בתביעה זו טוען התובע כי יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2 להשיב לו כספים שגבו ממנו בסחיטה ובאיומים ולפצותו בגין עוגמת נפש; וכן כי יש להורות על ביטול ערבות בה התחייב התובע כלפי הנתבע 3 בנוגע לחוב של הנתבע 2. עובדות שאינן במחלוקת: 1. התובע (להלן גם: "אפרים") והנתבע 1 (להלן: "חנניה") הכירו במסגרת עבודה משותפת, בקורס תצפיתנים ברכבת ישראל (דרך חברת כוח אדם), ובתחילה שררו ביניהם יחסים על בסיס חברי. אפרים וחנניה נהגו להיפגש ולהתרועע זה עם זה, באופן תמוה לכאורה, על רקע הבדלים גדולים ביניהם מבחינת הגיל והמצב המשפחתי - אפרים צעיר בהרבה מחנניה, רווק, ללא ילדים, שהתגורר אצל הוריו; בעוד חנניה מבוגר יותר, גרוש, מנהל משק בית משותף עם בת זוג, אשר לה ילדים (זאת, בנוסף לילדיו מנישואיו הקודמים). 2. ביתם של חנניה ובת זוגו, גב' סימה דרעי (להלן: "סימה"), מצוי בטירת הכרמל. הנתבע 2 (להלן: "מוטי") הוא בנה של סימה. למוטי היה חשבון בנק שהתנהל אצל הנתבע 3 בסניף טירת הכרמל. לחנניה ולסימה לא היה חשבון על שמם בבנק מסחרי. חלק מפעילותם הכספית בוצע דרך חשבון הבנק הנ"ל על שם מוטי. 3. ביום 11.6.08, זמן לא רב לאחר היכרותם של אפרים וחנניה, פתח גם אפרים, המתגורר בעתלית, חשבון בנק אצל הנתבע 3 בסניף טירת הכרמל (להלן גם: "הבנק") וסגר את חשבון הבנק הקודם שלו בבנק אוצר החייל. 4. במחצית השנייה של 2008 בוצעו העברות כספיות מחשבון הבנק של אפרים לחשבון הבנק של מוטי. 5. בנוסף, חיובים ותשלומים שונים בהם היה חייב חנניה שולמו באמצעות כרטיס אשראי של אפרים, ובאמצעות שיקים של אפרים. 6. בחודש ינואר 2009, חתם אפרים על ערבות להחזר הלוואה בסך של 39,000 ₪ שנטל מוטי מן הנתבע 3, כאשר אפרים שימש כערב יחידי להלוואה. הלוואה זו נועדה לכיסוי יתרת חוב קודמת בחשבון הבנק של מוטי אצל הנתבע 3. 7. זמן קצר לאחר העמדת ההלוואה, נשלחו אל אפרים מכתבי דרישה לערב לתשלום חוב, מאחר ומוטי לא עמד בהחזרי ההלוואה. טענות התובע: 8. אפרים טוען כי זמן לא רב לאחר שחנניה רכש את אמונו שינתה מערכת היחסים ביניהם את פניה, וכללה מסכת של מעשי סחיטה ואיומים, שכללו גילויי אלימות מילולית ולעתים אף פיזית כלפיו, כאשר חנניה החל לסחוט ממנו כספים במשך תקופה ארוכה. 9. תחילתה של מסכת האירועים הנטענת על ידי אפרים, היתה כאשר חנניה שכנע אותו לפתוח חשבון בנק אצל הנתבע 3 בסניף טירת הכרמל, שם נוהל גם חשבונו של חנניה, כך טען אז בפניו חנניה. אפרים הסכים ופעל לפתיחת חשבון כאמור. מספר ימים לאחר מכן ביקש חנניה מאפרים הלוואה בסך של 1,000 ₪, אפרים הסכים לכך וכאשר נתן שיק לחנניה, רשם האחרון בשיק סך של 1,900 ₪, סכום אחר ממה שהוסכם. אפרים הביע פליאתו על כך וחנניה הבטיח לו כי ישיב לו את הסכום עם קבלת משכורתו החודשית. לאחר שלא השיב חנניה את הסכום האמור לאפרים, פנה אליו אפרים בדרישה לקבל את כספו בחזרה וחנניה השיב כי אין באפשרותו להשיב את הכסף, וכי במקום זאת ירכוש עבור אפרים מחשב. מספר ימים לאחר מכן, ביקש חנניה מאפרים הלוואה נוספת בסך של 2,400 ₪ ואמר לו כי ישיב לו את ההלוואה מתוך כספי פיצויים שהוא עתיד לקבל כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה לו. לשם כך, לקח חנניה את אפרים למשרד בא כוחו, על מנת שאפרים ייווכח כי חנניה זכאי לכספי פיצויים. ביום 11.8.08 משך אפרים את הסכום והעבירו לחנניה. חנניה אכן דאג כי יסופק לאפרים מחשב, לדברי אפרים בעלות של 2,200 ₪. 10. בהמשך, ביקש חנניה כי אפרים ייקח עבורו הלוואה בסך של 13,000 ₪, כביכול לצורך שיפוץ בית הוריו של אפרים, וזאת עקב מצבו הכלכלי הקשה של חנניה התומך ב- 6 ילדים. משסירב אפרים לעשות כן, הפעיל עליו חנניה מסכת של לחצים וציין בפניו כי ייאלץ לפנות לקבלת כספים בשוק האפור. חנניה הבטיח כי הוא יוכל להחזיר את הכספים לכשיקבל פיצויים מתביעתו, ואף יתגמל את אפרים בחופשה באילת או בחו"ל. אפרים נכנע ללחצים אלה ולווה את הסכום המבוקש מן הבנק. ביום 19.9.08, יממה לאחר שכספי ההלוואה נכנסו לחשבון העו"ש של אפרים, חנניה ביקש ממנו להעביר סך של 3,500 ₪ לחשבונו של מוטי, תוך דרישת הפרטים הרלבנטיים לצורך ביצוע ההעברה באמצעות האינטרנט, זאת תוך שימוש באלימות פיסית שכללה עיקום ידיו של אפרים. בהמשך, כך נטען, פעל חנניה באותו אופן עד לקבלת כל כספי ההלוואה הנ"ל. 11. לטענת אפרים, משראה חנניה כי הלחצים והאיומים שהפעיל נושאים פרי, המשיך חנניה בהתנהלותו הסחטנית וגבה ממנו כספים נוספים לצורך תשלומים בהם חייב היה חנניה, כגון: ביטוח רכב, ביטוח חיים, חשבון טלפון נייח ונייד, ולשם "מנעמי החיים", כגון: ביגוד והנעלה, ארוחות במסעדות ועוד. בנוסף, טוען אפרים כי העביר לחנניה כספים במזומן ושיקים. אפרים טוען, כי חנניה ומוטי גבו ממנו כספים באופן זה בסך כולל של 46,489.08 ₪, כנטען בהרחבה בתצהיר עדותו הראשית, וכמפורט להלן: הלוואה בסך 1,900 ₪; הלוואה נוספת בסך של 2,400 ₪, ממנה יש לקזז עלות המחשב שנרכש עבור אפרים בסך של 2,200 ₪, כך שההפרש עומד על 200 ₪; תשלום עבור "נערת ליווי" וארוחה במסעדת מצה, בסך של 250 ₪; הלוואה למר אליהו אסולין, אחיו של מוטי, בסך של 700 ₪. הלוואת קרן מבנק הפועלים בסך של 13,000 ₪, כמופיע בדפי חשבון הבנק של אפרים; ביטוח לרכב של חנניה בסך של 1,517 ₪, כמופיע בחיובי כרטיס האשראי של אפרים. תשלומים שונים לחברת "סלקום" בסכום כולל של 5,156.74 ₪, ששולמו בכרטיס אשראי של אפרים. שני תשלומים לחברת "בזק" בסך כולל של 422.59 ₪ (בכרטיס אשראי של אפרים). תשלומים שונים לחברת "וואלה שופ" בסך כולל של 1,266 ₪ (כרטיס אשראי של אפרים). תשלומים עבור ביטוח חיים וקופת חולים, בסך של 350.75 ₪. עבור ארוחות במסעדות שונות, כ- 2,000 ₪. תשלום עבור תיקון מחשב - 640 ₪. תשלומים בכרטיס אשראי עבור ביגוד והנעלה שרכש אפרים לחנניה, בסך של 386 ₪. העברת סכומי כסף במזומן לחנניה בסך כולל של 8,000 ₪ וכן שיקים בסך כולל של 2,000 ₪, אשר נמשכו מחשבונו של אפרים בחודשים 8-12/2008. תשלום עבור 2 שיקים מתוך 7 שיקים "פתוחים" בסך 1,000 ₪ כ"א, שאפרים אולץ להעביר לחנניה. השיקים בוטלו מאוחר יותר ע"י אפרים, אולם הוא נאלץ לשלם שניים מתוכם, שנמסרו לצדדי ג', כלומר שילם עבור חנניה שיקים בסך של 2,000 ₪. שיק בסך של 2,000 ₪ מחודש 4/2009, אשר הופקד בחשבון בנק של מוטי בבנק לאומי. הפקדות לחשבונו של מוטי בסך של 6,700 ₪. מסך כל הסכומים הנ"ל טוען אפרים כי יש להפחית סכום של 2,000 ₪, אשר הופקד לחשבונו על ידי סימה, בת זוגו של חנניה ואמו של מוטי, כחלק מהחזר החוב. 12. לטענתו של אפרים, חלק מעסקאות האשראי הנ"ל בוצעו על ידי חנניה בעצמו, לאחר שרשם את פרטי כרטיס האשראי של אפרים עת היה בביתו, ואפרים הבחין בכך רק לאחר שקיבל את דפי חיוב האשראי שלו. 13. בנוסף, בכתב התביעה טען אפרים כי ביום 16.1.09 הגיע לבנק באיומים מצד חנניה ואולץ לחתום על המסמכים שהוצגו בפניו. אפרים חתם על המסמכים בפני פקידת הבנק, מבלי לקבל הסבר כלשהו על מה הוא חותם, ורק בדיעבד התברר לו כי חתם על ערבות להחזר הלוואה שנטל מוטי מן הבנק, בסך של 39,000 ₪, וכי עליו לשלם את החזרי ההלוואה, מאחר ומוטי לא עמד בפרעונה. 14. מצוקתו של אפרים הלכה וגברה, מצבו הנפשי הלך והתערער, עד אשר לבסוף שיתף את בני משפחתו וגולל בפניהם את כל הקורות אותו. יחד פנו להגיש תלונה למשטרת ישראל. בנוסף, סר אפרים אל הבנק, יחד עם הוריו, ובפגישה שנערכה עם מנהלת סניף הבנק, ציין כי אולץ לחתום על מסמכי הערבות באיומים ובכפיה ועל כן הוא מבקש לבטל את הערבות. בקשתו של אפרים נדחתה על ידי הבנק. 15. תחילה, בכתב התביעה, טען אפרים כי עומדת לו הזכות לבטל את חוזה הערבות מחמת כפיה, מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג -1973, שכן מקום בו הכפיה אינה נעשית על ידי המתקשר השני בחוזה, ביטול החוזה נעשה מחמת היותו בלתי חוקי. במקרה דנן, טען, חוזה הערבות נכרת בכפיה ועל כן הוא בלתי חוקי. יצויין כבר עתה כי טענת הכפיה נזנחה הלכה למעשה בסיכומי התובע. 16. טענתו המרכזית של אפרים כלפי הבנק הינה כי הבנק הפר את חובות הגילוי המוטלות עליו מכוח סעיף 22 לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות), לפיהן מוטלת חובה למסור לערב פרטים רבים, כגון: הסכום לו ערב, הריבית השנתית, היותו ערב יחיד/מוגן, היות הערבות מחליפה חוב קיים וכן לוודא כי הערב מודע לכך כי הוא חותם על חוזה ערבות. פקידת הבנק לא מסרה לאפרים את הפרטים הרלבנטיים, לטענתו, ולכן הינו פטור מערבותו לפי ס' 23(א)(5) לחוק הערבות עוד נטען, כי לא הומצא לאפרים העתק ממסמכי הערבות עליהם חתם, כפי שמתחייב מהוראות חוק הערבות. 17. מוסיף אפרים וטוען, כי מאחר והינו לקוח של הבנק, אזי על הבנק חלות חובות נאמנות מוגברות כלפיו, כפי שנקבע בפסיקה, ובכללן חובת הבנק לגלות לערב כל מידע מהותי בקשר לערבות. לטענת אפרים, הבנק נמנע מלגלות לו מידע אודות חשבונו של מוטי, לרבות קיומם של חובות קודמים והעובדה כי חובות אלה נוצרו תוך חריגה ממסגרת האשראי בחשבון, ולרבות קיומה של הלוואה קודמת שנועדה לכיסוי יתרת החוב בחשבון של מוטי ולא נפרעה, ובכך לא אפשר לאפרים לאמוד את הסיכונים הכרוכים במתן ערבות להלוואה. לטענתו, אילו היה מקבל את כל המידע הרלבנטי, אין ספק כי לא היה חותם על מסמכי הערבות. 18. בסיכומיו הוסיף התובע, כי פקידת הבנק ידעה שהיתה חריגה משמעותית ממסגרת האשראי של מוטי, אשר היה לקוח המצוי באחריותה, וניסתה "לטייח" זאת על ידי הצעת לקיחת הלוואה לכיסוי החוב בחשבון, כאשר הערבות של אפרים שימשה בטוחה יחידה להלוואה ושעה שהיה ברור לבנק כי מוטי לא יעמוד בהלוואה בשל חובותיו הרבים ומאחר ולא ניתן להסתמך על יכולת ההחזר שלו. בנסיבות אלה, טוען ב"כ התובע, חלה על הבנק חובת גילוי מוגברת. 19. במישור היחסים מול הבנק, מבקש אפרים כי בית המשפט יצהיר שהערבות עליה חתם - בטלה. 20. במישור היחסים מול חנניה ומוטי, מבקש אפרים כי בית המשפט יחייבם בהשבה של הכספים שהוציאו ממנו, לטענתו בסכום כולל של כ- 50,700 ₪, ובנוסף מבקש אפרים לחייב את חנניה לפצותו בגין עוגמת הנפש והסבל שנגרמו לו, בפיצוי בסך של 20,000 ₪. טענות הנתבעים 1 ו- 2: 21. איני רואה צורך להידרש כאן לפרטי טענות הנתבעים במלואם ואתייחס אליהם במסגרת הדיון וההכרעה. אסתפק בתמצית הטענות. ככלל, הנתבעים מכחישים את הטענות נגדם וטוענים כי לא הפעילו איומים וסחיטה כלפי אפרים וכי בין חנניה ואפרים שררו יחסי ידידות קרובים. לטענת הנתבעים, חנניה מעולם לא איים על אפרים ולא סחט אותו ואין המדובר אלא ביציר דמיונו של אפרים. לטענתם, אפרים התארח בביתם של חנניה וסימה פעמים רבות, אכל אצלם ובילה אצלם שעות ארוכות ולעתים ימים. לטענתם, אפרים חב כספים לבנק מאחר ונטל הלוואה בגין כספים ששילם לצרכי הימורים ונערות ליווי. בה בעת טענו, כי אפרים לא רצה שבני משפחתו יידעו שיש לו כסף, מאחר ועול פרנסת המשפחה היה על כתפיו. בנוסף טענו, כי אפרים נהג להוציא סכומים גבוהים על מנת לרכוש לעצמו בגדים יקרים, מוצרי טיפוח, וכיו"ב. חנניה טוען כי לא כפה על אפרים להעביר את ניהול חשבון הבנק שלו לנתבע 3 בסניף טירת הכרמל ואפרים בחר לעשות זאת מרצונו. 