א. מבוא 1. עניינה של החלטה זו, הן בקשותיה של המאשימה- המבקשת, להגיש, כנגד הנאשמים, כתב אישום מחודש בגין עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות [בת.פ 825/05], לאחר שאישום זה בוטל על ידי בית המשפט במסגרת ת.פ 591/04- ולאחד את המשפטים בשני כתבי האישום. 2. ב"כ הנאשמים מתנגדים לבקשות בשלוש טענות עיקריות: 2.1 סיכון כפול. 2.2 נגישה. 2.3 הגנה מן הצדק. 3. ביטול חלק מכתב האישום בת.פ 591/04 [להלן גם: "כתב האישום המקורי"] בוצע בהחלטת בית המשפט מיום 10.10.04 ומיד לאחר מכן עתרה התביעה לאפשר לה לתקן את כתב האישום המקורי בנושא עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות ע"י הוספת סעיף 380 לחסד"פ. 4. בקשתה של התביעה, שהתבססה אז על הוראות סעיף 150 לחסד"פ, נדחתה ע"י בית המשפט בנימוקים שפורטו בהחלטה נוספת באותו דיון, והדיון נדחה מספר פעמים כדי לאפשר לתביעה לשקול המשך צעדיה. 5. בקשותיה הנוכחיות של התביעה, נידונו במהלך הדיון מיום 12.3.06, כאשר בפני בית המשפט הוצג, בין היתר, פסק הדין בבש"פ 7438/01 של בית המשפט העליון, אליעזר כהן נ' מדינת ישראל [להלן גם: "פס"ד אליעזר כהן"], וכן הוגש מכתבו של מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות מחוז הדרום, לפיו החליטה הפרקליטות להעמיד לדין מחדש, את שני הנאשמים, בגין עבירת התקיפה בהתאם לסעיפים 380+ 380 (א) לחוק העונשין. ב. רקע וטענות הצדדים 1. ביום 11/4/04 הוגש כתב האישום המקורי כנגד המשיבים. בכתב האישום נטען, כי ביום 9/4/04, הגיעו המשיבים למוסך "על גלגלים" באשדוד, תקפו ואיימו בצוותא על בעל המוסך (להלן: "המתלונן"), ולפיכך יוחסו להם עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. באישום הראשון נטען, כי המשיבים תקפו את המתלונן בכך שאחזו בידם צינור ברזל ולום ברזל והיכו בו בכל חלקי גופו. 2.1 לפיכך, יוחסה להם עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382 (א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. 2.2 מהאמור לעיל- כנטען בכתב האישום המקורי- נגרמה למתלונן חבלה של ממש אשר התבטאה בנפיחות בראש ופצעים באזור אמה שמאל. 3. באישום השני נטען, כי המשיבים איימו בפגיעה בגופו ובחירותו של המתלונן. 3.1 לפיכך, יוחסה להם עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. 4. בדיון מיום 10/10/04, העלה הסניגור, בשם המשיב 1, טענה מקדמית לפיה יש למחוק את כתב האישום כנגד שני המשיבים היות והוגש בחוסר סמכות, שכן, מכיוון שסעיפי העבירה אינם מנויים בתוספת הראשונה לחסד"פ ולא קיים אישור בכתב מטעם הפרקליטות, אין סמכות לתביעות להגיש את כתב האישום. על מנת להגיש כתב אישום זה, היה צריך לקבל את אישור פרקליט המחוז, ואישור זה לא ניתן בזמן. 5. באת כוח המדינה השיבה, כי יש לתקן את כתב האישום באופן שתיוחס למשיבים עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, אישום אשר בסמכות התביעות. 5.1 התובעת טענה, כי אין לבטל את עבירת התקיפה שיוחסה למבקשים בכתב האישום ושהדרך הנכונה היא תיקון כתב האישום. 6. ביהמ"ש לא קיבל עמדה זו וביטל את סעיף העבירה החמור שבכתב האישום. 7. בהחלטה מיום 10/10/04, קיבלתי את טענת הסניגור, לפיה לא מצוי בתיק אישור בכתב מטעם פרקליטת המחוז, המתיר למחלקת התביעות המשטרתית להגיש כתב אישום זה וקבעתי, כי גם אם היה אישור כזה, אין התביעה מוסמכת להגיש כתב אישום מן הטעמים שפורטו בהחלטה, לנוכח החסר בניסוח סעיף החוק. 8. ביום 1/5/05 ציינה התובעת בפני ביהמ"ש כי תמשיך לנהל את התיק גם לאחר ביטול עבירת התקיפה, וגם כי הונחתה להגיש כתב אישום חדש בעבירה זו ובקשה לאחד את הדיון בשני כתבי האישום. 