לפניי תביעה כספית שעילתה היא ניהול מו"מ שלא בתום לב ומצג שווא שגרמו להטעיית התובע לחתום על זכרון דברים לרכישת זכות לניהול חנות מכולת. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 1.א.הנתבעים ניהלו חנות מכולת בשם "ברכת אברהם" ברח' אביר יעקב 2 בירושלים (להלן: "המכולת"). ב.המבנה בו נוהלה המכולת שייך למר אמנון פולוטוב (להלן: "בעלהנכס"). ג.הצדדים חתמו ביום 23/7/98 על זכרון דברים לפיו התחייב התובע "לקנות את הסחורה בחנות ולהמשיך ולתפעל את החנות" (להלן: "זכרון הדברים" או "ההסכם") ד.בזכרון הדברים הוסכם ששווי הסחורה הוא 100,000 ₪ לפי ספירת מלאי שנעשתה ע"י הנתבעים. ה.בזכרון הדברים נקבע תנאי מתלה אחד בלבד והוא קבלת הסכמת בעל הנכס, להשכיר את המבנה לתובע . ו.במעמד החתימה העביר התובע לנתבעים ארבעה שקים בסכום כולל של 100,000 ₪ (שני הראשונים ע"ס 20,000 ₪ כל אחד ושני האחרונים ע"ס 30,000 ₪ כל אחד). ז.למחרת, ביום 24/7/98, קיבל התובע את החזקה במכולת. ח.ביום 8.11.98 פינה התובע את המכולת, בעקבות התראה שקיבל ביום 16/8/98 מהעירייה בה נאמר "... חנות המכולת פועלת ללא רישיון וכי עליו להפסיק את הפעלת חנות המכולת לאלתר". ט.התובע ניהל מכולת מספר שנים עובר לחתימת זכרון הדברים ובשנים שקדמו לחתימתו. טענות התובע 2.א.הנתבעים הציגו במהלך המשא ומתן מצגי השווא כאילו המכולתרווחית והסיבה למכירתה היא מחלת הבן, ואלה גרמו לו לחתוםעלהחוזה. ב.הוא שילם לנתבעים דמי שכירות לשישה חודשים עבור מחסן השייך לחברת נידר אך אלה לא העבירו לו את זכות השכירות. ג.הנתבעים לא נתנו לו חשבוניות מס עבור התשלומים ששילם דבר שגרם לו לנזק חשבונאי ולחוסר יכולת לקזז מע"מ. ד.הנתבעים השאירו חובות עבור חשמל ולחברת בזק. טענות הנתבעים 3.א.הם לא מכרו מכולת אלא רק את תכולתה. הכל כמפורט בזכרון הדברים. ב.התובע לא עמד בהתחייבויותיו על פי זכרון הדברים בכך שלא שילםאת מלוא התמורה המוסכמת (שני השקים האחרונים על סך 30,000 ₪ כל אחד, לא כובדו ע"י הבנק בנימוק של העדר כיסוי כספי). ג.הנתבעים נקטו בהליכי הוצאה לפועל נגד התובע לפרעון השקים. התנגדות התובע לביצוע השקים נדחתה, והנתבעים המשיכו בהליכים לגבייתם. הם הטילו עיקולים על חשבונות הבנק, המטלטלים והסחורה שבחנות של התובע. בעקבות העיקולים הגיעו הצדדים להסדר פשרה שכללה ויתור גדול מצד הנתבעים על חלק מחובו של התובע והסכמה לפרוש את תשלום יתרת החוב לתשלומים. דיון 4.התובע טוען כי הוטעה ע"י הנתבעים בכך שאלה הציגו לפניו את המצגים הבאים: א.למכולת יש רישיון עסק מהרשות המקומית. ב.המכולת פעילה ורווחית. ג.למכולת יש מלאי עסקי/סחורה הראויה למסחר. ד.שכ"ד המשולם למר פולוטוב אמנון הינו בסך של 1,500 $לחודש יותר מאשר הם שילמו. ה.הסיבה למכירת המכולת היא מצב הבריאות של הבן (נתבע 2). רישיון עסק למכולת - הטעיה 5.א.סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוקהחוזים") קובע: "15. הטעיה מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות אי- גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". ב.