עסקינן בעניינו בתביעתו של התובע כנגד מעסיקתו עירית חיפה (להלן - העיריה או הנתבעת) להורות על ביטול השעייתו מעבודתו מיום 7.7.08 בעקבות הגשת תובענה כנגדו לבית הדין למשמעת. הרקע והשתלשלות העניינים 1. התובע עובד עירית חיפה, החל לעבוד בעיריה בתקופה הרלוונטית לענייננו בחודש אפריל 03' וביום 14.9.03 הועבר לשמש כחשב שכר במחלקת השכר בעיריה. 2. לציין, כי להשעיה נשוא דיוננו קדמו השעיות קודמות שבוטלו אך ככל שהדברים נוגעים לענייננו, הרי שביום 17.6.08 הוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, תובענה כנגד התובע לפי סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) תשל"ח-1978, הכוללת שלושה פרקים כדלקמן: האחד -עניינו באי החתמת כרטיס נוכחות בשעון הנוכחות מספר פעמים בכל חודש באופן קבוע ודיווח ידני באשר לשעות הכניסה והיציאה בלא הסבר להימנעות מהחתמת הכרטיס וכאשר לטענת המאשימה, תפקידו של הנאשם/התובע שבפנינו, אינו מצריך עבודת חוץ; השני - עניינו בקבלת תשלום מהעירייה בגין השתתפות בקצובת רכב, כאשר הרכב לא היה רשום על שם התובע או על שם בת-זוגו, למרות הצהרת התובע כי הרכב רשום על שמו. לטענת התובע הרכב היה רשום על שם אמו והוא עשה בו שימוש. השלישי - עניינו בדיווח כוזב על פרטי השכלה, כאשר התובע, בבקשתו להתקבל לעבודה אצל המשיבה, מילא ביום 20.4.03 שאלון בו ציין, כי יש לו תואר BA מאוניברסיטת חיפה וכי תאריך קבלת התעודה הינו שנת 1991 בעוד שבפועל לטענת המאשימה התובע היה זכאי לתואר בוגר באוניברסיטה, רק החל מ-5.2.08. 3. בעקבות הגשת התובענה, זומן התובע לשימוע בקשר עם הכוונה להשעותו לפי סעיף 47(ב) לחוק המשמעת, וניתנה לו האפשרות לטעון טענותיו בעל-פה במשרד מנכ"ל העירייה או לטעון טענותיו בכתב ולהגישן לסמנכ"ל משאבי אנוש. ביום 1.7.08 התקיים לתובע שימוע, ולאחר שמיעת טענות התובע החליט ראש העיר ביום 7.7.08 להשעות את התובע מעבודתו בעירייה עד לגמר ההליכים המשמעתיים בבית הדין למשמעת, מכח סמכותו לפי סעיף הוראות סעיף 47 (ב) לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963, כפי שהותאמו לצורך תחולתם על עובדי הרשויות המקומיות, בתקנות הרשויות המקומיות (משמעת והתאמת הוראות) תשל"ט-1979 (להלן - ההשעיה). 4. כנגד החלטה זו, הגיש התובע בקשה לבית הדין לביטול ההשעיה, אשר תחילה נמחקה על ידיו ולאחר מכן הוגשה בשנית ובסופו של יום נדונה בפני מותב בראשות כב' הש' ורבנר (ראה: בש"א 5921/08). במסגרת בקשה זו טען התובע (אשר היה מיוצג באותו הליך), כי אין ממש בהאשמות נגדו ומכל מקום, העבירות התיישנו והוא אינו מסוכן לעירייה או לציבור, כי היה עובד טוב וביצע עבודתו לשביעות רצון הממונים עליו וכי יש להתחשב במצבו המשפחתי, כי מנהלת המחלקה שבה עבד היתה מוסמכת לאשר לו נוכחות באופן ידני, כי אין בפני בית הדין ראייה בנוגע למה התייעץ ראש העיר עם הגזבר ומה שמע ממנו, כי השימוע לא נערך בנפש חפצה, כעולה מפרוטוקול השימוע, כי הטענות בדבר עבירות או הפרות משמעת שנטענות כלפי התובע, היו גם כלפי עובדים אחרים וכלפיהם לא פעלו בהליך של השעיה, כך שהמדובר באיפה ואיפה בעיריית חיפה, כי המנהלת של התובע, שחתמה על הכרטיסים, הועברה לתפקיד אחר וכלפי עובדים אחרים לא ננקט הליך כלשהו, כי לא נשקלה העברת התובע לתפקיד אחר, כי השעיה ללא מגבלת זמן אינה מידתית ואינה סבירה, במיוחד כשהתובענה בבית הדין למשמעת עשויה להימשך זמן רב, וכי אנשים החשודים בביצוע עבירות חמורות בהרבה מאלה, שלגביהן הוחשד התובע, אינם מושעים מעבודתם בשירות המדינה ו/או במועצות מקומיות. 5. לאחר דיון בבקשה ניתנה החלטתו המפורטת של המותב מיום 21.9.08, במסגרתה נדונו ונדחו כל טענות התובע, בסייג אחד והכל כמפורט להלן: "בענייננו לא מצאנו כי קיימים פגמים הנובעים מאי מילוי תנאים מוקדמים עובר למתן ההחלטה אולם הנמקתו של ראש העיר להחלטת ההשעיה מ- 7.7.08 אינה מתמודדת עם טיעוניו של המבקש בענין המידתיות וההפליה תוך השוואה לעובדים אחרים כפי שפורטו לעיל. יחד עם זאת המדובר בפגם הניתן לתיקון ככל שראש העיר יערוך בירור בקשר לאותן נקודות שענינן השוואה וטענת הפליה לגבי עובדים אחרים ואזי יוכל ראש העיר לנמק האם המקרים האחרים עליהם הצביע ספציפית המבקש שונים באופן מהותי, ואם לא האם כלפי אחת מבין הקובלנות/התובענות שהוגשו כלפי המבקש, אין מקום להגיש קובלנה/תובענה כלפי עובדים אחרים בנסיבות דומות, ואזי אין מקום גם לקחת בחשבון ענין זה כלפי המבקש והשאלה הינה האם יש להותיר את החלטת ההשעיה בתוקפה על בסיס חלק מהקובלנות/תובענות, ככל שאחת מהן או יותר יורדות ממאזן השיקולים. מסקנתנו הינה כי עבירות המשמעת הנטענות כלפי המבקש הינן חמורות והמדובר במספר עבירות מצטברות ולא באחת בלבד כאשר בית הדין בוחן את שיקול דעתו של המשעה מבלי לדון בשאלה האם ביצע המבקש את המיוחס לו בתובענה שהוגשה לבית הדין למשמעת, ענין שיתברר ויוכרע על ידי בית הדין למשמעת, ועל כן איננו מוצאים מקום לביטול ההשעיה בשלב זה אלא בהחזרת ענינו של המבקש לראש העיר, שהינו בעל סמכות ההשעיה, על מנת שזה ישקול פעם נוספת את ענין השעייתו של המבקש, לאחר שיבחון את הטענות המתייחסות לעובדים נוספים, ותינתן על ידו החלטה מנומקת המתייחסת גם להיבט זה של טענות המבקש ביחס לעובדים אחרים שהחתימו כרטיס באופן דומה לאופן בו החתים אותו המבקש ולא הושעו, והן ביחס לטענות המבקש כי קיימים עובדים נוספים שקיבלו אחזקת רכב מבלי להיות בעלים על הרכב. ככל שראש העיר יהיה סבור כי אין לקחת בחשבון את אחת מהטענות כלפי המבקש המעוגנת בקובלנה ובתובענה שהוגשה, מאחר וזו לא נלקחה בחשבון כסיבה להשעיה לגבי עובדים אחרים, ישקול ראש העיר האם יש ביתר הטענות כלפי המבקש, כדי להצדיק את השעייתו. על ראש העיר לשקול החלטת ההשעיה וליתן החלטתו המנומקת תוך התייחסות למפורט לעיל בתוך 45 יום מקבלת החלטה זו על ידי המשיבים (המועד שנקבע הינו בהתחשב בתקופת החגים). ככל שלא תינתן החלטה מנומקת המתייחסת להיבטים הנוספים שפורטו לעיל בתוך 45 יום, תבוטל ההשעיה". 6. בהמשך הוגשה לתיק בית הדין החלטתו של ראש העיר מיום 2.11.08 כמתחייב מהחלטת בית הדין הנ"ל, ובהחלטת כב' הש' ורבנר מיום 20.11.08 נקבע כי: "המדובר בהחלטה מנומקת על בסיס החלטתנו מ - 21.9.08" וכי העיריה פעלה בהתאם לאותה החלטה . אי לכך, נדחתה בקשתו של התובע להורות על ביטול ההשעיה עקב אי קיום החלטת בית הדין הנ"ל. לציין, כי התובע, שכאמור היה מיוצג נכון לאותה עת, לא ביקש לערער על ההחלטה מיום 21.9.08 או מיום 20.11.08 ובכך הפכו ההחלטות לחלוטות. 