22. ככלל, לגבי ההעברות הכספיות מאפרים אליו ואל מוטי, חנניה טוען כי הוא הלווה לאפרים סכומים שונים במועדים שונים. לפיכך התשלומים ששולמו לו ולמוטי בהעברות בין חשבונות הבנק היו הלוואות, שהוא שילם לאפרים חזרה את כולן במזומן, או שהיו החזרים של הלוואות שהוא הלווה לאפרים במזומן, בסכומים שונים ובמועדים שונים - הוא אינו נוקב בהם - והוחזרו לו ע"י אפרים באמצעות העברות אלה. ביחס להעברת סכום של 3,500 ₪ מחשבונו של אפרים לחשבונו של מוטי, באמצעות הוראה באינטרנט, מודה חנניה כי הסכום האמור אכן הועבר, אך זאת משום שאפרים רצה לסייע לחנניה, וטוען כי סכום זה הוחזר לתובע במזומן על ידי חנניה. לגבי התשלומים הנטענים עבורו מכרטיסי האשראי של אפרים, בחלקם הכחיש חנניה בכתב ההגנה כי הם שולמו עבורו ובחלקם הוא טוען כי כנגד התשלומים שבוצעו עבורו הוא שילם לאפרים במזומן. באשר לתשלום עבור ארוחות במסעדות טוען חנניה כי הוא ואפרים נהגו להזמין אחד את השני וההתנהלות הייתה הדדית וחברית. 23. הנתבעים טוענים, כי חתימת אפרים על מסמכי הערבות לטובת ההלוואה שנטל מוטי נעשתה מתוך רצון חופשי וללא לחץ או כפיה. לטענתם, פקידת הבנק הסבירה לאפרים את מהות המסמכים עליהם חתם ואפרים ידע בדיוק על מה הוא חותם. טענות הנתבע 3: 24. לטענת הבנק יש לדחות את התביעה נגדו מאחר ואין כנגדו כל עילה. כתב הערבות נחתם ע"י הלווה - מוטי, ועל ידי הערב - אפרים, והינו תקף ומחייב את הערב. טענותיו של אפרים בדבר כפיה ואיומים מופנות כנגד נתבעים 1 ו-2 ואינן בידיעת הבנק. לא הובאו בפני הבנק טענות בעניין זה עת נחתמו מסמכי הערבות ולא היה ביטוי לאילוץ או לכפיה שעה שאפרים חתם על מסמכי הערבות. על כן, ככל שקיימת עילה בדבר כפיה, מקומה ביחסים בין אפרים לחנניה ומוטי ולא ביחס לבנק. לטענת הבנק, הוא נהג בתום לב ובמהלך עסקים רגיל והסתמך על חתימת אפרים כערב להלוואה שהועמדה ואין לפגוע באינטרס ההסתמכות של הבנק, אף אם יש אמת בטענותיו של אפרים נגד חנניה. 25. מכל מקום, טוען הבנק, כי אפרים כלל לא הוכיח כי העברות הכספים והחתימה על מסמכי הערבות נעשו בכפיה. לטענת הבנק, בין אפרים לחנניה שררו יחסי חברות שכללו קניות ובילויים משותפים, ביקורים והתארחות זה בביתו של זה. יחסים אלה כללו העברות כספיות חוזרות ונשנות בינם לבין עצמם ובינם לבין מוטי, במזומן ובעסקאות אשראי, כשכל אחד טוען שהוא בגדר המלווה והשני בגדר הלווה. יחסיהם עלו על שרטון מסיבות שלא הובהרו ולאחר שהסתכסכו טען אפרים כי יש לבטל הערבות בשל כפיה מצד חנניה, במטרה להתחמק מהתחייבויותיו אותן נטל ביודעין ובהסכמה. 26. הבנק טוען כי גילה לאפרים את כל המידע הרלבנטי טרם חתימתו על כתב הערבות ואפרים קיבל לידיו העתקי המסמכים עליהם חתם. לטענת הבנק, אפרים נתן ערבותו מדעת ומרצון, בהבנה מלאה של התחייבותו, כאשר כל המידע הרלבנטי הונח בפניו, אלא שאפרים לא התעניין במידע כלשהו ולגרסתו חתם על המסמכים מבלי לקרוא אותם כלל, כאשר חזקה היא על אדם החותם על מסמכים בכתב כי מסכים הוא לתוכנם. 27. לטענת הבנק, אפרים הגיע לבנק וחתם בפני הפקידה על כתב ההתחייבות וערבות ועל טופס גילוי מידע לערב המוגן. במסמכים נכתבו במפורש שם הלווה, סכום ההלוואה, מטרת ההלוואה , החזר ההלוואה, הריבית, פרטי הערב והיותו ערב ל- 100% מההלוואה כמו גם היותו ערב מוגן. המסמכים כוללים את דרישות חוק הערבות ולכן חזקה על אפרים כי יקרא ויחתום לאחר שהבין את הכתוב. 28. מוסיף הבנק וטוען, כי רק בחלוף זמן רב מחתימת כתב הערבות, כאשר הבנק שלח לתובע מכתב התראה על הפרת התחייבות להחזרת ההלוואה שהתובע ערב לה, העלה התובע לראשונה את הטענות בעניין אילוץ וכפיה מצד חנניה לחתימה על כתב הערבות, בפגישה שנערכה עם מנהלת סניף הבנק באותה עת. לשיטת הבנק, אילו היתה מתרחשת כפיה, הרי שאדם סביר היה פונה אל הבנק ואל המשטרה לאלתר או בסמוך לאירוע ולא רק כאשר קיבל התראה מהבנק על מימוש הערבות. הבנק טוען, כי ככל שהטענה בדבר איומים וכפיה אמת היא, הרי שהתובע הוא שהפר חובת גילוי וחובת תום לב כלפי הבנק, משלא יידע אותו על כך. 29. לטענת הבנק התובע מעלה טענות עובדתיות סותרות באשר לנסיבות חתימת מסמכי הערבות, כאשר מחד הוא טוען כי חתם על המסמכים מאחר וחשב שהעניין לטובתו ובכך יבטיח קבלת כספו בחזרה מחנניה ומאידך טען כי חנניה אילצו פיסית לחתום על המסמכים, בניגוד לרצונו. הדבר מעיד על חוסר תום לב מצד התובע. 30. הבנק הוסיף בסיכומיו, כי במהלך החקירות בבית המשפט התובע חרג מחזית המחלוקת והעלה טענות בדבר מחדל אישי של פקידת הבנק בעניין חריגה מנהלי הבנק וסמכות אשראי של פקיד הבנק, מבלי שהבנק נערך לכך והכין מסמכים כתגובה. התובע אף טען כי החתמת אפרים כערב נעשתה כניסיון "טיוח" של מחדל נטען זה. המדובר בטענת תרמית שלא נטענה במפורש בכתב התביעה ואין ליתן יד לשינוי החזית. מעבר לכך, טוען הבנק כי התובע לא הוכיח טענות אלה והן בגדר ספקולציות בלבד. קיום הלוואה קודמת בחשבון אינה הופכת את הלווה לבעייתי וגם חריגה מאשראי אין בה להפכו ללקוח בעייתי. ההאשמות כנגד פקידת הבנק הינן מרחיקות לכת ולא הוכחו. דיון והכרעה: 31. תביעה זו עניינה בשתי מערכות יחסים נפרדות למעשה, אף שיש ביניהן נקודת השקה. המישור האחד עניינו ביחסים שבין אפרים לחנניה ומוטי והעברות הכספים שנעשו במסגרת יחסים אלה; המישור השני עניינו ביחסים שבין אפרים לבנק באשר לחתימתו של אפרים על מסמכי ערבות להלוואה שנטל מוטי מן הבנק ודרישתו של אפרים לביטול הערבות. אומר כבר עתה, כי ממכלול העדויות והמסמכים בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, על שני חלקיה, כאשר התביעה הכספית מתקבלת אך בחלקה, ואת הטעמים לביסוס הכרעתי זו אפרט להלן. התביעה כנגד נתבעים 1 ו-2: 32. כאמור, אפרים טוען כי חנניה ומוטי הוציאו ממנו כספים לאורך תקופה ממושכת, על ידי סחיטה ואיומים, כשהוא פורס בפני בית המשפט בפירוט רב, כבר בכתב תביעתו, את הסכומים השונים שהוצאו ממנו, את התאריכים ואת השימושים שנעשו בכספים אלה. אמנם בתצהירו היו כמה שינויים ביחס לסכומים הנטענים בכתב התביעה, אולם הוא הבהיר כי בכתב התביעה נקב בשוגג בסכום מעט גבוה יותר מהנדרש ובתצהירו העמיד את הטעות על תיקונה והקטין מעט את הסכום שדרש כהשבה. 33. לאחר ששמעתי את עדותו של אפרים, שוכנעתי כי גרסתו הבסיסית הינה אמת. עדותו בכללותה (למעט בנקודות ספורות) היתה אמינה ומשכנעת ותשובותיו היו אותנטיות ופשוטות, ללא תחכום וללא ניסיון להסתיר מידע, כשלעתים חלק מהדברים שאמר היו עלולים לשמש לרעתו. כך למשל, כאשר הודה בחקירתו כי גם לאחר חתימתו על מסמכי הערבות, המשיך להעביר כספים לחנניה ואף יצא עמו לארוחה במסעדה ביום הולדתו. עדותו של אפרים היתה בעיקרה קוהרנטית ועלתה בקנה אחד עם מסמכים ונתונים אחרים. הסתירות המועטות שעלו בחקירתו לא ירדו לשורשו של עניין ולא היה בהן כדי לפגום במהימנותו. 34. אודה כי בתחילה, למקרא הטענות טרם שחרגו מגדר מלים שהועלו על הכתב, לא ניתן היה שלא לתמוה כיצד זה נמשכת והולכת מערכת יחסים תמוהה מעין זו שתוארה. ברם, לאחר התרשמותי הבלתי אמצעית מאופן מתן העדויות ובחינת מכלול הראיות, שוכנעתי כי כך אכן אירע. בעדותו של אפרים, ניתן היה להבחין בקווי אופי בולטים של חולשה וחוסר בטחון עצמי, אשר עולים בקנה אחד עם גרסתו העובדתית של אפרים באשר למערכת היחסים התמוהה שהיתה לו עם חנניה (ובני ביתו של חנניה). עוד יצויין כי קשה היה שלא להתרשם מכך שבעת הרלבנטית היתה קיימת מידת מה של ניתוק בין אפרים לבין בני משפחתו, ואף מידת מה של קושי מצד אפרים ביצירת קשרים חברתיים. למרות ההבדלים בגיל ובמצב המשפחתי, לא רק שנוצר קשר בין אפרים וחנניה, אלא אפרים אף שהה לא מעט בביתם של חנניה וסימה. נראה כי באותה עת התקשה אפרים ביצירת קשר - קשר אמיתי, מלא ופתוח - עם בני משפחתו הקרובה או עם חברים בני גילו, וכי עלה בידיו של חנניה אשר הבחין בכך, לנצל מצב דברים זה, לקרב את אפרים אליו ואל בני ביתו ולהסתייע בתחושת קירבה מדומה זו אשר ניתנה לאפרים על מנת להוציא ממנו כספים. מערכת יחסים זו בין אפרים לחנניה, אשר החלה לכאורה במסגרת ידידות, היתה למעשה מערכת יחסים התלויה בדבר, והיא שינתה פניה והפכה למערכת תלותית, בה אפרים פועל בהתאם לדרישותיו של חנניה ומעביר לו כספים, בהתאם להוראותיו. חלק מן הכספים הועבר ישירות לחשבונו של מוטי, חלקם שולם באמצעות כרטיס האשראי של אפרים - אפרים צירף אסמכתאות המעידות על העברות הכספים לחשבונו של מוטי ועל רכישות ותשלומים עבור חנניה באמצעות כרטיס האשראי של אפרים - וחלקם בדרכים אחרות. 35. לא כל הכספים "הוצאו" ע"י חנניה מאפרים באותו האופן. לא כולם בעקבות איומים ישירים או הפעלת כוח. תחילה נוצלה לרעה תחושת הקירבה שהצליח חנניה ליצור אצל אפרים, תוך הפעלת לחץ רגשי, כאשר חנניה אמר לאפרים שאם לא ילווה לו כסף ייאלץ לפנות לשוק האפור. אפרים חסר הבטחון נלחץ מן האפשרות - אין זה משנה אם היא ממשית - שמא ייגרם נזק גופני לחנניה אם ייאלץ לפנות לשוק האפור, ושמא ילדיו של חנניה ייפגעו כתוצאה מכך. סכומים ראשונים אלה, בתחילה, לא הוצאו בסחיטה אלא בעורמה. ברם, אין חולק כי ניתנו כהלוואה ולא כמתנה ועל כן אין זה משנה לעניין התביעה להשבתם. בשלב מאוחר יותר שינתה דרך הוצאת הכספים את צורתה, עד לכדי הפעלת סחיטה ממש על אפרים ע"י חנניה, כאשר זה האחרון נוקט באיומים כנגדו, לרבות איומים בנקיטת אלימות. כך, למשל, אני מקבל את טענת אפרים כי כאשר חנניה שוחרר ממעצר (בהקשר שאינו קשור במישרין לתיק זה) ואפרים התעניין בנוגע למועד בו יקבל חזרה את כספו, הגיב חנניה כי מאחר ומה שעניין את אפרים בעת שהות חנניה במעצר היה הכסף שלו, אזי חנניה ימכור את איבריו של אפרים וירכוש לו מצבה. אני אף מאמין לאפרים כי לעתים נעשה גם שימוש באלימות פיזית, כגון עיקומי ידיים או בעיטה באשכים. לבסוף, בשלב שלישי, לא נדרשו עוד איומים באלימות פיזית והסחיטה התמקדה בחוב הקיים. נוצר מצב שהכספים אותם כבר חב חנניה לאפרים, הם כשלעצמם היוו נשוא האיומים, כאשר חנניה מאיים על אפרים שאם לא ימלא אחר הוראותיו, לרבות תשלום סכומים נוספים, לא יזכה לראות את כספו כלל. 36. לא ניתן להבחין ולקבוע בנוגע לכל סכום וסכום בנפרד, אלו סכומים "הוצאו" באיזו דרך והאם זו עלתה כדי אלימות פיזית או כדי איום ישיר בכל מקרה ומקרה. מה שברור לטעמי הוא כי אפרים היה קורבן לסחיטה, חלקה באמצעות מניפולציה רגשית, חלקה באיומים. ומה שעוד ברור הוא כי ככלל, גם מקום בו אפרים העביר כספים כביכול מרצון, הוא עשה זאת כהלוואה, תוך הבנה שהכסף יוחזר לו. 37. ער אני כאמור לכך שגם בשעה שאפרים נסחט, הוא המשיך להתראות עם חנניה ונזקק לקרבתו ולקרבת בני משפחתו. הדבר בא לידי ביטוי קיצוני בכך שגם בסופה של מערכת היחסים, ביום 25.3.09, עדיין יוצא אפרים למסעדה, לכבוד יום הולדתו שלו, עם חנניה ובת זוגו סימה וכן עם חברו של חנניה, מר שמואל בכר ובתו של זה האחרון. בין אם יש ממש בטענת ב"כ של אפרים (שלא פורטה בתצהיר, אך מצאה ביטוי בעדות; עמ' 19, ש' 30) לפיה חנניה הזמין אותו והבטיח שהוא ישלם ורק בסוף הארוחה התכחש לכך ולכן אפרים מצא עצמו נאלץ לשלם, ובין אם לאו, עצם העובדה כי אפרים מוצא את עצמו חוגג את יום הולדתו בחברת אדם כמעט זר מבחינתו, שהקשר ביניהם מתמצה בכך שאותו אדם תיקן את המחשב בביתו, ועם בתו של אותו אדם, מדברת בעד עצמה ומעידה על מצוקתו של אפרים אותה עת. אדרבא; הדעת נותנת כי דווקא העובדה שהמשיך להתרועע עם חנניה העצימה את תחושת הכשלון שהתווספה לתחושת הבושה העזה שחש בשל כך שהיה "פראייר" (בלשונו, "התביישתי על זה שהייתי טוב", עמ' 15, ש' 10-13). תחושות אלה הקשו עליו "לפוצץ" את הפרשה ולהביא לכלל סיום את מערכת היחסים המעוותת שהתפתחה בינו ובין חנניה. 