1. תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך 2,551 ₪. 2. התובעת הינה חברה רשומה בישראל העוסקת בשיווק, מכירה והתקנה של מכשירי רדיו-טלפון (פלאפון) ובמתן שירותי רדיו- טלפון סלולריים למנויים. ביום 28.09.04 התקשר הנתבע בהסכם עם התובעת לקבלת שירותים סלולאריים. הוא התחייב לשלם עבור השירותים שיסופקו לו בהתאם לחשבונות תקופתיים שיומצאו לו ע"י התובעת. לצורך פירעון התשלומים, חתם על הרשאה לחיוב כרטיס אשראי. ואכן, במשך תקופה של למעלה מ-18 חודשים חויב כרטיס האשראי וכובד, בהתאם להוראות החיוב ששלחה התובעת לחברת האשראי. 3. למרות זאת, לא כובדו הוראות הקבע של הנתבע בחודשים אפריל- יוני 2006 בסך 2,551 ₪. לטענת התובעת, ביום 14.06.06 הודיעה לה חברת האשראי כי הכרטיס באמצעותו נהג הנתבע לשלם- אינו תקין. לטענתה של התובעת, שלחה לנתבע מכתב התראה ביום שלמחרת, בצירוף טופס לעדכון פרטי כרטיס אשראי חלופי, כאשר במכתב זה הבהירה כי במידה ולא יוסדר התשלום ואמצעי תשלום חלופי- ינותק הנתבע משירותי התובעת. 4. לגרסת התובעת, היות והנתבע התעלם מפנייה זו ומפניות נוספות שנעשו ביום 19.06.06 ו- 05.07.06, נותקו ביום 05.07.06 מכשירי הפלאפון של הנתבע לשיחות יוצאות. באותו יום פנה הנתבע לתובעת, ואז הוסבר לו כי הקו נותק עקב אי תשלום 2 חשבוניות מבלי שהמציא אמצעי תשלום תקין, למרות הפניות בעניין. למרות זאת, לא מצא הנתבע לנכון להסדיר את חובו לתובעת באותו היום. 5. לגרסת הנתבע, ביום 05.07.06, לאחר שאחד מעובדיו הודיע לו כי מכשיר הפלאפון שהיה ברשותו חסום לשיחות יוצאות, פנה מיידית לתובעת ושוחח עם נציגיה בשם "בן" ו"עדי" ממחלקת הכספים, ונאמר לו כי בתאריך ה-14.06.06 חזרה הוראת החיוב אשר נשלחה ע"י המשיבה ביום 08.06.06 ולכן הוחלט על ניתוק הקו. בשיחתו עם נציגי התובעת שאל הנתבע מדוע לא פנו אליו בכתב או יצרו עמו קשר טרם ניתוק המכשיר ונענה, כי נשלח אליו מכתב רגיל וכי מעבר לכך אין התובעת נוהגת לבצע כל פעולה נוספת. הנתבע ציין בפני נציגי התובעת, כי לא קיבל לידיו שום מכתב בדבר חוב קיים או ניתוק צפוי. חרף זאת, ביקש מהנציגים להפעיל חזרה את הקו שנותק, וכן התחייב להסדיר את חובו באופן מיידי, שכן עצם הניתוק מסב לו נזק רב. לגרסתו, נתקלה בקשתו זו בסירוב מצד התובעת ונציגיה. למחרת היום שלח הנתבע פקס לתובעת, בו הדגיש כי התנהגותה מסבה לו נזקים ישירים ועקיפים רבים ולפיכך ברצונו לבטל את החוזה שנחתם. מספר ימים לאחר מכן, הגיע הנתבע למרכז השירות של התובעת בא.ת. נתניה וביקש להחזיר את המכשיר ולשלם את החוב שנוצר כתוצאה מאי כיבוד הוראת החיוב שנשלחה לחברת האשראי. נציגת התובעת סירבה לקבל את המכשיר ולבקשת הנתבע להפגש עם מנהל הסניף וטענה כי אינו נמצא. משכך, הותיר הנתבע את המכשיר אצל נציגת התובעת ועזב את המקום. 6. ביום 13.09.06, לאחר שקיבל מכתב דרישה נוסף מב"כ התובעת, יצר עמו קשר וביקש כי ישלח אליו פירוט החוב על מנת להבין ממה מורכב וכיצד הגיעה התובעת לסכום הנתבע. לטענת הנתבע, הופנה שוב לתובעת, ובשיחה עם נציגה בשם "קרין", ביקש את פירוט החוב וכן השאיר מספר פקס. לאחר כשבוע, משלא קיבל לידיו את פירוט החוב כנדרש, פנה שוב לשירות הלקוחות של התובעת ונציגה העונה לשם "עינת" סירבה לטענתו לתת לו שירות, בטענה שרק המחלקה המשפטית מטפלת בעניינו. לבקשתו, הושארה הודעה