אני דוחה את טענת ההטעיה מהטעמים הבאים: (1) לעניין רישיון עסק, אומר שבזכרון הדברים אין התייחסות לכך. זכרון הדברים מתייחס לתכולת המכולת בלבד. נכון שבזכרון הדברים נאמר שמטרת רכישת המוצרים היא: "...להמשיך ולתפעל החנות...". אבל התנאי המתלה היחיד שהצדדים קבעו לאפשרות ביטול העיסקה הוא קבלת הסכמתו של בעל הנכס לחילופי השוכרים. נושא רשיון העסק לא היה תנאי לקיום העיסקה. יתר על כן מהעדויות למדתי שגם אם הנושא הועלה בשיחות הרי שהוסבר לתובע כי יש דרישה של העיריה שתהיה למכולת מחסן. (2) בנסיבות שכאלה כאשר לטענת התובע לב לבה של העיסקה הוא המשך ניהול המכולת במקום מותר היה לצפות שדבר קיומו של רשיון העסק יאמר ברחל בתך הקטנה. כך שלא יוותרו ספקות והצהרות המוכרים (הנתבעים) בדבר קיומו של רשיון יופיעו בזכרון הדברים בצורה מפורשת. מהעדרו של תנאי זה אני למד שעניין לא היה מעיקרו של דבר. (3) אם לא די באמור לעיל ברור שאדם המתכנן לפתוח עסק חייב לברר מבעוד מועד אם המקום כשר ומתאים לניהולו של אותו עסק. התובע ידע, כפי שהעיד, שהיה לנתבעים קושי להשיג רישיון עסק בשל העדר מחסן (עמ' 9 לפרו'). אך לא טרח לבקש לראות את רשיון העסק מהמוכרים (הנתבעים). עובדה המחזקת את ההנחה שהוא ידע שלא היה רישיון עסק. (4) המוכר הפנה אותי לפסק הדין בע"א 86/76 עמידר החב' הלאומית נ' אהרון פ"ד לב (2) 337 (להלן: "פרשת אהרון"). לתמיכת טענתו שהנתבעים הטעו אותו שלא בתום לב. בפרשת אהרון מדובר בעולה חדש שפנה בבקשת עזרה לעמידר לשכור בית מלאכה. פקיד בעמידר אמר לו שחנות מסוימת מתאימה לכך. על סמך הודעה זו חתם העולה על הסכם שכירות עם עמידר, ובדיעבד התברר שהמידע שנמסר ע"י הפקיד היה שגוי. בענייננו המצב שונה התובע ניהל לפי דבריו מכולת כחמש שנים, התרשמתי שהוא מנוסה ומיומן ולכן ידע היכן ומה צריך לבדוק כדי להפעיל מכולת. הוא כאמור הסתפק בסייג אחד כתנאי לרכישה והוא העברת חוזה שכירות. זאת הייתה העיסקה ואין הוא יכול להיתלות בפסה"ד בפרשת אהרון שעסק בעולה חדש שהסתמך על אימרת פקיד מטעם המשכיר כאשר אין הוא בקיא בדרישות הרשות. נראה בנסיבות העניין שמותר לצפות מתובע מסוגו של זה כי יפנה לעירייה כדי לבדוק אם יש רשיון עסק, ואם אין, מהן הדרישות לקבלת הרישיון. (5) אין בחומר שלפניי ראיה משכנעת שהנתבעים הציגו לפני התובע כאילו יש בידיהם רשיון עסק. יותר נכון מנוסחו של זכרון הדברים מתבקשת מסקנה הפוכה שהצדדים בחרו שלא להתייחס לרישיון העסק כיוון שידעו על קיומה של "בעיה". (6) מהמקובץ אני קובע שלא הוכח כי שאלת רישיון עסק תקף לא היתה תנאי מקדים לעיסקה. (7) מעבר לצורך אומר שמחומר הראיות לא שוכנעתי כי היה קושי מיוחד בהכשרת המבנה לחנות מכולת. במאמץ לא רב יכול היה התובע לצמצם את נזקיו ולהשיג רישיון שכזה. זאת אני למד מכך שכל שהיה צריך התובע לעשות הוא למלא אחר דרישות העירייה שפורטו במכתב מיום 30/10/97 והן "הסיבות לדחיה: (1) אין מחסן כמצוין בתוכנית. (2) יש לסגור פתח פתוח מעל הדלת של השירותים. (3) אין לאחסן סחורה בתוך השירותים. (4) חלק מהסחורה בחנות מונחת על הריצפה". 6.