שני שיקים בסכום כולל של 70,500 ₪, שנמשכו מחשבונו של הנתבע 2 ובחתימה הנחזית להיות חתימתה של הנתבעת 1, המשמשת כמורשה בחשבון, התגלגלו מידיו של אחד, שוקי מלכי, גיסו של הנתבע 2, לידיו של התובע וחוללו על ידי הבנק הנמשך. מכאן התביעה. רקע עובדתי בין התובע ובין מר שוקי מלכי (להלן : "מלכי") נקשרה עסקה, לפיה רכש התובע ממר מלכי, ביום 24.5.2004, רכב מסוג V-5, משנת ייצור 2000. בתמורה שילם התובע למר מלכי סכום של 60,000 ₪ במזומן (זכרון דברים - נספח א' לתצהיר התובע). מספר ימים לאחר מכן, ביום 2.6.2004, כך על פי טענת התובע, דרש ממנו מר מלכי להיפגש. בפגישה שנערכה ליד ביתו של התובע, דרש מר מלכי, שהיה מלווה במספר גברים נוספים, מהתובע, להשיב לידיו את הרכב, שאם לא כן הוא יגרום לבעל הרכב להודיע במשטרה על גניבתו. בנוסף, כך על פי טענת התובע, איים מר מלכי לפגוע פיזית בתובע ובבני משפחתו, תוך שהוא מטיל עליו מורא ופחד (עמוד 9). התובע, בחששו כי רב, הסכים להשיב למר מלכי את הרכב ואף הסכים לקבל מידיו של מר מלכי בתמורה להשבת הרכב, שני שיקים בסכום כולל של 70,500 ₪. השיקים היו משוכים מחשבונו של הנתבע 2 (להלן : "הנתבע") ובחתימתה של הנתבעת 1 (להלן : "הנתבעת") (צילום השיקים וזכרון הדברים הנוסף - נספחים ב', ג' לתצהיר התובע בהתאמה). טענות התובע לטענת התובע, הוא בחן את השיקים, שעל פניהם נראו לו תקינים. בנוסף ולמען הזהירות, יצר קשר טלפוני עם הנתבע, אשר אישר בפניו, כי לא תהיה כל בעיה עם השיקים במועד פרעונם. אלא מאי, משהופקדו השיקים לחשבונו של התובע, הם חוללו על ידי הבנק הנמשך, האחד בשל אכ"מ, הוראת ביטול וחתימה לא זהה, והשני בשל הוראת ביטול. בנסיבות אלה, דורש התובע כי הנתבעים יחויבו לשלם לו את סכומם של שני השיקים. טענות הנתבעים הנתבעת בלבד הגישה התנגדות לביצוע שטר (בש"א 156428). בנימוקי ההתנגדות טענה, כי השיקים האמורים נגנבו ממנה וכי החתימה, הנחזית להיות חתימתה, היא למעשה זיוף. בהחלטתה מיום 7.4.2005, קיבלה כב' הרשמת כוכבה לוי את התנגדות הנתבעת והתיק נקבע לברור בפני. חבותה האישית של הנתבעת הנתבעת איננה בעלת החשבון אשר ממנו נמשכו השיקים. שמה צוין על גבי השיקים כמורשה לפעול בחשבון בלבד. הנתבעים אישרו בעדותם, כי הנתבעת איננה אחת מבעלי החשבון, אלא מורשית לפעול בו, על סמך ייפוי כוח שניתן לה על ידי הנתבע (ראה עדותה של הנתבעת בעמוד 23 שורות 7-8, ועדותו של הנתבע בעמוד 31 שורות 12-19). סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי: "מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא, אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה ..." סעיף 25(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] מורנו כי: "מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית." אין חולק על כך, כי הנתבע לא העלה כל טענה בדבר חריגתה של הנתבעת מהרשות שניתנה לה, בנוגע לחתימתה על שיקים המשוכים מחשבונו. גניבת השיקים הנתבעת החזיקה במספר גרסאות בנוגע לשיקים, שכביכול נגנבו ממנה. בהתנגדות לביצוע שטר ובעדותה שם, טענה הנתבעת, כי תלשה 6 שיקים מהפנקס והניחה אותם בארנקה, טרם יצאה לקניות בשוק, שם הם נגנבו. הנתבעת הסבירה מעשיה אלו בחששה להסתובב