לנציג המחלקה המשפטית בשם "אופק" אשר לא חזר אליו. 7. ביום 02.11.06 פנה הנתבע שוב למחלקת המשפטית של התובעת וביקש כי ישלח אליו פירוט החוב למספר הפקס שמסר וכן באמצעות הדואר. ואולם, שוב לא שלחה התובעת את פירוט החשבון הנדרש. בנסיון לסיים את הסכסוך, נאות הנתבע לשלם לתובעת סכום של 1,400 ₪ טרם הגשת התביעה, תוך שהוא מציין מפורשות בפני הנציגה כי במידה ויתברר לאחר קבלת פירוט החוב, כי סכומי הוראת החיוב שחזרו נמוכים מהסכום הנ"ל, תשיב לו התובעת סכומים אלו. חרף זאת, הגישה התובעת תובענה זו בגין יתרת הסכום. 8. לטענת התובעת, על אף פניותיה הרבות לנתבע, הן בכתב והן בעל פה, שילם זה על חשבון חובו סך של 1,427 ₪ בלבד כחצי שנה לאחר העלאת הדרישה הראשונית. כמו כן היא טוענת כי לא ברור מדוע הוא נזקק לפירוט החיובים, שכן אלו ממילא נשלחו אליו במועדם והוא היה מודע לתוכנם ולסכומם- ולראיה שבסופו של דבר שילם בהתאם להם. מכל מקום, בהתאם לבקשת ב"כ הנתבע מפברואר 2007, נשלחו אליו החשבוניות נשוא החוב ולכן טענה זו שקרית. 9. כמו כן היא טוענת, כי נטישת הנתבע את מכשיר הפלאפון שלו במרכז השירות של התובעת, אינה מעלה ואינה מורידה מחובתו לשלם בעבורו ואינה פוטרת אותו מהתחייבויותיו בגינו, בפרט כאשר המכשיר נרכש בספטמבר 2004 ומאז נעשה בו שימוש. 10. לטענת הנתבע, מעולם לא נתן הוראה לבטל את ההרשאה לחיוב הכרטיס, שכן כרטיס האשראי המדובר הינו כרטיס פעיל, אשר מידי חודש חויב ומחויב ע"י בתי עסק שונים וכן באמצעות הוראות קבע. כמו כן הוא טוען, כי מעולם לא קיבל דרישה לתשלום חוב ו/או התראה בטרם ניתוק המכשיר. לגרסתו פעלה התובעת באופן חד צדדי עת ניתקה את המכשיר, ובעשותה כן, היא שהפרה את הוראות ההסכם עמו. 11. עוד טוען הנתבע כי פעל ועשה כל מאמץ אפשרי כדי להפעיל חזרה את הקו שנותק, ואף התחייב לשלם לתובעת מיידית את החוב מאי כיבוד הוראת החיוב. כן ביקש אין ספור פעמים כי יועברו אליו חשבוניות ו/או מסמכים מהם ניתן ללמוד על מהות הסכום אותו דורשת התובעת, ובקשתו זו לא נענתה עד היום. דיון 12. אין חולק כי עסקינן בחוזה שהופר, אולם המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלה מיהו לאשורה המפר. האם היה זה הנתבע עת לא שילם את חשבונותיו או שמא היתה זו דווקא התובעת עת ניתקה את הנתבע משירותיה ללא הצדק, ולא אפשרה לו בפועל לשלם סכום החוב בטרם יצמח ויתווספו עליו גם עלויות מכתבי דרישה למיניהם, ועלויות משפט (לבד מהריבית על החוב עצמו, שלא היה גבוה כשלעצמו, והעיקר- הדרישה להשבת יתרת עלות מכשירי הרט"ן בתשלום חד פעמי). התשובה לשאלה זו אינה ברורה מאליה כפי שנראה בהמשך. יש לאתר מהי ההפרה שאירעה בשים לב למשטר החוזי שנקבע ולנסיבות המקרה, ובהתאם לבדוק זכותו של מי לבטל החוזה וכיצד. 13. סעיף ח' לנספח להסכם- (נספח ב' לתצהיר התובעת) קובע כי: "פלאפון תהא רשאית לנתק את שירותי הרט"ן לגבי קו כלשהו באם לא ישולמו התשלומים לפלאפון במועדם וכסדרם. נותקו שירותי הרט"ן לגבי קו כלשהו, לא יחובר הקו כל עוד לא סולקה יתרת החוב שנוצר, בערכו הריאלי". כמו כן, סעיף 6 לנספח להסכם קובע: "בקשה לביצוע שינוי באחד או יותר מהמכשירים (הקווים) שבחבילת התחייבות, ו/או הפרת ההתחייבות שבסעיפים לעיל, לרבות לגבי שאר המכשירים שאינם בהתחייבות, ולרבות אי תשלום דמי השירות במועדם וכסדרם מכל סיבה