הרקע וההליך לפניי בקשה לפיצוי המבקש לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין, לאחר שכתב האישום נגדו בוטל בהסכמה לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, כשהטעם לבקשה הוא שלא היה יסוד לאשמה ונסיבות אחרות שלטענת המבקש מצדיקות זאת. כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת התפרעות בתאריך 9.10.09 בשעה 15:00 יחד עם רעולי פנים בראס אל עמוד בירושלים, בה נטל חלק ביידוי אבנים לעבר רכבי התושבים. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים, ביהמ"ש (כב' השופט שמעוני) שדן בבקשה קבע כי קיימות נגדו ראיות לכאורה, הורה על שחרורו למעצר בית, ולאחר מס' בקשות לעיון חוזר בהמשך, נעתר ביום 22.2.10 לבקשת המבקש לצאת לעבודה, לאחר שנמצא לו מפקח ראוי. ביום 8.12.09 כפר המבקש באמצעות ב"כ במיוחס לו, ולאחר שטען טענת זוטא, לפיה הודעתו המבקש במשטרה נגבתה תחת הפעלת אלימות נגדו, מועד ההוכחות נקבע ליום 13.6.10, אך משלא התייצבו 3 מתוך 4 עדי התביעה נדחו ההוכחות ליום 7.2.11. דא עקא שביום 6.2.11 הוגשה הודעה חתומה ע"י ב"כ הצדדים, לפיה המאשימה חוזרת בה מכתב האישום בהסכמת ב"כ המבקש, ובמועד ההוכחות התייצבו ב"כ הצדדים בהעדר המבקש, הודיעו על חזרה בהסכמה מכתב האישום ובית המשפט ביטל בהסכמתם את כתב האישום בהסכמה. כחודשיים לאחר מהכן הגיש ב"כ המבקש את הבקשה דנן לפיצוי מכח סעיף 80(א) לחוק העונשין. עקר טענות המבקש 5. טרם הגשת כתב האישום דנן התנכלה המשטרה למבקש בהליך קודם בו נעצר בעבירה של חבלה מחמירה, כשחרף הצהרת התובע שם, לא הגש נגדו כתב אישום, אך החוקר שגבה את הודעתו בהליך דנן, הודיעו אז, כי יחזירו, לאחר ששוחרר, והמבקש אכן נעצר בהליך דנן, לאחר שהודעתו נגבתה הפעם תחת אלימות, בעוד החוקר לא התייצב לישיבת ההוכחות. חרף טענות המשיבה עוד בהליך המעצר, כי קיימות נגד המבקש ראיות טובות, בסמוך למועד ההוכחות השני, בו היה בדעת הסניגור לקיים הליך זוטא, הציעה לו המאשימה הסדר טיעון לפיו המבקש יודה במיוחס לו בלא שיורשע, ומשהסניגור סירב לכך, הוסכם בין הצדדים כי המאשימה תחזור בה מכתב האישום בהסכמה המבקש. לטענת המבקש, משעדי תביעה מרכזיים, לרבות גובה ההודעה, שלגביו נדרש ניהול משפט זוטא, לא התייצבו לישיבת ההוכחות הראשונה, והמבקש, בחור צעיר נטול עבר פלילי, נאלץ לשהות בתחילה במעצר ממש יומיים (27-28.10.09) ולאחר מכן 3חודשים ו-10 ימים (29.10.09 -22.2.10) במעצר בית מלא, ונמנעה ממנו האפשרות להתפרנס, טרם יציאתו לעבודה מפוקחת במשך כמעט שנה (3.2.10-7.2.11) ולאור הוצאות הגנתו שתפחו עקב ריבוי הדיונים, בקבלת חומר חקירה והליכי המעצר, כל אלה מהווים נסיבות אחרות המצדיקות הטלת פיצוי והחזר הוצאות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין עקר טענות המשיבה 6. לאור הודאת המבקש המפורטת במיוחס לו בכתב האישום, בעת חקירתו במשטרה, היה למשיבה יסוד להגשת כתב האישום, מה עוד שהודעתו נתמכים בעדות עוברת אורח שנפגעה מאבנים שהושלכו על רכבה והיתה אמורה להעיד במשפטו, אלא