7. מאז שוהה התובע בהשעיה, ומשולם לו שכר מלא על ידי העיריה (לא כולל החזרי הוצאות ותוספות מיוחדות בגין ביצוע עבודה מיוחדת). על מנת שלא להלאות, לא נרחיב בתיאור מסכת ההליכים והבקשות למיניהן שהגיש התובע מאז לבית הדין בעצמו וללא ייצוג, ונסתפק באחרונה שבהן היא התובענה שבנדון, לביטול ההשעיה הנ"ל, אשר בראשית ההליכים בה טרם היה התובע מיוצג. בד בבד עם תובענה זו הגיש התובע בקשה לסעד זמני לביטול ההשעיה, אשר נדונה בפנינו ביום 25.3.10 ונדחתה (ראה: ס"ע 30235-03-10). במסגרת אותה הכרעה ובהסתמך על כתבי הטענות שנוסחו על ידי התובע עצמו , הבהרנו כי רובן ככולן של הטענות מתייחסות לטענות שנדונו לגופן בהחלטת כב' הש' ורבנר ועל כן לא מדובר בנסיבות חדשות שמצדיקות שינוי אותה החלטה. כפי שהובהר עוד אז, הנסיבה "החדשה" היחידה שעלתה לכאורה מנימוקי המבקש, עניינה בעצם חלוף העיתים מאז החלטת כב' השופטת ורבנר, וטענתו בדבר התמשכות ההליכים בעניינו בפני בית הדין למשמעת, אך לא מצאנו בכך עילה להורות במסגרת סעד זמני על ביטול ההשעיה. עם זאת הוספנו כי לא נעלם מענינו (נכון לאותה עת) שהצדדים ממתינים להכרעת בית הדין למשמעת בבקשת התובע לביטול כתב התובענה מחמת הגנה מן הצדק, אשר תגובת המשיבה לה הוגשה בחודש 9/09. הואיל ולא התבקשנו במסגרת אותה בקשה (ואף איננו מוסמכים), להורות לבית הדין למשמעת כיצד לפעול, לא ניתנה הוראה בנדון, אך טרחנו להדגיש כי: "חזקה עלינו כי ההכרעה בבקשה זו של התובע תינתן בהקדם האפשרי" והורינו כי הצדדים ידאגו להעביר העתק של החלטתנו זו לבית הדין למשמעת. לפי אשר לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, שניהם פעלו כאמור והעבירו את ההחלטה לבית הדין למשמעת. מכל מקום, במסגרת התובענה שבנדון והבקשה לסעדים זמניים, חזר התובע חזור ושנו על אותם נימוקים שנדונו בפני בית הדין במסגרת בש"א 5921/08 הנ"ל ולא הצביע על כל שינוי נסיבות מאז אותה החלטה שיהא בו כדי להצדיק דיון מחודש בבקשתו לביטול ההשעיה, למעט חלוף העיתים. 8. לקראת הדיון המוקדם שהתקיים בתיק העיקרי שבנדון, שעה התובע להמלצות בית הדין והסתייע בייצוג משפטי של באת כוחו הנוכחית, דבר שהיה בו ללא ספק כדי לייעל את בירור טענותיו ולהעמיד לדיון ולהכרעה את השאלות המשפטיות האמיתיות הטעונות הכרעה בתיק זה. וכך, במסגרת אותו דיון ובהמלצת בית הדין, הגיעו באות כח הצדדים להסכמה להעמיד להכרעתו של בית הדין את השאלה היחידה שנותרה במחלוקת נכון לאותה עת, היינו האם חלוף העיתים מאז הגשת התובענה לבית הדין למשמעת ועד לאותו מועד, הינה עילה המצדיקה כטענת התובע, את ביטול השעית התובע שבנדון. יתרה מכך, הואיל והעובדות הדרושות לצורך הכרעה במחלוקת זו שהיא בעיקרה משפטית, הינן עובדות אובייקטיביות, המתועדות במסמכים, הוסכם בין באות כח הצדדים להגיש רשימה מוסכמת של עובדות אשר על פיהן יסכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. כמו כן, ובכפוף למחלוקת בין הצדדים האם יש רלוונטיות לצורך הכרעה בתיק זה לשאלת גובה השתכרותו של התובע בתקופת ההשעיה, הוגשו לתיק בית הדין תלושי השכר של התובע לתקופה 1/06 עד 6/10, על מנת שניתן יהיה להתרשם משיעורי השתכרותו של התובע בתקופה שקדמה להשעיה ולאחריה. 9. וכך, כעולה מהודעת הצדדים מיום 22/8/10, העובדות לגביהן אין חולק בין הצדדים, הן: א. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בקשר עם התובענה המשמעתית שנדונה בפני יו"ר ההרכב עו"ד א. טנדלר: 1. ישיבת ההקראה הראשונה בתובענה המשמעתית, נקבעה ליום 30.10.2008, אלא שזו נדחתה ליום 5.1.2009, בשל בקשת התובע, מיום 29.10.08. בקשת הדחייה והחלטת בית הדין למשמעת צורפו כנספח ב' לתגובת הנתבעת מיום 23.3.2010. בקשה קודמת שהוגשה לדחיית אותו מועד הוגשה ביום 22.10.08, אלא שבפועל נדחה הדיון עקב הבקשה מיום 29.10.08. הבקשה מיום 22.10.2008 צורפה כנספח א' לתגובת הנתבעת מיום 23.3.2010. 2. אין מחלוקת, שהישיבה הנדחית, שנתקיימה ביום 5.1.2009 הינה הישיבה הראשונה והיחידה שהתקיימה בתובענה המשמעתית. פרוטוקול הדיון צורף כנספח ו' לתגובת הנתבעת מיום 23.3.2010. 3. כתבי הטענות של הצדדים בעניין הגנה מן הצדק הוגשו במועדים שקבע בית הדין למשמעת בישיבה מיום 5.1.2009. לבקשה שהוגשה על ידי התובע בחודש ינואר 2009 בעניין "הגנה מן הצדק" קדמה בקשה ל"הגנה מן הצדק" שהוגשה על ידו ביום 24.11.2008, ולגביה ניתנו שתי החלטות של בית הדין למשמעת. ראה נספחים ג'1 ג'2, ד לתגובת הנתבעת מיום 23.3.2010. בקשת התובע למינוי סנגור, מיום 30.12.2008, צורפה כנספח ה' לתגובה הנ"ל. 4. אין מחלוקת, כי ביום 11.8.2009 הוגשה על ידי התובע בקשה נוספת ל"הגנה מן הצדק". אין גם מחלוקת, כי עד לאותו מועד טרם ניתנה החלטה של בית הדין למשמעת לבקשת התובע מחודש ינואר 2009. הבקשה הנוספת מיום 11.8.2009 צורפה כנספח ט1 לתגובת העירייה מיום 23.3.2010. 5. אין מחלוקת, כי ביום 22.9.2009 ניתנה החלטת בית הדין למשמעת, המורה לעירייה להגיב לבקשה הנוספת, וכי העירייה הגיבה במועד. העתק ההחלטה מיום 22.9.2009 צורף כנספח ט2 לתגובת העירייה מיום 23.3.2010. 6. אין מחלוקת, כי עד כה לא ניתנה החלטה עניינית על ידי בית הדין למשמעת, בבקשות השונות שהגיש התובע להגנה מן הצדק. 7. אין מחלוקת, כי הצדדים פעלו בהתאם להחלטת בית דין נכבד זה מיום 25.3.2010, והעבירו את החלטתו לבית הדין למשמעת. העתקי פניות התובע לבית הדין למשמעת מצ"ב ומסומנים 1 - 3. העתק הודעת הנתבעת לבית הדין למשמעת מצ"ב ומסומנת 4. ב. התייחסות להליכים נוספים בבית הדין למשמעת שנדונו בפני אב בית הדין למשמעת, עו"ד בני יערי: 8. אין מחלוקת כי ביום 2.3.2009 הגישה העירייה בקשה להפחתת שכרו של התובע שנדונה בפני אב בית הדין (בש"מ 10/09), וכי בסופו של יום נדחתה הבקשה. העתק ההחלטה הדוחה את הבקשה מיום 5.7.2009 צורף כנספח י"א לתגובת הנתבעת מיום 23.3.2010. העתק מהחלטה נוספת בתיק זה מיום 10.5.2009 צורפה כנספח ח' לתגובת הנתבעת מיום 23.3.2010. 9. אין מחלוקת, כי ביום 22.9.2009 הגיש התובע לבית הדין למשמעת "בקשה דחופה להורות על בטלות החלטת ראש העיקר על השעיית עובד". אין מחלוקת, כי בו ביום ניתנה החלטה על ידי אב בית הדין למשמעת, ולפיה הביקורת על חוקיות השעייתו של התובע מסורה לבית הדין לעבודה. העתק הבקשה מיום 22.9.2009 והחלטת אב בית הדין מאותו מועד צורפו כנספחים י1 ו- י2 לתגובת הנתבעת מיום 23.3.2010". ודוק, נכון למועד הגשת הסיכומי הצדדים לא טענו הצדדים כי בינתיים ניתנה החלטה בבקשות התובע לביטול התובענה מחמת הגנה מן הצדק, ואף לא הוגשה כל הודעה מטעמם לאחר מועד זה לעניין קבלת אותה החלטה. עיקרי הנימוקים לביטול ההשעיה 10. לאחר שעלה בידינו להגדיר ולחדד את הפלוגתא האמיתית הטעונה הכרעה בענייננו, הוגשו סיכומיהן המפורטים של באות כח הצדדים, דבר שאיפשר לראשונה לרדת לסוף דעתו של התובע ולקיים דיון ענייני בטענותיו. 11. וכך לטענת באת כח התובע בסיכומיה, דין ההשעיה שבנדון להתבטל בשל חלוף העיתים והתמשכות ההליכים בבית הדין למשמעת, מן הטעמים הבאים בנפרד ולא כל שכן במצטבר: א. כך, לטענת ב"כ התובע בסיכומיה, בנסיבות המקרה שבנדון, קיימת סחבת בלתי סבירה ובלתי ראויה בטיפול בתובענה המשמעתית, כאשר מחדל זה מקבל משנה תוקף לאור העובדה שהתובע מושהה מתאריך 8.7.08, דבר שגורם לו עינוי דין ונזקים נפשיים וממוניים. לשיטתה, לבית הדין הסמכות לדון בתביעה ולהעתר לסעד המבוקש שכן המדובר בעינוי דין משווע המסמיך את בית הדין לבטל את ההליך המשמעתי בכללותו הליך המהווה חלק מיחסי עובד ומעביד ולהורות על השבת התובע לעבודה לאלתר . ב. התעלמות בית הדין למשמעת מהחלטת בית דין זה מיום 25.3.10 מהווה הליך מנהלי פסול. ג. השעיית התובע עד לגמר ההליך המשמעתי פוגעת בזכויות היסוד של התובע ובכלל זה בחופש העיסוק שלו ועל כן ומכח סמכותו של בית הדין לעבודה לדון ביחסי עובד ומעביד ומכח הוראות סעיף 15ג לחוק יסודות השפיטה מוסמך בית הדין להענות לסעד המבוקש. ד. בפסק דינה של כב' הנשיאה בייניש