שהיא, יחויבו מיידית בפרעון מלוא יתרת התשלומים בגין הציוד כמפורט בסעיף 1 לעיל, וכן בתשלום בסך 1,500 ₪ (כולל מע"מ) לכל מכשיר (קו) שבחבילת ההתחייבות, כשהוא מחולק במספר חודשי התקופה המיוחדת ומוכפל במספר החודשים שנותרו עד לתום התקופה המיוחדת". פלאפון טוענת כי ביטלה כדין את ההסכם עקב הפרתו. אכן נקבע כאן משטר חוזי לפיו אי עמידה של המנוי בתשלום מהווה הפרה יסודית, המזכה את פלאפון בזכות הביטול של ההסכם. במצב זה קמה חובת השבה הדדית (סע' 6, 7 ו 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 - להלן "חוק התרופות")). המנוי רוכש מכשיר סלולארי (ככל הנראה בהנחה), תוך תשלום לשיעורין לתקופה שנקבעה מראש של שווי המכשיר (לאחר הנחה), וכן תוך תשלום שרותי קו (עלויות שיחה) המסופקים לו כל עוד הוא מנוי. לאור הביטול עקב פיגור בתשלומים - מפסיקה פלאפון לספק קו למנוי (פעולת הניתוק); בנוסף, מאחר וחלק מתנאי ההסכם הנם תשלום לשיעורין לאורך תקופה קבועה של שווי מכשיר הפלאפון (לאחר הנחה) שנמסר למנוי, הרי שלעת ביטול ההסכם עקב הפרתו, חלה על המנוי חובת ההשבה של המכשיר, כאשר חובה זו נקבעה לא על דרך השבת המכשיר עצמו אלא על דרך השבת שוויו המלא, בניכוי מה ששולם לשיעורין, ובתוספת ערך יתרת ההנחה (הסבסוד), ששעורה המלא נקבע בחוזה בסך 1500 ₪ . כך - אם משקיפים על הסך שנקבע בשעור 1500 ₪ בתורת החזר ההנחה שניתנה למנוי במקור על שווי המכשיר (ולא כסוג של פיצוי מוסכם, כאשר אכן אין לכך תימוכין בהסכם). קביעה שכזו הנה אפשרית ואף הגיונית לאור נוסח סע' 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הקובעת את חובת ההשבה ההדדית בעין או בשווי אם ההשבה בעין אינה אפשרית או אינה סבירה ולפי בחירת הנפגע. מבחינת פלאפון אכן אין זה מעשי לקבל בחזרה מכשיר בו נעשה שימוש, וקביעת השבה בערך כספי של המכשיר הנה סבירה, ואין המנוי שחדל לשלם יכול לקבוע "עובדה בשטח" ע"י הנחת המכשיר במשרדי פלאפון, תוך קביעה חד צדדית של דרך ההשבה. עקרונית אף המנגנון שנקבע לחילוץ שווי ההשבה הכספי של ערך המכשיר הנו סביר (בכפוף לסבירות הסך הכספי שנקבע בחוזה כסך המגלם את ההטבה, כאשר בענין זה אין בידי לחוות דעה, בהיעדר נתונים, ואין טענה שהועלתה בנושא אחרון זה). הלקוח נותר עם המכשיר, ויוכל בעקרון לרכוש קו מחברה מתחרה. את שווי המכשיר עליו לשלם, אלא ששווי זה בנקודת הזמן שבה קמה חובת ההשבה הנו יתרת התשלומים בגין שווי המכשיר (לאחר ההנחה) שנותרו לתשלום, בצירוף גלום בסכום חד פעמי של סכום ההנחה לפי החלק היחסי שנותר עד לפירעון שווי המכשיר, (לו קוים החוזה עד לתום התקופה שנקבעה לסילוק התשלומים בגין הציוד הקבוע). למותר לציין כי ההנחה הניתנת למנוי במחיר המכשיר , לפי תנאי המסלול בו בחר אינה "לשם שמיים" אלא שכרה בצידה, והדבר יבוא לידי ביטוי בתשלום החודשי בגין שרותי הסלולאר המסופקים ועלויות השיחה. חשבוניות החיוב שלא כובדו עמדו על סך מאות ₪ בלבד: משלא כובדו 3 דרישות תשלום (בעבור החודשים אפריל, מאי ויוני 2006) בסך 264.65 ₪, הועמדה לפרעון יתרת התשלום כאמור לעיל, בגין מכשירי הפלאפון שרכש הנתבע בצירוף החוב הצבור לאותם חודשים בגין שרותי הסלולר. אציים כי חשבונית חודש יוני אליה מפנה התובעת, הוצגה לפירעון רק לאחר המועד בו נטען כי נשלחו כבר התראות לנתבע (3 במספר) בגין אי תשלום חובו, ולכן במסגרת הבדיקה איני מכליל סכומה במסגרת הפרות החוזה שהצדיקו הניתוק לשיטת התובעת. דין דומה ניתן לגזור לגבי החשבונית מיום 19.07.06, שכן מועד הפירעון חל לאחר ניתוק המכשיר והנתבע כבר לא נהנה משירותי התובעת. 