38. אכן, הריחוק מבני משפחתו של אפרים מוצא ביטוי גם באופן בו "הסתיימה" מערכת היחסים. אפרים העיד כי חשש כל העת כי לא יקבל את כספו בחזרה ולכן נמנע במשך תקופה ממושכת להתלונן על מעשי הסחיטה, עד אשר חש כי כלו כל הקיצין. גם אז, לא פנה אפרים אל הוריו אלא בחר ליצור קשר דווקא עם מר איתן קרן (להלן: "איתן"), החבר של אחותו של אפרים, אותו שיתף במצוקתו, ובתנאי שלא יספר זאת לאחרים. איתן החליט לפנות אל אחיו של אפרים, מאור. רק לאחר מכן שיתף מאור את הוריו של אפרים. איתן הצהיר על אמירותיו האובדניות של אפרים ועל סערת הרגשות בה היה שרוי אפרים עת גולל בפניו בבכי את הפרשה. איתן לא נשאל על כך בחקירתו הקצרה ועדותו לא נסתרה. 39. בניגוד להתרשמותי מעדותו של אפרים, עדותו של חנניה הותירה רושם בלתי מהימן, כאשר הן דרך דיבורו והן שפת גופו משדרות אי-אמירת אמת. חנניה הצטייר כאדם דומיננטי, מתוחכם ובעל בטחון עצמי רב, וניתן היה להבין כיצד עלה בידו לנצל את אפרים חסר הבטחון. חנניה שינה לעתים את תשובותיו שוב ושוב תוך כדי העדות, תוך שהוא מתאים את גרסתו מעת לעת למה שנראה בעיניו נכון באותה נקודת זמן. כך, למשל, כאשר נשאל על 7 שיקים שקיבל מאפרים, בסכום של 1,000 ₪ האחד, השיב כך: "מעולם לא היו אצלי 7 שיקים ולא העברתי לאיש. הם נפרעו יש משהו. אולי נתתי למישהו והם נפרעו" וכאשר נשאל בהמשך לתשובתו זו למי נתן את השיקים, השיב: "אני אומר שהם לא היו אצלי" (עמ' 34 ש' 7-11). כידוע, בבחינת מהימנותו של עד, בית המשפט בוחן את התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מהתנהגות העד על דוכן העדים, מהשוואת עדותו עם דברים שאמר במקום אחר ועם עדויות אחרות וכן מהעמדת דבריו במבחן של הגיון ושכל ישר (יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) עמ' 1833). עדותו של חנניה התאפיינה בחוסר הגיון ובסתירות מהותיות, הן ביחס לאמור בתצהיר העדות הראשית מטעמו, והן ביחס לדברים שאמר במקום אחר. 40. כך, למשל, בהתייחס להפקדה בסך 2,000 ₪ אשר ביצעה סימה לחשבונו של אפרים, בעת שלפי טענת אפרים חנניה היה נתון במעצר. בסעיף 18 לכתב ההגנה טען חנניה כי הסך של 2,000 ₪ אותו הפקידה סימה בחשבונו של אפרים, הוא אכן סכום שעל חנניה היה להחזיר לאפרים. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 13יב') טען חנניה לגרסה אחרת, לפיה סימה הפקידה סכום זה בחשבונו של אפרים מאחר ודאגה לו וללא קשר ליחסים עם חנניה. בחקירתו הנגדית, העיד חנניה כי הסכום הנ"ל הינו בגדר הלוואה שסימה נתנה לאפרים ואשר האחרון טרם החזיר (עמ' 27, ש' 8-9). לא ברור כיצד סכום זה שחנניה הודה בכתב ההגנה כי היה חייב לאפרים, הפך לפתע למתנה לאפרים, ובהמשך להלוואה שאפרים חייב בה. שלוש הגרסאות של חנניה הינן בבחינת דבר והיפוכו. 41. כך, ביחס למצבו הכלכלי של אפרים, חנניה טען מחד גיסא כי אפרים היה שרוי בחובות לבנק בשל הלוואה שנטל לצרכי הימורים ונערות ליווי, ומאידך גיסא טען כי אפרים לא רצה שמשפחתו תדע על הכספים הרבים שברשותו ולכן הפקידם בחשבונו של מוטי. חנניה נשאל על הסתירה בגרסאותיו ביחס למצבו הכלכלי של אפרים ולא מצא לכך תשובה. בדומה, חנניה סיפק גרסאות שונות ביחס לסיבת ההפקדה של 3,500 ₪ בחשבונו של מוטי, כאשר פעם אחת נטען כי אפרים העביר סכום זה לחשבונו של מוטי כדי לסייע לחנניה (ס' 14 לכתב ההגנה) ופעם אחרת העיד חנניה, כי סכום זה הופקד בחשבונו של מוטי על מנת שהוריו של אפרים לא יידעו שיש לו כסף (ס' 12 לתצהירו של חנניה). 42. בחקירתו העיד חנניה כי אפרים התלווה אליו למשרדו של עו"ד צור, אך לא נכח עמו בפגישה עצמה, אלא המתין בחוץ וחנניה הראה לו אחר כך את המסמכים בדבר פיצויים שאמור חנניה לקבל (עמ' 32 ש' 12-18). בתצהירו מסר חנניה גרסה נחרצת ולפיה אפרים מעולם לא היה עמו אצל עו"ד צור (ס' 13ה'). 43. הגרסאות שמסר חנניה בדבר רכישת המחשב אף הן אינן מתיישבות האחת עם רעותה. בכתב ההגנה (ס' 11) נטען כי חנניה רצה לרכוש מחשב ומאחר ובחנות המחשבים לא הסכימו לקבל את השיקים שלו, חנניה ביצע את התשלום בכרטיס האשראי של אפרים, בהסכמתו, בעלות של 2,100 ₪. דא עקא, בתצהירו טען חנניה כי אפרים הוא שביקש לקנות מחשב ובעל החנות סירב לקבל את השיקים של אפרים וכי מוטי הוא אשר שילם על המחשב בכרטיס האשראי שלו, כנגד התחייבותו של אפרים להשיב לו את עלות המחשב בסך של 2,200 ₪. הגרסאות שונות מהותית זו מזו, ואינן עולות בקנה אחד. 44. כאשר נתבקש חנניה להתייחס לתשלומים ולכספים שקיבל מאפרים, כמפורט בתצהירו של אפרים, נזכר לפתע חנניה כי תשלום בסך של 1,517 ₪, אשר שולם עבור ביטוח הרכב שלו באמצעות כרטיס האשראי של אפרים, היווה החזר להלוואה קודמת שנתן חנניה לאפרים, בסך של 1,750 ₪ (עמ' 33 ש' 4-10). להלוואה נטענת זו לא היה זכר בתצהירו של חנניה. חנניה אף לא הציג כל הסבר לכך שבעת עריכת התצהיר לא זכר את ההלוואה, ואילו בעת עדותו נזכר לפתע בהלוואה זו, ואף במועד בו ניתנה. 45. גרסתו של חנניה באשר לנסיבות פגישתו עם אפרים במועד החתימה על מסמכי הערבות לטובת מוטי, אינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר. לטענת חנניה, במועד בו הוא הגיע לבנק על מנת לחתום כערב להלוואתו של מוטי, נתברר לו כי הוא אינו יכול לשמש כערב, ולפתע פתאום הופיע אפרים בבנק כשהוא מצוייד בתלושי שכר ותעודת זהות, והתנדב מרצונו לשמש כערב להלוואה הנ"ל. גרסה זו אינה סבירה, לשון המעטה. ראשית, חנניה ידע מראש כי לא יוכל לחתום כערב שכן הוא הוכרז כחייב מוגבל באמצעים. שנית, לא הוצג כל הסבר מדוע היו בידי אפרים תלושי שכר (במיוחד כשלטענת חנניה, אפרים הגיע רק כדי לקחת פנקס שיקים - עמ' 28 ש' 18). שלישית, הסיכוי שאפרים הגיע אל הבנק, כשהוא נושא עמו במקרה בדיוק את המסמכים הנדרשים להוכחת יכולתו הכלכלית, ובמקרה בדיוק פוגש את חנניה וסימה, אשר במקרה בדיוק אותה עת מחפשים ערב להלוואה - ומדוע שיחפשו ערב בהיותם מצויים בסניף הבנק דווקא ולא בביתם או במקום אחר? - ונותן לכך על אתר את הסכמתו, נראה בעיניי קלוש עד מאד. עדיפה בעיניי גרסתו של אפרים, לפיה חנניה התקשר אליו וביקש ממנו, וליתר דיוק הורה לו, כי יסור אל הבנק עם תלושי השכר שלו, שם המתינו לו חנניה וסימה. גרסתו של חנניה נסתרת בבירור גם מעדותה של פקידת הבנק, לפיה דרשה ערב להלוואה, קיבלה מבעוד מועד את מספר תעודת הזהות של אפרים, בדקה כי הערב כשיר לחתום ככזה על ההלוואה, ורק לאחר מכן אישרה שהערב יכול לבוא ולחתום (עמ' 58 ש' 31 - עמ' 59 ש' 3; אעיר כי הגם שאיני מאמין לפקידת הבנק כי קיבלה את פרטי הערב ממוטי, אלא עמדה בקשר עם סימה, אין זה משנה לעניין סתירת גרסת חנניה). בדיקה מוקדמת מעין זו, שוללת כמובן את התסריט הפנטסטי שתיאר חנניה, לפיו בדרך פלאית כלשהי הזדמן אפרים לבנק ועמו תלושי שכר בעיתוי מושלם, בדיוק כאשר חנניה וסימה נמצאים בסניף ומתחבטים בשאלה מנין יבוא עזרם. 46. גם טענתו של חנניה, כי אפרים חתם על מסמכי הערבות באומרו כי יעשה זאת מאחר וגב' שולה כהן, אחותה של סימה (להלן: "שולי"), עמה היה אפרים לפי הטענה מעוניין בקשר רומנטי, חתמה אף היא כערבה להלוואה - נסתרה. ראשית, כאשר נשאלה סימה מדוע אפרים הסכים לחתום כערב, לא אמרה מאומה בהקשר זה, אלא אמרה שהיא לא יודעת מה עבר בראשו (עמ' 50 ש' 30 - עמ' 51 ש' 2). כאשר נשאלה סימה מפורשות האם אפרים אכן אמר, כי אם שולי ערבה אזי גם הוא יחתום, השיבה כי לא זכור לה דבר שכזה (עמ' 51 ש' 7-8). שנית, וחשוב מכך; שולי כלל לא חתמה כערבה להלוואה לה ערב אפרים, בניגוד לטענתו של חנניה. אפרים חתום כערב יחידי על ההלוואה, כפי שעולה ממסמכי ההלוואה. 47. נוסף על כל אלה, וכן על סתירות ופרכות נוספות שלא פורטו, יצויין כי לבית המשפט הוגש תיק המרשם הפלילי של חנניה, ממנו עולה כי לחנניה עבר פלילי עשיר למדי. חנניה הורשע בעבר בעבירות בגין איומים, אלימות, עבירות רכוש, ועבירות נוספות. בנוסף, תיקים רבים אחרים בהם הואשם בעבירות איומים נסגרו מחמת העדר עניין לציבור או מחוסר ראיות. עברו הפלילי של חנניה וודאי אינו מוסיף למהימנותו, ובתביעה מעין זו, בה עומדות להכרעה גרסאות עובדתיות סותרות, למסקנות בדבר מהימנות חשיבות ניכרת. יתרה מכך; עברו הפלילי של חנניה בהקשר הספציפי של איומים אף נראה כמתיישב עם הטענות הנטענות נגדו בתביעה זו בדבר סחיטה ואיומים. 48. אם עסקינן במרשם הפלילי, יש מקום לחדד טענה אליה מפנה ב"כ התובע בהקשר של רשיון הנהיגה. ראשית, מן המרשם הפלילי עולה לכאורה כי הוא הוצא ביום 9.2.11 וכי נכון למועד זה רשיון הנהיגה של חנניה מצוי היה בפסילה. למרות זאת, בעדותו של חנניה, ביום 31.1.11, העיד חנניה כי הוא אינו מצוי בשלילה (עמ' 31 ש' 10). שנית, כשנשאל כיצד טען קודם לכן כי לקח במכוניתו את אפרים ל"נערות ליווי" בחוף אם רשיונו היה פסול במועדים הרלבנטיים לתביעה, בתשובתו אישר למעשה כי רשיונו היה פסול אותה עת, אך עדכן את גרסתו הקודמת וטען כי לקח את אפרים ברכבו כאשר לא הוא זה שנהג ברכב (עמ' 31 ש' 12). לעומת זאת, סימה, בת זוגו, דווקא טענה כי חנניה הסיע את אפרים (עמ' 47 ש' 2). גם לכל אלו, משקל לעניין מהימנות. 49. גם עדותו של מוטי הותירה רושם לא מהימן, לשון המעטה. בחקירתו טען מוטי כי אינו זוכר דבר ואינו יודע דבר לעניין פרשת הסחיטה, תוך ניסיון להרחיק את עצמו לחלוטין מן הפרשה. מעדותו בבית המשפט עולות סתירות ביחס לדברים שמסר מוטי בתצהיר עדותו הראשית בנוגע ליחסיו עם אפרים, בעניין ההלוואות הנטענות ובדבר מצבו הכלכלי. כך, בתצהירו טען מוטי כי היה לו שיחות רבות עם אפרים וכי שררו ביניהם יחסי חברות טובים ויחסי אמון (סע' 5-6 לתצהיר), בעוד בחקירתו אמר דברים הפוכים לפיהם מעולם לא היה חברו של אפרים (עמ' 35 ש' 16). בתצהירו טען מוטי כי לבקשתו של אפרים נתן לו סכומי כסף במזומן פעמים רבות (סעיף 8 לתצהירו), בעוד בחקירתו טען מוטי כי מעולם לא דיבר עם אפרים על כסף ולא העביר לו כספים באופן אישי. בתצהירו טען מוטי כי אפרים נהג ללכת ל"נערות ליווי" וכי הוא בעצמו לקח את אפרים לשם מספר פעמים, בעוד בחקירתו טען כי לקח את אפרים פעם אחת (עמ' 36 ש' 30-31). זאת, נזכיר, אף שזמן קצר קודם לכן טען כי מעולם לא היה חבר של אפרים, כאמור. בתצהירו טען מוטי כי לקח את אפרים לפעילות זו "ברכבנו" (סעיף 10 לתצהירו), בעוד בחקירתו הודה כי אין לו בכלל רכב ואף אין לו רשיון נהיגה, וטען כי למעשה באותה פעם יחידה נטענת, לקח את אפרים ברכב של חבר, שגם נהג באותו רכב, חבר שהוא אינו זוכר את שמו (עמ' 36 ש' 20 ואילך). בעוד שבתצהירו ניסה מוטי לתאר את אפרים כמהמר "על בסיס קבוע בסכומים גדולים" (סעיף 6 לתצהירו), בחקירתו הודה מוטי כי היה עד להימור אחד בלבד ב"ווינר" (בתחנת "טוטו") וכי אינו יודע באיזה סכום היה ההימור (עמ' 38 ש' 8-12). חשיבות מיוחדת יש לייחס לכך שכאשר נשאל מוטי למצבו הכספי השיב תחילה בתשובה "בסדר ממוצע" ורק לאחר מכן כשעומת עם העובדות, הודה כי יש לו חובות לבנק בעשרות אלפי שקלים. תשובותיו של מוטי, כי לא ידע על כך שאפרים העביר כספים לחשבונו, כאשר יש אסמכתאות ברורות להעברות הבנקאיות מחשבונו של אפרים לחשבונו של מוטי, מלמדות אף הן על חוסר אמינותו. 