בער"מ 2474/05 ציון כהן נ' עירית רמלה , נקבע כי קיימת לקונה בחוק המשמעת ולכן לבית הדין לעבודה סמכות לדון בכל הליך והחלטה של בית הדין למשמעת שאינו סופי. ה. מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, שיקולים של עשיית צדק מצדיקים התערבותו של בית הדין בנסיבות המקרה שבנדון, בהן קיימת לקונה חקיקתית על מנת להעניק לתובע את הסעד המבוקש על ידו. ו. כמו כן מפנה ב"כ התובע בסיכומי לפסקי הדין בעניין ער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית ת"א, פד"י נד(5), עמ' 439, בג"צ 7668/07 המועצה המקומית כאבול נ' מדינת ישראל , ער"מ 3818/03 ציון יפת נ' עיריית נתניה, ופסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בבש"א 1011/10 סיגלית לחמי נ' עירית ירושלים, מהם לשיטתה עולה כי בית דין זה הוא הערכאה המוסמכת להעניק לתובע את הסעד המבוקש על ידו בנסיבות המקרה שבנדון. ז. הואיל והשעיה היא הליך קיצוני בו יש להשתמש תוך הפעלת שיקול דעת ראוי, חלוף הזמן מטה את הכף לטובת התובע לעניין ביטול ההשעייה. ח. לטענת ב"כ התובע, באנלוגיה לפסק הדין בתיק עב 6010/07 מט - נש (בש"א 5489/09) של בית הדין האזורי לעבודה בת"א, אשר קבע כי פסקי דין של בית הדין למשמעת אינם ראיה בהליך אזרחי, הרי שאין זה רלוונטי מה ייפסק או מה יוחלט בבית הדין למשמעת בעניינו של התובע ודי בחלוף הזמן כדי להפוך את ההשעיה לבלתי מידתית. ט. ראש העיריה לא פנה לבית הדין למשמעת לצורך הארכת תקופת ההשעיה ועל כן גם מטעם זה דין ההשעיה להתבטל. י. המחדל והרשלנות במקרה זה רובצים הן לפתחו של בית הדין למשמעת והן לפתחה של העיריה שלא האיצה בבית הדין למשמעת, אלא רק לאחר שהוגשה תביעה זו ועל כן גם מטעם זה על בית הדין להענות לסעד המבוקש. י"א. מכל מקום, לטענת ב"כ התובע לא קיים דו"ח מבקר הקובע כי התנהגות התובע פסולה ועל כן המדובר בהליך השעיה שננקט כלאחר יד מתוך סברה (שהתבררה כלא נכונה) לפיה ההליך המשמעתי יארך חודשים ספורים בלבד ועל כן גם מטעם זה דין ההשעיה להתבטל. משנפגע אינטרס ההסתמכות והצפיה של הצדדים כי ההליך יימשך חודשים ספורים בלבד - נוצר מצב לפיו הסחבת הדיונית כמוה כהפרת התחייבות להליך משמעתי מהיר ויעיל. י"ב. הואיל וחלפו שנתים ממועד הגשת התובענה, קיים שיהוי רב המקשה על התובע בהוכחת טענותיו ועל כן יש להענות למבוקש על ידו. עוד טוענת ב"כ התובע כי בנסיבות אלו יש תחולה לסעיף 64 לחוק המשמעת בדבר התיישנות העבירה המשמעתית. דיון והכרעה 12.בטרם נדרש לטענות התובע לגופן, ועל מנת שניתן יהיה לבוחנן כדבעי, מן הראוי להקדים ולהבהיר בכל הנוגע להליכי משמעת ברשות מקומית בכלל, לרבות בסוגית ההשעיה, כמפורט להלן. כך, בכל הנוגע למישור המשמעתי של עובדי הרשויות המקומיות, הורה המחוקק בחוק הרשויות המקומיות (משמעת) התשל"ח - 1978 (להלן-חוק המשמעת), המבוסס על הוראות חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963, כי עבירות משמעת של עובדי המדינה ושל עובדי הרשויות המקומיות, יידונו בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה ועובדי הרשויות המקומיות, לפי העניין. מכח חוקי המשמעת הנ"ל הוקמו בתי דין למשמעת של עובדי המדינה ושל עובדי הרשויות המקומיות, כאשר לענייננו, בכל הנוגע לעובדי הרשויות המקומיות, נקבע בסעיף 2 לחוק המשמעת כי תפקידם של בתי הדין למשמעת: "...לשפוט את עובדי הרשויות המקומיות על עבירות משמעת לפי חוק זה". 13. ודוק, בצד ההליך המשמעתי בבית הדין למשמעת, קיימת לראש הרשות המקומית ובהתאמה לנציב שירות המדינה לגבי עובדי המדינה, סמכות נוספת והיא סמכות ההשעיה מכח סעיף 47 לחוק המשמעת. בהפעלת סמכות זו, פועלים ראש הרשות או נציב שירות המדינה לפי העניין, במישור מערכת היחסים החוזית שבין העובד למעביד, אשר היא חיצונית לדין המשמעתי, או בלשונו של בית הדין הארצי לעבודה: "ההשעיה אינה עונש והיא אינה חלק מהבירור המשמעתי בפני בית הדין למשמעת. ההשעיה הינה חיצונית לדין המשמעתי והיא נועדה להגן על השרות מפני עובד שחרב האישום המשמעתי תלויה על צווארו" [ראה: ע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, עבודה ארצי, כרך לג (18), 50]. 14. הסמכות להשעות עובד רשות מקומית, הוקנתה לראש העיריה בחוק המשמעת אשר סעיף 20 לו מחיל את הוראות חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 בשינויים ובתיאומים, כאמור בחוק המשמעת ובתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), התשל"ט-1979. סעיף 47 לחוק המשמעת, כפי שהותאם בחוק ובתקנות קבע: "(א)עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 11 לחוק הרשויות המקומיות, רשאי ראש הרשות המקומית, בהתייעצות עם ועדה שמינתה מועצת הרשות המקומית לפי סעיף 171א(2) לפקודת העיריות, ובאין ועדה כזו בהתייעצות עם המועצה, להשעותו ממשרתו בשירות הרשות המקומית לתקופה שלא תעלה על ארבעים וחמישה ימים. ראש הרשות המקומית רשאי, על פי בקשת התובע, להאריך מפעם לפעם את תקופת ההשעיה האמורה, ובלבד שסך כל ימי ההארכה לא יעלה על ארבעים וחמישה ימים. (ב) הוגשה תובענה נגד עובד לפי סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות, רשאי ראש הרשות המקומית להשעותו או להאריך את השעייתו לפי סעיף קטן (א), לתקופה שלא תימשך מעבר לגמר הליכי הדיון בתובענה (להלן - גמר ההליכים המשמעתיים). (ג)החלה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה שלדעת ראש הרשות המקומית יש עמה קלון, רשאי ראש הרשות המקומית, לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, ובאין יועץ משפטי כאמור עם פרקליט המחוז, להשעות את העובד לתקופה שלא תימשך מעבר למועד מתן החלטה בדבר תוצאות החקירה, אולם - (1)אם הוחלט להגיש כתב אישום נגד העובד, תימשך ההשעיה לא מעבר לחמישה עשר ימים מיום גמר ההליכים בכתב האישום (להלן - גמר ההליכים הפליליים); (2)אם נסתיימו ההליכים הפליליים ותוך חמישה עשר הימים האמורים בפסקה (1) הוגשה קובלנה נגד העובד על עובדות שעלו במהלך החקירה או הדיון בבית המשפט - תימשך ההשעיה לא מעבר לגמר ההליכים המשמעתיים. (ד)ראש רשות מקומית לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לענין ההשעיה לפני ראש הרשות המקומית או לפני מי שהוא הסמיך לכך דרך קבע או לענין פלוני. (ה)היה העובד מועסק במספר משרות בשירות הרשות המקומית, רשאי ראש הרשות המקומית להשעותו כאמור בכולן או בחלק מהן. (ו)בכל מקום שראש רשות מקומית רשאי להשעות עובד לפי סעיף זה, רשאי הוא, במקום להשעותו, להעבירו זמנית לעבודה אחרת במשרה שאחת מדרגותיה אינה נמוכה מדרגת משרתו של העובד, ובלבד שדרגת העובד במשרה שאליה הוא מועבר לא תהיה נמוכה מדרגתו ערב העברתו, או, בהסכמת העובד, לעבודה במשרה שדרגתה נמוכה מדרגת משרתו. העברה זמנית כאמור לא תימשך מעבר לתקופה שבה מותרת השעייתו של עובד לפי סעיף זה. (ז)לענין סעיף זה רואים הליך כנגמר לאחר שאין עוד ערעור עליו." לציין, כי בינתיים, ובעקבות תיקון חוק שירות המדינה משמעת תוקן אף חוק הרשויות המקומיות משמעת, בכל הנוגע לסמכות ראש הרשות ובית הדין למשמעת להשעות עובד שהחלה נגדו חקירה פלילית, או שהוגש נגדו כתב אישום כאמור בסעיף קטן ג' לעיל (ראה: חוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון מס' 4), התשס"ה-2004), ובמקומו