14. אין די בטענת הנתבע כי לא ידע או לא נהג לבדוק את חשבונות האשראי, על מנת לפטור אותו מאחריותו להפרת החוזה: "ש. לא הפריע לך שמשך 3 חודשים אין שום חיוב של פלאפון בחיובי כרטיס האשראי כאשר אתה עושה שימוש במכשיר? ת. לא שמתי לב ובגלל זה זה לא הפריע. אם היה מדובר בסכומים חריגים, לדוגמא היה לי חשבון טלפון של 3,000 ₪ בחודש וחשבון מכרטיס אשראי של 10,000 ₪ בחודש זה היה קופץ אך מדובר בסכומים נמוכים, מודה לא עברתי אחד ואחד ואיני נוהג כך גם היום. בדיעבד טעות גדולה כי אז הייתי באמת עולה על זה. אחרת הייתי אני ישר מתקשר ושואל מדוע לא אמרו לי. הכל אני מתייק גם את המכתבים לפלאפון. אלה שהגיעו. ש. לא שמת לב 3 חודשים? ת. נכון" (עמ' 13 לפר'). טענה דומה הועלתה גם ע"י אשת הנתבע- הגב' טליה פז-סבג, בעדותה בפניי. אין מתחשבים, לעניין הפרת חוזה, במצבו הנפשי של הנתבע או בנסיבות חיצוניות לחוזה אשר גרמו לו שלא לקיים חיובו, אף אם היתה זו אשמת צד ג' או חוסר יכולת אובייקטיבי- היינו אי כיבוד הוראת הקבע ע"י חברת כרטיסי האשראי (ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה חלק א' 1991, 44). על התובעת לספק לנתבע את שירותי הרט"ן במידה והנתבע משלם חיוביו החודשיים בגין שירותי הרט"ן ובגין החזר עלות המכשירים. טענה לפיה אי התשלום יסודו בטעות וחוסר תשומת לב של הנתבע שלא עקב אחרי חיובי האשראי בהקשר הספציפי של התשלום לתובעת, אינה בבחינת הצדק שבדיעבד להפרה חוזית. חובת התשלום במועד אינה ממין חיובי ההשתדלות אלא ממין חיובי התוצאה; גם אם אכן ניתן לקבל (ואני מקבל) שהנתבע לא היה מודע בזמן אמת לאי פרעון החיובים לתובע החל מאפריל 2006. 15. כאמור, אי תשלום במועד של החיוב החודשי המשתקף בחשבונית, מהווה הפרה יסודית. קמה אפוא לתובעת הזכות לבטל את החוזה במידה ורצונה בכך בלא ארכה, ובלבד שפעלה תוך זמן סביר מרגע גלוי ההפרה על דרך מתן הודעת ביטול כדין, ולחייב את הנתבע גם ביתרת התשלומים שנותרה בגין ציוד הקצה. הדין בענין סוכם ברע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים נו(5) 779: כאשר מופר חוזה הפרה יסודית, רשאי הנפגע לבטלו, כאשר דרך הביטול מנויה בסע' 8 לחוק התרופות. על הנפגע ליתן הודעה למפר על דבר הביטול, זמן סביר מרגע שנודע לנפגע על ההפרה. מהו "זמן סביר" - תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. ומה קורה כאשר הנפגע משתהה מעבר לזמן הסביר בלא שנתן הודעת ביטול? אז יש כמה אפשרויות: א. "דרך המלך": ברגיל, כאשר חלף אמנם הזמן הסביר למשלוח הודעת ביטול, אך ההפרה בעינה עומדת, יכול עדיין הנפגע לבטל את החוזה. אלא שאז, תנאי לביטול הנו שעליו לשוב וליתן ארכה סבירה לקיום החוזה, וליתן הודעת הביטול בחלוף פרק הזמן הסביר הנוסף (ולו על דרך מתן הודעת ביטול מותנית ממין "יבוטל החוזה אם לא תירפא ההפרה תוך פרק זמן..." (שוב - פרק זמן שעליו להיות סביר בנסיבות)). יש לזכור שתכלית הדרישה לשוב וליתן ארכה סבירה הנה מניעת הפעלה מפתיעה של זכות הביטול (משחלף כבר הזמן הסביר, ושמא יכול המפר לגרוס שהנפגע אינו עומד עוד על זכות