לפניי תובענה בה עותרת המבקשת להורות למשיב על החייאת המבקשת ועל ביטול מחיקתה בהתאם לסעיף 369 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות). המבקשת עותרת גם להורות למשיב לבטל את חוב האגרות אותו חבה החל משנת 1983. המשיב אינו מתנגד לביטול המחיקה, והמחלוקת היחידה בין הצדדים היא בשאלה: האם מחויבת המבקשת לשלם את חוב האגרות בגין השנים בהן לא הייתה פעילה או שמא היא פטורה מחוב זה בהתאם לקבוע בתקנה 5(א)(ד) לתקנות החברות (אגרות) תשס"א-2011 (להלן: "תקנות החברות (אגרות)). רקע וטענות הצדדים המבקשת היא חברה פרטית רשומה בישראל, שנוסדה בשנת 1962, נמחקה שלא ביוזמתה ביום 16.12.1984, ונותרה חייבת 43,620 ₪ עבור אגרות למשיב, ורצונה כעת, על פי הנטען בתובענה, להיכנס להליך של פירוק מרצון שלשמו צריכה היא להיכנס קודם להליך של החייאה, ולכן הגישה התובענה. בתובענה עותרת היא לביטול חוב האגרות בהסתמך על סעיף 5(א)(ד) לתקנות החברות (אגרות) ובהסתמך על פסק הדין בה"פ 18549/09 אשר ליסטר נ' אורדר בע"מ ואח'. לטענתה, כאשר מבוקשת החייאת חברה אד-הוק לצורך פירוק - התיר זאת המשיב והסכים למתן פטור תשלום האגרות. לתובענה צורפו תצהיריהם הלאקוניים של אביעזר ישראלי ונתן ישראלי - מנהליה בפועל. המשיב בתשובתו לתובענה מציין בצדק כי חברה מחוקה כדוגמת המבקשת כלל אינה יכולה להגיש תובענה לבית המשפט שכן אינה גוף משפטי. לגופו של עניין מבהיר הוא כי אינו מתנגד להחייאת המבקשת, אולם מתנה הסכמתו בקיומם של מספר תנאים, ביניהם: מתן ארכה למבקשת נוכח סעיף 369 לפקודת החברות - בהסכמתו, תשלום חוב האגרות במלואו, המצאת צו קיום צוואה מקורי מאושר על ידי בית משפט - בשל העובדה שבמרשמיו מופיעים יוסף קליינר ויוסף דוד שיחור כבעלי מניות ולא ד"ר מלכה ישראלי וד"ר יוסף ישראלי - שאין פירוט מה הקשר בין האחרונים לבין המצהירים בתובענה, הצגת ייפוי כוח מטעם כל בעלי המניות וכן הגשת דו"ח שנתי מקורי בהתאם לסעיף 141 לחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות). המשיב סבור שיש ליידע את כל בעלי המניות, ולהוכיח את היותם בעלי מניות. עוד טוען המשיב כי בניגוד למצג שהציגה המבקשת, הרי שהחייאת החברה נועדה לשם הפקת רווחים, דהיינו לחלוקת רכוש בין בעלי מניותיה (כפי שעולה מנספח ב' לבקשה) - פעולה אשר המבקשת אינה חייבת לבצע לפי דין, ועל כן אינה עומדת בתנאי הפטור הקבועים בתקנה 5א(ד) לתקנות החברות (אגרות). כתימוכין מביא ב"כ המשיב את פסקי-הדין בה"פ 48022-10-12 ובה"פ- 36248-02-12. לאחר הגשת תשובת המשיב הודיעו ב"כ הצדדים כי יגישו סיכומים בכתב בתובענה ופסק הדין יינתן על סמך כל החומר הקיים בתיק. כך אכן נעשה, אלא שבסיכומי ב"כ המבקשת נפרשה תמונה עובדתית שלא נזכרה בתובענה ולא נתמכה בתצהירים. ב"כ המבקשת אף צירף לסיכומים מסמכים שונים שלא צורפו לתובענה - וזאת שלא כדין. בסיכומים נטען שהגב' מלכה שחורי ז"ל הייתה בעלת החברה. עם פטירתה, הועברו מניותיה עפ"י צו קיום הצוואה מיום 10.2.1993 כדלקמן: אביעזר ישראלי, שולמית וייסבורד, מיכל גלפרין, נתן ישראלי ומשה ישראלי, כולם ילדיה ונכדיה. כל היורשים מעוניינים בהחייאת החברה. לחלופין טוענת המבקשת, שהיורשים התוודעו לנכס לראשונה רק עם העברת הזכויות לבעלותם, שנעשתה על פי צו קיום צוואתה של אימם וסבתם, ד"ר מלכה ישראלי ז"ל, מיום 10.2.1993, ולכן, ולכל היותר, יש לייחס למבקשת התרשלות לעניין תשלום חוב האגרות במידה קטנה, ולחייבה בחוב האגרות רק משנת 1993 ואילך. כן טוענת המבקשת כי ישנם שיקולים נוספים נגד הטלת מלוא סכום האגרה עליה, ביניהם: שבמשך השנים בהן הייתה מחוקה לא זכתה לשירות כלשהו מצד המשיב עבור האגרה בה חויבה, וכן שהמשיב לא מגלה עמדה עקבית בייחסו למקרים מסוג זה. המשיב דוחה את טענות המבקשת ואת פסקי הדין עליהם היא נסמכת, וטוען כי עמדתו ביחס לתקנה 5א(ד) - תואמת ועקבית, וכי גם אם טעה במקרים מסוימים וחריגים, הרי שאין לתקן עוול בעוול, ויש לפעול על פי החוק והתקנות. עוד טוען המשיב כי שניים מתוך חמשת בעליה הנטענים של המשיבה הם בעלי מניות בחברות אחרות, ועל כן יש להניח שידעו את המשמעויות הנובעות מאי תשלום האגרות והיות החברה מחוקה, ומשהזניחו את חובם ולא נקפו אצבע במשך שנים רבות כדי לתקן את הדרוש תיקון - הרי שאין לפטור אותם מתשלום חוב האגרות, אף לא בחלקו. לטענתו, במקרים דומים נוטה הפסיקה לתשלום החוב כולו, בין שנוצר טרם ההורשה, ובוודאי כאשר נוצר לאחריה. עוד טוען המשיב שחוב האגרות אינו מהווה מכשול ממשי למבקשת, שכן הוא קטן יחסית לסכומים שעתידים להתקבל אצלה ממכירת שני המגרשים שברשותה, וכן שלא יעלה על הדעת שחברה לא תשלם את חובה למאן דהוא רק בגלל שהתחלפו בעלי מניותיה, בין אם המניות נמכרו בין אם עברו בירושה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים, באתי למסקנה כי דין התובענה להידחות, הן מטעמים פרוצדוראליים, הן מטעמים מהותיים, אולם אדחה אותה רק חלקית כמפורט להלן ולנוכח עמדת המשיב: בהיבט הפרוצדוראלי, מקומה של התובענה להידחות, בראש וראשונה, מחמת שהוגשה על ידי חברה מחוקה. ידוע שחברה מחוקה, אינה בעלת אישיות משפטית, וככזו אינה כשירה לזכויות וחובות ואינה יכולה להיות צד להליך משפטי (ראה בש"א (י-ם) 3128/08 כונס הנכסים הרשמי ואח' נ' אוגדן מערכות יישום ופיתוח (1989), (13.8.2008) בעמוד 3, וכן פש"ר (י-ם) 6280/09 עובדיה ברק נ' אי טי די אינדיס אינטרנשיונל בע"מ, (1.2.2010) בעמוד 8). קל וחומר אמורים הדברים, כך מלמדת הפסיקה, כאשר מדובר בחברה שנמחקה קודם כניסתו לתוקף של חוק החברות - 