הוחלו ההוראות שלהלן: "(א)החלה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד רשות מקומית, בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי להמשיך לשמש בתפקידו, רשאי ראש הרשות המקומית, לאחר שהתייעץ עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, להשעות את העובד לתקופה שלא תעלה על 45 ימים; בית הדין רשאי להורות על הארכת תקופת ההשעיה, לפי בקשת ראש הרשות המקומית, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים. (ב)הוגש כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, רשאי בית הדין, לבקשת ראש הרשות המקומית, להורות על השעיית העובד, אם נוכח בית הדין כי בנסיבות הענין מדובר באישום בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין העובד ראוי להמשיך לשמש בתפקידו; השעיה כאמור תימשך לא מעבר לחמישה עשר ימים מיום גמר ההליכים בכתב האישום, ואולם אם הוגשה קובלנה נגד העובד על עובדות שעלו במהלך החקירה הפלילית או הדיון בבית המשפט בתוך חמישה עשר הימים האמורים, תימשך ההשעיה לא מעבר לגמר ההליכים המשמעתיים; (ג) (1)הוגש כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, אשר במסגרת עבודתו אחראי על קטין או חסר ישע, בחשד לביצוע עבירת מין או אלימות חמורה בקטין או בחסר ישע אשר עליו הוא אחראי או היה אחראי במסגרת עבודתו, יודיע ראש הרשות המקומית על כך לבית הדין למשמעת מיד לאחר שנודע לו הדבר; (2)בית הדין למשמעת יקיים דיון במעמד הצדדים בעניין השעיית העובד, בהקדם האפשרי לאחר שקיבל את הודעת ראש הרשות המקומית כאמור בפסקת משנה (1) או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו; (3)מצא בית הדין למשמעת שהוגש כתב אישום כאמור בפסקת משנה (1), יורה על השעיית העובד לתקופה כאמור בפסקת משנה (ב) סיפה, אלא אם כן שוכנע כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים שלא להשעותו ובכללם האפשרות להעבירו לעבודה אחרת כאמור בסעיף 47(ד) לחוק המשמעת, וכי לא ייגרם נזק לקטין או לחסר ישע שעליו הוא אחראי במסגרת עבודתו, לרבות במסגרת עבודה אחרת שאליה הועבר, בשל אי-השעייתו, והכל לאחר שנתן לעובד הזדמנות להביא לפניו את טענותיו; (4)אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מהסמכות להשעות עובד לפי פסקת משנה (1)(א), או לפי סעיף 48 לחוק המשמעת; (5)בפסקת משנה זו, "אחראי על קטין או חסר ישע", "חסר ישע" ו"עבירת מין או אלימות חמורה" - כהגדרתם בסעיף 47(א1)(5) לחוק המשמעת; (2)בבקשות לפי פסקה (1) ידון אחד מאלה: אב בית הדין, ממלא מקומו, או חבר בית הדין הכשיר להתמנות שופט בית משפט שלום שאב בית הדין הסמיכו לכך; (3)עובד שהושעה לפי הוראות פסקה (1), רשאי לפנות לבית הדין למשמעת בתום שישה חודשים מיום מתן ההחלטה על השעייתו בבקשה להפסיק את ההשעיה; החליט בית הדין לדחות את הבקשה רשאי העובד לפנות כאמור אחת לתשעה חודשים החל ממועד דחיית הבקשה, אך אם לא התגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות". 15. הינה כי כן, סמכותו של ראש העיריה להשעות עובד, מתייחסת למספר אירועים שונים, כדלקמן: א-השעיה של עובד שהוגשה עליו קובלנה, בלבד - לעניין זה מוסמך ראש העיריה להשעות את העובד, בהתייעצות עם ועדה שמינתה מועצת הרשות המקומית/המועצה, אך זאת לתקופה שלא תעלה על ארבעים וחמישה ימים. ודוק, לבקשת תובע הרשות, רשאי, ראש הרשות להאריך מפעם לפעם את תקופת ההשעיה האמורה, אך זאת עד לתקופה מירבית של ארבעים וחמישה ימים נוספים. ב-השעיה של עובד שכבר הוגשה כנגדו תובענה לבית הדין למשמעת - לעניין זה מוסמך ראש הרשות הרשות להשעות את העובד, או אף להאריך את השעייתו לפי סעיף קטן (א) (אם בינתיים הוגשה תובענה לבית הדין למשמעת), וזאת לתקופה שלא תימשך מעבר לגמר הליכי הדיון בתובענה (להלן - גמר ההליכים המשמעתיים), כאשר על פי סעיף קטן (ז) רואים הליך כנגמר לאחר שאין עוד ערעור עליו. ג- השעיה של עובד שהחלה כנגדו חקירה פלילית - לעניין זה מוסמך ראש הרשות להשעות את העובד, כפוף לכך שמדובר בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי להמשיך לשמש בתפקידו, ולאחר שהתייעץ עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, אך זאת לתקופה שלא תעלה על 45 ימים. ודוק, לאחר תום אותה השעיה, עוברת הסמכות להורות על הארכת תקופת ההשעיה, לבית הדין למשמעת, לפי בקשת ראש הרשות המקומית, וזאת לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים. יחד עם זאת, מן הראוי לציין, כי בניגוד למצב ששרר לפני התיקון האחרון לחוק המשמעת, בנסיבות בהן הוגש לבית משפט כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, הופקעה סמכות ההשעיה מראש הרשות בכלל והועברה לבית הדין למשמעת בלבד, אשר רשאי, לבקשת ראש הרשות המקומית, להורות על השעיית העובד, אם נוכח כי בנסיבות הענין מדובר באישום בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין העובד ראוי להמשיך לשמש בתפקידו, ואף זאת למשך תקופה שלא מעבר לחמישה עשר ימים מיום גמר ההליכים בכתב האישום, כאשר מנגד, שמורה לעובד הזכות לבקש מבית הדין למשמעת את הביטול ההשעיה לרבות הזכות לפנות לבית הדין למשמעת לביטול ההשעייה, אחת לתשעה חודשים החל ממועד דחיית הבקשה, ככל שבקשתו נדחתה. 16. בענייננו, לא מדובר בהשעיה לאחר הגשת קובלנה בלבד, או בעקבות חקירה פלילית או הגשת כתב אישום פלילי, כי אם בהשעיה בעקבות הגשת קובלנה לבית הדין למשמעת, לפי סעיף 47(ב), ואשר על פיה מוסמך ראש הרשות להשעות את העובד, לתקופה שלא תימשך מעבר לגמר הליכי הדיון בתובענה המשמעתית, כפי שנקבע אף בענייננו. ובאשר למאפיין את ההליך המשמעתי בשונה מן ההליך הפלילי ככלל, נפסק עוד בבג"צ 13/57, יעקב צמוקין נ' ביה"ד המשמעתי לעובדי המדינה ואח', פ"ד י"א, 856, 861, כי: "התביעה הפלילית נועדה לקבוע אם הנאשם עבר על החוק, ואם הוא ראוי כי יטילו עליו את העונש הקבוע בחוק, ואילו הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה'עבריין', כי אם לקבוע, בראש ובראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחרת: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכליתו ענישה, כי אם הגנה". (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.) ובאשר להשעיה בהקשר להליכים משמעתיים, נפסק: "ההשעיה אינה עונש והיא אינה חלק מהבירור המשמעתי בפני בית הדין למשמעת. ההשעיה הינה חיצונית לדין המשמעתי והיא נועדה להגן על השרות מפני עובד שחרב האישום המשמעתי תלויה על צווארו. ההשעיה נועדה לנתק, זמנית, את העובד מתפקידו השוטף ובכך להגן על סביבת העבודה שלו. ההשעיה נועדה גם לשמור על שמו הטוב של השרות ועל אמון הציבור במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה (דב"ע לג/32-3 דוד יכין- מדינת ישראל, פד"ע ד' 428; בג"צ 2899/91 מדינת ישראל- ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד מה' (5) 335; דב"ע נא/23-4 מועצת פועלי ירושלים ואח'- מדינת ישראל, פד"ע כג' 158)." [ראה: ע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון,]. באשר לתכלית הליך ההשעיה נפסק בדב"ע נא/23-4 מועצת פועלי ירושלים ואח' - מדינת ישראל, פד"ע כג 158 תוך הסתמכות על דב"ע לג/32-3 דוד יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד 428, כדלקמן: "השיקול העיקרי לעניין הפעלת הסמכות לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), הוא טובת הציבור והשירות מצד אחד, ומניעת שרירות ופגיעה בעובד שבו מדובר, מעבר למתחייב להשגת מטרת ההשעיה - מצד שני" (דב"ע לג/3-32 דוד יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד 428, 433)". 