העובדות הרלוואנטיות לצורך בקשה זו הן כדלקמן: ב-13.5.74 נחתם חוזה בין המבקשת העיקרית למשיבה העיקרית מס' 1 (להלן: המוכרת והקונה) ולפיו מתחייבת המוכרת למכור לקונה את המקרקעין נשוא הדיון (להלן: המגרש) גוש 6533 חלקה 11 בהרצליה (סעיף 2 לחוזה), ובתמורה תשלם הקונה - המצהירה שברצונה לבנות על הקרקע בית משותף "בהתאם לאיורי רשות המאשרת" (סעיף 6 לחוזה) - א. שתי דירות שיירשמו ע"ש המוכרת; ב. שתי חנויות בבית המשותף; ג. תשלום סך 80,000 ל"י במועדים מפורטים (סעיף 7 לחוזה). לפי סעיף 10 לחוזה, מתחייבת המוכרת למסור - תוך 7 ימים מיום חתימת החוזה - ייפוי-כוח נוטריוני בלתי חוזר לעו"ד אקשטיין, אשר מייפה את כוחו לרשום את המגרש ע"ש הקונה בלשכת רישום מקרקעין וכן לרשום משכנתא לטובת המוכרת ע"ס 300,000 ל"י, אותה ירשום הקונה להבטחת התמורה הנזכרת בסעיף 7א' ב' לחוזה (כאמור בסעיף 12 לחוזה). סעיף 1 ממשיך ואומר ש"למניעת ספקות מצהיר בזאת הקונה ומתחייב לבצע בעין את התמורה הנ"ל...". מועד לביצוע התמורה לא נקבע. סעיף 13 לחוזה קובע פיצויים בשל הפרה כפיצויים קבועים ומוערכים ע"ס 150,000 ל"י וזאת מבלי לפגוע בזכויות שעל-פי החוזה או על-פי דין. לגבי משיב מס' 2 נאמר בסוף החוזה "אני מר חיים סנה-אור... ערב ואחראי אישית לכל התחייבות החברה הקונה בחוזה זה". המגרש נרשם ע"ש הקונה ב- 30.12.74 ובו ביום נרשמה המשכנתא לטובת המוכרת. עד היום לא ניתנה התמורה האמורה בסעיף 7א' ב' לחוזה. מחילופי מכתבים בין המוכרת לקונה החל מה-10.2.79, מתברר שהמוכרת העמידה את הקונה על-כך שהיא מפרה את ההסכם וכן שהקונה לא יכולה לקבל אישור בניה היות וחלה על המגרש הנדון הקפאה זמנית. לאור זאת ולאחר מספר חילופי מכתבים ומתן ארכה לביצוע ההסכם, ביטלה המוכרת את ההסכם ב-4.9.80 וכן ביקשה לשנות את רישום המגרש בחזרה על-שמה ותשלום סך 150,000 ל"י בתוספת הצמדה וריבית לפי ההסכם, דבר שלא בוצע ע"י המשיבים העיקריים. מן הראוי להדגיש שלא הוסכם על מועד קיומם של התחייבויות הקונה לגבי מסירת הדירות וחנויות (סעיף 7א' ב' לחוזה). בקשתה של המבקשת בהמרצת פתיחה 26/81 היא כדלקמן: 1. להצהיר שהחוזה בוטל כדין. 2. להצהיר שבעקבות הביטול חייבת משיבה מס' 1 להשיב את שקבלה עפ"י החוזה היינו לרשום ע"ש המבקשת בלשכת רישום מקרקעין את המקרקעין (המגרש) ובתמורה תשיב המבקש על דרך קיזוז את הסכומים שקבלה. 3. לתת צו המחייב את המשיבים לבצע החיובים הכלולים בהצהרה הנ"ל. 4. ליתן צו המחייב את המשיבים לשלם הפיצויים המוסכמים בתוספת ריבית והצמדה ממועד חתימת החוזה עד לתשלומם בפועל. 5. ליתן כל צו אחר שייראה בעיני בית-המשפט נכון וצודק לאור נסיבות המקרה. עקב בקשה זו הגיש בא-כוח המשיבים בקשה בדרך המרצה (המרצה 5485/81) ובו מבקש הוא מבית-המשפט לדחות ו/או למחוק את המרצת הפתיחה הנ"ל ו/או לחילופין לדחות ו/או למחוק את העתירה להשבת המקרקעין בלבד. טענותיו הן כדלקמן: 1. התביעה צריכה להידחות על הסף שכן לא הוכח לבית-המשפט מהו זמן סביר - לקיום החיוב - בנסיבות העניין. 