עם פנקס שיקים שלם בארנקה. עוד העידה הנתבעת, כי כך היא נוהגת בדרך כלל. בתצהיר עדות ראשית מטעמה, טענה הנתבעת באופן לקוני, כי השיקים נגנבו ממנה והחתימה עליהם זויפה (סעיף 4). הנתבעת בחרה שלא לפרט כל פרט הנוגע למספר השיקים שנגנבו, לנסיבות הגניבה או למקום התרחשותה המשוער. בעדותה בפני כבר סיפקה הנתבעת גרסה שונה. לפי גרסה זו, פנקס השיקם כולו היה בארנקה, ובעת שהוציאה אותו באחת מחנויות השוק התחוור לה, כי מספר שיקים חסרים בו. עוד העידה הנתבעת, כי מדובר היה בארבעה או חמישה שיקים חסרים (עמוד 19 שורות 9-17). כשנשאלה הנתבע כיצד הבחינה בחסרונם של השיקים השיבה, כי "הצ'קים הראשונים היו חסרים. זה היה פנקס חדש, וראיתי שיש רק ספחים..." (עמוד 19 שורה 19). תשובתה זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה בהליך ההתנגדות לביצוע שטר, שם הציגה הנתבעת פנקס שיקים שהראשון בו הוא שיק מספר 1001001 והאחרון בו הוא שיק מספר 1001025. ודוק. השיקים שביצועם מתבקש על ידי התובע הם שיק מספר 1001013 ושיק מספר 1001014. ברי, כי שיקים אלו אינם הראשונים בפנקס אותה החזיקה הנתבעת, ואינם השיקים שלכאורה נגנבו ממנה. תשובתה זו של הנתבעת אף אינה עולה בקנה אחד עם הוראתה לבנק לבטל את השיקים החל משיק מספר 1001010 ועד שיק מספר 1001015. התלונה במשטרה גם גרסתה של הנתבעת ביחס להגשת התלונה במשטרה, וביחס להוראה שניתנה לבנק לא לכבד שיקים מסוימים, אינה אחידה. מתלונתה של הנתבעת במשטרה (ת/1) עולה, כי אירוע הגניבה התרחש ביום 30.4.2004, אולם התלונה עצמה הוגשה רק ביום 6.5.2004. לעומת זאת, מהוראת הביטול שצירפה הנתבעת להתנגדות לביצוע שטר מטעמה עולה, כי הוראת הביטול ניתנה רק ביום 8.6.2004, למעלה מחודש ימים לאחר אירוע הגניבה. בעדותה בפני טענה הנתבעת, כי ניגשה לבנק כדי לבטל את השיקים, יום לאחר אירוע הגניבה (עמוד 20 שורות 4-6). בדיקה העלתה כי יום הגניבה (30.4.2004) הינו יום ו' בשבוע ועל כן בודאי שלא יכולה הייתה הנתבעת לגשת לסניף הבנק למחרת אירוע הגניבה. גרסתה זו גם אינה מתיישבת עם הוראת הביטול, שניתנה על ידה לבנק רק ביום 8.6.2004. הנה כי כן, גרסאותיה השונות של הנתבעת בנוגע לאירוע גניבת השיקים, אינן מאפשרות לבסס עליהן ממצא עובדתי, ולכן אני קובעת, כי הנתבעת לא הוכיחה את גניבת השיקים. למרות האמור לעיל, וכפי שיפורט להלן, מצאתי כי אין לחייב את הנתבעים בתשלום סכומם. זיוף החתימה אין חולק, כי התובע לא היה עד למעמד חתימת השיקים על ידי מי מהנתבעים, אם אכן אלו נחתמו על ידם. התובע העיד, כי השיקים נמסרו לו על ידי מר מלכי, כשהם מלאים וחתומים (עמוד 12 שורה 7). סעיף 23(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי: "חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו ..." מוטיב החתימה הוא אחד מן המוטיבים המרכזיים בדיני השטרות. עמד על כך המלומד שלום לרנר בספרו "דיני שטרות" (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין) 1999 בעמוד 450-451: "בהעדר חתימה לא נוצרת כלל חבות שטרית, ולכן יש לקבוע את השלכותיה של חתימה מזויפת. ואמנם, אם מתברר כי חתימה מסוימת היא מזויפת, נחסמה התביעה השטרית כלפי מי שנחזה כחתום, ולא נשאלת שאלת היקפה של חבותו ... החתימה