1.2.2000, שאישיותה המשפטית פוקעת מעצם המחיקה ואינה כשירה לעשות כל פעולה משפטית (ראה בעניין זה בש"א (ת"א) 5097/05 מאיר בורנשטיין נ' הפועל מחוז ת"א התאגדות לתרבות גופנית, (2.10.2005) בעמוד 3). סיבה נוספת שדי בה כדי להביא לדחיית התובענה היא שהתמונה העובדתית שפרשה המבקשת בסיכומיה - בדגש על חלק ב' "בעלי המניות במבקשת" - לא נזכרה בתובענה ולא נתמכה בתצהירים. ב"כ המבקשת נהג שלא כדין עת צירף לסיכומיו מסמכים שונים שלא צורפו לתובענה, כגון תקנות ההתאגדות של המבקשת, מכתבו של עו"ד שחור וצילום העתק צו קיום צוואת ד"ר מלכה ישראלי, כאשר ידוע שאין מביאים ראיות בשלב סיכומי הטענות ללא רשות מיוחדת לכך מאת בית-המשפט (ע"א 81/68 סלח זנגי ואח' נ' משה, יוסף ודוד אנגלשטיין פ"מ כב(2) 24 ,26 (1968), ע"א1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשילשוורץ, (15.4.2007) וכן יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית (1995) בעמוד 513). טעם נוסף, בהיבט הפרוצדוראלי, לדחיית התובענה, הוא, שטרם הוכיחה המבקשת כי כל בעלי המניות יודעו על ההחלטה להגיש בקשה להחייאת החברה. להחלטה על החייאת החברה יש השלכה על זכויותיהם וחובותיהם של כלל בעלי המניות ו/או יורשיהם, ולכן בטרם הגישה המבקשת בקשתה, היה עליה ליידע את הציבור בדבר הגשת הבקשה. בנוסף, משלא מצא המשיב במרשמיו תיעוד המאמת את שמות האנשים שנכחו באסיפה המיוחדת של בעלי המניות במבקשת, היה על ב"כ המבקשת לצרף תצהיר ו/או ייפוי כוח מטעמם של כל בעלי המניות הנטענים, כהוכחה להסכמתם לבקשת ההחייאה. אולם, משהסכים המשיב לראות במגישי התצהירים, הנטענים כמנהלי המבקשת, כאילו הם מגישי הבקשה, הרי שניתן לדלג מעל המשוכה הפרוצדוראלית העיקרית, ואם תפעל המבקשת על פי התנאים שקבע המשיב, יוכלו מנהליה לפעול להחייאתה. בנוסף לבקשתה להיכנס להליך החייאה, לו המשיב אינו מתנגד, עותרת המבקשת להורות על ביטול חוב האגרות אותו היא חבה למשיב, מכוח תקנה 5א(ד) לתקנות החברות (אגרות). דין בקשה זו להידחות גם לגופה. עניינו של סעיף 369 לפקודת החברות בביטול מחיקת חברה, וכך נקבע בו: "חברה או אחד מחבריה או מנושיה שראו עצמם מקופחים ממחיקת שמה של החברה, ובית המשפט, על פי בקשת אחד מאלה שהוגשה תוך עשרים שנים מיום פרסום ההודעה על המחיקה ברשומות, שוכנע שהחברה המשיכה בעסקיה או היתה מופעלת בעת שנמחק שמה, או שראה מטעם אחר שמן הצדק הוא להחזיר את שמה לפנקס - רשאי בית המשפט להורות בצו ששמה יוחזר לפנקס, ומשהוגש לרשם העתק מאושר של הצו יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה. ורשאי בית המשפט ליתן באותו צו כל הנחיה והוראה שיראה לצודק, כדי להעמיד את החברה וכל אדם אחר במצב קרוב ככל האפשר למצב שהיו בו אילולא נמחקה החברה". אף שחלפו