הביטול), ומתן הזדמנות נוספת למפר לשוב ולקיים חיובו, ולרפא ההפרה. ב. במקרים נדירים יחסית, כאשר חלוף הזמן הסביר אין בו בפני עצמו כדי לבסס מסקנה מעין זו, ניתן במכלול הנסיבות לראות באי משלוח הודעת ביטול תוך זמן סביר משום ויתור הנפגע על זכות הביטול. במצב זה איבד הנפגע זכות הביטול בגין ההפרה "ההיסטורית" העומדת לדיון. ג. חריג נוסף המסייג זכות הביטול בחלוף הזמן הסביר למשלוח הודעת הביטול: כאשר נסיבות המקרה מעלות כי מדובר במקרה חריג בו חידוש ברירת הביטול ע"י הנפגע עומדת בניגוד לחובתו לפעול בדרך מקובלת ובתום לב. שכן גם את זכות הביטול יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום לב. 16. א. בענייננו: משלא כובדה הוראת החיוב לחודש אפריל 2006, היה באפשרותה של התובעת לנקוט בסנקציה של ביטול החוזה על דרך מתן הודעת ביטול תוך זמן סביר מרגע שלמדה על ההפרה, ב 14.6.06. האם פעלה כך התובעת?: לגישת התובעת שלחה לא פחות מ 5 מכתבי התרעה מ 14.6.06 (שאז נודע לה לראשונה על אי הפירעון מדיווחי חברת האשראי) ועד לשלב הניתוק ב 5.7.06. לראיה - צורף כנספח ד' לתצהירה של פלאפון תדפיס מחשב המלמד על הפקת מכתבי גביה ב 15.6.06, 19.6.06 ו 5.7.06. ב. אם כן שלושה מכתבים כביכול, ולא חמישה, בטרם ניתוק הקו. מתוכם איני נכון להתייחס למועד של 5.7.06 שהננו מועד הביטול עצמו לשיטת פלאפון (המועד בו נותק הקו), ואין אפוא לראות בו משום התראת ביטול בטרם ניתוק. מדובר אפוא על שני מכתבי התראה בטרם ניתוק, אם לשיטת פלאפון נלך, שנשלחו ב 15.6.06 וב 19.6.06 בטרם הניתוק ב 5.7.06. הנתבע טוען שלא קיבל אותם, ונדהם לגלות שהקו נותק ב 5.7.06. מה היה נוסח המכתבים?: האם מדובר בהודעות ביטול לאלתר או שמא בהודעות ביטול מופנות, לעתיד לבוא, אם לא תרפא ההפרה שבאי התשלום? פלאפון לא צירפה ולו אחד משני מכתבי ההתראה האמורים, אליהם התייחסה העדה מטעמה בביטוי "מכתבי גביה" (זה הביטוי הנזכר גם בתדפיס שצורף). לטענת העדה מכתבי הגביה (עותקים שלהם) אינם נשמרים בתובעת. לדברי הגב' מורן יצחק, מדובר על נוסח קבוע המשוגר "אוטומטית" מבית דפוס מרגע שמיודעת התובעת על חזרת חיוב (ככל הנראה בפרקי זמן מוגדרים מראש). פלאפון לא טרחה אף לצרף הנוסח כנספח לתצהיר, אך לדברי הגב' יצחק מדובר בנוסח הקבוע הבא: "אי תשלום השובר המצורף בזה עד למועד הנקוב, יגרור אחריו תשלום הוצאות גביה ונקיטת כל הפעולות החוקיות למיצוי זכויותיה של חברתנו על פי הדין, לרבות הפסקת מתן השירותים הניתנים למכשירי הפלאפון שברשותך באופן מלא, וכן גביית מלוא התשלומים המגיעים לחברתנו כולל הוצאות משפט ושכר עו"ד שבשלב זה ניתן להימנע מהם". אם כן, אין מדובר בהודעת ביטול לאלתר, אלא בהודעת ביטול מותנית, הקוצבת למפר פרק זמן לקיום החוזה. הודעת הביטול יכול שתהא מותנית, אך מדובר במקרה בו למרות שההפרה נקבעה כהפרה יסודית, הנפגע (פלאפון) נתן למפר ארכה לקיום החוזה. אז חלה קביעת סע' 8 סיפא לחוק התרופות. הארכה שניתנה צריך שתהא סבירה. ג. אני מוכן להניח לטובת התובעת שהודעת ביטול מותנית הקוצבת פרק זמן (סביר בעיני) של שבועיים עד שלושה כזמן סביר לריפוי ההפרה - מקיימת הדרישה הקבועה בסע' 8 לחוק התרופות מבחינת פרק הזמן שהוקצב כארכה. ד. אם כן מדובר לכאורה על שני מכתבי ביטול מותנים , הקוצבים למפר זמן לריפוי ההפרה בטרם יכנס