2. אף בהנחה שהמשיבה תוכיח את כל הנטען בהמרצת פתיחה אין היא זכאית לסעד המבוקש כיוון ש: א. הקנין במקרקעין הנדונים עבר כדין ונסתיים ברישום. שינוי הרישום יתכן רק בדרך שקובע חוק המקרקעין ובית- המשפט לא יצווה על ביטול הרישום והחזרת הקנין במקרקעין אלא אם היה פגם בעיסקה החוזית אשר במסגרתה הועברו המקרקעין, דבר שלא נטען. ב. כשהופר חוזה ובוטל אין הביטול בגין ההפרה יכול כשלעצמו לפגום בקיום הזכות הקניינית שבידי הנעבר חובת ההשבה החוזית בגין ההפרה - להבדיל מאשר בגין פגם יסודי בכריתת החוזה - אינה משתרעת גם על השבת המקרקעין הנ"ל שנרשמו ע"ש הקונה. ג. קביעת בית-המשפט כי הקונה צריכה להשיב הקנין בקרקע מהווה למעשה יצירת עיסקה חדשה בין הצדדים, במובן דיני הקנין ואינה בגדר השבה חוזית. בית-המשפט אינו יכול לקבוע עיסקאות חדשות בין הצדדים כשאלה לא נקבעו בחוזה ביניהם. ובסיכום, אף אם כל טענות המבקשת העיקרית יוכחו, הרי אין לה זכות להשבת מקרקעין שנרשמו. שני הצדדים הסכימו כי שאלת ה"השבה" בדיון זה, היא עניין יסודי ועקרוני, וכי בקשה זו מטרתה השבת המקרקעין. משום כך, סביר לדון תחילה בשאלה המשפטית (מתוך הנחה סתמית כי אמנם הופר ההסכם על-ידי המשיבה). אם יתברר כי אין מקום ל"השבה בעין", ממילא יש לדחות את הבקשה, כפוף לכך שפתוחה בפני המבקשת הדרך להגיש תובענה המתייחסת להפרתו של ההסכם על-ידי המשיבה. ביטול ההסכם על-ידה וקבלת כל התרופות הכספיות, כולל השבת ערכו של נכס המקרקעין. אנסה איפוא לנסח בצורה מרוכזת מהי השאלה העומדת בפני: כאשר נרכש הקנין בנכס מקרקעין, על-ידי רישומו כדין - וזאת עקב הסכם שבו התחייב הקונה לשלם התמורה בשלב מאוחר (שלאחר העברת הבעלות) האם זכאי המוכר לבקשת השבה בעין של נכס המקרקעין באם לא שולמה התמורה במועד. וכן: לאור התנאים בהסכם זה, האם לא הביעו הצדדים את רצונם שלא יחולו דיני ההשבה, ואי-קיום חיובי התמורה - מקנה למוכר רק זכות לתבוע פיצויים ושווי הנכס במקום השבתו בעין. בכדי להשיב על השאלה, יש לנתח תחילה את העיסקה ולקבוע האם העיסקה שבפני היא מכר או התחייבות למכור, והאם על עיסקת מכר, ובמיוחד מכר מקרקעין, חל חוק החוזים (תרופות) [7] ובעקבותיו סעיף ההשבה. על עיסקת מכר מטלטלין חל חוק המכר. על חוזה חל חוק החוזים (כללי) וחוק חוזים (תרופות). על עיסקת מכר מקרקעין - חל חוק המקרקעין, אולם גם על חוזה למכירת מקרקעין חל חוק המקרקעין. באיו מידה ומתי יחולו הוראות חוק החוזים (תרופות) לגבי עיסקת המכר, ומכר המקרקעין בפרט: נבדוק תחילה את חוק המכר, תשכ"ח-1968 [8]: סעיף 1: מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר. סעיף 23: חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד. חוק המכר דן, איפוא, בהעברת הבעלות בנכס. האם העיסקה איננה מכר באם הוסכם בין הצדדים שהממכר ימסר והבעלות תעבור, והמחיר ישולם בשלב מאוחר יותר? עדיין סבורה אני כי העיסקה היא מכר. בפרק הדן בתרופות קיים סעיף 27 הקובע: הוראות פרק זה באות להוסיף על-כל דין אחר בענין התרופות בשל הפרת חוזה. חוק המקרקעין [9] הוא משנת תשכ"ט ובאותה עת טרם נחקק חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א. בחוק המקרקעין קיימות הוראות מיוחדות לגבי עריכת הסכם למכירת מקרקעין (סעיף 8) וכן הוראות מיוחדות לגבי מר מקרקעין (ועל-כך להלן). אך קיים בו סעיף 163 הקובע: הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הוא משנת תשל"א. ומעניין לציין, כי בהצעת חוק משנת תשכ"ה [12] נקבע בסעיף 15(א) "הוראות חוק זה אינן גורעות מהוראות כל חוק בענין מקרקעין". בהצעת החוק משנת תשכ"ט - אין סעיף כנ"ל. לעומת זאת בחוק עצמו קיים סעיף 22(ב) הקובע: "הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק המסדיר יחסי עבודה או בחוק אחר הוראות מיודות לענין הנדון". לגבי מכר מטלטלין, ראה לי, כי אין ספק שאפשר לדרוש השבה, בהתאם לחוק החוזים (תרופות) ואפילו עברה הבעלות, וזאת כיוון שלפי סעיף 27 לחוק המכר חל חוק התרופות בשל הפרת חוזה. וכן לפי סעיף 22(א) לחוק התרופות, אין בחוק המכר (מטלטלין) הוראות מיוחדות לעניין הנדון. אולם השאלה אם דיני ההשבה לפי חוק החוזים (תרופות) יחולו לגבי עיסקות ומכר מקרקעין - צריכה להיבדק לאור סעיף 22(ב) הנ"ל: דהיינו האם בחוק המקרקעין יש הוראות מיוחדות לעניין הנדון. בטרם אתייחס לחוק המקרקעין, אחפש לעצמי הדרכה מתוך הפסיקה לגבי אופיה של הבעלות במקרקעין ואיזו זכות היא, ולגבי השאלה איזו זכות היא זכות ההשבה: א. שני האלמנטים הדרושים בכדי שעיסקה במקרקעין תהא תקפה הם: רצון המקנה, ורישום העיסקה. סעיף 6 וסעיף 7 לחוק המקרקעין. מתוך כך נובע כי אפילו נרשמו המקרקעין ולא היה קיים רצון המקנה - אפשר לבטל הרישום. בע"א 567/78 בורשטיין נ' בורשטיין[1] חתם אב על שטרי מכר לטובת בניו מנישואין שניים והעיסקה נרשמה. אולם בית-המשפט קיבל את טענתו העובדתית שהוא לא ידע על מה הוא חותם וסבר שהוא חותם על מתנה שלאחר המוות. לגבי מתנה שלאחר המוות נקבע, שאינה תופסת אם לא נעשתה בצוואה (וזאת לפי חוק הירושה) וגבי החתימה נקבע, כי האב חתם מתוך טעות יסודית לגבי מהות העיסקה משום כך היה חסר "רצון מקנה". למדים אנו מפסק-דין זה שלפי חוק המקרקעין עצמו - ניתנת עיסקה שנרשמה לביטול אם יש פגם יסודי בהיווצרותה. דהיינו פגם במעשה ההעברה. ב. גם סעיף 125 לחוק המקרקעין תומך בגישה זו: "סעיף 125: (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין". וסעיפים אלה מתייחסים לביטול הרישום מחמת מירמה וכדומה. במילים אחרות: אם קיים פגם בביצוע הרישום - אפשר לבקש את ביטולו. ג. בד"נ 21/80 ורטהיימר נ' הררי [2] עמדה בפני בית-המשפט שאלת זכותם של מי שהיו צד להסכם רכישת מקרקעין - "הראשונים" לעומת אלה שהמוכר התקשר עמם בשניה (שום עיסה טרם נסתיימה ברישום) דהיינו, פירושו של סעיף 9, והשאלה כאשר באה תובענה לאכיפת הסכם לפי חוק החוזים (תרופות) - לפי איזה נסיבות עניין ואיזה שיקולי צדק - יעדיף בית-המשפט אלה על אלה. במחלוקת זו, כאשר הסביר מ"מ הנשיא, השופט חיים כהן את עמדתו, הסבירה בהתבסס על שני החוקים הנ"ל, כדלהלן: אמת, נכון הדבר שסעיף 9 לחוק המקרקעין קובע זכות ואילו סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות) אינו קובע אלא סעד, עדיין "ההתחייבות" האמורה בחוק המקרקעין חוזה היא כמשמעותו בחוק החוזים (תרופות) וכל עוד לא הפכה לכדי "עיסקא" ע"י רישום בפנקס המקרקעין הרי כל הוראות חוק החלות על חוזים ועל אכיפתם, ויתר התרופות על הפרתם חלות גם על התחייבויות אלו. מתוך דברים אלה משתמעת המסקנה: לגבי התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין - יחול חוק החוזים (תרופות) אך לגבי עיסקה במקרקעין (זו שנסתיימה ברישום) - לא יחול. ד. ומכאן התשובה לטענות בא-כוח המבקשת האומר: כשם שעל הסכם למכירת מקרקעין חל סעיף 3 של חוק החוזים (תרופות): אכיפת חוזה, כך חל גם סעיף 9 - סעיף ההשבה שכמוהו כצו אכיפה עקב ביטולו של החוזה. אין הטיעון נכון, כיוון שסעיף 3 מתייחס לאכיפתה של התחייבות, וסעיף 9 מתייחס לביטולה של הזכות הקנינית. ה. לפי חוק המקרקעין יש איפוא הוראות מיוחדות החלות על מכר מקרקעין - והתרופות לפי חוק התרופות לא יחולו. ושמא תאמר אין בחוק המקרקעין שום הוראות, מאין יש ללמוד כי חוסר הוראות הוא מכוון? תשובתי בנדון מסתמכת על-כך שכאשר סבר המחוקק כי רישום ניתן לביטול הרי אמר מפורשות מתי: סעיף 125 הנ"ל או רצון הקונה (כפי שהוסבר) ואם אין בחוק הוראות אחרות לביטול הרישום פירושו שאין דרך לביטול הרישום שנעשה כדין. למסקנה זו אני מגיעה גם על-סמך ניתוחו של סעיף 9 לחוק המקרקעין תשכ"ט. אלמלא חלקו השני של הסעיף המאפשר ביטול הרישום של בעל הזכות הפחותה עקב חוסר תום לב ותמורה - היה המצב כך: עדיפות לקונה הראשון, כל עוד לא נרשמה העיסקה. וקיום העיסקה עם הקונה השני - כיוון שנרשמה. בא המחוקק ואמר במפורש: למרות הרישום זכותך תתבטל אם אין היא בתום לב ובתמורה. ללמדך שאלמלא נאמרו הדברים, היה הרישום סוף פסוק. ו. על- סמך סעיף 22 לחוק התרופות - יש איפוא הוראות מיוחדות בחוק המקרקעין לגבי אופיה ומהותה המיוחדים והמשוריינים של רישום הבעלות. ז. על אופיה ומהותה של זכות הבעלות הרשומה אפשר למצוא אסמכתאות רבות, ואציין רק את הנאמר בפסק-הדין 70/50צ ליבמן נ' ליפשיץ [3], בו עמדה השאלה של הכרה בזכות הטוען למקרקעין שנרשמו בשם מושאל. באותו עניין סקר השופט אגרנט (כתוארו אז) את העולה משיטות הרישום השונות ואמר כי החוקים מכירים בשתי שיטות: האחת, רישום עיסקאות והשניה, רישום זכויות. המבדיל בין שתי השיטות היא התוצאה המשפטית העולה מהרישום: בעוד בשיטה הראשונה אין ערובה לגבי הזכות, הרי השיטה השניה פירושה "כי הרישום בספרי האחוזה משקף אל נכון את מצב הבעלות, באופן שהקונה רוכש מהמוכר הרשום זכות שאינה ניתנת לערעור אלא במקרים ספורים. באותו עניין סבר השופט אגרנט כי שיטת הרישום שהנהיג המחוקק העותומני היא משני הסוגים. הרישום בתקופת המנדט לפי השיטה החדשה נטה יותר לרישום הזכויות. (ראה שם). כיום לפי חוק המקרקעין תשכ"ט, אין עוד חולק כי אפילו זכויות שביושר בוטלו, ושיטת רישום זו, היא רישום הזכות. המחוקק הביע איפוא דעתו בעד רישום זכות שאינה נינת לערעור. מטרתו של הרישום לתת בטחון על קיומה של הזכות ולשריינה