המצג שהמכולת פעילה ורווחית התובע העיד שהנתבעים הציגו לו סיכום יומי של המכירות ואישר כי הוא לא ביקש לראות מאזן חודשי או שנתי של החנות. אם כך מה לו כי ילין? הוא היה יכול לדרוש לראות מאזנים מפורטים יותר. במיוחד כשהתובע היה בעל ניסיון בניהול מכולת כפי שהעיד. על כל פנים בזכרון הדברים לא דובר במכירת עסק ואם לתובע הייתה טעות בכדאיות העסקה אין לאמר שהייתה הטעיה ראה סעיף 14 ד' לחוק החוזים. לכן, העובדה שהתובע חשב שרווחיות המכולת תהיה גדולה יותר אינה יכולה להוות עילה לביטול החוזה. 7.המצג שהמלאי העסקי ראוי למסחר א.התובע טוען שהוא נאלץ לזרוק כמות גדולה מאוד של סחורה כיוון שתוקפה פג או שניזוקה והעריך את שוויה ב- 31,665.70 ₪. התובע העיד שמדובר בהערכות וש"לא ספרנו במדוייק" "אני לא יודע אם הכל נזרקו, המספרים הם על פי הערכה" (עמ' 13 לפרוט'). ב.התובע העיד מטעמו את מר קדוש דוד, שעבד עבורו באותה תקופה במכולת, וזה סיפר כי "אני לא יכול פרט. אני יכול מזכרוני המעורפל... אנשים החזירו לי את המוצרים וסוחרים לא היו רוצים אותם" (עמ' 8 לפרוט'). ג.אם אכן מדובר בכמות כה גדולה של מוצרים פגומים, מן הראוי היה שהתובע יבדוק בטרם חתימתו על ההסכם ובטרם התשלום עבורה, את מצב הסחורה שקנה כפי שדורש הכלל של "ייזהר הקונה". אך התובע אפילו לא נכח בעת ספירת המלאי שנעשתה ע"י נציג מטעמו (ראה עמ' 10 ש' 18). ד.אציין כי ברשימה שהגיש התובע נמצאים מוצרים שתמוה כי יצטרך לזרוק בגלל שפג תוקפם. ה.עם ראיות שכאלה לא נותר אלא לקבוע שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליו. 8.גובה שכר הדירה לבעל הנכס א.התובע טוען כי הנתבעים אמרו לו שהם משלמים לבעל הנכס 1,500 $ לחודש בעוד שבפועל שילמו רק 1,000$. התובע לא הוכיח ששילם למשכיר 1,500$. יתר על כן גובה דמי השכירות ששילמו הנתבעים לא היה חלק מההסכם כל שקבע ההסכם הוא שהתובע יגיע להסכמה עם בעל הנכס ואם לא יגיע לכך יבוטל זכרון הדברים. ב.כאמור הגעה להסכם השכירות בין התובע לבין בעל הנכס היה תנאי מתלה לקיום זכרון הדברים, סעיף 29 לחוק החוזים. בזכרון הדברים שנחתם בין התובע לנתבעים לא נקבע זמן מקסימלי לקבלת הסכמתו של המשכיר או גובה דמי השכירות. התובע טען שהמשכיר סירב תחילה להשכיר לו את המבנה "בתואנה כי הנתבעים חייבים לו כסף ואיים על התובע כי יפנה אותו מיד" טענה זו לא הוכחה ולא הובאו כל ראיות לתמיכתה. על כל פנים הטענה אינה רלבנטית כי ברגע שהתובע הגיע להסכמה עם המשכיר וחתם חוזה שכירות ביום 24/7/98 התקיים זכרון הדברים. 9.המצג כאילו הנימוק למכירת המכולת הוא בריאותו הלקויה של הבן א.טענת התובע בעניין זה אינה רלוונטית. אין זה מעניינו של התובע מה היו סיבות הנתבעים למכירת המכולת והוא אינו יכול לטעון למצג שווא. על כל פנים זכרון הדברים אינו מתייחס למכירתו של עסק אלא אך ורק למכירת תכולתה של מכולת הא ותו לא. ב.