50. נסיונו של מוטי להרחיק עצמו מן הפרשה, בעודו מוסר בחקירתו גרסה אחרת מזו הנטענת בתצהירו ושעה שישנן ראיות המצביעות על העברות כספיות מחשבונו של אפרים לחשבונו של מוטי ועל מעורבותו של מוטי בפרשה - דינו להיכשל. אמנם תפקידו של חנניה בכל הפרשה היה משמעותי יותר, כמי שקשר את הקשר הראשוני עם אפרים בתחכום ותוך ניצול חולשותיו, וכמי שבהמשך נקט כלפי אפרים באיומים ואלימות מילולית ולעתים אף פיזית. אולם גם חלקו של מוטי היה לא מבוטל, בין השאר בכך שאפשר שימוש בחשבון הבנק שלו להעברת חלק מן הכספים שהוצאו מאפרים ובפועל קיבל כספים אלו. 51. בעדויות העדים מטעם חנניה ומוטי, לא היה כדי לתמוך בהגנתם. אמו של חנניה, ז'קלין, לא ידעה להעיד על העברות כספים בין חנניה לאפרים והעידה כי פגשה באפרים רק פעמיים, בעוד בתצהירה טענה כי היא וחנניה הלוו כספים לאפרים וכי האחרון היה פעמים רבות בביתה. גם שולי לא הייתה עדה להלוואות שנתן חנניה לאפרים במזומן, לטענתו. מר שמואל בכר, חברו של חנניה, טען בתצהירו כי היה עד לכך שחנניה העביר לאפרים סכום של 1,200 ₪, כאשר בחקירתו טען כי אינו זוכר מה היה הסכום שהועבר. עדויותיהם של עדים אלה אינן משנות דבר, לכאן או לכאן. 52. עדותה של סימה היתה מאוזנת יותר מעדויותיהם של חנניה ומוטי, אולם מעת לעת אף היא לקתה בחוסר מהימנות ובסתירות. כך, למשל, בעוד בתצהירה הצהירה כי ראתה תמונת עירום של אישה שאפרים צילם וכי אפרים נהג לספר לה על ביקוריו התכופים אצל "נערות ליווי", מחקירתה הנגדית עלה כי המדובר בטענות נעדרות בסיס, כאשר הודתה כי מעולם לא ראתה תמונת עירום כנטען בתצהירה וכי הסיקה בעצמה כי אפרים נוהג לפגוש "נערות ליווי", כאשר בהמשך הוסיפה כי אפרים אמר לה זאת בהזדמנות אחת. כך, למשל, בתצהירה טענה סימה כי פעמים רבות ראתה את אפרים רוכש מתנות רבות לאמו. בעדותה הודתה כי לא ראתה את אפרים מבצע את הרכישות (עמ' 46 ש' 7-8). בתצהירה הצהירה סימה כי היא עצמה נתנה לאפרים סכום אחד בלבד בסך של 2,000 ₪ וכי חנניה הוא שנהג להעביר כספים לאפרים. לעומת זאת, בחקירתה הנגדית העידה כי הלוותה לאפרים סכומים שונים, ואינה זוכרת כמה (עמ' 46 ש' 25-26). היא הסבירה כי אינה זוכרת כמה כספים נתנה לאפרים שכן לא רשמה סכומים אלו (עמ' 47 ש' 32-33). בהמשך ציינה כי היא בעצמה לקחה כספים מילדיה שלה והלוותה לאפרים, הגם שמצבה הכלכלי שלה ושל חנניה היה בכי רע, כפי שהעידה בעצמה. והכל, בשונה מן הגרסה בתצהירה, בה דובר על סכום נקוב וחד-פעמי. כאמור, חלקים בעדותה של סימה הותירו רושם אמין, והם אף עולים בקנה אחד עם כלל נסיבות העניין ומסכת הראיות - במיוחד אמורים הדברים בכל הנוגע לתפקיד חשבון הבנק של מוטי במשק הבית ולמצב הכלכלי של המשפחה, נושאים אליהם אתייחס בהמשך - אולם בכל הנוגע למערכת היחסים עם אפרים התגלעו סתירות בין הגרסאות השונות שמסרה, ונראה כי היא ניסתה לסייע לחנניה ומוטי בכל מחיר. התנהלותה זו פוגמת במשקל שניתן לייחס לטענותיה בהקשר זה. 53. נוסף על הסתירות השונות, שחלקן הובאו לעיל, להמחשת חוסר אמינותם של חנניה, מוטי וסימה, הרי שדין הטענות המרכזיות הנטענות על ידם, להידחות. ניתן להתייחס בהקשר זה לשתי נקודות מרכזיות. ככלל, למעט סכומים ספציפיים שאיני רואה צורך לפרטם, חנניה לא הכחיש למעשה קבלת כספים מאפרים. את רובם ממילא לא יכול היה להכחיש, שכן הם מתועדים. הטענה הבסיסית של חנניה בתצהירו היתה כי כנגד קבלת כספים זו, אפרים קיבל ממנו סכומי כסף רבים במזומן, בהזדמנויות שונות ורבות. כך, למשל, ב"כ התובע ביקש מחנניה להתייחס לפירוט חיובי כרטיס האשראי הנטענים על ידי אפרים, אך חנניה השיב כי אינו יודע מהם הסכומים ששילם אפרים עבורו ואינו יודע האם התשלומים המפורטים בתצהירו של אפרים הם תשלומים ששולמו עבורו, ולהלן קטע מייצג מעדותו (עמ' 33, ש' 11-25): "ש. כל הפירוט שיש של כרטיסי אשראי, מה מכאן שולם עבורך, בסעיף 20 על סעיפיו הקטנים הרבים? ת. אתה חושב שאני קומפיוטר שלפי מספרים אני אדע לאן זה הלך. איני זוכר סכומים. ש. היו רכישות שעשה לך מכרטיס האשראי? ת. לא. הוא החזיר לי בכרטיס אשראי חוב שהוא היה חייב לי. גם לאמא שלי בטלפון שהוא הלווה ממנה כסף הוא שילם לה בכרטיס האשראי. ש. אתה בעצמך אומר שהוא החזיר לך כספים ע"י רכישות בכרטיס האשראי? ת. עבורי הוא לא רכש דבר. הוא שילם לי תשלומים שהייתי צריך לשלם באמצעות כרטיס האשראי שלו. ש. [ה]אם התשלומים שמפורטים פה אלו התשלומים שהוא שילם עבורך? ת. איני יודע, אין לי את התשלומים. ש. זאת אומרת אתה לא יודע כמה הוא שילם עבורך? ת. אני לא יודע את הסכומים המדויקים שהוא שילם עבורי ומתי. ש. אתה יכול לנקוב בסכום שהוא שילם עבורך בוודאות? ת. אני לא זוכר". חנניה אינו מכחיש, אפוא, כי קיבל מאפרים את הסכומים להם טוען אפרים. חנניה טוען כטענת הגנה, כי אפרים אמנם שילם עבורו תשלומים שונים, אלא שתשלומים אלה היו בגדר החזרים כנגד הלוואות שחנניה הלווה לאפרים. יצויין כי גרסה זו התפתחה במהלך העדות לגרסאות משנה כבושות, שלא נזכרו בתצהיר, בדבר תשלום סכומים במזומן לאפרים ע"י אמו של חנניה, ע"י בת זוגו סימה, ע"י בנה מוטי, וכו'. הכל ללא פירוט מינימאלי. משהודה חנניה בחלק מן התשלומים שאפרים שילם עבורו, אך טען כי תשלומים אלה היוו החזר חוב, הנטל להוכיח טענת הגנה זו מוטל עליו (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי, עמ' 1723, 1728-1730). חנניה לא עמד בנטל זה. חנניה לא ידע לומר בתצהירו או בחקירתו מהם סכומי הכסף שהלווה לאפרים ומתי, וכן מהם התשלומים ששילם אפרים בעבור חנניה באמצעות כרטיס האשראי שלו. חנניה לא ידע להצביע על סכומים ששילם, תאריכים, חיובים שבוצעו לטובתו וכו', ולא הביא ראיות כלשהן בדבר ההלוואות הנטענות. מכאן כי טענתו לפיה תשלומיו של אפרים היוו החזרים בגין הלוואות קודמות שניתנו לו על ידי חנניה - אין לה על מה שתסמוך, ומכל מקום היא לא הוכחה. לאור חוסר מהימנותו הבולט, למעשה ניתן לקבוע כי ההיפך הוא הנכון. 54. נקודה שניה מתייחסת להסברים שסיפקו הנתבעים ועדיהם ביחס ל"סידור" לפיו אפרים מעביר כספים לחשבונם, משלם עבורם באשראי ובצ'קים והם, כביכול, משלמים לו במזומן כדי שהוריו לא יידעו שיש לו כסף. טענותיהם של חנניה, מוטי ועדיהם בהקשר זה, לא רק שאינן מתיישבות זו עם זו - לדוגמא, מחד טענו כי חנניה היה חייב לבנק כספים, מאידך טענו כי ביקש להסתיר מהוריו את העובדה שיש לו כסף - הן גם אינן מתיישבות עם ההגיון והשכל הישר. אם אפרים מבקש להסתיר מהוריו כי יש לו כסף, כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם טענות הנתבעים בדבר נטייתו של אפרים לרכוש לעצמו בגדים חדשים ויקרים, מוצרי טיפוח, נעליים נושאות שמות מותגים, וכו'. האם הוריו לא יבחינו בגנדרנותו זו? אם אפרים מבקש להסתיר מהוריו כי יש לו כסף, כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם הטענות לפיהן הוא רכש מתנות רבות לאמו ובגדים יוקרתיים לאביו (סעיפים 11-12 לתצהיר סימה)? והשאלה המתבקשת, ממנה מסיבה כלשהי מתעלמים הנתבעים: אם הוריו של אפרים בולשים אחרי פעולותיו הכספיות, האם לא יראו ממילא את כל הפעולות שהוא מבצע? אם ההעברה של 3,500 ₪ לחשבונו של מוטי נעשית "כדי שהוריו ... לא יידעו שיש לו סכום זה ומחשש שיבקשו הסכום לפרנסת הבית" (סעיף 12 לתצהיר חנניה) ו"כדי שלא יראו שהוא בפלוס גבוה בדפי הבנק שנשלחים הביתה" (עמ' 27 ש' 23), האם לא יראו הוריו את פרטיה של אותה העברה עצמה באותו תדפיס ממש? האם לא יראו במסמכים שונים תיעוד לתשלומים השונים שאפרים מבצע באשראי? בין אם חנניה ומוטי מושכים במזומן כסף שקיבלו מאפרים ובין אם אפרים מושך זאת בעצמו - ולא ניתן כל הסבר מה מונע מאפרים למשוך את הכסף בעצמו - האם הוריו של אפרים לא היו מבחינים בכך, אילו היו עוקבים אחר הכנסותיו והוצאותיו של אפרים, כנטען? לנתבעים פתרונים. 55. סיכומו של דבר, לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות בתיק, מצאתי לנכון ליתן אמון בגרסתו של אפרים, לפיה הוצאו ממנו כספים בדרך של סחיטה והפעלת לחצים, ולדחות את טענת הנתבעים כי הכספים שהוציא מכיסו אפרים היו כנגד הלוואות קודמות שניתנו לו על ידי חנניה, מוטי או מי מהם, טענה שלא הוכחה. נותר לבחון את הסכומים הנתבעים. 56. בתצהירו נוקב אפרים בסכומים שהוצאו ממנו על ידי חנניה ומוטי, בתאריכים השונים ובשימוש שנעשה בכספים, עד לפרטי פרטים, וגרסתו לא נסתרה. עם זאת, אפרים לא הוכיח את כל הסכומים הנטענים על ידו, גם מקום בו היה באפשרותו לעשות כן, ואף נטענו מפיו מספר טענות שלא ניתן לקבלן, ומשום כך איני מקבל את תביעתו במלואה, כפי שיפורט להלן. 57. הלוואת הקרן על סך 13,000 ₪ - מדפי החשבון שצירף אפרים עולה כי חלק מסכום ההלוואה שימש לכיסוי היתרה השלילית בחשבון העו"ש שלו, בסך של 3,873 ₪ וחלקו - סך של 4,000 ₪ - הופקד בפר"י, בחשבונו של אפרים. מדפי החשבון של אפרים עולה כי לאחר שהופקדה ההלוואה בחשבונו של אפרים, בוצעו 5 העברות בנקאיות לחשבונו של מוטי, בסך כולל של 5,200 ₪. כאשר נשאל אפרים בחקירתו מדוע לא צירף את יתר דפי החשבון שלו, על מנת שניתן יהיה לראות כי אכן הועבר למוטי סך של 13,000 ₪ כפי שטען, השיב: "אין לי הסבר" (עמ' 11 ש' 24-25). זאת יש לזקוף לחובתו, שכן עליו היה הנטל להביא את דפי החשבון המלאים ולהצביע על העברת הסכום הנטען לחשבונו של מוטי. אפרים טען בחקירתו כי הסכום שהופקד בפר"י (4,000 ₪) הועבר גם הוא לחשבון של מוטי (עמ' 11 ש' 20-21), אולם לא הביא אסמכתא כלשהי על כך, אף שיכול היה לעשות כן בנקל. לפיכך, ברכיב זה יש לפצות את התובע רק בסכום של 5,200 ₪, כפי שהוכח במסמכים שהגיש התובע. 58. הלוואה לאליהו אסולין בסך של 700 ₪ על פי דרישת חנניה - עניין זה לא נזכר בכתב התביעה ונטען לראשונה בתצהיר עדותו הראשית של אפרים. בנוסף, אליהו אסולין שלל טענה זו בעדותו והצהיר כי מעולם לא לווה כספים מאפרים ולא הלווה לו. עדותו של אליהו אסולין לא נסתרה במישרין. בעניין זה, מאחר והטענה לא אוששה ולא הופרכה, מן הראוי לפסוק בהתאם לנטלי ההוכחה. התובע לא הוכיח את ההלוואה הנ"ל ומשכך אין לזכותו בגינה. 