יותר מ-20 שנים מיום מחיקת המבקשת ועד ליום הגשת בקשת ההחייאה, נתן המשיב את הסכמתו למתן ארכה (סעיף 27 לסיכומיו) ולכן אין מניעה לביטול המחיקה. על אף ניסיונות המבקשת לקשור בין סעד ביטול המחיקה לסעד ביטול חוב האגרות אותו היא חבה למשיב, נראה שאין לכך בסיס בחוק ובפסיקה. בתקנה 5 לתקנות החברות (אגרות) שעניינה בחובת תשלום אגרה שנתית, ובפטור ממנה, נקבע בתת סעיף 5א(ד) תנאי ספציפי למחיקת חוב האגרות של חברה שהוגשה לגביה בקשה לביטול מחיקה: "חברה שהוגשה לגביה בקשה לביטול מחיקתה לפי סעיף 369 לפקודת החברות, לשם ביצוע פעולות שהיא חייבת לבצען לפי דין ולא לשם המשך פעילות, פטורה מתשלום אגרה שנתית או עיצום כספי שהוטל בשל אי תשלומה". אומנם טענה המבקשת שהחייאת החברה אד-הוק לצורך פירוק מרצון - אינטרס ציבורי היא, אולם, התנאי הקבוע בתקנה 5א(ד) הוא שהבקשה לביטול המחיקה הוגשה "לשם ביצוע פעולות שהיא חייבת לבצען לפי דין", ולא לשם האינטרס הציבורי שבהחייאתה. בפרוטוקול ישיבת האסיפה הכללית של בעלי מניות המבקשת מיום 21.11.2012 (נספח ב' לבקשה) אישרה האסיפה תשלום "שכ"ט משרד עוה"ד שוב ושות' יהא סך השווה ל-0.5% ומע"מ מהרכוש שיחולק לבעלי המניות בחברה וזה ישולם בעת קבלת הרכוש", וגם בסיכומיה ציינו ב"כ המבקשת את מטרת בקשתה: "במקרים הדומים לענייננו (שלא לומר זהים) עת דובר בהחייאה לצורך נקיטת הליכי פירוק מרצון וחלוקת רכוש החברה לבעלי מניותיה" (סעיף 22 לסיכומיה). למעשה, המבקשת מעוניינת בהחייאת החברה לשם חלוקת רכוש בעין בעלי מניותיה, וטוענת שפעולה זו היא "פעולה אשר אין חולק כי היא מחוייבת על פי על דין" (בסעיף 22 לעיל). אני סבורה, שהחייאת החברה לשם הפקת רווח אישי לבעלי מניותיה, מבקשי ההחייאה - אינה פעולה המתחייבת על פי דין ואין בה כדי להביא להפעלת תקנה 5א(ד) לתקנות החברות (אגרות) ולפטור את המבקשת מתשלום חוב האגרות אותו היא חבה למשיב. יפים לענייננו פסקי דינה של ס. הנשיאה אלשייך שצירף המשיב: "טענתם של המבקשים כי הם מבקשים את החייאת החברה לשם ביצוע פעולה פורמאלית אינה יכולה לעמוד לזכותם משאף רצונם להעביר את תת החלקה מבעלות החברה לבעלותם אינה פעולה שמתחייבת על פי דין. אין מדובר אלא בפעולה שבעלי מניות, אותם אלו שלא שילמו את חוב האגרות, מבקשים לבצע בחברה למען טובתם האישית" (ה"פ (ת"א)7084-10-11 חלקה 78 בגוש 6530 בע"מ נ' רשם החברות, (29.1.2012), כן ראה ה"פ (ת"א) 48022-02-12 יפעת הכרך בע"מ נ' רשם החברות, (11.10.2012) (להלן: "עניין יפעת הכרך")). בפסקי הדין שצירפה המבקשת, ניסתה זו להוכיח כי במקרים דומים למקרה דנן, ניתן פטור מתשלום האגרה ע"י המשיב. לעניין זה אשיב בשניים: ראשית, אף אם מגלה המשיב עמדה לא עקבית ביחסו למקרים מסוג זה, הרי שאין לתקן עוול בעוול, ואין