התובע ציטט את ע"א 49/83 מרדכי קסלר ואח' נ' תקוה מאירוב פ"ד מו (2) 547 בו נפסקו פיצויים בשל עגמת הנפש שנגרמה כתוצאה ישירה ובלעדית ממצג בלתי נכון של העובדות בעת המו"מ. הנשיא שמגר קבע: "סעיף 12 (א) לחוק החוזים יוצר חובה משפטית לנהוג במו"מ לקראת כריתתו של חוזה בדרך מקובלת ובתום לב. צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב ניתן לחייבו, לפי האמור בסעיף 12 (ב), בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד האחר עקב המו"מ או עקב כריתת החוזה". בענייננו לא הוכח שהנתבעים חרגו מהדרך המקובלת ומתום הלב, הם לא מנעו מהתובע לבדוק את הסחורה ואמרו לו בפירוש שהרישיון מותנה במחסן. לא הוכח ולא נטען שנמנע מהתובע לבקר במכולת לפני המכירה כדי להתרשם ולבדוק את היקף המכירות. לכן אין מקום לפסוק לתובע פיצויים בשל עגמת הנפש שנגרמה לו שכן אין לו אלא להלין על עצמו. 10.פיצוי על עגמת נפש א.בעת החתימה על זכרון הדברים, מסר התובע לנתבעים ארבעה שקים בסכום כולל של 100,000 ₪. אולם שני השקים האחרונים על סך של30,000 ₪ כל אחד לא כובדו בגלל העדר כיסוי. הנתבעים נקטו בהליך של הוצל"פ לגבייתם. התובע התנגד בטענה שהנתבעים לא קיימו את זכרון הדברים ואף "הפרו אותו הפרה יסודית". התנגדותו של התובע נדחתה ע"י כב' הרשם א. פוני ונקבע שמדובר לכל היותר בכשלון תמורה חלקי שעל התובע לשלם את הסכומים שחייב לנתבעים כמפורט בהסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים לתשלום בשיעורים. ב.התובע תבע החזר של הכסף ששילם למשכיר בשל הפסקת השכירות המוקדמת היות ונאלץ לטענתו לסגור את החנות. התובע לא הביא הוכחות לכך שאכן שילם לבעל הנכס 10,000 ₪. יתירה מכך, אין סיבה לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סכום זה. ג.לעניין העברת זכות השכירות עבור המחסן. הדבר לא צויין בהסכם. הנתבעים הפנו את התובע לחב' נידר שממנה שכרו את המחסן. התובע יכל לפנות באופן עצמאי כדי לכרות הסכם שכירות עם נידר או כל בעל מחסן אחר לשכירת מחסן בצמוד לחנות. אין מקום לחייב את הנתבעים בגין זה. ד.לעניין חשבוניות המס עבור התשלומים ששילם התובע (בגין שישה חודשי השכירות של המחסן, השיק השני ע"ס 20,000 ₪ והתשלומים ששילם בעקבות הליכי ההוצל"פ), ב"כ הנתבעים התחייב להעביר לתובע את חשבוניות המס על כל הסכומים ששילם התובע. ה.לעניין החובות שהשאירו הנתבעים, לטענת התובע. התובע הביא לתמיכת טענתו מספר מסמכים אשר אותם אפרט בקצרה: נספח יז' לכתב תביעתו מפרט את ה"חובות" לחברת החשמל: (1) אישור על תשלום ע"ס 611.42 ₪. (2) אישור על תשלום ע"ס 992.88 ₪. שני תשלומים אלו בוצעו בכרטיס אשראי בתאריך 9/9/98 אך אין ציון עבור איזה תקופה ולכן לא ניתן להסיק כי מדובר אכן בחובות שהשאירו הנתבעים עבור תקופה שלפני החתימה על ההסכם עם התובע. נספח יח' לכתב התביעה מפרט את ה"חובות" לחברת בזק: (1) חשבון ע"ס 954.27 ₪ עבור תקופת 98 /8 - 7. התובע לא צירף חשבונית שאכן שילם חשבון זה. כמו כן יש לציין כי לכאורה מדובר בחוב חלקי של הנתבעים שכן התובע קיבל חזקה בחנות בתאריך 24/7/98 ולכן החוב עבור חודש אוגוסט 98 מוטל עליו. (2) חשבון ע"ס 605.20 ₪ עבור תקופת 98/ 6 - 5. אשר שולם ביום 24/9/98. זה החוב היחיד שנראה שעל הנתבעים לשלם לתובע היות ומדובר בתקופת שלפני העברת החזקה לתובע. סיכום אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חוזהזכרון דבריםשכירות