הביטול לתוקף. ככל שנשלחו מכתבים אלה לכתובת הנתבע, וקצבו לנתבע זמן סביר לריפוי ההפרה, ענו הם על דרישת הפסיקה. אלא שפלאפון כאמור לא צירפה המכתבים עצמם, על עותקי השוברים שהיו אמורים להיות מצורפים אליהם. במכתבים עצמם לא נמנית הארכה שהוקצבה לנתבע לריפוי ההפרה, וארכה זו על פי הנוסח לו טוענת גב' יצחק - ניתנת להימצא בשובר התשלום עצמו המצורף למכתב, וקובע תאריך יעד לתשלום. מהו אותו תאריך?: זאת לא נוכל לדעת. רמז עשוי להימצא באותו נספח ד' לתצהיר הגב' יצחק שם מופיעה עמודת "פקיעת תוקף" בצירוף תאריכים שעשויים להיות תאריכי התשלום שמולאו בשוברים. "עשויים להיות" אמרתי - שכן בתצהיר העדה מורן יצחק אין התייחסות למועדים, והשערה שרובריקת "פקיעת התוקף" מייצגת התאריך שמולא בשוברים - אינה אלא השערה. בהיעדר התנגדות ספציפית להגשת נספח ד' כרשומה מוסדית (ב"כ הנתבע הסתפק בהתנגדות כללית לעדויות שמיעה וסברה) אני נכון להניח לטובת התובעת שהתמלאו תנאי הקבילות המכשירים הגשת המסמך כרשומה מוסדית, למרות שהתובעת לא הוכיחה תנאי הקבילות הקבועים בסע' 36 לפקודת הראיות. על מנת לקצר, אפנה כאן כחלק בלתי נפרד מן ההנמקה לסעיפים 5 עד 7 לפסק דיני בת.א. (חי') 16868/05 עירית נשר נ' מוסך תל חנן (אופל) בע"מ . אולם כפי שפירטתי באותו ענין, אף כאשר מוכשרת הגשת מסמך כרשומה מוסדית מבחינת הקבילות, עדיין יש להבדיל בין קבילות ומשקל, והמשקל שייחס ביהמ"ש לרשומה המוסדית תלוי במידת הפירוט שניתן בה, בביאור שניתן לאותה תעודה, ובמכלול הנסיבות. המשקל עשוי לנוע מאפס ועד מתן אמון מלא בתוכן מפורט המשתקף בתעודה. במקרה זה איני נכון לשער השערות לגבי מועד הארכה שהוקצב במכתבי הביטול המותנים ששלחה התובעת (לדבריה), כאשר התובעת יכולה היתה לבאר הענין בנקל ככל שהוא אכן מופיע ברשומה המוסדית שהוגשה, והתובעת היא הנושאת בנטל ההוכחה ששלחה מכתבי ביטול מותנים (לשיטתה שלה, לפי הנוסח לו טענה), ושאותם מכתבים גם קצבו ארכה סבירה לתשלום החוב בטרם ביטול. מרגע שניתנה ארכה - חייבת היא להיות סבירה ועל התובעת הנטל בענין זה, כדי להראות שביטלה החוזה כדין. ה. זאת ועוד: סע' 21 לחוק התרופות קובע את הצורה למתן הודעת הביטול: הצדדים יכולים לקבוע את דרך מתן ההודעה בהסכם שביניהם. אלא שפלאפון לא הפנתה אותי לסעיף בחוזה שקבע את דרך מתן ההודעה. בהיעדר קביעה שכזו, קובע סע' 21 שההודעה תינתן "בדואר רשום או בדרך אחרת המקובלת בנסיבות הענין". ברור, שהתובעת, כחברת סלולר עתירת מנויים, אמורה לשלוח הודעות ביטול בכתב. זוהי דרך מקובלת בנסיבות, ואין להלום שתינתנה הודעות ביטול בעל פה לציבור המנויים. השאלה אם מן הראוי לקבוע שהדרך המקובלת בנסיבות הענין הנה בדואר רשום דווקא. אני סבור שכן. חברת סלולר שלא טורחת לשמר בידה העתקים, ולו סרוקים, של מכתבי ההתראה בטרם ביטול שהיא שולחת למנוייה (בעידן המחשב והסורק), ניתן לצפות שלכל הפחות תשלח ההודעות בדואר רשום לכתובת המנוי ותשמור בידה אישור המשלוח בדואר רשום או לפחות העתק סרוק שלו, שילמד כי המכתב אכן נשלח לכתובת המופיעה באישור, ויש הצדקה ליתן תוקף לחזקה הקבועה בסע' 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש]. וראה ע"א 207/76 הרשקו נ' וכטר לא(2) 85, בעמ' 90 למעלה. ו. הנתבע הותיר רושם אמין כאשר טען כי לא זכה בפועל לקבל כל התראה בטרם ניתוק, והתובעת