו חדלה להתקיים המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות, ההפקעה מתבטלת וככלל (בכפוף לחריגים) יש להחזיר את המקרקעין לבעל המקרקעין שממנו הם הופקעו (עניין קרסיק, לעיל, בעמ' 706). הנה כי כן, כיום תנאי לחוקיותה של הפקעה הינו כי קיימת מטרה ציבורית אשר למענה הופקעו המקרקעין. על המטרה הציבורית או הצורך הציבורי להמשיך ולהתקיים לא רק בעת ההפקעה, אלא לאורך כל "חיי" ההפקעה (ראו: עניין הלביץ, לעיל, בפסקאות 55-56 והאסמכתאות שם). על פי העיקרון שנקבע בהלכת קרסיק ניתן לטעון כי בענייננו דין ההפקעה להתבטל שכן אין מחלוקת כי מטרת ההפקעה חדלה מלהתקיים. ואולם על אף חשיבותה של הלכת קרסיק סוגיות שונות הקשורות ליישומה טרם הוכרעו, בין היתר נותרה ללא הכרעה שאלת תחולתה של הלכת קרסיק בזמן, קרי האם תחולתה תהיה פרוספקטיבית או רטרואקטיבית ותחול גם על הפקעות שהתרחשו בעבר, כאשר גם המטרה הציבורית פגה בעבר (ראו: פסק הדין בעניין קרסיק, לעיל, בפסקה 2). 36.שאלה נוספת שנותרה ללא הכרעה, ואשר רלוונטית לענייננו, הינה השאלה האם תשלום פיצויים בגין הפקעה יפטור את הרשות המפקיעה מן החובה להשיב את המקרקעין המופקעים לבעליהם המקוריים. שאלת הפיצוי בגין המקרקעין שהופקעו 37.בהחלטה בעניין קרסיק (מיום 13.2.01) נותרה כאמור בצריך עיון השאלה האם תשלום פיצויים בעבור קרקע שהופקעה מנתק את הזיקה לאותם מקרקעין. השופט מ' חשין התייחס לשיקולים השונים ששאלת הפיצוי מעוררת: "58. שאלה אחרונה בהקשר דברינו עתה: האם תשלום פיצויים לבעלים המקורי ינתק את זיקתו לקרקע המופקעת? האם בעלים של קרקע שהופקעה ממצה את זכות הבעלות שלו - ומתנתק לָעַד מן הקרקע - בכך שהוא מקבל פיצויי-הפקעה מן הרשות? שאלה זו אינה מתעוררת במישרין בענייננו, הואיל והעותרים סירבו לקבל את הפיצויים שהוצעו להם, ועומדים הם על סירובם עד עתה. נעלה עם זאת מספר הירהורים בנושא זה. 59. בעבר הושמעה דעה כי תשלום פיצויים אין בו כדי למעט מזיקתו של הבעלים לקרקע גם בתקופה השניה. ראו, למשל: פרשת מחול, בעמ' 319, והאסמכתאות הנזכרות שם. וכלשונו של השופט גולדברג (שם): 'תשלום פיצויים אכן ממזער את הפגיעה הכלכלית הנובעת מהפקעת הקרקע, אולם הוא אינו מאיין את הפגיעה הרגשית שהיא מנת חלקו של מי שנושל מאדמתו.' (ההדגשות במקור - מ' ח')... סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי 'אין פוגעים בקניינו של אדם'; והגם שעם תשלום פיצויים ראויים ניתן היתר לפגוע בקניין (בהתמלא שאר הדרישות להפקעה), הנה הפגיעה בקניין, בתורת שכזו, נותרת גם לאחר תשלום פיצויים. השוו דברי השופטת דורנר בדנג"ץ נוסייבה, בעמ' 85. אותה פגיעה בקניין היא-היא שבכוחה ליצור זיקה בין בעלים לבין קרקע שהופקעה ממנו, גם אם זכה בפיצויים... 60. בעניין זה הועלה טעם ולפיו הגנת הקניין נגזרת, במישרין או בעקיפין, מכבוד האדם, מן האוטונומיה של רצון האדם, מאישיותו של האדם ומחירותו... והמסקנה: הבעלים זוכה אולי לפיצוי בממון על ניזקו בממון, אך אין הוא זוכה ל- quid pro quo על הפגיעה בכבודו, באישיותו, באוטונומיה של רצונו, בחירותו... אכן, אותו אינסטינקט השוכן בנפשו של תינוק ואשר ימנע אותו מתת לאחר חפץ שהוא מחזיק בידו, אותו אינסטינקט עצמו שוכן בנפשו של בוגר ויעורר בו יצר-התנגדות 'טבעי' - אינסטינקטיבי - לרצונו של אחר לקחת ממנו נכס מנכסיו, ולו בתשלום פיצויים. אם לאותו יצר ולאותו אינסטינקט ייקרא אישיותו של האדם, האוטונומיה של רצון האדם או חירותו של האדם - לו ייאמר כן. בין כך ובין אחרת, פיצויי-הפקעה אין די בהם כדי להעלים את עצם הפגיעה שהפקעתה של קרקע מביאה על הבעלים. 