המזויפת אינה מחייבת את מי שהחתימה נחזית כשלו, וגם אינה מביאה לשינוי הבעלות בשטר." הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה - על כתפי מי מהם מוטל הנטל להוכיח את אמיתותה של החתימה, הנחזית להיות חתימתה של הנתבעת על השיקים שבמחלוקת. התובע טוען, כי הנטל הוא על הנתבעת, הטוענת את טענת הזיוף. הנתבעים טוענים, כי הנטל הוא על התובע, בבחינת המוציא מחברו עליו הראייה. בסוגיית נטל הוכחת טענת זיוף החתימה - הצדק הוא עם הנתבעים. הלכה היא, כי "כאשר נתבע טוען 'לא חתמתי', נטל הראיה שכן חתם רובץ על התובע". ראה ע"א 232/77 יעקב רוזנברג נ' עמנואל אברהמוף, פ"ד לב(2) 197 בעמ' 201-202. על הלכה זו חזרו גם פסקי דין מאוחרים יותר: המ'(ת"א) 7610/84 כפרית תעשיות פי.וי.סי נ' אנדרי ביטון ואח' (טרם פורסם); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240, 261; רע"א 3059/91 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' ג.מ.ה שיק בע"מ ואח' (טרם פורסם); ת.א. (ראשל"צ) 4891/04 בלקור מוצרי צריכה בע"מ נ' רוזן חיים ואח', דינים שלום, כרך מד, 546 (פסקה 24 לפסק הדין). התובע, לא עשה ניסיון להוכיח, כי מדובר בחתימה אותנטית. בעניין בנק הפועלים נ' שאול רחמים נקבע, כי ניתן להוכיח זאת בכמה דרכים חלופיות: "האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם, או של מי שהיה עד לחתימה ... השנייה, באמצעות השוואת החתימה השנוי במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן ... והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת, ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון ..." (פסקה 14 לפסק הדין) כאמור, התובע לא הניח כל תשתית ראייתית לביסוס טענתו, כי החתימה על גבי השיקים היא חתימתה של הנתבעת. בנסיבות אלו אין מנוס מקביעה, כי טענת הזיוף לא נסתרה ודין התביעה להידחות. בשולי הדברים כמבואר לעיל, הלכה היא שכאשר הנתבע מעלה טענת זיוף כנגד חתימה הנחזית להיות חתימתו, עובר הנטל לתובע להוכיח את אמיתות חתימתו של הנתבע. נראה לי, כי כיום יש מקום להרהר שנית אחר הלכה זו, לאור חשיבותה ומעמדה של החתימה בדיני השטרות, ולאור שכיחות השימוש בשיקים ושטרות כאמצעי תשלום נפוצים. אני סבורה, כי יש להטיל את נטל הראייה על הנתבע, הטוען כי חתימתו זיופה. הלכות המסחר התקין אינן יכולות לסבול מצב, שבו הנטל להוכיח אמיתותה של חתימה יהיה על המבקש להסתמך עליה. הדבר יעודד כל מושך שטר, המבקש להתחמק מתשלום חובו, לטעון טענת זיוף, בידיעה כי אוחז השטר יתקשה להוכיח את אמיתות חתימתו. ראוי לקבוע, כי דין טענת הזיוף כדין כל טענה אחרת, אשר הנטל להוכיחה מוטל על שכמו של הטוען לה והנסמך עליה. הדברים יפים לגבי כל אוחז שטר, ומקבלים משנה תוקף כאשר מדובר באוחז שטר מכוח היסב, אשר אין לו קשר ישיר עם המושך והוא אינו צד קרוב לו. כאמור, הדברים הם בגדר אמירת אגב, שכן על פי ההלכה המחייבת כיום, המצב הוא הפוך. סוף דבר אני דוחה את התביעה. אני מורה על סגירתו של תיק הוצאה לפועל (תל אביב) שמספרו 1-05-14002-01. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪, בצרוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד מועד התשלום בפועל. מסמכיםשטר