בטענה זו כדי להקנות למבקשת את הסעד המבוקש. שנית, על אף שהמבקשת ניסתה ללמד לענייננו מפסקי הדין שצירפה הרי שאין בהם כדי לסייע לה, שכן מכנה משותף בולט מחבר בין פסקי הדין המצורפים: ה"פ (חי') 16322-10-09, ה"פ (חי') 35862-12-10, וכן ה"פ (חי') 46649-03-11 בכולם נעתרה הנשיאה גילאור לבקשות החייאת החברה, אולם התנתה את אישורה "בתנאים שפורטו בתגובת רשם החברות", או "בכפוף לכל התנאים שפורטו בתגובת רשם החברות". לרשם החברות נתון שיקול דעת רחב, ומשסירב לבטל את חוב האגרות אותו חבה המבקשת, איני סבורה כי מדובר במקרה בו על בית המשפט לשנות מהחלטת הרשם, מקום בו החלטתו סבירה ומצויה במתחם שיקול הדעת הנתון לו. טעם נוסף לדחיית התובענה, נעוץ בהיות מגישי הבקשה להחייאת החברה ולמחיקת חוב האגרות - יורשיה ובעלי מניות בה. נראה שהחייאת החברה מבוקשת כדי להשלים מהלכים במקרקעין שעתידים להעשיר את כיסיהם של מבקשי ההחייאה, בעוד הפסיקה מלמדת כי פטור מתשלום חוב האגרות יינתן בדרך כלל כאשר מבקש ההחייאה הינו צד ג' אשר נדרש לבקשת ההחייאה כדי למצות את זכויותיו מול החברה. כך לדוג' נפסק בה"פ (ת"א) 13981-07-12: "במקרים מסוימים הוכרה האפשרות לצמצם או אף לפטור את המבקש מתשלום האגרות; אולם זאת נעשה בדרך-כלל במצבים בהם המבקש את ההחייאה הינו צד ג' אשר נדרש לכך בכדי למצות זכות מול החברה (...) לא כזה הוא, במלוא הכבוד הראוי, המצב שבפני. המבקש דנן הינו אחד מבעלי המניות של החברה, קרי אדם המצוי ב"מעגל הפנימי" של המופקדים על החברה והאחראים על מילוי התחייבויותיה על-פי חוק; ההחייאה מבוקשת בכדי להשלים מהלכים במקרקעין, אשר יכול ויעשירו את כיסיהם של בעלי המניות בסכום ניכר. נוכח האמור לעיל, והעובדה כי טעות או אי-הבנה סובייקטיבית של הדין אינו מהווה פטור מקיומו, הרי אין מקום לפטור את המבקש מחוב האגרות, ויש לשלמו במלואו כתנאי להחייאת החברה" (ה"פ (ת"א) 13981-07-12 אברהם לסט נ' רשם החברות, (21.11.2012)) . כך נפסק גם בה"פ (ת"א) 36248-02-12 ברגר נ' רשם החברות ( ניתן ב- 11.10.2012) כי מכיוון ש: "מבקש ההחייאה הינו בעל מניות בחברה ויורש של מנהלה לשעבר (...) אין כל מקום לפטרו מתשלום האגרה בגין התקופה בה הייתה החברה מחוקה". נוכח העובדה כי העומדים מאחורי בקשת ההחייאה הם יורשיהם של בעלי השליטה, המבקשים את ההחייאה לצורך הפקת רווח בדרך של העברת נכסי החברה (הגם שלא באמצעות הפעלתה מחדש, אלא באמצעות פירוקה), הרי שעל המבקשת לפעול לפי האמור בתגובת הרשם, לרבות תשלום חוב האגרות (ראה והשווה ל"עניין יפעת הכרך", לעיל). שיקול נוסף לדחיית העתירה לביטול חוב האגרות הוא ש"לא להנות את המעוול מעוולתו", היינו, לא להעדיף את מי שהתרשל והזניח את ענייניו במשך שנים ארוכות על פני מי שפעל כדין ושילם