59. שיקים בסך כולל של 2000 ₪ שנמשכו מחשבון התובע בחודשים 8-12/08 - מפירוט דפי החשבון שצורפו לתביעה עולה כי נפרעו שיקים בסך כולל של 1,750 ₪ ועל כן יש לפסוק לתובע סכום זה. 60. שיק בסך של 2,000 ₪ אשר הופקד בחשבונו של מוטי בבנק לאומי - לא הובאה אסמכתא כלשהי על הפקדה זו, הגם שהתובע יכול היה להביאה בקלות ועל כן אין לפסוק לו סכום זה. 61. הפקדות לחשבונו של מוטי בסך של 6,700 ₪ - למעט סכום של 1,500 ₪ שהופקד בחשבונו של מוטי ביום 17.8.08, כמופיע בתדפיסי פירוט החשבון שצירף התובע, הרי שההעברות הנוספות, בסך של 5,200 ₪, נלקחו בחישוב במסגרת ההתייחסות אל ההעברות לחשבונו של מוטי כחלק מתוך ההלוואה בסך 13,000 ₪, כמפורט לעיל, וסכום זה נתבע למעשה פעמיים. על כן, ברכיב זה יש להשיב לתובע סך של 1,500 ₪ בלבד. 62. ארוחות במסעדות בסך של כ- 2,000 ₪ - לא הוכח כי כאן מדובר בתשלום כהלוואה, מתוך כוונה לקבלו חזרה. מהעדויות עולה כי אפרים וחנניה הזמינו זה את זה לעתים לארוחות. לא הוכח כי הדבר נעשה תוך כוונה לקבל החזר כספי, אלא נראה כי הדבר נעשה, לפחות בתחילה, כחלק ממערכת היחסים בין אפרים וחנניה, ונועד ככל הנראה למלא צורך מסויים מבחינת אפרים. אפרים הצביע על תשלום למסעדת 'עזרא הדייג' אשר שילם עבור חנניה, סימה וכן מר בכר ובתו, ביום הולדתו של אפרים. אמנם ההרכב של הבילוי, כמו גם העובדה ש"חתן השמחה" נדרש לממן את הבילוי, תמוהים במקצת. עם זאת, גם לגבי 'הסעודה האחרונה' הנ"ל, ובשים לב לכך שהטענות לגביה לא פורטו בתצהיר, הרי שלא ניתן לשלול כי מדובר בחלק ממערכת היחסים שהיתה ביניהם ולא בהלוואה שאפרים ציפה לקבל בחזרה. משכך, אין לפסוק לאפרים החזר כלשהו ברכיב זה. 63. חיובי האשראי - אפרים הפנה לחיובים ספציפיים בחשבונות כרטיסי האשראי שלו, ששולמו עבור חנניה. הגם שלא ניתן לשייך כל אחד ואחד מהם לחנניה, לאור האמון שאני נותן בעדותו של אפרים ולאור העובדה שחנניה הודה כי אפרים אכן ביצע תשלומים עבורו באמצעות כרטיס האשראי שלו (לדוגמא: תשלום ביטוח לרכב), אך אינו זוכר את כל התשלומים והסכומים, אני מקבל את הסכומים המפורטים בתצהירו של אפרים. אחד מחיובי האשראי המשמעותיים יותר היה בגין תשלומים לחברת "סלקום" וכאשר נשאל על כך חנניה בעדותו, השיב כי אינו לקוח של חברת "סלקום". במצב דברים זה מתבקש היה כי חנניה ירים את נטל הבאת הראיות ויראה כי אינו לקוח של החברה, מאחר ועבורו הדבר קל ופשוט, בעוד עבור התובע מסובך יותר לשלול את טענת חנניה כי אינו לקוח החברה. מאחר וחנניה לא הביא כל ראיה, הדבר מקים חזקה ראייתית הנזקפת לחובתו ויש לפסוק גם סכום זה לאפרים. 64. יתר הסכומים הנתבעים על ידי אפרים יושבו לו במלואם, לרבות בגין העברת סכומי כסף במזומן לחנניה, כמו גם תשלום עבור שיקים שבוטלו לצדדים שלישיים, ובעניין זה אני סומך על מהימנותו של אפרים ועל התרשמותי מעדותו, כי הוא דובר אמת. לא זו בלבד, אלא שבשונה ממצב הדברים בגין ההלוואה הנטענת לאליהו אסולין, שעדותו לא נסתרה, איני נותן אמון כלל בעדותו של חנניה, שהיתה רצופה סתירות ופרכות. 65. עולה השאלה באיזה אופן יש לחייב את הנתבעים בחיובים השונים, יחד או לחוד. מחד, ניתן לטעון כי חנניה ומוטי פעלו יחדיו והוציאו מאפרים כספים, כאשר חנניה לחץ על אפרים וסחט ממנו כספים, תחילה בתחכום ובמניפולטיביות, תוך ניצול חולשתו האישית וחוסר בטחונו, ובהמשך באיומים, וחשבונו של מוטי שימש צינור להעברת הכספים. מאידך, בשורה התחתונה הסכומים שהועברו לחשבונו של מוטי אינם גבוהים ביחס לשאר הסכומים ש"הוצאו" מאפרים ע"י חנניה, ואשר לא הוכח כי אכן שימשו גם את מוטי. בנסיבות אלה, מאחר ואין מדובר במצב דברים שבו לא ניתן להפריד בין הסכומים השונים (ולמרות קשיי הגביה הצפויים מחנניה), אינני רואה לנכון לחייב את מוטי יחד עם חנניה בכל הסכומים ש"הוצאו" מאפרים, אלא רק בסכומים שיש להם נגיעה ישירה למוטי, דהיינו עברו דרך חשבון הבנק שלו. לאור כל האמור לעיל, על חנניה לשלם לאפרים סכום כולל של 28,140 ₪. על חנניה ומוטי, יחד ולחוד, לשלם לאפרים סכום כולל (נוסף) של 6,700 ₪. 66. בנוסף, ראוי לפצות את אפרים בגין הסבל הנפשי הרב שהיה מנת חלקו בגין הפרשה. מאחר וחלקו של מוטי פחות משמעותי מזה של חנניה, סבורני כי לא יהא זה נכון לחייבו לשאת יחד עם חנניה במלוא הפיצוי. על חנניה לשלם לאפרים בגין נזקו הלא-ממוני סכום של 15,000 ₪. על חנניה ומוטי, יחד ולחוד, לשלם לאפרים בגין נזקו הלא-ממוני סכום (נוסף) של 5,000 ₪. 67. בנסיבות העניין, באופן חריג ומאותם הטעמים, סבורני כי יש מקום לערוך הבחנה בין חנניה ומוטי גם לעניין החיוב בהוצאות. על חנניה לשלם לאפרים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. על חנניה ומוטי, יחד ולחוד, לשלם לאפרים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל (נוסף) של 5,000 ₪. התביעה כנגד הבנק: טענת הכפיה 68. התובע פנה בשעתו אל מנהלת סניף הבנק, יחד עם הוריו, לאחר שקיבל מכתבי התראה בגין אי פירעון ההלוואה לה ערב עבור מוטי, ובפגישה עמה טען כי חתימתו על מסמכי הערבות בחודש 1/09 נעשתה תחת איומים וכפיה מצד חנניה, מבלי שידע כי המדובר בערבות. אמו של התובע העידה אף היא על הפגישה ומנהלת סניף הבנק אישרה את דבר קיומה ואת טענותיו של אפרים בדבר חתימה על מסמכי הערבות תחת כפיה מצד חנניה. גם בכתב התביעה זכתה טענת הכפיה למקום מרכזי, כאשר לגרסתו של אפרים הוא הובא אל הבנק תחת איומים מצד חנניה. בתצהירו ובעדותו רוככה מעט הטענה והתמקדה בכך שבעת שישבו מול פקידת הבנק חנניה אחז בידו בחוזקה ולחץ עליה, תוך שהוא מאיץ בו לחתום במהירות על כל המסמכים. אין צריך לומר כי הבנק טען שלא היו בעת החתימה כל סימנים לכפיה, וכן כי חנניה, כמו גם סימה, הכחישו את טענותיו של אפרים וטענו כי חתם על מסמכי הערבות מרצונו. 69. דין טענת הכפיה להידחות. זאת, לאו דווקא בשל טענות הבנק לפיהן התובע לא אמר דבר לבנק בעת התרחשות המעשים הנטענים או מיד בסמוך אליהם ולא פנה בהגשת תלונה למשטרה בעניין חמור שכזה, אלא רק לאחר זמן רב ורק משראה כי מוטי אינו עומד בפירעון ההלוואה, פנה לראשונה לבנק בטענה האמורה. לכאורה, ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם מדובר במצב כפיה מתמשך. בענייננו, המסמכים נחתמו ב-1/09, התשלום הראשון של החזר ההלוואה אמור היה להשתלם ביום 28.2.09, ב- 3/09 כבר קיבל אפרים מכתב התראה מהבנק, ורק לאחר מועד זה שיתף אחרים במצוקתו. כך שגורם הזמן, כשלעצמו, אינו השיקול המרכזי. ראשית, כאמור, טענת הכפיה נזנחה הלכה למעשה בסיכומי התובע. שנית, לא בכדי היא נזנחה, שכן גם לגוף העניין אין לה כל מקום. אפרים העיד בצורה מפורשת כי חתם על המסמכים שכן חנניה אמר לו כי אם יחתום על המסמכים, אזי חנניה ישיב לו את חובותיו מהלוואות קודמות. אפרים חשב כי החתימה על המסמכים תסייע לחנניה בקבלת הטבה וכך תאפשר לחנניה להחזיר לאפרים את הכספים שחנניה חב לו. אפרים סבר, אפוא, כי תצמח לו טובת הנאה מסויימת - כך הבין מחנניה - מהחתימה על המסמכים. לכן, היה לו אינטרס ברור, לשיטתו, בחתימה עליהם וממילא ברור כי חתם עליהם מרצונו ואין המדובר בחתימה תחת כפיה. 70. לאור תוצאה זו, אין צורך לדון בשאלת נפקותה של כפיה המופעלת שלא מצד הבנק, אילו היתה מוכחת כזו, בכל הנוגע להתחייבות כלפי הבנק. משנדחתה טענת הכפיה, נותרה לדיון הטענה המרכזית מצד התובע כלפי הבנק, היא הטענה בדבר הפרת חובות הגילוי. טענת הפרת חובות הגילוי ממצאי מהימנות 71. מטעם הבנק העידו פקידת הבנק אשר נכחה במעמד חתימת מסמכי הערבות, גב' רינה גטניו (לעיל ולהלן: "פקידת הבנק"), וכן מי שניהלה את סניף הבנק בטירת הכרמל בעת הרלבנטית, גב' ורד דינור, המנהלת כיום סניף אחר (לעיל ולהלן: "מנהלת הסניף"). עדותה של מנהלת הסניף הותירה רושם חיובי. ככלל, תשובותיה היו ענייניות וברורות והיא השיבה על מה שהיה בידיעתה ולא מעבר לכך. כאשר לא זכרה או לא ידעה דבר מה, לא היססה לומר זאת. עם זאת, עדותה של מנהלת הסניף אינה מסייעת לבנק באופן משמעותי. עדותה התמקדה בעיקר בנושא פגישתה עם התובע ואמו, וכן בתיאור כללי של נוהלי הבנק וכיו"ב. 72. עדותה של פקידת הבנק לא הותירה רושם מהימן ואיני נותן בה אמון. הבנק הרחיב בסיכומיו וטען כי, בשונה מן המצופה מלקוח, שחתימה על מסמכים בבנק או פגישה בבנק, הן עבורו בדרך כלל אירוע חד-פעמי ובעל חשיבות, הרי שאנשי הבנק נפגשים עם לקוחות ומחתימים על מסמכים רבים ושונים כעניין שבשגרה, ואין לצפות מהם לזכור כל פרט באותה מידה של בהירות כפי שמצופה מן הלקוח. אכן, יש ממש בטענה מעין זו, והיא זכתה לביטוי בפסיקה, שחלקה אף הובאה ע"י הבנק. אך זו אינה מסייעת לבנק בתיק זה. בענייננו, מצד אחד פקידת הבנק התיימרה לזכור פרטי פרטים ביחס לנושאים מסויימים, כגון ביחס להסברים שנתנה לתובע על הערבות וביחס לנוכחים בעת החתימה על המסמכים, ומצד שני לא זכרה דבר לגבי נושאים אחרים, כגון ביחס לנתונים מרכזיים באשר לחשבון נשוא הערבות. פקידת הבנק השיבה לא פעם תשובות מתחמקות ובלתי ברורות, למשל באשר להגדרת תפקידה ותחום אחריותה. בעדות פקידת הבנק התגלעו סתירות ביחס לדברים שאמרה בעדותה שלה, ביחס לדברים שנאמרו בעדות מנהלת הסניף ואף ביחס לגרסאותיהם של כל הצדדים האחרים בתיק, באשר לזהות הנוכחים במעמד החתימה. 73. בנקודה אחרונה זו, בלטה הסתירה לעין. בתצהירה טענה פקידת הבנק כי במעמד חתימת מסמכי הערבות ע"י אפרים נכחו בפניה יחד אפרים ומוטי, אשר הציגו עצמם כחברים, כאשר היא הסבירה לאפרים בהרחבה אודות מסמכי הערבות בטרם חתם עליהם. גם בתצהיר התשובות לשאלון (אשר בהתאם להחלטה שניתנה במסגרת הליכים מקדמיים הופקד בתיק ולא נמסר לעיון התובע על מנת שאף אחד מן הצדדים לא יוכל להתאים את גרסתו בנוגע לנוכחים במעמד החתימה לגרסת האחר), השיבה פקידת הבנק כי אפרים הגיע לחתימה עם מוטי. דא עקא, גרסתה של פקידת הבנק בדבר הנוכחים במעמד חתימת מסמכי הערבות עומדת בניגוד גמור לגרסתם של כל הצדדים בתיק, ולפיה הנוכחים דווקא היו: אפרים, חנניה וסימה. ולעומת זאת כולם כאחד העידו שדווקא מוטי לא נכח במעמד חתימת מסמכי הערבות על ידי אפרים. לעניין זה: עדות התובע - עמ' 16 ש' 25-28; עדות חנניה - עמ' 28 ש' 26; עדות מוטי - עמ' 37 ש' 13-14, עמ' 39 ש' 4-5; עדות סימה - עמ' 50 ש' 1 ואילך. דהיינו, התובע מחד וכן מוטי, חנניה וסימה מאידך, אשר אין חולק כי להם אינטרסים מנוגדים בתביעה זו, טענו פה אחד כי מוטי לא נכח בעת חתימת מסמכי הערבות וכי במעמד זה נכחו אפרים, חנניה וסימה. גם כאשר בחקירתה הנגדית עומתה פקידת הבנק עם הגרסה האחידה של כל שאר העדים השיבה בצורה נחרצת, כי אפרים ומוטי הם שישבו בפניה עת חתם אפרים על מסמכי הערבות (עמ' 59 ש' 14-20): "ש. היו כאן קודם שורה של עדים וכולם חזרו על סיפור אחר לגמרי, כולם חזרו על זה שמר חנניה גולן ואשתו סימה קובי הם שבאו ביחד עם אפי וישבו איתו שהוא חתם, מה את אומרת על זה? ת. אני בטוחה ב- 100% ששניהם היו אצלי, אני לא מכירה את גולן חנניה וגם לא מכירה את השם בכלל. ש. אם אומר לך שמוטי אסולין בעצמו העיד שבא חתם בבנק ולמחרת טס לאילת, מה תגידי? ת. אני סגורה על זה ששניהם היו אצלי." עדותה של פקידת הבנק בעניין הנוכחים במעמד חתימת מסמכי הערבות אינה מתיישבת עם עדויותיהם של אפרים, חנניה, מוטי וסימה, אשר העידו כולם כי חנניה וסימה הם שישבו יחד עם אפרים בפני פקידת הבנק עת חתם אפרים על מסמכי הערבות. מאחר וכל בעלי הדין האחרים בתביעה טוענים לגרסה אחידה וברי כי אין להם אינטרס משותף, מעדיף אני את גרסתם וקובע כי פקידת הבנק אינה דוברת אמת. יצויין גם כי בעוד שלטענת פקידת הבנק, כאמור, אפרים ומוטי הגיעו יחד ואפרים חתם בנוכחות מוטי, ממסמכי הערבות עולה כי כתב ההתחייבות וערבות להחזרת הלוואה נערך ביום 14.1.09 (ובמועד זה ככל הנראה חתם עליו מוטי), בעוד שטופס גילוי המידע לערב מוגן נחתם על ידי אפרים ביום 16.1.09, ואילו חתימתו של אפרים אושרה על ידי פקידת הבנק ביום 20.1.09. בהקשר זה ראוי להעיר גם כי פקידת הבנק לא טענה שאפרים הגיע אליה בשני מועדים שונים כדי לחתום על מסמכי הערבות ולא ניתן הסבר מטעם הבנק לתאריכים השונים המופיעים על מסמכי הערבות. 