17. הנה כי כן, מטרת ההשעיה מכח סעיף 47 לחוק המשמעת, אינה עונשית כלל ועיקר, אלא הגנתית במובן זה שמטרתה להגן על הציבור ועל מקום העבודה והמשמעת בשירות הציבורי. מטיבו של הליך ההשעיה שהוא אינו מתקיים בחלל ריק, אלא שתכליתו לאזן בין האינטרס הציבורי של הגנה על אימון הציבור במערכת והגנה על המשמעת מחד לבין האינטרס של העובד, שטרם הוכחה אשמתו, על רקע נסיבותיו המסוימות של כל מקרה ומקרה, כפי שסיכם בית הדין הארצי את האינטרסים המנוגדים המונחים על הכף, בעניין ע"ע 151/05 חיים טולדנו - עירית נצרת עילית ([], פסה"ד מיום 26/2/07) (להלן - פרשת טולדנו): "השעיית עובד מתפקידו מצמיחה שתי מערכות אינטרסים העומדות זו כנגד זו: מחד גיסא, נועד הליך ההשעיה לשרת את האינטרס הציבורי ואת האינטרס של מקום העבודה, לשמור על שמם הטוב, ועל אמון הציבור "במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה". מאידך גיסא, ניצב האינטרס הלגיטימי של העובד להסיר מעליו רבב שדבק בו בעקבות ההשעיה, להגן על כבודו, על שמו הטוב, על המוניטין ועל מעמדו במקום העבודה". 18. נקדים אחרית דבר לראשיתו ונבהיר כבר בפתח דיוננו זה, כי אין ולא היה חולק חולק, אף לשיטת ב"כ העיריה, כי בית הדין לעבודה הוא הגורם המוסמך להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת ראש הרשות להשעות עובד לפי סעיף 47 (ב) לחוק המשמעת וכך אמנם נעשה עת פנה התובע בסמוך לאחר קבלת החלטת ראש העיריה לבית דין זה בבש"א 5921/08 בבקשה להורות על ביטול ההשעיה מחמת הפגמים שנפלו בה לטענתו. לא זו אף זו, בהשעיה לפי סעיף 47(ב), גם לאחר תחילת ההליכים בפני בית הדין למשמעת, הסמכות לדון באותה השעיה מסורה לבית דין ולא לבית הדין המשמעת. ואמנם בית דין זה (במותב בראשות כב' הש' ורבנר), אכן בחן באותו מועד את החלטת ההשעיה (לרבות טענת התובע כי הליכי המשמעת עשויים להמשך זמן ממושך) ומצא בסופו של יום כי החלטת ההשעיה (שכאמור היתה השעיה עד לאחר גמר ההליכים המשמעתיים), ניתנה כדין. לא למותר לציין, כי צדק בית הדין למשמעת בהחלטתו מיום 22.9.09 לפיה אינו מוסמך לדון בביטול השעיה שבוצעה מכח סעיף זה לחוק המשמעת והפנה את התובע לבית דין זה. כעת נדרשים אנו לשוב ולבחון את החלטת ההשעיה, והפעם בדיעבד ולנוכח חלוף העיתים מאז מתן החלטת בית הדין בבש"א 5921/08 הנ"ל, ולשקול האם הנסיבה שהתבררה בינתיים - היינו חלוף העיתים בשל התמשכות ההליכים בבית הדין למשמעת - מצדיקים את ביטול החלטת ההשעיה נכון למועד זה. זאת ועוד, על מנת לחדד את השאלה ששנויה במחלוקת בין הצדדים, מן הראוי להבהיר בכל הנוגע למשך הזמן הכרונולוגי שחלף, כי ממועד הגשת התובענה לבית הדין המשמעתי (26.6.08) ועד למועד הגשת התביעה שבנדון (17.3.10) חלפו שנה ותשעה חודשים ועד למועד זה שנתיים וחמישה חודשים. בהינתן כי לאור הוראות סעיף 47(ב) ו-47(ז) לחוק המשמעת, הסמיך המחוקק את ראש הרשות להשעות עובד עד לאחר גמר ההליך המשמעתי שאין עוד ערעור עליו, הרי שעל פניו, פרק זמן של כשנתיים וחצי אינו בגדר פרק זמן לא סביר לסיום ההליכים המשמעתיים וסיום הדיון בערעור על תוצאתם. במילים אחרות, הבעיה בענייננו אינה נעוצה בעצם חלוף הזמן האובייקטיבי ממועד ההשעיה עד למועד זה שהוא ללא ספק סביר בגדר זמן סביר אותו ניתן היה לצפות במועד ההשעיה כזמן לסיום ההליכים, אלא בכך שעד למועד זה, למעשה לא הוחל בדיון לגופה של התובענה בפני בית הדין למשמעת, תוך שכל צד תולה את האשם לכך במשנהו. 19. אי לכך, נפנה להלן לבחון האם התקיימו במקרה זה הטעמים המצדיקים הענות לסעד המבוקש על ידי התובע, היינו ביטול ההשעיה. לעניין זה, נקדים ונבהיר כי אין בטענות ב"כ כמפורט בסעיפים קטנים 11(ח) - 11(יב) לעיל, כדי לסייע בענייננו, והכל כמפורט להלן. כך, ובכל הנוגע לטענה כי באנלוגיה לפסק הדין בתיק עב 6010/07 (בש"א 5489/09) של בית הדין האזורי לעבודה בת"א, אשר קבע כי פסקי דין של בית הדין למשמעת אינם ראיה בהליך אזרחי, אין זה רלוונטי מה ייפסק או מה יוחלט בבית הדין למשמעת בעניינו של התובע ודי בחלוף הזמן כדי להפוך את ההשעיה לבלתי מידתית, הרי שאין באותה קביעה שהיא נכונה לכשעצמה והיתה רלוונטית במישור הראייתי, אילו התנהל הליך אזרחי מקביל באותן טענות, כדי להבויל למסקנה שמבקשת ב"כ התובע להסיק לענייננו. כך, בכל הנוגע לטענה כי ראש העיריה לא פנה לבית הדין למשמעת לצורך הארכת תקופת ההשעיה ועל כן גם מטעם זה דין ההשעיה להתבטל - הרי כפי שבואר לעיל בהרחבה, הארכת תקופת ההשעיה ע"י בית הדין למשמעת, רלוונטית אך לנסיבות של השעית עובד בשל חקירה פלילית ולא להשעיה לפי סעיף 47(ב) נשוא דיוננו בה מסורה לראש הרשות הסמכות להשעות את העובד עד לגמר ההליכים בפני בית הדין למשמעת ולא נדרשת כל הארכה לעניין זה. אי לכך, אין בטענה זו כדי להועיל לתובע. לטענה כי בהעדר דו"ח מבקר הקובע כי התנהגות התובע פסולה, יש להסיק כי מדובר בהליך השעיה שננקט כלאחר יד - הרי ששאלת אשמתו או חפותו של התובע בעבירות המשמעתיות המיוחסות לו, תידון ותוכרע על ידי בית הדין למשמעת. כפי שבואר לעיל, ההשעיה לא נועדה לחרוץ את דינו של המושעה והיא אף איננה בגדר עונש או חלק מן הבירור המשמעתי בפני בית הדין למשמעת, כי אם חיצונית להליך ועניינה בהגנת השרות הציבורי מפני עובד שחרב האישום המשמעתי תלויה על צווארו. משכך, ברי כי אין כל דרישה להוכחת אשם בשלב זה של ההשעיה ואין כל יסוד לדרישה לקיומו של דו"ח מבקר בעניינן התנהלות התובע, כתנאי להשעיה. באשר לטענה בדבר סברה או צפיה הדדית לכך שההליך המשמעתי יסתיים בתוך חודשים ספורים, בלבד - לא מצאנו כל סימוכין לקיומה של צפיה או אף סברה הדדית לכך, וכמבואר לעיל אם ציפה התובע כי ההליך המשמעתי יסתיים לרבות בהליך ערעור בתוך חודשים ספורים, ספק אם בנסיבות רגילות, המדובר בצפיה סבירה. כפעל יוצא מכך, אף אין בידינו לשעות לטענות התובע בכל הנוגע לפגיעה בצפיה הדדית כביכול, זו. באשר לטענה כי חלוף העיתים גרם לשיהוי שיקשה על התובע בהוכחת טענותיו - הרי שטענה זו עניינה בהליך המשמעתי גופו ומקומה, אם בכלל, בפני בית הדין למשמעת. בטענה זו אין כדי להצדיק את ביטול ההשעיה בנסיבות בהן ההליך המשמעתי תלוי ועומד בפני בית הדין למשמעת. ובאשר לטענה כי לנוכח חלוף העיתים, חל על עניינו של התובע סעיף 64 לחוק המשמעת בדבר התיישנות העבירה המשמעתית - הרי שגם טענה זו מקומה, אם בכלל, בפני בית הדין למשמעת הדן בתובענה, ובכל מקרה, גם לגופם של דברים אין בטענה כדי לסייע לתובע, שכן סעיף 64 לחוק המשמעת עניינו בתקופת ההתיישנות שעד להגשת קובלנה או תלונה לפי סעיף 22 לחוק, ואינו רלוונטי למועדים שלאחר הגשת התובענה לבית הדין למשמעת. באשר לטענה כי המחדל והרשלנות במקרה זה רובצים הן פלתחו של בית הדין למשמעת והן לפתחה של העיריה שלא האיצה בבית הדין למשמעת לקדם את ההליכים, כעילה לביטול בדיעבד של החלטת ההשעיה - הרי שמבלי להביע דעה בשלב זה