עד כדי כך שאין לבטלה אלא לפי ההוראות שנקבעו. זה היה המצב עוד בטרם נחקק חוק המקרקעין תשכ"ט, לא כל שכן לאחר חקיקתו. שכן חוק המקרקעין ביטל את הזיקה לדיני היושר, וקבע שהבעלות במקרקעין היא לפי החוק בלבד. הבה נבדוק עתה מהו אופי הזכות להשבה: א. ע"א 180/77 סוכנויות השכרת רכב בע"מ נ' טרבלוס [4]. השופט ברק אומר לגבי חובת ההשבה (בעמ' 204 - 205): "חובת ההשבה אינה יונקת את חיותה מהחוזה. בעבר התבססה חובת ההשבה על עקרונות 'מעין חוזיים'... כיום מבוססת חובה זו על חוק... אדם חייב להשיב את מה שקיבל על-פי החוזה לא משום שהחוזה מטיל עליו חובה - מפורשת או משתמעת - לעשות כן, לא משום שהחוק מטיל עליו לעשות כן... המקור המשפטי לחובת ההשבה במקרה שלפנינו הוא סעיף 9(א) לחוק התרופות...". ולגבי הביטוי "קיבל" (בעמ' 206): "את הביטוי קיבל בסעיף זה (סעיף 9(א) לחוק התרופות) אין לפרש על דרך הצמצום ואין להגבילו לקבלה 'פיזית' יש לפרש את הביטוי 'קיבל' על רקע מטרת ההשבה, ויש להעניק לביטוי זה פירוש מרחיב המשתרע על קבלה 'נורמטיבית'...". ב. בע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ ואח' נ' רבקה הורוביץ ואח' [5] אומר כב' השופט ברק בעמ' 7 לפסק-הדין: "...מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין. כל עוד החוזה עמד בתוקפו, החזיק כל צד כדין במה שקיבל על פי החוזה משבוטל החוזה שוב אין צידוק לכך על-כן יש להביא להשבה" (הדגשות שלי - ח' א'). ובעמ' 9 לפסק-הדין: "...בהשבה בעין משיב הצד את הנכס שקיבל מהצד השני. לענין זה אין נפקות אם הבעלות בנכס עברה אם לאו, שכן בשני המקרים מוטלת חובת ההשבה" (הדגשות שלי - ח' א'). ג. בע"א 459/78 חברת בני פיפשקוביץ בע"מ נ' חברת אבני יצחק בע"מ [6] נדונה השאל של זכות ההשבה. בנתחו את הבעיה הגיע השופט לוין למסקנה, כי זוהי זכות אובליגטורית, שיש לתבעה, ועל-כן באם קודם לכן רכש צד שלישי בעלות בנכס שמבקשים השבתו הרי זכותו עדיפה. לענייננו, יש חשיבות לקביעת אופיה של זכות ההשבה כזכות אובליגטורית שיש להגיש תביעה בגינה. ד. יש לזכור שבכל פסקי-הדין שהוזכרו לעיל, התייחסה זכות ההשבה למטלטלין (או כספים) ולא למקרקעין. בע"א 741/79 ציין השופט ברק שאין חשיבות לשאלה אם זכות הבעלות עברה אם לאו. אולם באותו פסק-דין לא נדונו מקרקעין אלא מטלטלין. מסקנתי היא, כי כאשר הנדון הוא מטלטלין, יחול חוק החוזים (תרופות) גם לגבי חוזה, וגם לגבי מכר שבוצע בפועל (ובלבד שלא רכש את הבעלות צד שלישי). מה השוני איפוא לגבי הבעלות במקרקעין? אמרתי כבר לעיל, כי סבורה אני שזכות הבעלות במקרקעין, להבדיל מזכות הבעלות במטלטלין היא זכות מיוחדת, משוריינת על-יד רישום, והמחוקק, מתוך גישה משפטית של הצורך ביציבות וקביעות, הכיר בזכות זו שאין לבטלה אלא לפי קביעותיו של חוק המקרקעין עצמו. ה. אודה, כי בשלב מסויים התעוררו ספקותי לגבי מסקנתי דלעיל, וזאת כיוון שהגדרות הבעלות בחוק המטלטלין זהה להגדרת הבעלות בחוק המקרקעין. בחוק המטלטלין תשל"א בסעיף 2 [10]: הבעלות במטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עיסקה. בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם. והגדרה כנ"ל בסעיף 2 לחוק המקרקעין. ושאלתי עצמי: האם פירושה של הגדרה זו כי זכות הבעלות במקרקעין ואפילו היא רשומה, כפופה היא להסכם? נראה לי, כי פירוש כזה אינו מתקבל על הדעת, שכן הוא נגד את הוראותיו של סעיף 161 השולל קיומה של זכות שביושר במקרקעין. על- כן סבורה אני כי סעיף הגדרות זה אינו מתייחס אלא לכוחו של בעל המקרקעין לפעול במקרקעין וכן אם דין אחר יטיל מפורשות על זכות הבעלות הגבלה שהיא - יחול אותו דין. הסקתי, איפוא, כי ההגדרה אינה משנה את מסקנתי. ומכאן אנוכי מגיעה לטענתו השניה של בא-כוח המשיבה: האם יכולים הצדדים להתנות ביניהם על אי-השבה במקרה של הפרה? אין לי ספק כי בהיות ההסכם ותנאיו נקשרים לפי רצונם של הצדדים אין כל מניעה להתנות כי אם תהא הפרה - לא תהא השבה. אם אפשר להתנות מפורשות על אי-השבה, מדוע אין להסיק התנאה מכללא? במילים אחרות: לפי תוכנו של ההסכם הביעו הצדדים את אומד דעתם מה יקרה במקרה של הפרת הקמת המבנה: דהיינו, נרשמה משכנתא לבטחון ע"ס 300,000 לירות שהובטחו כנ"ל (ואין ספק שיש מקום לשערוך במקרה כגון דא). ועוד: העיסקה היא עיסקת מכר מקרקעין, שהצדדים הסכימו בה להעברת הבעלות בטרם שולם המחיר, ובכך הביעו הסכמתם לכך שאם התמורה לא תשולם, תהא התרופה תביעת התמורה בלבד (בתוספת פיצויים כנ"ל). למשל: א' מוכר ומעביר דירתו ל-ב' ומסכים עמו כי חלק מהמחיר ישלם בשעת ההעברה, והיתרה בתשלומים לשעורין. והנה, הפסיק הקונה את תשלומיו. האם תהא למוכר זכות לבטל המכר ולקבל דירתו חזרה? חושבני כי התשובה לפי חלופה זו היא: על-ידי העברת הבעלות ורישומה, הצדדים הסכימו לראות בתמורה - חוב, ועל-ידי הרישום ויתרו על זכות לתבוע השבת הבעלות. זו תוצאה המתיישבת עם מטרותיו של חוק המקרקעין אשר ראה ברישום בטחון ויציבות לבעלות על המקרקעין. על כן, מסקנתי היא, כי אין התובעת יכולה לתבוע השבה. לחלופה זו הגעתי, איפוא, אפילו אם אין מסקנתי הראשונה נכונה, וחוק התרופות חל על מכר מקרקעין. אך למסקנה זו אפשר להגיע גם על-סמך פירושו של סעיף 9 לחוק התרופות הקובע, כי אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה (או שהנפגע בחר בכך - מה שאינו חל כאן) יוחזר שוויו של מה שקבל. (וכן ראה סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) [11]). עקב הוראותיו של חוק המקרקעין, יש לראות את ההשבה כבלתי אפשרית, ועקב המוסכם בין הצדדים ופעולת הרישום שבוצעה, יש לראות את ההשבה כבלתי סבירה. הנפגע לא יינזק באופן כספי אם מה שיושב לו הוא מחיר המקרקעין בשעת ההשבה. סבורה אני כי זה פירושו הנכון של סעיף 9 הנ"ל. על-כן אני קובעת, כי אפילו היו כל טענותיה של המבקשת נכונות, אין היא יכולה לזכות בדין בהשבת המקרקעין בפועל. התוצאה היא כי התובענה לסעד זה נדחית. המבקשת רשאית להגיש תובענה בסדר דין רגיל לתבוע ולהוכיח הפרת ההסכם ולתבוע את כל התרופות הכספיות שהיא טוענת להן. ההוצאות בסך 5,000 שקל יהיו בהתאם לתוצאות התובענה שתוגש. מקרקעיןפנקסי המקרקעין