74. איני נותן אמון בגרסתה של פקידת הבנק, כי הסבירה לאפרים מספר פעמים, בפרטי פרטים, את כל הדרוש בנוגע לערבות - כי המדובר בערבות להלוואת הסדר פריסת חוב קיים, את תנאי ההלוואה והריבית, את היותו של אפרים הערב היחידי להלוואה, וכו' - כנטען בהרחבה בתצהיריה ובחקירתה, כאשר היא אף מתיימרת לזכור פוזיטיבית כי אפרים הבין היטב את משמעות ההסברים ואת הסיכון שהוא נוטל על עצמו, בעוד שבה בעת היא אינה זוכרת פרטים אחרים מרכזיים ביותר, כגון גובה המשכורת החודשית של מוטי, מסגרת האשראי בחשבון של מוטי, השאלה האם מוטי כבר נטל הלוואה קודמת לפריסת חובו בחשבון לפני ההלוואה לה ערב אפרים, ועוד. איני מאמין לפקידת הבנק כי לא רעננה את זכרונה כלל טרם הגעתה לעדות, ולו בבדיקת החשבון במחשב הבנק. יוער בהקשר זה כי היא מעידה שבדקה את חשבונותיהם של אפרים ומוטי טרם חתימתו של אפרים על המסמכים והיא כן זוכרת לומר כיום כי ראתה אז העברות כספיות בין החשבונות עוד קודם לחתימה (סעיף 9 לתצהירה). בכל זאת, היא אינה זוכרת נתונים אחרים. 75. איני מאמין לפקידת הבנק כי לא הכירה את חנניה וכלל לא הכירה את השם, כפי שאמרה בציטוט שהובא לעיל. כפי שיובהר בהמשך, מבחינה מעשית, חשבון הבנק של מוטי לא היה רק "שלו", אלא חשבון "משפחתי". יצויין גם כי אפרים העיד שלחנניה ולפקידת הבנק היתה היכרות מוקדמת והוא קיבל ממנה יחס אישי (סעיף 36 לתצהירו). 76. במהלך חקירתה הנגדית נשאלה פקידת הבנק על הגדרת תפקידה ותחום אחריותה ולאחר שהלכה סחור סחור (לרבות נסיון להפרדה מלאכותית בין בנקאות אישית ובנקאות כללית, כאשר לבסוף התברר כי אותם עובדים, לרבות היא עצמה, חבשו בסניף זה את שני הכובעים, וביצעו את שני התפקידים), השיבה כי בצד היותה מנהלת יחידת בנקאות כללית היא עבדה כפקידה במחלקת בנקאות אישית, זו אשר היתה אמורה להגביל את מסגרת האשראי של מוטי עם הגעתה לרף העליון (עמ' 67 ש' 5 ואילך, ולבסוף ש' 30-31). כאשר נשאלה פקידת הבנק האם מוטי היה לקוח בתחום אחריותה, טענה כי כל הפקידים מטפלים בכל הלקוחות וכי אין רשימת לקוחות באחריותו של כל פקיד (שם; ר' גם עמ' 68 ש' 22-23). עדותה זו של פקידת הבנק עמדה בניגוד לעדות מנהלת הסניף, אשר הבהירה כי בהתאם לנהלי הבנק חשבונות הבנק מחולקים בין העובדים בסניף ולכל עובד ישנם חשבונות מסויימים ולקוחות מסויימים, המוגדרים כמצויים תחת אחריותו (עמ' 72 ש' 11-13) וכן כי אחריות זו לחשבון הלקוח כוללת גם אחריות לכל מה שקשור למסגרת האשראי, לרבות חידוש המסגרת, טיפול בחריגה ממנה, וכו' (עמ' 72 ש' 29-32). השורה התחתונה הינה כי "לכל לקוח יש עובד זה או אחר שממונה על מסגרת האשראי שלו" (עמ' 72 ש' 26). העובדה כי גם לפי עדות מנהלת הסניף הטיפול בכל חשבון או לקוח יכול להיעשות ע"י כל פקיד, אין בה כדי לשנות את העובדה כי האחריות לחשבון נתונה בידי פקיד אחד מסויים. לא רק שהסתירה הברורה בין עדות פקידת הבנק לבין עדות מנהלת הסניף פועלת כנגד קבלת עדות פקידת הבנק כמהימנה, אלא שעצם הנסיון מצד פקידת הבנק להרחיק עצמה מכל אחריות לחשבונו של מוטי, ולמצב החשבון טרם נטילת ההלוואה, אומר דרשני. 77. מחקירת פקידת הבנק עולה כי בעת שניתנה למוטי ההלוואה בסך 39,000 ₪ לכיסוי החוב בחשבונו, חובו בחשבון נבע בין השאר מחריגה ממסגרת האשראי בחשבון. פקידת הבנק אישרה כי מסגרת האשראי המקובלת היא בדרך כלל פי 3 מן המשכורת החודשית. אמנם היא העידה כי אינה יודעת מה היתה מסגרת האשראי בחשבון, כמו גם מה היתה משכורתו החודשית של מוטי, אולם היא אישרה כי אין זה סביר שהיתה לו מסגרת אשראי של 39,000 ₪. פקידת הבנק נאלצה להודות כי היתה חריגה ממסגרת האשראי ללא אישור הבנק (עמ' 65 ש' 24-25). היא גם הודתה כי החריגה לא נראתה לה סבירה, וכי היא באופן אישי זו שפנתה למוטי ואמרה לו לקחת הלוואה להסדיר את החוב בחשבון (עמ' 65 ש' 4-9). היא גם הודתה כי בשלב מסויים לא נתנה לו יותר לפעול בחשבון (עמ' 68 ש' 4-5), וכן כי אם היתה מגבילה את הפעילות בחשבון ברף העליון של מסגרת האשראי החוב בחשבון לא היה מגיע ל- 39,000 ₪ (עמ' 68 ש' 9-10). 78. הבנק טען, הן בעת החקירה הן בסיכומיו, כי כל טענות התובע בנוגע למצב החשבון טרם נטילת ההלוואה, לחריגה ממסגרת האשראי, וטענות השלובות בהן, הינן בגדר הרחבת חזית. ייתכן והיה מקום לקבל טענה דיונית מעין זו, ולמנוע התייחסות לתמונה המהותית הנפרשת נגד עיני בית המשפט, אילו היה התובע מבקש לבסס על טענות אלה עילות תביעה נוספות, כגון טענת תרמית מצד פקידת הבנק. אך בשונה מן הנטען ע"י הבנק, התובע לא הרחיב את עילות התביעה אל עבר עילת תרמית וכיו"ב. תביעתו המרכזית היתה ונותרה להפרת חובת הגילוי המוטלת על הבנק. התובע מפרט את הטענות בנוגע למצב הבעייתי של החשבון טרם מתן ההלוואה רק כדי להצביע על מניע אפשרי להפרת חובת הגילוי. אך התביעה אינה מוכרעת על סמך "היסוד הנפשי" של הבנק בעת הפרת חובת הגילוי. בין אם זו הופרה ביודעין ובין בשוגג, די בכך שהופרה חובת הגילוי, כפי שיפורט בהמשך, כדי לקבל את התביעה. עם זאת, מבלי לקבוע מסקנות בהקשר זה, יצויין כי לא מן הנמנע שלכאורה אכן יכול והיה לפקידת הבנק עניין שלא לגלות לתובע את מלוא המידע בנוגע לערבותו. אמנם התובע לא הוכיח כי משכורתו החודשית של מוטי עמדה על 4,500 ₪, כפי שטען ב"כ התובע ללא אסמכתא, ולא הוכיח מה הייתה מסגרת האשראי שניתנה למוטי. ברם, אף שלא הוכחו המספרים, בשים לב לכך שמוטי היה בחור צעיר אשר עבד בעבודה זמנית בבית מלון באילת דרך חברת כוח אדם; ובשים לב לכך שכפי שיובהר בהמשך עוד לפני נטילת ההלוואה בסך 39,000 ₪ הועמדה למוטי הלוואה קודמת בחשבון בסך 20,000 ₪ - עובדה המצביעה לכאורה על כך שגם מחצית מיתרת החוב בעת נטילת ההלוואה השניה כשלעצמה הצדיקה הסדר חוב - נראה כי לא יהיה זה מופרך להניח שהחוב בחשבון טרם נטילת ההלוואה השניה חרג באופן ניכר ביותר ממסגרת האשראי בחשבון. אין צורך בנתונים המספריים עצמם, על מנת לייחס את המשקל הראוי לכך שיתרת החוב בחשבון הבנק של מוטי נוצרה תוך חריגה ממסגרת האשראי - עובדה שכשלעצמה הוכחה - מסגרת עליה ככל הנראה היתה פקידת הבנק עצמה אחראית מכוח תפקידה וכחלק ממנו. לא מן הנמנע, אפוא, כי אכן בעת העמדת ההלוואה בסך 39,000 ₪ היתה התנהלותה של פקידת הבנק מלווה בחשש שמא יתגלו מחדליה לכאורה בנוגע לחשבון. אשוב ואדגיש כי הערות אלו נאמרות למעלה מן הצורך וכי איני מתבסס על הטענה בדבר "מניע" אפשרי להפרת חובת הגילוי לשם קבלת התביעה. דין התביעה להתקבל ככל שהופרה חובת הגילוי, תהא אשר תהא הסיבה לכך, וכפי שיובהר מיד, זו אכן הופרה. הפרת חובות הגילוי 79. חוק הערבות מטיל על הבנק כנושה חובות גילוי כלפי הערב ביחס למעמדו וביחס להלוואה לה הוא ערב, וקובע את התוצאות בגין הפרת החובות השונות (סעיפים 22-23 לחוק הערבות). כאשר מדובר בערב יחיד, מוטלת על הבנק חובה לגלות לו, בין היתר, את היותו ערב יחיד או ערב מוגן וכן את "היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים" (סעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות). הגילוי לערב יחיד צריך להיעשות במסמך מפורט הנפרד מחוזה הערבות, כנדרש בתקנה 1 לתקנות הערבות, התשנ"ח -1998. במידה והבנק לא עמד בחובתו זו, "פטור ערב יחיד מערבותו" (סעיף 23(א)(5) לחוק הערבות). זאת, אלא אם הבנק הוכיח כי הערב ידע בדרך אחרת את המידע הנ"ל (סעיף 23(ב) לחוק הערבות); נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות לעניין זה מוטל על הבנק (ראו: רוי בר-קהן ערבות (2006) 599). ההסדר החקיקתי בדבר חובות הגילוי המוטלות על הנושה ביחס לערב היחיד התווסף לחוק הערבות בתיקון תשנ"ח, ומטרתו היתה להרחיב את ההגנה הצרכנית על הערב על ידי חיוב הנושה לגלות פרטים שיש בהם כדי להשפיע על היקף הסיכון של הערב [ראו: הצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2) (ערבויות מוגנות), התשנ"ו - 1995, הצ"ח 2443, 13.11.1995, עמ' 212 (להלן: "הצעת החוק")]. 80. כאמור, התובע טען בהקשר להפרת חובת הגילוי כי הבנק לא הבהיר לו כלל את מעמדו כערב וכי הוא כלל לא ידע כי חותם על מסמכי ערבות, קל וחומר לא הוסבר לו כי הוא ערב יחיד ומוגן; עוד טוען התובע כי לא הוסבר לו כי מטרת ההלוואה הינה לכיסוי חוב קיים בחשבונו של הלווה. כמו כן, עובר לחתימת מסמכי הערבות הבנק לא מסר לו מידע אודות מצבו הבעייתי של חשבונו של מוטי ואודות הלוואה קודמת שניתנה למוטי. 81. דין טענתו הראשונה של התובע לפיה כביכול הוא לא ידע כי הוא חותם על מסמכי ערבות - להידחות. ראשית, לאור ההלכות לפיהן, ככלל, אדם מוחזק כמי שיודע על מה הוא חותם, ולא כאן המקום לפרטן. שנית, התובע הגיע לבנק מצוייד בתעודת זהות ובתלושי שכר, להוכחת מצבו הכלכלי. שלישית, התובע הודה כי סבר שיש לו אינטרס לחתום על המסמכים על מנת לקבל כספו בחזרה מחנניה. 82. למרות שהתובע ידע על כך שהוא חותם כערב, יש ממש בטענתו כי הבנק הפר את חובות הגילוי כלפיו וזאת בשני מישורים; האחד - אי גילוי העובדה כי הערבות נועדה להחליף חוב קיים של מוטי לבנק. השני - אי גילוי פרטים בדבר מצב החשבון של מוטי באשר לחוב הקיים לו ערב אפרים. להלן אדון בהפרת החובה בשני המישורים, לפי סדרם. ערבות לחיוב קיים 83. כאמור, החובה לגלות לערב יחיד האם ערבותו ניתנת "לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים" מעוגנת בחוק הערבות והפרתה עשויה לפטור את הערב מערבותו, אלא אם הוכיח הנושה כי הערב ידע על כך. בדברי ההסבר להצעת החוק הובהרה החשיבות שבגילוי עובדה זו לערב, כדלהלן (הצ"ח 2443, עמ' 214): "גילוי זה נדרש במיוחד, משום שככלל מניח הערב שהוא ערב להלוואה שהחייב עומד לקבל מהנושה. לפיכך, אם הערבות אינה כזו, כמו למשל ערבות להלוואה שניתנה בעבר, חשוב שהערב ידע על כך, שכן מצב דברים זה עלול להצביע על כך שמדובר בחייב שבעבר לא קיים את חיובו". 