לגבי התנהלות בית הדין למשמעת, ברי כי בכל הנוגע להתנהלות העיריה, אין זה בשליטתה של העיריה לנהל את ההליכים בפני בית הדין למשמעת, מה גם שאף לשיטת התובע עצמו העיריה פנתה לבית הדין למשמעת על מנת לקדם את הליכי המשמעת, ועל כן אין בידינו לקבל את טענת התובע המייחסת לעיריה רשלנות, ובכל מקרה אין בידינו לשעות לטענת התובע לפיה אי האצה בבית הדין למשמעת יכולה להוות בדיעבד טעם לביטול החלטת השעיה שניתנה כדין. 20. באשר לטענות ב"כ התובע לפיהן לאור ההלכה כפי שנפסקה ע"י כב' הנשיאה בייניש בער"מ 2474/05 ציון כהן נ' עירית רמלה (מיום 15.5.05), בדבר קיומה של לקונה בחוק המשמעת, יש לקבוע כי לבית דין זה סמכות לדון בכל הליך והחלטה של בית הדין למשמעת שאינם סופיים, מן הראוי להעמיד דברים על דיוקם כמפורט להלן. באותו מקרה הושעה העורר מעבודתו ביום 28.7.04 ע"י ראש העיריה בעקבות הגשת כתב אישום כנגדו, לפי סמכותו של ראש העיריה לפי סעיף 47(ג)(1) לחוק המשמעת כנוסחו נכון לאותו מועד. בינתיים כאמור תוקן החוק (ראה: חוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון מס' 4), התשס"ה-2004) ועל פיו כאמור הועברה סמכות ההשעיה, בנסיבות בהן הוגש לבית משפט כתב אישום נגד עובד רשות מקומית, לבית הדין למשמעת. בהתאם לחוק המתוקן הגישה המשיבה בקשה לבית הדין למשמעת להאריך את השעיית העורר ובית הדין למשמעת נעתר לבקשה מכח סמכותו לפי סעיף 20 (ב) לחוק המתוקן. עפ"י סעיף 24(א) לחוק המשמעת בנוסחו דאז, נקבע כי פסק דין של בית הדין ניתן לערעור לפני שופט של בית המשפט העליון (כיום הסמכות היא לשופט בית משפט מחוזי). אי לכך, פנה העורר באותו מקרה לבית המשפט העליון, בערעור על החלטת ההשעיה של בית הדין למשמעת. כב' הנשיאה דחתה את הערעור על הסף, מבלי להביע דעה לגופו, לאחר שמצאה כי בית המשפט העליון אינו הערכאה המוסמכת לדון בערעור על החלטת בית הדין למשמעת הנ"ל, וקבע: "לאחר שבחנתי את החלטת ההשעיה נשוא הערעור, ועל אף שהמשיבה לא העלתה בתגובתה סוגיה זו, הגעתי לידי מסקנה כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בערעור. השעיית עובד על פי סעיף 20 לחוק המשמעת הנה סעד ביניים בלבד, המשמש להרחקת עובד הרשות המקומית ממקום עבודתו עד שיתברר עניינו (ראו והשוו: ער"מ 3818/03 ציון יפת נ' עיריית נתניה, פ"ד נח(1) 952, 959). לפיכך, החלטה זו אינה ניתנת לערעור בפני שופט של בית משפט זה. זאת, מאחר שזכות הערעור בפני שופט של בית המשפט העליון, לפי סעיף 24(א) לחוק המשמעת, חלה רק על פסקי דין סופיים של בית הדין (ראו והשוו: ער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(5) 439, 445 - 446, להלן: עניין זינגר). בהחלטת ההשעיה לא ניתן לראות פסק דין סופי כאמור, ועל כן היא אינה מקימה זכות ערעור בפני שופט של בית משפט זה. בנסיבות אלה, דין הערעור להידחות על הסף, מבלי שאנקוט עמדה לגופה של ההחלטה, ועל בא-כוח המערער להגישו לבית המשפט או לבית הדין המוסמך. בא-כוח המערער צפה אפשרות זו וביקש כי באם ייקבע שהסמכות לדון בערעור אינה נתונה לבית משפט זה, יועבר הערעור לבית המשפט או לבית הדין המוסמך. איני רואה מקום להיעתר לבקשה. העברת העניין על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, העשוי להימנע מהעברה אם היא עלולה להקשות על ניהול ההליך או להכביד באופן אחר (ראו: עניין זינגר הנ"ל, עמ' 450). לנוכח זאת, אין מקום להעביר את הערעור כפי שהוא לבית משפט או לבית דין אחר. לסיום אין לי אלא להעיר כי מן הראוי כי הנושא של הסמכות להפעלת ביקורת שיפוטית על השעיית עובדים, על כל הכרוך בכך, ימצא ביטויו בהוראת חוק מפורשת". הנה כי כן, "הלקונה" בה מדובר מתייחסת לערכאה המוסמכת לדון בתקיפת החלטה של בית הדין למשמעת להשעות עובד שהוגש עליו כתב אישום מכח סעיף 20(ב) לחוק המשמעת המתוקן, ואין לה דבר וחצי דבר עם השעיית עובד ע"י ראש הרשות לפי סעיף 47 (ב) לחוק המשמעת נשוא דיוננו, השעיה אשר כמבואר לעיל בפתח דיוננו, אין חולק כי הסמכות לבחון את תוקפה מסורה לבית הדין לעבודה. יתרה מכך, עיון בהחלטת הנשיאה מעלה כי אף הנשיאה נמנעה מלהביע דעה באשר לערכאה המוסמכת לדון בתקיפת החלטה של בית הדין למשמעת להשעות עובד לפי סעיף 20(ב) לחוק המשמעת המתוקן. מכאן ועד למסקנה כי לאור קביעה זו מוסמך בית הדין לעבודה לדון בכל הליך וכל החלטה של בית הדין למשמעת שאינם סופיים, רחוקה הדרך, בפרט ובמיוחד כך שעה שממילא בענייננו המדובר בהשעיה אשר גם על פי חוק המשמעת המתוקן מסורה לסמכותו של ראש העיר ואין חולק כי הסמכות לבקר את תוקפה (במובחן מזכות ערעור עליה) הוקנתה לבית דין זה. באשר לאסמכתאות הנוספת אליהן הפנתה ב"כ התובע לעניין זה, הרי שבער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית ת"א, פד"י נד(5), עמ' 439, נדון ערעורו של המערער שם על החלטת אב בית-הדין למשמעת לפי סעיף 49(א) לחוק המשמעת בעניין שכרו של המושעה בתקופת ההשעיה. בית המשפט העליון קבע כי הואיל ומדובר בערעור על החלטה של בית הדין למשמעת שאינה מסיימת את הדיון, אין זכות ערעור עליה לבית המשפט העליון. עם זאת קבע בית המשפט העליון כי אותה החלטה, נתונה לפיקוח מנהלי ועל כן ניתן לתקוף אותה, בנסיבות מיוחדות שנקבעו בפסק הדין, במישור המנהלי (במובחן מהגשת ערעור עליה). עוד קבע בית המשפט העליון כי הואיל ועסקינן בשאלות המתעוררות במסגרת דיון על גובה משכורתו של העובד בתקופת השעיה, הרי שאלו משתייכות מבחינת מהות העניין ואופי הדיון, לתחום העיסוק הרגיל של בית-הדין לעבודה, כך שבית-הדין לעבודה הוא הערכאה הנכונה לדון בתקיפה מנהלית של אותה החלטה. כך, גם בבג"צ 7668/07 המועצה המקומית כאבול נ' מדינת ישראל (פסה"ד מיום 19.3.09), נדונה עתירה שהגישה המועצה המקומית כאבול לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ כנגד החלטת בית הדין למשמעת שלא לשוב ולהאריך את השעייתו של המערער מפאת פתיחת חקירה פלילית, מכח סמכותו לפי סעיף 20 (א) לפי חוק המשמעת המתוקן. לציין, כי באותו מקרה התעכבה משטרת ישראל במתן החלטה בעניין החקירה במשך תקופה ממושכת. באותו מקרה נמנע בית המשפט העליון מלהביע דעה לגבי הערכאה המוסמכת לדון בתקיפת החלטה זו של בית הדין למשמעת, אך ציין כי לגופם של דברים אינו רואה מקום להתערב באותה החלטה. בער"מ 3818/03 ציון יפת נ' עיריית נתניה, פ"ד נח(1), עמ' 912 נדון ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת במסגרתו הוטל על המערער עונש פיטורים. באותו מקרה טען בא-כוח המערער כי המערער הושעה כבר על-ידי העיריה למשך שבועיים ולפיכך פיטוריו מהווים ענישה נוספת בגין אותה עבירה, באבחנו בין הליל השעיה ע"י ראש הרשות לבין העונש שהוטל על המערער במסגרת פסק הדין של בית הדין למשמעת. באבחנו בין עונש נגזר בפני במסגרת ההליך המשמעתי בבית הדין למשמעת לבין השעיה לפי סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות, דחה בית המשפט העליון טענה זו מכל וכל. ודוק, בהמשך ובהסתמך על פסקי הדין הנ"ל ניתנה ביום 21.1.01 החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בבש"א 1011/10 סיגלית לחמי נ' עירית ירושלים אשר אף אליה הפנתה ב"כ התובע בסיכומיה, לפיה נקבע כי בית הדין לעבודה הוא הערכאה המוסמכת לדון בתקיפת החלטתו של בית הדין למשמעת על השעית העובדת מכח סמכותו לפי סעיף 20(א) לחוק המשמעת. 