62. זאת ועוד, לו אמרנו כי קבלת פיצויים גודעת את הקשר בין בעלים לבין קרקע שהופקעה ממנו, כך יטען הטוען, כמעט סתמנו את הגולֵל על אותה הזיקה שבין הבעלים לבין קרקע שהופקעה ממנו. אכן, קבלת פיצויים אינה אלא המעט שהבעלים זכאי לו, ויהא זה קשה - קשה מאוד - אם ייפסק כי רק אי-קבלת פיצויים תותיר בידי הבעלים-לשעבר זיקה לקרקע. הברירה שתועמד לפני הבעלים - שלא לקבל פיצויים ולהמתין לבלתי-נודע, או לקבל פיצויים ולאבד זיקה - כך יוסיף הטוען ויטען, ברירה היא שאין בה סבירות; ברירה אכזרית היא; ברירה היא שאין בה צדק. אכן, אין טעם מוצדק כי נחייב את היחיד לתרום לכלל מרכושו, ותמורה שתינתן לו תצמצם עצמה באותה "זיקה" שאיננו יודעים מה יהא עליה. עם זאת, כך יוכל הטוען-שכנגד לטעון, קבלת פיצויים ראוי לה שתביא לניתוק זיקה. וכל-כך למה? שתשלום פיצויים בגין ההפקעה אמור ליתן בידי הבעלים - למיצער באורח תיאורטי - את שוויה של הקרקע המופקעת. יתכבד-נא איפוא הבעלים, יקח אותם פיצויים ויקנה קרקע אחרת תחת הקרקע שהופקעה ממנו. ואם לא יקנה הבעלים קרקע אחרת, ייאמר עליו: איהו הוא דאפסיד אנפשיה. 63. משאמרנו כל דברים שאמרנו, נוסיף עתה ונאמר כי שאלה פתוחה היא, האם קבלת פיצויים תגדע - או לא תגדע - את זיקתו של הבעלים-לשעבר לקרקע שהופקעה מבעלותו, או שמא תשפיע קבלת פיצויים רק על שאלת חיובו של הבעלים להחזיר פיצויים שקיבל כתנאי להשבת הקרקע לבעלותו..." (דברי השופט מ' חשין בעניין קרסיק, לעיל בעמ' 672-675; וכן עניין קרסיק, שם, בעמ' 703, 705, 713-714). ניתן לראות כי בעניין קרסיק נותרה בצריך עיון שאלת ביטול הפקעה לבעל מקרקעין ששולמו לו פיצויים. המלומד אהרן נמדר סבור כי אין מקום לאבחן בין הלכת קרסיק העוסקת במקרה של הפקעה ללא תשלום פיצוי, לבין מקרה בו הופקעו מקרקעין וניתן פיצוי: " ...עיון מעמיק יותר יביא אותנו למסקנה כי יש להשליך את הלכת קרסיק גם למקרה דנן [למקרה בו בעלי המקרקעין קיבלו פיצוי- י.ד.]. הסיבה לכך הינה כי כאשר המקרקעין מופקעים מבעליהם תמורת פיצויים לא תמיד הפיצויים מעמידים את הבעלים במצב שהיו יכולים להיות ללא הפקעה. במקרה כזה נשלל מהבעלים הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהם שיכול להתגלות רק עם השנים, ועובדת שינוי היעוד של המקרקעין מוכיחה כי אכן אילו המקרקעין לא היו מופקעים, היו מוצאים את עצמם במצב כלכלי טוב יותר עם שינוי יעודה של הקרקע לייעוד מסחרי טוב יותר". (נמדר, לעיל, בעמ' 226-227). 38.