שנבצר ממנה להתייצב לעדותה עקב לידה. בנוסף לבדיקת הראיות ע"י המאשימה, הרי שגם כב' השופט שמעוני התרשם מהתשתית הראייתית וציין בהחלטתו בהליך המעצר: "די בראיות שהוצגו בפני בית המשפט בכדי להקים תשתית ראייתית לכאורית למעשים המיוחסים למבקש" (ראה פרו' הדיון מיום 28.10.09 בב"ש 13764-09). משכך המבקש אינו עומד במבחן הסף הנדרש ממנו בסעיף 80(א) הנ"ל להראות כי "לא היה יסוד לאשמה", שכן בעת הגשת כתב האישום היתה בידי המאשימה תשתית ראייתית טובה וסבירה להוכחת האשמה, ומדובר במבחן אובייקטיבי. 7. חזרת המשיבה בה מכתב האישום לפנים משורת הדין ובהסכמה, בשל חשש כי פעולות שננקטו ע"י החוקר, על אף היותן לגיטימיות, עלולות לפגום במשקל ההודאה, לא הצדיקה בכל מקרה תוצאת זיכוי, ומכל מקום אינה סיבה להטלת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק, שכן היו קיימות ראיות לכאורה ערב הגשת כתב האישום, והגורם שהביא לחזרה מכתב האישום, לא היה צפוי מראש. 8. הימשכות הליכי שינוי תנאי מעצר המבקש, וההוצאות בגינם, נבעו מכך שהמבקש לא השכיל להעמיד בפני בית המשפט מפקחים ראויים, אלא הציע מפקחים שאינם יכולים לשמור עליו, או בעלי עבר פלילי מכביד, והראייה שכב' השופט שמעוני נעתר לבקשתו לצאת לעבודה ביום 22.2.10 מיד לאחר שהתייצב מפקח שניתן לסמוך עליו, כך שהוצאות המבקש בגין הליכי המעצר, היו ניתנים למניעה והמאשימה אינה אחראית להם. דיון 9. סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב -1982 קובע כי: "בהסכמת התובע והמבקש רשאי בית המשפט לבטל אישום בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת המבקש". 10. משהציעה המשיבה לב"כ המבקש חזרה בהסכמה מכתב האישום והוא נעתר לכך, המשמעות ההצהרתית של הליך זה הינה ביטול ההליך בהסכמה. אמנם המבקש לא זוכה כתוצאה מכך מהמיוחס לו בכתב האישום, אולם הזכות לקבל פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו מאוצר המדינה עומדת לו רק עפ"י תנאי סעיף 80(א) לחוק העונשין: "משפט שנפתח שלא בדרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם למבקש הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל האישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט". 11. המחלוקת בין הצדדים לגבי הפיצוי והוצאות ההגנה, נסובה גם על שאלת הגשת כתב האישום "בלא שהיה יסוד לאשמה". וגם על קיומן "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". העדר יסוד לאשמה 12. הפסיקה קבעה כי המבחן למונח "לא היה יסוד לאשמה" הינו אובייקטיבי, היינו שתובע סביר לא היה מגיש כתב אישום על סמך התשתית הראייתית שהיתה בידיו עובר למועד הגשת כתב האישום (ע"פ 11024/02 ראלב מנצור ואח' נ' מדינת ישראל תק-על 2003 (3) 2120, ע"פ 303/02 דרוויש חמדאן נ' מדינת ישראל פ"ד נז (2) 550, 556, ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו (3) 92 -93. 