אגרה במשך כל אותן שנים. בבש"א (ת"א) 12334/01 עליו נסמכה המבקשת, נקבע כי שיקול זה נכון וחשוב במיוחד בחברות מקרקעין, אשר אינן מקיימות פעילות שוטפת של ממש, שכן אחוז גבוה של מבני מגורים רשומים כחברות מקרקעין, ועל בעלי הזכויות לדאוג לכך שהאגרה לרשם החברות תשולם במועד, וכל שכן כאשר מגיש הבקשה אינו צד ג': "חשיבותו של שיקול זה ("שלא להנות את המעוול מעוולתו", ה.ג) מתחזקת ומתחדדת עוד יותר, כאשר המבקש אינו אדם זר לנכס נשוא המחלוקת, אלא נוהג בו מנהג בעלים - כפי שעושה המבקשת דנן. במצב זה, יש טעם רב בטענת רשם החברות, כי אדם הנהנה מנכס, חובה עליו אף לברר ולעמוד בחבויות הנושא אותו נכס בחובו. ואין נפקא מינה, לעניין זה, אם התמצאותה של המבקשת בדיני החברות נופלת מזאת שהיתה לבעלה המנוח, אשר ניהל את החברה בזמן היותה פעילה (...) לא היתה כל מניעה מהמבקשת, אשר אין חולק כי ידעה היטב כי הנכס אינו רשום על שמה, להתכבד ולהיעזר בשירותיו של יודע חוק" (בש"א (ת"א) 12334/01 ורשבסקי מרים נ' חברת חלקה 143 בגוש 6122 בע"מ ( 22.8.01) (להלן: "פרשת ורשבסקי")). המבקשת תמכה טענותיה בה"פ 18549-09, אולם גם בפסק דין זה אין כדי להקנות לה את הסעד המבוקש, שכן אין בו סטיה מהכלל הקבוע בתקנה 5(א)(ד) לתקנות החברות (אגרות) הנזכר לעיל: "תקנות החברות (אגרות) בנוסחן דהיום, אימצו הלכה למעשה את האמור בפסק הדין בבש"א (תל-אביב-יפו) 12334/01 ורשבסקי (...) ומאפשרות פטור מלא או חלקי מתשלום אגרה רטרואקטיבי בגין החייאת חברה. זאת בעיקר באותם מצבים בהם מתבקשת ההחייאה לא לשם המשך הפעלה, אלא לצרכים הקשורים בפעולות המחויבות על-פי דין וכיוצא באלו" (ה"פ 18549/09 אשר ליסטר נ' ליסטרום בע"מ, אורדר בע"מ ואח' (10.8.2010)). אומנם בפסק דינה בעניין ליסטר לעיל, אישרה השופטת אלשייך את החייאת החברה ואף פטרה את המבקשים מתשלום חוב האגרות, אולם אין בכך ללמד לענייננו, שכן לא נימקה את החלטתה בהיות החייאת החברה מחוייבת על פי דין, אלא בעובדה שרשם החברות "לא טרח ליתן תגובתו, לגופו של עניין, אגב התעלמות מטיעוני המבקשים", ומפני ש"דינו של הרשם כדין כל בעל דין אשר לא טרח להגיב לגופו של עניין" ודי היה בכך כדי לקבל את בקשת המבקשים. נוכח עמדת החוק והפסיקה, ונוכח התנגדות המשיב לביטול חוב האגרות שהמבקשת חבה לו, סבורה אני כי הוראות תקנה 5(א)(ד) לתקנות החברות (אגרות) אינן חלות בענייננו, החייאת החברה אינה מתחייבת על פי דין, ומקומה של הבקשה לביטול חוב האגרות שחבה המבקשת למשיב - להידחות. סוף דבר דין הבקשה להחייאת החברה - להתקבל, בכפוף לכך שהמבקשת תקיים את התנאים שהציב המשיב בסעיפים 4, 5 ו- 10 לתגובתו. דין הבקשה לביטול חוב האגרות שחבה המבקשת למשיב - להידחות. איני עושה צו להוצאות. דיני חברותרשם החברותרשםחוב