84. לטענת הבנק, התובע חתם על "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה" וכן על טופס "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן" (נספחים א' ו- ב' לתצהיר פקידת הבנק, להלן: "כתב הערבות", "טופס הגילוי", בהתאמה), אשר בהם מופיעים כל הפרטים שיש לגלותם ומשכך מילא הבנק אחר חובותיו. דא עקא, הטענה פשוט אינה נכונה. דווקא עיון במסמכי הערבות מלמד כי הבנק לא עמד בחובתו לגלות לאפרים כי ההלוואה עליה חתם נועדה להחליף חוב קיים, כפי שיבואר להלן. 85. טופס הגילוי הסטנדרטי של הבנק אוחז עמוד אחד ובו חמישה סעיפים מהותיים. סעיפים 1-3 בטופס הגילוי מתייחסים לפרטי החיוב הנערב. בסעיף 5 מצויין מספר הערבים. סעיף 4 בטופס הגילוי נושא את הכותרת "גילוי מידע מהותי", ועל כן לכאורה הוא רלבנטי לענייננו. והנה, דווקא בסעיף 4 של טופס הגילוי, סעיף שכותרתו גילוי, לא נרשם דבר וחצי דבר. בסעיף 4 של טופס הגילוי מפורטות ארבע חלופות בנוגע למטרת הערבות, ועל הבנק לסמן במשבצת מתאימה, ככל שמתקיימות הנסיבות המתקיימות בחלופה, את אחת החלופות: (א) ערבות לחוב קיים. (ב) ערבות המחליפה ערבות של בעל מניות או מנהל בתאגיד. (ג) ערבות הניתנת להבטחת חובותיו של לקוח מוגבל בבנק. (ד) מידע אחר (אותו יש להוסיף בכתב יד). לא זו בלבד שהיה על הבנק לסמן את המשבצת המופיעה בצד חלופה (א) "ערבות לחוב קיים", אלא שבמסגרת חלופה זו היה על הבנק לבחור, באמצעות סימון במשבצת נוספת, את האפשרות בה נרשם מפי הערב "ערבותי על פי חוזה הערבות הינה לחוב קיים בבנק. ידוע לי כי החוב הקיים נפרע / אינו נפרע (*) כסדרו". בהתאם להנחיה בגוף הטופס, היה על הבנק להוסיף ולמחוק את המילה הבלתי מתאימה בנוגע לאופן פרעון החוב הקיים בבנק. כאמור, סעיף 4 בטופס הגילוי נותר ריק לחלוטין והבנק לא סימן אף חלופה, ולא מחק אף חלופה. כמו כן, בצד סעיף זה לא מופיעה חתימתו של אפרים, בניגוד ליתר הסעיפים אשר מולאו בכתב יד על ידי הבנק וחתימתו של אפרים מופיעה בצידם. 86. גם בכתב הערבות, בסעיף 2, נדרש הבנק לציין בכתב את מטרת ההלוואה. בעותק כתב הערבות שצורף ע"י הבנק לכאורה אכן הוספה בסעיף 2 לכתב הערבות מטרת ההלוואה בכתב יד. עם זאת, למרות שפקידת הבנק הפנתה בעדותה לסעיף 2 בכתב הערבות, מעניין לציין כי לא מצאתי מקום בו הבנק מפנה לסעיף זה או מסתמך עליו. ייתכן שהדבר נובע מכך שלא נכתב בסעיף "פרעון חוב" גרידא, אלא נראה כי צויין בו בכתב יד "פרעון חוב תשלום מבנק אחר", מסיבה שלא נתבררה די צורכה ונותרה עלומה. לא זו בלבד; דווקא בצד סעיף 2 לכתב הערבות לא מופיעה חתימתו של התובע, ואף לא חתימתו של מוטי. זאת בניגוד למצב הדברים בנוגע לכל הסעיפים האחרים בכתב הערבות בהם מולאו פרטים בכתב יד, בצידם מופיעות החתימות הן של הלווה והן של הערב. ב"כ התובע טען כי התוספת בכתב יד בסעיף 2 לכתב הערבות בה צויין כי מטרת ההלוואה הינה "פרעון חוב תשלום מבנק אחר", לא היתה קיימת שעה שהתובע חתם על המסמך. נוהג ידוע הוא, כי הבנק מחתים את הצדדים בכל מקום במסמך בו נוספת השלמה בכתב יד. מאחר ומעיון בכתב הערבות ניתן לראות כי אכן חסרה חתימת הערב, כמו גם חתימת הלווה, בצד סעיף 2 לכתב הערבות, עובר הנטל אל כתפי הבנק בהקשר זה. הבנק אינו עומד בו. זאת, הן נוכח חוסר מהימנותה של פקידת הבנק ככלל, הן נוכח תשובותיה בהקשר זה. כאשר נשאלה פקידת הבנק, אם לשיטתה ציינה בפני התובע במפורש שמדובר בהחזר חוב של לקוח שחייב לבנק עשרות אלפי שקלים, מדוע לא החתימה אותו על כך, השיבה כי בטופס ההלוואה (הוא גם כתב הערבות) "...היה רשום למטרת פרעון חוב. זה רשום במטרת ההלוואה" (עמ' 60 ש' 15). מדובר בתשובה מתחמקת ולא עניינית, שהרי כאמור אין חתימה בצד סעיף מטרת ההלוואה. כאשר נשאלה פקידת הבנק בחקירתה האם יכול להיות שהשורה בסעיף 2 היתה ריקה בעת חתימת המסמך השיבה: "לא יכול להיות שהוא חתם על זה כשהשורה ריקה כי הוא קיבל את המסמך ביד" (עמ' 60 ש' 24). גם תשובתה זו אינה עניינית, ולא ניתן להבין מדוע לשיטתה לא ייתכן כי הסעיף היה ריק שעה שנחתם המסמך. 87. גם אם לא מקבלים את טענת התובע באשר לחתימתו על כתב הערבות כאשר סעיף 2 הינו ריק, ומניחים שהכיתוב בסעיף היה קיים בכתב הערבות בעת החתימה על המסמך כולו, הופרה חובת הגילוי. לטעמי, די בכך שהבנק לא עמד בחובה הסטטוטורית המוטלת עליו בהתאם להוראת תקנה 1 לתקנות הערבות, התשנ"ח-1998, לפרט את הטעון פירוט וגילוי במסמך נפרד, בכך שלא ציין דבר במקום המיועד לכך בסעיף 4 לטופס הגילוי לעניין היות הערבות לחוב קיים בבנק, על מנת שתקום עילה לפטור את הערב מערבותו [השוו: ת.א. (שלום, י-ם) 8885/02 בנק אוצר החייל נ' טלירד (4.6.07), שם צויין בכתב הערבות "ארגון חוב מחדש" אך טופס הגילוי לא מולא כראוי, והערב הופטר מערבותו]. 88. אני נותן אמון בטענת התובע כי לא ידע על כך שהערבות נועדה להחליף חוב קיים ואינני מקבל כאמור את טענת פקידת הבנק, כי הסבירה זאת לתובע מספר פעמים, או בכלל [השוו: ת.א. (אשדוד) 1205/07 בנק אוצר החייל נ' סמיון (28.12.09), שם נקבע כי די בכך שהערב הוכיח כי לא ידע על כך שהערבות נועדה להחליף חוב קיים, כדי לפטור אותו מן הערבות]. אכן, לבנק עומדת אפשרות להוכיח כי הערב ידע את הפרטים לגביהם חלה חובת גילוי ואם יוכיח זאת, לא יופטר הערב מערבותו, על אף שהפרטים לא גולו לו על ידי הבנק [למשל: ה"פ (מחוזי, ת"א) 1374/05 הויזמן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (7.10.07), שם נקבע כי הגם שהבנק לא ציין כי הערבות הינה לחוב קיים, הוכח כי הערבה ידעה על מצב החובות בחברה, בהיותה בת זוגו של מנכ"ל החברה, ומשכך אינה פטורה מערבות]. אלא שבענייננו, לא הוכיח הבנק כי אפרים ידע על כך שההלוואה נועדה לכסות חוב קיים בחשבון הבנק של מוטי וכי התקיימו נסיבות שיש ללמוד מהן כי אפרים ידע על חובותיו של מוטי לבנק. התובע הודה כי ראה על גבי המסמכים שנוטל ההלוואה הינו מוטי ולא חנניה. אולם אין בכך כדי ללמד כי נטילת ההלוואה נועדה למחזר חוב קיים של מוטי. אף אין המדובר ביחסי קרבה משפחתית או אחרת, המלמדת לעתים על מעורבות במצב חשבונות הבנק של הלווה [והשוו, על דרך קל וחומר, לפסק דינה המקיף של כב' השופטת ש' נאשף-אבו אחמד בתא"ק (עפולה) 464-07-09 בנק הפועלים בע"מ נ' אלמקייס (26.12.11), שם נקבע כי על אף קיומם של יחסי קרבה משפחתית ויחסי עבודה בין בעלי המניות והבעלים של החייבת העיקרית לבין הערבות, לא הוכח כי הערבות ידעו כי ההלוואה להן ערבו הינה לחוב המחליף חוב קיים, והערבות הופטרו מערבותן בנסיבות בהן - בדיוק כבענייננו - לא צויינו פרטים בסעיף 4 בטופס הגילוי, שהיה זהה לטופס הגילוי בענייננו]. 89. לסיכום נקודה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי הבנק הפר את חובת הגילוי, בכך שלא גילה לתובע כי הערבות נועדה לכסות חוב קיים ולא הוכח כי התובע ידע זאת בדרך אחרת. מצב חשבון הלווה 90. לא זו בלבד שהבנק לא גילה לתובע כי ההלוואה הינה לכיסוי חוב קיים, הבנק הפר את חובת הגילוי בנוגע למצב החשבון בו היה קיים החוב, לרבות: (א) העובדה שבאותו חשבון ניתנה למוטי זמן לא רב קודם לכן הלוואה קודמת בסך 20,000 ₪, אף היא כהסדר של יתרת החוב בחשבון העו"ש. (ב) העובדה שמדובר בחוב "בעייתי", שנוצר תוך חריגה ממסגרת אשראי, תוך הפרת נוהלי הבנק, וממילא אין מדובר בחוב אשר "נפרע כסדרו". 91. ממכלול העדויות והראיות עולה, לכאורה, כי למעשה חשבון הבנק אשר לכיסוי החוב בו ניתנה ההלוואה, לא היה חשבון "של" מוטי, למצער לא רק "של" מוטי, אלא חשבון בו בוצעה פעילות כספית של סימה ומשפחתה. חנניה הוכרז כחייב מוגבל באמצעים בגין חובות בהוצאה לפועל ויכול היה לנהל חשבון על בסיס מזומן בלבד בבנק הדואר (עמ' 27 ש' 5-7). להשלמת הכנסה מעבר לעבודתו דרך חברת כוח אדם כתצפיתן, נהג לאסוף בקבוקים וברזל. בת זוגו סימה הוכרזה אף היא כחייבת מוגבלת באמצעים (עמ' 48 ש' 5-6). היא לא עבדה במועדים הרלבנטיים לתביעה, שכן פוטרה מעבודתה. היא העידה כי היא מקבלת הבטחת הכנסה. כאשר נשאלה סימה למקורותיה הכספיים מהם כביכול ניתנו לאפי ההלוואות הנטענות, הצטיירה תמונה לפיה כלל ההכנסות, לרבות אלו של חנניה ולרבות אלו של ילדיה, מהוות קופה אחת משותפת ומשמשות להוצאות משק הבית. במילותיה, היתה לה "עזרה מהילדים" (עד שגם מוטי פוטר מעבודתו), והיתה לה "תמיכה מחנן". מאחר וגם חנניה וגם סימה לא יכולים היו לפתוח חשבון בבנק מסחרי, והיו מנועים מביצוע הפעולות שחשבון כזה עשוי לאפשר - שימוש בשיקים, קבלת אשראי, שימוש בכרטיס אשראי וכיו"ב - עשתה סימה שימוש בחשבון הבנק של מוטי, וראתה בו, הלכה למעשה, חשבונה שלה. סימה העידה כי היא זו שעושה את רוב הפעולות בחשבון של מוטי (עמ' 46 ש' 20-21). גם מוטי העיד כי לאמו, סימה, היה ייפוי כוח בחשבון. כאשר התבקש מוטי ע"י הבנק להציע ערבים להלוואה דיבר עם אמו והיא זו שהביאה את הערבים (עמ' 39 ש' 2-3). הוא חתם על המסמכים ונסע לאילת בסמוך לאחר מכן. הוא אפילו אינו יודע מי בדיוק חתום כערב להלוואה וסבור כי מדובר בשני ערבים (עמ' 37 ש' 27-28). בהקשר זה אף זה ניתן לצטט כמה מהתבטאויותיה של סימה המעידות על כך שלשיטתה מדובר בחשבון שלה: "ש. מה עשיתם כשלא היה כסף, היה חוב לבנק? ת. בהתחלה שילמתי את התשלומים ואח"כ לא עמדתי בתשלומים" (עמ' 48 ש' 21-22); "כי אפי חתם לי ערבות בבנק" (עמ' 48 ש' 28); "ש. את זוכרת שפניתם לבנק וביקשתם לקבל הלוואה כדי לכסות את החוב? ת. כן" (עמ' 49 ש' 9-10); "ש. נשאלת האם אפי ידע שמדובר בפריסת חובות והשבת בחיוב, מהיכן אפי ידע? ת. ... ועל מנת לכסות את כל זה אני עושה את ההלוואה הזו" (עמ' 53 ש' 31-32). סיכומו של דבר, כאמור, החשבון לא היה רק חשבון "של" מוטי, אלא הלכה למעשה חשבון "של" סימה ומשפחתה. גם אם מניחים כי קיים ספק האם ניתן על סמך הראיות להגיע לכלל מסקנה מעין זו, הרי שמכל מקום לא יכול להיות ספק כי סימה, וכפי הנראה גם חנניה, הם אלה אשר היו המוציאים והמביאים בחשבון. 92. סימה, אשר ניהלה את חשבון הבנק בפועל, ומכל מקום היתה מעורבת בניהול החשבון, העידה כי בטרם ניתנה ההלוואה נשוא התביעה, בסך של 39,000 ₪, הבנק נתן למוטי הלוואה קודמת בסך של 20,000 ₪, אשר אחותה שולי חתמה כערבה לה. סימה אישרה כי החוב המצטבר בחשבונו של מוטי היה 59,000 ₪ (עמ' 49 ש' 18-29). עדותה של סימה בהקשר זה מקבלת תימוכין ברורים במכתב הדרישה מיום 30.6.09 ששלח ב"כ הבנק למוטי (נספח יג' לתצהיר התובע), מכתב בו מפורטות שתי הלוואות, ההלוואה השניה בסך של כ- 39,000 ₪ והראשונה בסך של כ- 16,000 ₪. נתון מספרי זה אף הוא עולה בקנה אחד עם עדותה של סימה, לפיה בתחילה שולמו התשלומים בגין ההלוואה הראשונה. נמצא; הבנק נתן למוטי הלוואה קודמת בסך 20,000 ₪ לפני ההלוואה לה ערב אפרים בסך 39,000 ₪. 