13. אין חולק כי המבקש הודה במשטרה כי יידה אבנים, ואולם, טענת המבקש כי הודאה זו נגבתה ממנו תחת הפעלת אלימות, לא הוכחה בסופו של יום, שכן הצדדים הסכימו על ביטול כתב האישום, יום לפני ישיבת ההוכחות, כך שבמועד ההוכחות השני לא הוגשו ראיות, לא נשמעו עדים וביהמ"ש לא הכריע בטענה. טענת המבקש בסעיף 48 לבקשתו כי המאשימה מנעה את בירור טענת הנאשם, בחזרתה מהאישום, אינה מקובלת עלי ונדחית, שכן ביטול כתב האישום הרי נעשה בהסכמת שני הצדדים, כשהמבקש היה מיוצג, למרות שעמדה לו זכותו שלא להסכים להצעת המשיבה ולעמוד על זכותו לניהול משפטו, על מנת להוכיח לביהמ"ש את אמיתות טענתו במשפט הזוטא, לצורך זיכויו, והסכמתו לביטול כתב האישום, היא שמנעה ממנו להוכיח את טענתו אודות נסיבות גביית הודאתו במשטרה, לרבות אפשרות זיכויו, שכן לא היתה כל מניעה לקיים את הליך ההוכחות. לפיכך משלא בוררה טענת המבקש, לאחר שהמבקש עצמו הסכים יום לפני ההוכחות לוותר על כך, אין ביהמ"ש יכול ורשאי לקבוע ממצאים בעניין זה ולהסיק כי לא היו ראיות סבירות לצורך הגשת כתב אישום, מאחר והודאת הנאשם נגבתה כביכול שלא כדין. 14. יתירה מכך, משביהמ"ש שבחן בהליך המעצר את הראיות שבידי המאשימה, וקבע את קיומן לכאורה, אין מקום להסיק היום מסקנה שונה, כאילו לא היה יסוד להגשת כתב האישום, רק משום שהמבקש וויתר על זכותו לנהל הוכחות והסכים לביטול כתב האישום נגדו בלא לברר סוגיה זו. יש להניח כי בהגיעם להסכמה, הביא כל אחד מהצדדים את מניעיו ושיקוליו בהגיעו להסכמה, שמנעה מביהמ"ש לברר את הסוגיה. 15. המבקש טוען כי עצם החזרה מכתב האישום הינה בבחינת "סופו מעיד על תחילתו", ומשכך הגשת כתב האישום נעשתה שלא כדין. אני דוחה גם טענה זו. כלל נקוט בידנו כי ראיות לכאורה שונות מראיות בהליך העיקרי באשר להן קיום עצמאי בלי קשר לתוצאות ההליך. לענייננו גם אם במהלך התיק חלו התפתחויות שהניעו את המשיבה לחזור בה מכתב האישום ואת המבקש להסכים לכך, אין בכך כדי להצביע על שיקול דעת מוטעה מצידה בשלב הגשת כתב האישום. המשיבה התייחסה אל הודעת המבקש "באשר היא" ויחד עם מכלול הראיות הסיקה מסקנותיה להגשת כתב האישום. נטל הראיה לסתור זאת מוטל על כתפי המבקש, שבחר שלא לנהל את משפטו (לטענת המשיבה גם ב"כ המבקש סבר ואף טען בהליך המעצר כי קיימות ראיות לכאורה בעת הגשת כתב האישום. (סעיף 3 לתגובת המשיבה). 16. למעלה מהנדרש אוסיף כי לטענת המשיבה חומר הראיות בגינו הוגש כתב האישום מבוסס על דיווחי יידוי אבנים בסמוך להר הבית למוקד 100 במשטרה, עדות נהגת שרכבה נרגם באבנים ביום 9.10.09, והודאת המבקש שמסר בהודעתו במשטרה כי יידה אבנים באופן ברור כאמור בש' 64,74: "אני רוצה לגמור את הסיפור ולומר את האמת שזרקתי שתי אבנים ביום של הקטטה... ראיתי את כולם זורקים על בתי היהודים ואני לקחתי שתי אבנים קטנות וזרקתי אותן על בתי היהודים... ". כאמור, ביהמ"ש שדן בבקשת המעצר עד תום ההליכים בב.