לא הוכיחה לדידי בנסיבות שאכן נשלחו מכתבי התראה, אף לא שנשלחו לכתובת הנכונה אם נשלחו, ואף לא שמכתבי ההתראה, האמורים למלא הפונקציה של מכתבי ביטול מותנים - קצבו ארכה סבירה לנתבע לתשלום החוב הנקוב בהם או בשוברים שצורפו להם. הפועל היוצא: אני מקבל עמדת הנתבע וקובע כי לא ניתנה הודעת ביטול כדין. יוצא שהתובעת פעלה באופן חד צדדי בניתוקם של מכשירי הרט"ן, וביטלה את החוזה שלא כדין. אין מדובר בסמנטיקה עקרה, שכן הנתבע הותיר בי כאמור רושם אמין , והדבר נכון אף לגבי טענתו שהיה נכון לשלם החוב הפעוט בן כמה מאות ₪, אליו לא היה מודע; אלא שלא ניתנה לו הזדמנות לעשות כן, כאשר הועבר מנציג אחד לשני בתובעת, והאחרונה לא שעתה לדרישה לאפשר לו תשלום החוב הצבור, אלא עמדה על פירעון החוב "המלא" תולדת הביטול, קרי: החוב הצבור (חוב פעוט - שב 14.6.06 עמד על 159 ₪, ולעת הניתוק עמד בקירוב על 380 ש"ח) בצירוף החוב שנוצר מהעמדה לפירעון מיידי של יתרת השווי המלא של מכשירי הרט"ן (במנגנון עליו עמדתי לעיל) ובצירוף הוצאות גביה; כך שבמקום סכום פעוט בן כמה מאות ₪ או פחות, שלו היה ניתן זמן סביר מרגע קבלת הודעה היה בידו לשלמו וחסל, נדרש הנתבע לפתע לשלם סכום של מעל ל 2000 ₪. בנסיבות אלה יש כמובן חשיבות לשאלה האם בוטל החוזה כדין ע"י התובעת. תשובתי, ולו כמאזן ההסתברויות, הנה בשלילה. מקובלת עלי טענת התובעת שהחוב - כחוב לו זכאית התובעת עקב הפרת החוזה במידה וביטלה החוזה כדין - אותו חוב לא נסתר מבחינת דרך חישובו. לא מקובל עלי שהתובעת ביטלה כדין את החוזה. 17. בנסיבות אלה אין גם חשיבות למחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים האם מדובר בטעות של חברת האשראי, כאשר הנתבע טוען שלא נתן הוראת ביטול לכרטיס האשראי כאמצעי תשלום, ולא זו אף זו: הכרטיס הוסיף לשלם כאמצעי תשלום לרכישות שונות אף לאחר שביטלה התובעת את החוזה חד צדדית. 18. אם כן, משלא נתנה התובעת הודעת ביטול כדין, הרי משנודעה המחלוקת והנתבע טען בתוקף עוד במכתב מ 6.7.05 (יום לאחר ניתוק הקווים למכשירי הסלולאר) כי לא זכה לקבל מכתבי ביטול, היה על התובעת ליתן ארכה סבירה נוספת לקיום החוזה,היינו פירעון החוב בן 380 ₪ (לערך), משל היה המדובר בהפרה לא יסודית, כאמור בסעיפים 7(ב) ו-8 לחוק התרופות, ואולם זאת לא נעשה (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין ופיתוח בע"מ נב(1) 210, 223, ע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' קרון מה(3) 7, 14 וכן ת"א (חי') 603/05 בית אבות פסגות חיפה בע"מ נ' עירית חיפה ). כאמור בהתאם לעדותה של הגב' מורן יצחק, נשלח "מכתב אדום"- מכתב שני בגין התראה לפני ניתוק, רק ביום 05.07.06 בעוד שכבר באותו יום נותק הנתבע משירותי התובעת. גם בהנחה שאז נשלח המכתב, בכך אין כמובן משום מתן ארכה סבירה לתשלום החוב. 19. כאמור, בהתאם לגרסת הנתבע שלא נסתרה ומקובלת עלי לגופה, ניסה זה במשך הימים שלאחר ניתוק הקו לשלם את סכום החוב על פי החשבוניות ואולם נציגי התובעת לא אפשרו לו לעשות כן. בעדותו הסביר כי בשיחתו עם מחלקת הכספים, הוסבר לו לתדהמתו כי חזרה הוראת חיוב בסך 2,000 ₪. באופן טבעי, הופתע למשמע סכום זה, שכן למיטב ידיעתו ולאחר בירור עמד סך החוב בגין החודשים מאפריל שלא שולמו על סך מאות ₪ בלבד. לכן, הביע הנתבע, עוד באותה שיחה, נכונות