93. כאשר נשאלה פקידת הבנק האם מוטי קיבל מהבנק הלוואה קודמת להלוואה לה ערב אפרים, השיבה כי אינה זוכרת. כאמור, עדותה של פקידת הבנק התאפיינה מחד ב"זיכרון יתר" ומאידך ב"העדר זיכרון" בצורה סלקטיבית. איני מקבל את טענתה כי לא זכרה שהבנק כבר העמיד הלוואה קודמת בחשבונו של מוטי. הדעת נותנת כי גם בעת עדותה זכרה עובדה זו היטב. בכל מקרה, לא זו בלבד שהתשובה אינה מתקבלת על הדעת, פקידת הבנק עצמה טענה כי בדקה במחשב את הפרטים לגבי חשבון הבנק טרם מתן ההלוואה. ממילא היא חייבת היתה לראות את החוב הקודם ובהכרח היתה מודעת אליו בעת העמדת ההלוואה לאפרים. ברם, לשיטתה של פקידת הבנק, גם אם אכן היה חוב קודם בחשבון הרי שהיא לא היתה חייבת לומר זאת לאפרים מפאת הסודיות הבנקאית בה מחוייב הבנק כלפי מוטי (עמ' 61 ש' 15 - עמ' 62 ש' 3). אעיר בהקשר זה כי להפתעתי גם מנהלת הסניף, שהותירה כאמור רושם חיובי, סבורה היתה כי יש למסור לערב רק את הפרטים הרלבנטיים לאשראי המסויים שהערב חותם לגביו, ולא מעבר לכך (אפילו כאשר הונחו בפניה מצבים היפותטיים של הלוואה קודמת בסכום גבוה, ואפילו אם להלוואה קודמת זו אין ערבים). ולא היא. 94. חובת הסודיות הבנקאית וחובת הגילוי לערב ניצבות לכאורה זו מול זו באופן קבוע במסגרת פעילותם השוטפת של הבנקים ולכן על יועציהם המשפטיים של הבנקים להעמיד את אנשי הבנק על נקודת האיזון הנכונה ביניהן. לא זו בלבד שחובת הסודיות הבנקאית כלפי לקוח נערב אינה אוסרת לגלות לערב מידע בנוגע להתחייבויותיו של הלקוח הנערב, אלא שהבנק מחוייב לגלות לערב את כל המידע בנוגע להתחייבויותיו של הלקוח הנערב העשוי להיות רלבנטי לקבלת ההחלטה אם לשמש כערב אם לאו. בוודאי כאשר הדברים אמורים ביתרת חוב קודמת בנוגע לאותו חשבון בו ניתן האשראי הנוסף לגביו מתבקשת הערבות. 95. האיזון בין חובת הסודיות הבנקאית כלפי חייב עיקרי לבין חובת הגילוי כלפי ערב נדון בהרחבה ע"י כב' הנשיא שמגר בפסק הדין המנחה בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1995) ("פס"ד צבאח"), עמ' 586 ואילך, ובמיוחד בעמ' 598-601, ושם הונחו העקרונות המנחים, לרבות מתי על הבנק למשוך ידיו מן העסקה, אולם לא נקבעה שם הלכה מחייבת לכל מקרה ומקרה. בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369 (1995) ("פס"ד ציגלר"), בעמ' 387-388, קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן: "אף אני לא אתיימר לקבוע את תחומי היקפה של חובת הסודיות או מבחן גורף שלפיו תוכרע התנגשות בין חובת הסודיות כלפי לקוח (נערב) לבין חובת גילוי ללקוח (ערב). די אם אומר שחובת גילוי מצב חשבונו של הנערב לערב, כאשר מחויבותו של הערב מתייחסת לאותו חשבון עצמו, עולה לאין ערוך - באיזון בין שתי החובות - על חובת הסודיות כלפי בעל החשבון, השולח את הערב לערוב לו". ובהמשך פסקה (בעמ' 388-389): "אמנם אין להתעלם מכך שהערב לקח על עצמו ערבות ללא הגבלה בסכום, אולם זאת עשה מתוך הנחה של מצב נתון שבו אין יתרת חובה. לדבריו, אילו ידע שיש יתרת חובה בסדר גודל כזה לא היה מוכן לערוב לו כלל. התוצאה היא שהערב (המשיב) מופטר לחלוטין מערבותו ואין לחייבו באופן חלקי בחוב שצמח לאחר חתימתו (ראה: ע"א 508/89 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' דובובי-אלמוג וערעור שכנגד...)". גם אם דברים אלו לא זכו להסכמתם של כל שופטי ההרכב (לא בהכרח מאחר וחלקו עליהם אלא מאחר וחלקם לא נדרשו לסוגיה זו), הרי שעקרון זה היווה העקרון המנחה בפסיקה מאוחרת יותר של הערכאות הדיוניות. כפי שצויין, למשל, בת.א. (מחוזי, חיפה) 2052/93 חזן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (10.10.99): "כל אחד יודע היטב, שקיימת זיקה בין מצב חשבונו של אדם לבין יכולתו להחזיר הלוואה. נתונים אלה מהותיים לצורך הכרת הסיכון הכרוך בחתימה על ערבות" [ראו גם, למשל, ת.א. (מחוזי, ת"א) 1430/01 אשכנזי נ' בנק הפועלים בע"מ (4.7.06)]. 96. בסדרת פסקי דין מן השנים האחרונות הבהיר בית המשפט העליון בצורה שאינה מותירה כל מקום לספק כי חובת הגילוי מצד הבנק כלפי מי שאמור לקבל החלטה מושכלת שכתוצאה ממנה הוא עלול בסופו של דבר להתחייב בחובו של אחר, מכילה כל נתון מהותי ביחס ליתרת חובו המצוי בידי הבנק ועשוי להיות רלבנטי לקבלת ההחלטה. חובת הסודיות של הבנק כלפי החייב העיקרי, אפוא, "נסוגה ונעלמת", כלשונו של כב' הנשיא שמגר בפס"ד צבאח הנ"ל, מפני חובת הגילוי. בע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (7.7.08) צוטטו בהסכמה דברי כב' השופטת שטרסברג כהן מפס"ד ציגלר הנ"ל, ובית המשפט העליון, מפי כב' השופט דנציגר, אישר את מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה משלא נמסר לממשכן הנכס מידע בנוגע לחובות קודמים של החייבים לבנק, הופרה חובת הגילוי כלפיו, ואף הוסיף וקבע כי במקרה כזה בטלותו של שטר המשכנתא היא מוחלטת ולא יחסית. נקבע שם כי אין הבדל לעניין חובת הגילוי בין ערבות "רגילה" לבין מישכון נכס להבטחת חוב. בע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (28.12.09), הבהיר כב' השופט רובינשטיין כי טרם חתימתה של האישה על מסמך הויתור (על זכויותיה במקרקעין שמושכנו ע"י בעלה לטובת הבנק), היה על הבנק להסביר לה, בין השאר, מהו היקף החובות לבנק, וזאת בדרך היקש לחובת הגילוי כלפי ערב. בע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין (2.3.11) ("פס"ד מרטין"), עמדה כב' השופטת נאור בהרחבה על הפסיקה בנוגע להיקפה של חובת הגילוי המוטלת על הבנקים, תוך שהיא מצטטת בהסכמה את דבריה של ד"ר פלאטו-שנער לפיה חובת גילוי המוטלת על הבנק כלפי ממשכן נכס (שכמוהו כערב "רגיל") הינה חובת גילוי במובן הרחב, הכוללת כמה חובות משנה, כאשר אחת מהן הינה חובת הגילוי במובן הצר, הנוגעת לנתונים עובדתיים רלבנטיים חיצוניים לחוזה. בפס"ד מרטין קבעה כב' השופטת נאור כי הבנק הפר את חובת הגילוי בכך שלא מסר לממשכנת מידע בדבר החוב שהיה קיים טרם חתימתה, וכי "המידע שלא נמסר לה ביחס לגובה החוב הקיים הוא, מידע מהותי השייך למעגלים הראשונים של חובת הגילוי - אלה הקרובים ביותר לליבתה של חובת הגילוי". בפס"ד מרטין נפסק בצורה הברורה ביותר כי: "גובה החוב הקיים הוא נתון מהותי השייך למסגרת של חובת הגילוי במובן הצר והבנק אינו יכול לפטור עצמו מגילוי נתון זה". 97. עוד בפס"ד מרטין הסבירה כב' השופטת נאור כי בסיטואציה בה הבנק מבקש לשפר את בטחונותיו ביחס לחוב קיים, או אפילו לקבל בטחונות לצורך העמדת אשראי נוסף במצב שבו כבר ישנו חוב קיים, ישנו "ניגוד עניינים מובנה" בין הבנק לבין הממשכן. "הבנק עשוי להיות מעוניין שלא לחשוף את הלוואות העבר" שכן אם יידע הממשכן את היקפם של חובות העבר עשוי הדבר להניא אותו מלמשכן את הנכס. במקרה כזה, לעתים, הבנק עלול לצאת וידיו על ראשו לגבי חובות העבר. זהו בדיוק מצב הדברים בענייננו. למעשה, בכל מקרה שבו מדובר בערבות לחוב המחליף חוב קיים, הבנק מצוי בניגוד עניינים מובנה. במצב של ערבות לחוב המחליף חוב קיים לא קיימת הסתמכות "אמיתית" מצד הבנק על הערבות, שכן אין שינוי לרעה במצב הבנק בשל מתן אשראי בהסתמך על תוקפה של הערבות כבטוחה לאשראי. במצב דברים מעין זה, "הסוסים כבר ברחו מן האורווה"; הבנק כבר נתן את האשראי - הוא החוב הקיים - ללא בטחונות כלל, או לפחות ללא הערבות הנוספת העומדת על הפרק. אם יחתום עתה הערב על הערבות ישפר הבנק את מצבו באופן חד צדדי. אם אך יגלה הבנק לערב את כל הפרטים בנוגע לחוב הקיים עלול זה חלילה להחליט שלא לשמש כערב. מכאן נובע הצורך להקפיד שבעתיים כי הבנק ממלא את חובת הגילוי המוטלת עליו על פי הדין במצב דברים זה של ערבות לחוב קיים, מצב דברים שבו ניגוד העניינים הוא מובנה, והפיתוי מבחינת הבנק להעמיד את עניינו לפני עניינו של הערב, הינו גדול. נראה כי כך בדיוק נהג הבנק בענייננו. פקידת הבנק ידעה על יתרת החוב השלילית בחשבון ועל העמדת הלוואה קודמת להלוואה לה ערב אפרים. פקידת הבנק ידעה כי למוטי אין בטחונות כספיים בבנק (כפי שציינה בסעיף 10 לתצהיר התשובות לשאלון; אם כי יש לסייג זאת בסייג של קיומה של ערבה אחת ביחס להלוואה בסך 20,000 ₪, הלוואה אשר כלל לא נזכרה בתצהיר זה ובכלל בתצהירי הבנק). פקידת הבנק לא מילאה את חובת הגילוי. 98. לסיכום נקודה זו - היה על הבנק לגלות לתובע אודות מצב חשבונו של מוטי בטרם החתמתו על מסמכי הערבות, לרבות הלוואה קודמת שניתנה לו קודם לכן. הדבר לא נעשה. משכך, אני קובע כי הבנק הפר חובת גילוי נוספת בכך שלא גילה לתובע את מצב חשבון הבנק של הלווה ואת קיומה של הלוואה קודמת, כאשר לבנק היה אינטרס מובהק במתן הלוואה נוספת עם בטוחה, ובנסיבות אלה מוצדק לפטור את הערב מערבותו [השוו: ת.א. (ראשל"צ) 6035/06 בנק אוצר החייל נ' אבירם, (10.9.08)]. 99. מכאן למישור השני של הפרת חובת הגילוי ביחס ל"טיב" החוב הקיים של החייב העיקרי והיותו "חוב בעייתי", במובן זה שהוא נוצר תוך חריגה ממסגרת אשראי ובניגוד לנוהלי הבנק. ראשית, הפרת חובת הגילוי במישור זה נובעת במישרין מהפרת חובת הגילוי בנוגע להיות הערבות ערבות לחוב קיים. משלא הובאה לידיעת התובע כלל עובדת היות הערבות ערבות לחוב קיים, ממילא לא הובאו לידיעתו פרטים רלבנטיים לגבי החוב הקיים, כגון האם הוא נפרע כסדרו, האופן בו הוא נוצר, וכיו"ב. שנית, כאשר נשאלה פקידת הבנק האם מסרה לאפרים כי מוטי הגיע לחוב בגינו ניתנת ההלוואה עקב חריגה מנהלי הבנק, השיבה: "הוא ידע שהוא חורג" (עמ' 66 ש' 28-30). ודוק; בהקשר זה פקידת הבנק אפילו אינה טוענת כי מסרה זאת לאפרים. לא ברור על סמך מה אמור היה אפרים, לשיטתה של פקידת הבנק, לדעת על החריגה. אולם, מכל מקום, היא מודה למעשה כי היא לא גילתה לו נתון זה. יוער כי בהקשר זה, גם לשיטתה של מנהלת הסניף יש צורך בגילוי לערב. מנהלת הסניף נשאלה בחקירתה, אם הלווה צבר את החוב שלו עקב חריגה מנוהלי הבנק ומשיכה מעבר לאשראי המקסימלי המותר לו, האם לשיטתה זה רלוונטי לערב והשיבה כי אם הלווה חרג ממסגרת האשראי בחשבון או אם ההלוואה באה להסדיר חריגות בחשבון, אזי זה רלוונטי ומידע זה יש לגלות לערב (עמ' 76 ש' 28-30; עמ' 77 ש' 1-2). נמצא כי הבנק, גם לטעמה של מנהלת הסניף, הפר בהקשר זה את חובת הגילוי. סוף דבר: 100. דין התביעה להתקבל. א. אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע סכום של 43,140 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום. כמו כן ישלם הנתבע 1 לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. ב. אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום (נוסף) של 11,700 ₪. כמו כן ישלמו הנתבעים 1 ו-2, יחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל (נוסף) של 5,000 ₪. ג. ניתן בזאת סעד הצהרתי ולפיו התובע פטור באופן מלא ומוחלט מן הערבות להחזר ההלוואה שנטל הנתבע 2 מן הנתבע 3 ביום 14.1.2009. מאחר והתובע העלה גם טענות שמוטב היה להימנע מהן - טענת הכפיה וטענה כי לא ידע כלל על מה הוא חותם - אין לפסוק לטובו הוצאות ריאליות, אלא הוצאות בסכום מופחת. אני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. ד. כל הסכומים דלעיל ישולמו תוך 30 ימים מהיום. חוב לבנקערבות אישיתבנקחובערבות