21. הנה כי כן ולאור כל המבואר לעיל, ברי כי אין באסמכתאות אליהן הפנתה ב"כ התובע כדי לסייע בענייננו, ואם תמצי לומר הן אף אינן דרושות לנו, שכן בענייננו המדובר בהשעיה ע"י ראש הרשות לפי לפי סעיף 47 (ב) לחוק המשמעת שהיא חיצונית להליך המשמעתי ולגביה לא קיימת כל לקונה חקיקית, וכלל לא מתעוררת לגביה שאלת הערכאה המוסמכת לדון בתוקפה. משכך הם פני הדברים אף אין בידינו לשעות לטענת ב"כ התובע לפיה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין, שיקולים של עשיית צדק מצדיקים התערבותו של בית הדין בנסיבות המקרה שבנדון, בהן קיימת לקונה חקיקתית, על מנת להעניק לתובע את הסעד המבוקש על ידו. כאמור בית הדין הוא בעל הסמכות לדון בתקיפת החלטת ההשעיה שבוצעה על ידי ראש הרשות, לעניין אין אין שום לקונה הדורשת התערבות משיקולי צדק, והחלטת ראש הרשות להשעות עובד נתונה לפיקוחו של בית הדין ב"דלת הראשית". עם זאת וככל שמבוקש ללמוד מאותן אסמכתאות כי קיימת לצדדים זכות ערעור על כל החלטות הביניים של בית הדין למשמעת (בענייננו אי החלטות) לבית הדין לעבודה, או כי בית הדין לעבודה מוסמך להורות לבית הדין למשמעת כיצד לנהל את ההליכים בפניו, לא כל שכן לפסוק במקומו בתובענה המונחת בפניו - הרי שאין כל יסוד לסברה זו, לא באסמכתאות הנ"ל ולא בכלל. למעלה מן הצריך יוער כי הלכה למעשה אף איננו נדרשים לשאלה זו בתיק זה, שכן התובע לא עתר במסגרת תביעתו שבנדון לכך שנורה לבית הדין למשמעת לקדם את ההליכים בעניינו או כי נורה לבית הדין למשמעת כיצד להתנהל. עתירתו של התובע היתה ונותרה כאמור, להורות על ביטול ההשעיה שהשעה אותו ראש העיריה מכח סעיף 47(ב) לחוק המשמעת בשל אי התקדמות ההליכים בבית הדין למשמעת. 22. הנה כי כן, משדחינו חלק ניכר מנימוקי ב"כ התובע בסיכומיה שבנדון והאסמכתאות אליהן הפנתה, נותרה לפתחנו אותה שאלה שהצגנו בפתח דיוננו (ואשר מבחינת הסמכות אין חולק כי בית הדין הוא הערכאה המוסמכת לדון בה), היינו האם יש מקום לבטל השעיה לפי סעיף 47(ב) עד גמר ההליכים המשמעתיים כהגדרתם בחוק, אשר במועד נתינתה נמצאה מידתית וסבירה, מן הטעם שכחלוף מעל שנתיים טרם הוחל בדיון לגופה של התובענה (שביסוד התובענה) בפני בית הדין למשמעת. 23. וכך, ובכל הנוגע לעיכוב בבירור התובענה, הרי שמתוך אשר לא היה במחלוקת בין הצדדים, ישיבת ההקראה בתיק שנועדה לחודש 10/08 נדחתה פעמיים לבקשת התובע עד שהתקיימה בסופו של דבר ביום 5/1/09 כאשר במסגרת ישיבה זו, אמורים היו הצדדים להשלים טיעוניהם בעל פה בסוגית ביטול התובענה מחמת הגנה מן הצדק, אלא שב"כ התובע שמונה לו בינתיים ביקש ארכה על מנת ללמוד את החומר. לציין, כי בשלב זה הן בית הדין למשמעת והן התובע בהליך מטעם הנתבעת התריעו על הסחבת מצד התובע בקידום ההליכים, ואולם הותר לתובע להגיש בקשה מפורטת בכתב. בהמשך לכך הגיש התובע בקשה מקדמית נוספת בכתב מיום 11/8/09 לביטול התובענה מחמת הגנה מן הצדק. על פי החלטת בית הדין למשמעת מיום 22/9/10 נקבע כי הנתבעת תגיב על הבקשה בתוך 14 ימים מאותו מועד, ואין חולק בין הצדדים כי תגובת הנתבעת הוגשה בתוך אותו מועד. ודוק, בין לבין אף נדונה בקשת העיריה לבית הדין למשמעת להורות על הפחתת שכרו של התובע בתקופת ההשעיה, בקשה שנדחתה בהחלטתו של בית הדין למשמעת מיום 5/7/09. מכל מקום, כעולה מסיכומי הצדדים בתיק שבנדון, עד למועד הגשתם לא ניתנה החלטה בבקשתו המקדמית של התובע לביטול התובענה או החלטה אחרת בנדון, וכאמור אף לא נמסר לנו כי מאז הגשת הסיכומים ניתנה החלטה כאמור. 24. ובכל הנוגע ל"אשם" בעיכוב בירור התובענה בפני בית הדין למשמעת, הרי שכמבואר לעיל דחינו את טענות התובע כאילו "אשם" זה רובץ לפתחה של העיריה. מנגד, כעולה מן ההליכים בפני בית הדין למשמעת לגביהם לא היה חולק בין הצדדים, מסתמנת תמונה לפיה למצער עד לחודש 8/09 היה זה התובע שגרם להתמשכות ההליכים בבירור התובענה בפני בית הדין למשמעת, ועל כך, אין לו להלין אלא על עצמו. אלא מאי, שלאחר מועד זה מתברר כי למרות שטענות הצדדים בבקשת התובע לביטול התובענה הונחו בפני בית הדין למשמעת זה מכבר, במשך כשנה טרם ניתנה החלטה באותה בקשה, באופן שאינו מאפשר להתחיל בהליכים, אם תדחה הבקשה. יתרה מכך, גם לאחר שהמציאו הצדדים לדבריהם לבית הדין למשמעת את החלטתנו מחודש 3/10 לא ניתנה החלטה בבקשה ולא נמסר מועד צפוי לנתינתה. כפי שציינו לעיל, אין זה מסמכותנו להורות לבית הדין למשמעת כיצד לנהל את ההליכים בפניו ואף לא נתבקשנו להורות לו כאמור, ועל כן לא נתיימר להביע דעה באשר לדרך בה עליו לנהוג. יחד עם זאת, מבחינה אובייקטיבית (שהיא הרלוונטית לצורך הכרעה בהליך שבפנינו), פרק הזמן שחלף ממועד הגשת טענות הצדדים בבקשה מקדמית ללא הכרעה בה, חורג מגדר הסביר לתחילת בירור תובענה שהוגשה בחודש 6/08, ויש בו כדי להאפיל על העיכוב שנגרם באשמו של התובע. 25. משזו קביעתנו נפנה להלן לבחון האם העיכוב בפתיחת בירור התובענה לגופה בנסיבות המקרה המסויימות שבנדון, מצדיק ביטול החלטה בדבר השעיה עד גמר ההליכים לפי סעיף 47(ב) לחוק, החלטה אשר במועד נתינתה נמצאה מידתית וסבירה. לגופם של דברים ולפי בדיקתנו, עתירה מסוג זה לבית הדין למתן סעד של ביטול השעיה לפי סעיף 47(ב) לחוק המשמעת, בשל התמשכות ההליכים בבית הדין למשמעת, לא נדונה לגופה בפסיקה ואף הצדדים לא היפנו אותנו לאסמכתאות בהן נדונה שאלה זו. המקרה היחיד למיטב בדיקתנו שבו נדונה שאלת תוקפה של השעיה כאמור בשל שינוי נסיבות שחל לאחר נתינתה, היה בדב"ע נז/147-3 אברהם פרץ - יוסף כהן ואיגוד ערים לשירותי כבאות (חולון, בת-ים, אזור), פד"ע ל 346 (להלן - פרשת פרץ). גם אם אין באותה הכרעה כדי להעניק לתובע את הסעד המסויים המבוקש על ידו מבית הדין במקרה זה, יש בה כדי להתוות את הדרך שבה על הצדדים לפעול, והכל כמבואר להלן. בפרשת פרץ הנ"ל, הושעה המערער מתפקידו לפי סעיף 47(א) לחוק ומאוחר יותר עם הגשת תובענה כנגדו לבית הדין למשמעת הוחלט על המשך השעייתו עד לגמר ההליכים המשמעתיים בתובענה שהוגשה נגדו, לפי סעיף 47(ב) לחוק. מספר חודשים לאחר פתיחת ההליכים בבית הדין למשמעת, הודיע התובע בהליך המשמעתי כי הוא מוחק סעיפים מסוימים בכתב-האישום ובית-הדין למשמעת זיכה את המערער מהעבירות שיוחסו לו באותם סעיפים. בעקבות הזיכוי, פנה המערער אל יו"ר המשיבה, בבקשה לעיין מחדש בצורך בהמשך השעייתו של המערער, אך פנייתו נדחתה. אי לכך הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה להורות על ביטול ההשעייה בשל הנסיבות החדשות שנוצרו, בצירוף בקשה לסעדים זמניים. במסגרת הבקשה לסעדים זמניים, הגיעו הצדדים להסכמה לקיים ישיבת שימוע נוספת בה יטען ב"כ המערער את טענותיו לענין המשך ההשעיה. מאוחר יותר הודיע יו"ר המשיבה כי הוחלט שלא לבטל את ההשעיה. לגופם של דברים נחלקו הצדדים ביניהם הצדדים באותו מקרה בשאלה האם קוים למערער שימוע כדין במסגרת אותה ישיבה עליה הוסכם, ועל כן עתר המערער לבית הדין האזורי לקיים דיון בבקשתו לסעד זמני. בית-הדין האזורי דחה את בקשת המערער, בקובעו כי לא נפל מתום בדרך יישום ההסכמה בין הצדדים ועל כך הוגש ערעורו של המערער לבית הדין הארצי. במסגרת הדיון בפני בית הדין הארצי בטענות לגביהן נחלקו הצדדים באותו מקרה מסוים, דן