לשלם לתובעת את סכום החוב בעבור חשבוניות השיחות, אך דרש כי ישלח אליו פירוט בגין יתרת החוב. לטענת הנתבע, אף אחד מנציגי התובעת לא ידע להסביר כיצד נוצר חוב זה ומהי דרך חישובו, אך נאמר לו כי בכל אופן בלתי אפשרי לפצל את תשלום החוב, אלא אך לשלמו במלואו או לא לשלם דבר (בשלב זה ברור שהתובעת דרשה מלוא החוב הנובע מביטול כדין של החוזה לאחר הפרתו, ולא אך החוב שהוליך לאותו ביטול אלא שהדברים לא היו נהירים לנתבע ולא הוסברו לו באופן מבורר - עמ' 14 לפרוטוקול). איני חושד בה בתובעת כי מדובר בהתנהלות מכוונת בחוסר תום לב. יותר נכון לגרוס שרוטינות העבודה הלא גמישות שלה גרמו להתנהלות לפי "שטנץ" שלא ענה על נסיבות המקרה. חבל כי לא נמצא בתובעת גורם המסוגל להסביר לנתבע בזמן אמת מבחינה צרכנית את פשר "קפיצת" החוב, ולקבל גרסתו. מעט יותר "גמישות צרכנית" היתה מוליכה לטעמי לפתרון הסכסוך בדרכי שלום. אני מקבל טענת הנתבע לפיה היה נכון לשלם עוד ביום הניתוק את סכום החוב הפעוט שהוליך לניתוק, אלא שבשלב זה כבר לא היתה נכונות לכך מצד התובעת שעברה למסלול של הפרה יסודית ו"שעטה קדימה" כאשר הנתבע אינו מבין בזמן אמת מה פשר צמיחת החוב. 20. עוד אציין כי התובעת הסתפקה בהגשת מסמכים באמצעות נציגה שאין לה ידיעה אישית בהתנהלות מול הנתבע, וכל ידיעותיה שאובות מעיון במסמכי התיק. למעשה כל מטרת עדותה אינה להעיד על הדברים מידיעה אישית אלא להגיש המסמכים ולהעיד על נהלי עבודה במידת הצורך. אכן לעתים די בעדות מעין זו בצירוף מסמכים העולים כדי רשומה מוסדית. לא כך בתיק זה. אין בתיעוד הלקוני שעורכים נציגי התובעת לשיחותיהם הנכנסות על מנת למלא חסר זה, שכן לא ניתן ללמוד מרישומים אלו דבר בצורה המניחה את הדעת (מידת הפירוט מינימליסטית). כאמור אין די ברישום מעין "הונפק מכתב התראה" על מנת להוכיח כי מכתב שכזה אכן נשלח והתקבל בידי הנתבע, לא כל שכן שאין ברישום מעין זה כדי ללמד על משך הארכה שניתנה לנתבע באותו מכתב. הבעיה כאן הנה בעיית המשקל שיש לייחס לרישומים כאלה בנסיבותינו, יותר מאשר בעיית קבילות (כאמור לא באה התנגדות מבוררת להגשת המסמכים בטענה שאינם עולים כדי רשומה מוסדית). יתרה מזאת, מסמכים אלו אף לוקים בסתירה באשר לגרסת התובעת ביחס למה שהובהר לנתבע: נספח ו' לתצהירה מצביע כי ביום 05.07.06 נותק הקו ולכן "קפץ" סכום החוב לכדי 2,500 ₪, וכן מציין כי הנתבע טען באותה שיחה כי לא קיבל שום מכתב התראה, ומנגד, בשיחה שנערכה אך יום לאחר מכן- נספח ח' לתצהיר, נכתב ע"י נציגת השירות כי סכום החוב הינו 378 ₪ וכי הנתבע הוא זה שמעוניין לנתק את הקו. גם עניין זה תומך בדברי הנתבע לגבי אי מתן הסבר קוהרנטי לפשר הנתוק וקפיצת החוב לערכים של מעל 2000 ₪. בעייתיות זו בנסיבות הנה כאמור צרכנית יותר מאשר משפטית. דיינו בקביעה כי התובעת לא רשאית היתה לבטל את החוזה עת עשתה כן, וחבה בארכה נוספת החל מה 5.7.06, עת נודע לנתבע לראשונה על הניתוק והחוב הנטען. 24. לו ניתנה לנתבע הארכה הסבירה הנוספת היה נפרע החוב הזעום שנצבר, בסכום הפחות בהרבה מהסכום ששולם לתובעת בפועל (1400 ₪), והחוזה היה ממשיך את מסלול חייו הרגיל. משלא ניתנה הארכה הסבירה הנדרשת, נמצאה התובעת עצמה מפרה החוזה באקט לא מוצדק של ניתוק. אני דוחה התביעה ומחייב התובעת בהוצאות הנתבע בסך 2000 ₪ ומע"מ. אשראיכרטיס חיוב (אשראי)