מנסחי הצעת החוק לא התעלמו מסוגיה זו של אפשרות ביטול הפקעה בהתייחס למקרקעין של מי ששולמו לו פיצויים, כפי שנכתב בדברי ההסבר להצעת החוק: "סעיף 14 לפקודה מעניק לשר האוצר שיקול דעת לחזור בו מרכישת הקרקע לפי הפקודה. מוצע להבהיר כי הסמכות האמורה מוקנית לשר האוצר רק לגבי קרקע שלא נתפסה בה החזקה בידי הרשות המפקיעה לפי סעיף 7 לפקודה. בקרקע כאמור פעולת ההפקעה לא באה לידי ביטוי מוחשי בקרקע ועל פי רוב גם לא שולמו פיצויים בשלה, ולכן השבת הקרקע לנפקע ראוי שתיעשה בדרך של ביטול ההפקעה על ידי שר האוצר. לעומת זאת בקרקע שנתפסה בה החזקה כאמור, לא ניתן להשיב את הקרקע בדרך של ביטול ההפקעה באופן חד צדדי, בין השאר מכיוון שבמרבית המקרים חלו בקרקע שינויים ותמורות ולעיתים שולמו פיצויים בשל ההפקעה. על כן מוצע כי במקרה כזה השבת המקרקעין לנפקע תיעשה בדרך של מתן זכות לרכישה מחדש המעוגנת בסעיף 14ב לפקודה, כנוסחו בסעיף 11 להצעת החוק. עוד מוצע לקבוע כי במקרים שבהם הרשות המפקיעה התעכבה במימוש פעולת ההפקעה בניגוד להוראות הפקודה או שתם כל צורך ציבורי בהפקעה, ולא נתפסה החזקה בקרקע, שר האוצר יהיה חייב לחזור בו מרכישת הקרקע בהתאם להוראות סעיף 14 לפקודה". [הדגשות הוספו-י.ד]. (ראו: דברי ההסבר לסעיף 10 להצעת החוק). להשלמת התמונה יש לחזור ולהזכיר כי הצעת החוק אף כוללת הוראות נוספות העשויות להיות רלוונטיות לענייננו, בין הוראות אלה ניתן למצוא הוראות תחולה ומעבר ביחס להסדרים הקבועים בהצעת החוק, כפי שציין המשיב בתגובתו לעתירה מיום 21.7.06. 39.מהאמור עולה כי על אף שהליכי החקיקה טרם הסתיימו, הצעת החוק המתגבשת מתייחסת לשאלות ולנושאים העולים בעתירה. בפסק הדין בעניין קרסיק, מיום 9.2.09, שניתן על ידי הרכב מורחב של בית משפט זה, נקבע כי בשל החשיבות והחדשניות של הסוגיות שעלו בעניין קרסיק, ראוי להמתין למוצא פיו של המחוקק. נקבע: "נוכח חשיבותה וחדשנותה של הדוקטרינה העקרונית בנוגע לזכויותיו של בעל מקרקעין שמקרקעיו הופקעו, כפי שנקבעה בעניין קרסיק, ובהתחשב בשאלות הכרוכות ביישומה בפועל של הדוקטרינה ובהיקפן של השאלות הטעונות הכרעה, אנו סבורים כי מן הראוי להמתין למוצא פיו של המחוקק בכל אותן סוגיות הנמצאות כעת על שולחנו." (ראו: פסק דין קרסיק, לעיל, בפסקה 7). 40.בית המשפט אף התייחס להליכים המשפטיים הנוספים, המתנהלים בבית משפט זה אשר תלויים ועומדים. נקבע כי גם באותם הליכים יש להימנע מהכרעה שיפוטית כל עוד הליך החקיקה בכנסת תלוי ועומד: "אנו מודעים לכך שישנם הליכים משפטיים נוספים, שבעלי הדין בהם ממתינים להכרעה בעתירות שלפנינו. כמובן, שבמסגרת החלטתנו זו אין מקום לכך שנכריע בגורלם של אותם הליכים. אולם, ככל שהדוקטרינה שנקבעה בעניין קרסיק רלוונטית לאותם הליכים, נראה שככלל - ובכפוף לנסיבות הקונקרטיות בכל הליך והליך - יתכן שיהיה עלינו להימנע מהכרעה שיפוטית לעניין יישום הלכת קרסיק גם באותם הליכים כל עוד הליך החקיקה בכנסת תלוי ועומד; תוך שמירת זכויות הצדדים באותם הליכים, ככל שאלה יעמדו להם לאחר השלמת הליך החקיקה". (ראו: פסק דין קרסיק, לעיל, בפסקה 7). 41.נוכח האמור, אין מנוס, גם במקרה דנן, מלמחוק את העתירה תוך שמירת זכויות העותרת, ככל שאלה יעמדו לה לאחר השלמת הליך החקיקה בכנסת. השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט דנציגר, בכפוף לכך שאבקש להותיר בצריך עיון את שאלת היקף חובתה של הרשות הציבורית לשלוח הודעה לבעל המקרקעין כל אימת שמטרת ההפקעה פקעה (פסקה 34 לפסק הדין), וזאת נוכח מורכבותה של השאלה, ומשההכרעה בה אינה דרושה לענייננו. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. קרקעותביטול הפקעההפקעה