ש. 13764-09 קבע בהחלטתו מיום 28.10.09 כי קיימות ראיות לכאורה, באמרו: "די בראיות שהוצגו בפני בית המשפט בכדי להקים תשתית ראייתית לכאורית מספקת למעשים המיוחסים למבקש." טענות המבקש אודות נסיבות באירועים ובהליך אחר שקדם להגשת כתב האישום 17. המבקש הרחיב בתחילת בקשתו את טענותיו לנסיבות הקשורות לאירוע אחר, שאינן קשורות לענייננו לא נדונו, ומובן מאליו כי משהוסכם על ביטול כתב האישום והמבקש וויתר על זכותו לנהל הוכחות ולהוכיח את מכלול טענותיו, לא אוכל להתייחס אליהן לאחר סיום ההליך. נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי והחזר הוצאות ההגנה 18. הפסיקה קבעה כי בגדר נסיבות אחרות ניתן לשקול שיקולים כדוגמת התנהלות רשלנית של התביעה, עינוי דין חמור, התמשכות בלתי סבירה של ההליך, פגיעה משמעותית בפרנסת המבקש, ושיקולים הנוגעים להליך עצמו ובפרט לאופי זיכוי המבקש. 19. אילו היה מדובר בעייננו בזיכוי מחוסר אשמה, היה מקום לבחון שאלת הפיצוי (ראה ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל פד"י נו(5) 870 , 879-880) והוא הדין בזיכוי מחמת הספק (ראה: דבש עמ' 117-118) אולם בענייננו לא מדובר בזיכוי, אלא בביטול כתב האישום בהסכמה עפ"י סעיף 94(ב) לחסד"פ). משהסכים המבקש להצעת המשיבה ובחר לוותר על זכותו לנהל משפט, הרי שתגובת המשיבה באשר להימשכות ההליך, לרבות הצורך לבחון חלופת מעצר הולמת, כל עוד לא נמצא מפקח ראוי, אינה מעלה עילה המצדיקה פיצוי כלשהו למבקש לרבות החזר הוצאות הגנתו. גם טענות ב"כ המבקש על מערכת היחסים העכורה בין מפלג המיעוטים למשפחת המבקש כסיבה לא ראויה (מלכתחילה) להגשת כתב האישום, לא הוכחה. בנסיבות הענין גם אם קיים מחדל מצד המשיבה באיחור במסירת עותק הדיסק שלא נמצא בחומר החקירה למבקש אינה מצדיקה מתן פיצוי, שכן מתגובת המשיבה עולה כי המבקש נמנע 6 חודשים לבקש את הדיסק, נזכר לבקשו רק שבוע טרם מועד ההוכחות, ובסופו של יום המבקש קיבל את מלוא חומר החקירה. 20. אמנם אי התייצבות החוקר דרור קדם לישיבת ההוכחות, העלתה תהיות ופעלה לחובת המאשימה, במיוחד על רקע טענת הזוטא שהעלה המבקש, ובגין כך חוייבה המשיבה בהוצאות המבקש על מחדליה לאותה עת ונגד החוקר דרור קדם הוצא צו הבאה. אולם משהגיעו הצדדים בהמשך להסכמה משותפת על ביטול כתב האישום וייתור שמיעת ההוכחות, המבקש וויתר בכך על האפשרות לזיכויו, בלא שהוכיח עילה המזכה אותו בפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין 21. כללו של דבר, המבקש לא הרים את הנטל להראות כי בעת הגשת כתב האישום "לא היה יסוד לאשמה" ושלא היו ראיות לכאורה שהצדיקו הגשת כתב האישום. קביעת ביהמ"ש בהליך המעצר כי קימות נגדו ראיות לכאורה, שומטות את טענתו בסעיף 46 לבקשתו כי לא היה יסוד לאשמתו, בהסכמתו לביטול כתב האישום, תוך וייתורו על ניהול ההליך כדי להוכיח טענותיו, הוא מנוע מהעלאת טענותיו היום בעלמא, גם הנסיבות האישות שהעלה בגדר טענתו להתנכלות המשטרה בו לא הוכחו, משוויתר עפ"י בחירתו על ניהול ההליך, לפיכך הוא אינו זכאי לפיצוי. טענותיו על אופן התנהלות המשיבה אינן מהוות נסיבות מיוחדות המצביעות על עילה המצדיקה פסיקת הוצאות בגין ניהול הגנתו. 22. אשר על כן אני דוחה את הבקשה לפיצוי ופסיקת הוצאות ההגנה לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין. 23.משפט פליליביטול כתב אישום