בית הדין הארצי בסוגיית אופן הפעלת סמכות ההשעיה לפי סעיף 47(ב) וקבע בין היתר כי "הסמכות להשעות היא סמכות אשר בעל הסמכות מוסמך גם לחזור ולהשתמש בה "מזמן לזמן ככל שנדרש לפי הנסיבות" (ראה הסיפה לסעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א- 1981)". כמו כן הפנה בית הדין הארצי לבג"ץ 852/86, אלוני ואח' נ' שר המשפטים ואח', שם נקבע: "גם כאשר המחוקק לא קבע חובה להפעיל סמכות בדרך מוגדרת, נולדה וקמה יחד עם הקניית הסמכות גם החובה לשקול את עצם הצורך וההצדקה להפעלתה של הסמכות... אם, לאור אופיו של העניין, נדרשת בדיקה ומחשבה חוזרות ונשנות, אין לדחות את הפנייה החדשה במחי יד ובלי עיון הולם, תוך הסתמכות בלעדית על העובדה, כי לבעל הסמכות הוענק שיקול הדעת להחליט בעניין, או תוך דבקות בהחלטה הקודמת, אשר ייתכן שהיא טעונה שינוי". וכן לבג"ץ 176/90 גד מכנס ואח' נ' שר העבודה והרווחה ואח', שם נקבע: "עלינו גם להיות מודעים לכך שהעובדות השונות, אשר הן רלוואנטיות להחלטה המינהלית של הרשות הציבורית העומדת לביקורת שיפוטית, יכול שישתנו עם הזמן. שינוי זה דורש מן הרשות לשוב ולבחון את החלטתם לאור העובדות החדשות המובאות לפניה. אכן, יתכן שבחלוף הזמן ישתנו האיזון והשקלול עקב השתנות הנסיבות" לגופו של עניין ולאחר שהתייחס לעובדה שמתוך 7 אישומים נשוא התובענה, זוכה המערער בינתיים משניים, קבע בית הדין הארצי: "עיון בכתב-התובענה המתוקן מצביע על שורה של מעשים המייחסים למערער עבירות משמעת. אין לפנינו אלא כתב-התובענה המתוקן בלבד, ואין זה מתפקידנו בהליך זה, ואין באפשרותנו, לבחון עד כמה חומר הראיות תומך בנטען בכתב-התובענה. אשר ניתן להיאמר על-ידינו הוא כי מחיקת שני נושאים בכתב-התובענה, הכוללים 15 פריטים, ביוזמת ה"תובע", יש בה - על פני הדברים - משום שינוי באופי הכולל של העבירות המיוחסות למערער, בהיקפן ובחומרתן, וזאת בלי לגרוע מאופי העבירות האחרות המיוחסות למערער, היקפן וחומרתן. הדברים נאמרים, כמובן, אך ורק בקשר לעניין שלפנינו, דהיינו - בקשר לשאלת הדיון החדש בהשעייתו של המערער". משום כך, נראה לנו כי, בנסיבות אלה, בדין הוגשה בקשתו של המערער שהאיגוד יעיין מחדש בצורך בהמשך השעייתו של המערער, ואכן היה מקום לעיין מחדש כאמור". באותו מקרה שוכנע בית הדין הארצי כי בהליך השימוע שקוים למערער בעקבות ההסכמה בין הצדדים נפל פגם מהותי ועל כן קיבל את הערעור והורה למשיבה להזמין את המערער ובא-כוחו להשמיע את טענותיהם ולאחר מכן ליתן החלטה חדשה בבקשתו של המערער לביטול ההשעיה. ניתן לסכם איפוא, כי הסמכות להשעות עובד מתפקידו לפי סעיף 47(ב) לחוק, כוללת בחובה גם את החובה לחזור ולבחון אם ההחלטה המקורית טעונה שינוי בשל חלוף הזמן ונסיבות שיש בהם כדי להשפיע על האיזון והשקלול בין השיקולים הרלוונטיים. 26. ומן הכלל לענייננו. השאלה הראשונה הדרושה הכרעה בענייננו, היא האם העיכוב בפתיחת ההליכים בבית הדין למשמעת, בנסיבות כמבואר לעיל, יכולה להצדיק עיון מחדש בהחלטת ההשעיה. לא נעלם מעינינו כי בשונה מפרשת פרץ הנ"ל, בענייננו לא מדובר בשינוי נסיבות שמקורו בשינוי סעיפי האישום. יחד עם זאת, יש לזכור כי בהחלטה על השעית עובד, על בעל הסמכות לשקול מסכת שלמה של שיקולים ואינטרסים שונים ולאזן ביניהם, על מנת להגשים את תכלית ההשעיה כפי שנקבעה בחוק. כך, יש ליתן את הדעת בין היתר לאופי העבירה, היקפה וחומרתה, תפקידו של העובד הנדון, מעמדו ומקומו בהיררכיה של מקום העבודה, מידת ההשפעה על הציבור ועל עובדים אחרים במקום העבודה ומידת ההשפעה על המוסר בעבודה והמשמעת בעבודה כתוצאה מההעמדה לדין, מניעת אפשרות של ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי העובד הנדון, התנהגות קודמת של העובד הנדון, נסיבות אישיות מיוחדות של העובד הנדון [ע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון עבודה ארצי כרך לג(18), 50]. יתרה מכך על פי סעיף 47 (ד) לחוק, רשאי ראש העיר במקום להשעות עובד, להעבירו לעבוד בתפקיד אחר, באופן זמני. מכל מקום, בצד השיקול השיקול העיקרי לעניין הפעלת סמכות ההשעיה שהוא טובת הציבור והשירות יש לאזן את התוצאה עם מניעת שרירות ופגיעה בעובד שבו מדובר, מעבר למתחייב להשגת מטרת ההשעיה [דב"ע לג/32-3 דוד יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד 428, 433] ובכלל זה יש לזכור שלהשעיה תוצאות כלכליות ואישיות קשות כלפי העובד המושעה, ויש להביא גורם זה בחשבון כגורם בעל משקל רב, בשיקולים בדבר החלטת השעיה [דב"ע מט/138-3 חיים שוורץ - עירית תל-אביב, פד"ע כא 174, 179]. חלק מן השיקולים הם כאלו שבמהותם צופים פני עבר וחלק צופים מעצם טיבם פני עתיד, כך שיכול וגורם הזמן ישליך על מכלול האינטרסים המונחים על הכף. לעניין זה אף נפסק כי יכול ובהפעלת סמכות ההשעיה במועד מסוים לא יהא פסול, ובהפעלתה לאחר זמן - יהא פסול [בג"צ 2899/91 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מ"ה (5) 335]. בענייננו וכפי שקבענו לעיל, מבחינה אובייקטיבית פרק הזמן שחלף ממועד הגשת טענות הצדדים בבקשה המקדמית ללא הכרעה בה, חורג מגדר הסביר לתחילת בירור התובענה שבנדון, ועל כן המדובר בהחלט בנסיבה חדשה (שלא היתה ידועה במועד ההשעיה המקורי), ואשר עשוי להיות לה משקל במסגרת האיזון הכולל שעל בעל הסמכות לערוך במסגרת כלל השיקולים שיש לשקול בקבלת החלטה להשעות את העובד. 27. אי לכך אנו קובעים שהעיכוב בפתיחת ההליכים בבית הדין למשמעת בנסיבות המקרה שבנדון מצדיקה עיון מחדש בהחלטת ההשעיה. אלא שבכך לא סגי, שכן בענייננו, התובע לא פנה בבקשה לבעל הסמכות - הוא ראש העיריה לשקול את הצורך בהמשך השעיתו, אלא כאמור פנה במישרין לבית הדין על מנת שבית הדין יורה על ביטול ההשעיה בנסיבות המקרה שבנדון. ובכן, לעניין זה אין בידינו להיענות לסעד הביטול המבוקש על ידי התובע. בניגוד לסברת התובע, אין זה מתפקידו ואף לא בסמכותו של בית הדין להחליט במקום בעל הסמכות, האם יש להמשיך או לבטל את ההשעיה. אין בית הדין בא בנעלי המשעה אלא הוא בוחן בחינה מנהלית את החלטותיו [ראה: דב"ע נד/120-3 יחיאל שבח - ראש עיריית ת"א ואח' פד"ע כו 395] ועל כן אין בידינו להיענות לסעד לו עותר התובע להורות על ביטול ההשעיה, שעה שטרם נבחנה כלל שאלת המשך השעייתו של התובע על ידי בעל הסמכות לבוחנה. הדברים מקבלים משנה תוקף בהחלטה מסוג זה, עת חלק לא מבוטל מן הנתונים שיכולים להוות בסיס להחלטה מצויים בכלל בידיעת הצדדים עצמם ולא בידיעת בית הדין. עם זאת לאור קביעותינו לעיל בדבר הצורך לבחון פעם נוספת את החלטת ההשעיה, איננו רואים מניעה במסגרת הסעד שהתבקש על ידי התובע בתביעה שבנדון, לחייב את הנתבעת באמצעות ראש העיר, לשקול מחדש את שאלת הצורך בהמשך השעייתו של התובע, ודוק האפשרות אף נזכרה על ידי ב"כ הנתבעת בסיכומיה. 28. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מורים כי בתוך 21 יום מקבלת פסק הדין, תאפשר הנתבעת לתובע ולבאת כוחו להשמיע את מלוא טענותיהם בפניה לעניין הצורך בהמשך השעייתו של התובע מכאן ואילך, לרבות לעניין האפשרות להעבירו לתפקיד אחר, ולאחר מכן תינתן החלטת ראש העיריה בשאלת הצורך בהמשך ההשעיה מכאן ואילך לרבות לעניין האפשרות להעבירו לתפקיד אחר. לאור התוצאה אליה הגענו - אין צו להוצאות. שימועהשעיה מעבודההשעיה