9. ביום 24.05.05 הגישה התביעה כתב אישום (לאחר ביטול) בת.פ 825/05 בגין עבירת התקיפה וביום 05.12.05, הגישה ב"כ המדינה בקשה לאיחוד דיונים, שהיא למעשה בקשה לאיחוד משפטים. 10. בדיון מיום 12/3/06 טענה התובעת שוב, כי ביהמ"ש מלכתחילה לא היה צריך לבטל חלק מכתב האישום המקורי היות והיה מקום רק לתקנו. 10.1 באת כוח המדינה הפנתה את ביהמ"ש לבש"פ 7438/01 אליעזר כהן נ' מדינת ישראל, שם קובע ביהמ"ש העליון כי המדובר בפשעים אשר בסמכות בימ"ש שלום ופרקליט המחוז רשאי להעביר את המשך הטיפול והייצוג לתביעה המשטרתית. 10.2 התובעת ציינה כי כיום, העבירה מופיעה בתוספת לפי התיקון לחסד"פ ושלתביעה המשטרתית יש סמכות להגיש את האישום, גם אם זה לא מופיע בתוספת דאז. 10.3 כמו כן, הציגה התובעת כאמור, את אישור הפרקליטות מיום 20/4/05, שבו פרקליטות המחוז מסמיכה את התביעה המשטרתית להגיש כנגד המשיבים כתב אישום בעבירת התקיפה בהתאם לסעיפים 380+ 382 (א) לחוק העונשין. 11. ב"כ המשיב 1, עו"ד וינשטיין, השיב לטענות התביעה וטען, כי ביהמ"ש ביטל את כתב האישום ביום 10/10/04 וזאת לאחר שמרשו השיב לכתב האישום והכחיש את המיוחס לו כלומר, החל ההליך הפלילי. 11.1 ב"כ המשיב 1 טען, כי אחרי שביהמ"ש ביטל חלק מכתב האישום, המדובר במעשה בית דין, אשר לא מקנה לתביעה סמכות לחזור ולהגיש כתב אישום מחודש, שהרי זהו כתב אישום נוסף. 11.2 ב"כ המשיב המשיך וטען, כי המשטרה לא ערכה שום חקירה נוספת ועל בסיס אותו חומר הוגש כתב אישום נוסף ונפתח הליך אצל כב' השופטת לביא. כב' השופטת לביא החזירה את ההליך למותב זה ובימ"ש זה מתבקש להיות ערכאת ערעור על אותה החלטה קודמת שלו לבטל את כתב האישום. 12. ב"כ המשיב 1 טען עוד, כי כתב האישום בוטל בעקבות טענה מקדמית שיזמה הסנגוריה בהתאם לסעיף 149 לחסד"פ. לטענתו, הליך הביטול מבוסס על סע' 93 ו94 לחסד"פ, חזרה מאישום ותוצאותיו. התביעה מאידך טוענת, כי ביטולו של האישום השני בכתב האישום המקורי מקורו בפגם שנפל בהגשת כתב האישום. 12.1 עוד טען הסנגור, כי כל טענה מקדמית שהתקבלה בהתאם להוראות סעיפים 149 ו-150 שבעקבותיה בוטל האישום או כתב האישום, המשמעות, במובן סעיפים 93- 94, היא לעניין חזרה מאישום ותוצאות החזרה מהאישום. 13. הסנגור הפנה את ביהמ"ש לע"פ 244/73, אורי רבר נ' מדינת ישראל שם צוין, כי טענת סיכון כפול אינה מבוססת על הכרעת דינו של המשיב במשפט הקודם, אלא על העובדה שהוא עמד בסכנה של הרשעה במשפטו הראשון: לאחר שמרשו ענה על כתב האישום הראשון, הוא עמד בסכנה של הרשעה. 13.1 המשיך וטען ב"כ המשיב 1, כי לאחר המענה ועם תחילת הדיון המשפטי, כל החלטה של ביהמ"ש, בלי הסכמה של המשיב, משמעותה זיכוי לכל דבר. 14. ב"כ המשיב 2, עו"ד כץ, השיב לטענות התביעה וטען, כי הוא לא טוען טענת סיכון כפול, אלא טוען טענה פשוטה: 14.1 ביום 10/10/04 בימ"ש ביטל את כתב האישום משני טעמים: א. אין אישור פרקליטות. ב. הפרקליטות לא מוסמכת להגיש כתב אישום. 14.2 ב"כ המשיב 2 טוען ובצדק, כי התביעה כבר בקשה לתקן את כתב האישום, בפרוטוקול הדיון מיום 10/10/04 בת"פ 591/04 בעמ' 6 שורה 8 ובימ"ש לא נעתר לבקשתה. 14.3 ביהמ"ש נתן דעתו לכך שהחלטתו יכול ותבוטל על ידי ערכאת הערעור בשלב כלשהו. כלומר, ביהמ"ש קבע כי על החלטתו ניתן לערער. 14.4 ב"כ המשיב 2 טען, כי בנובמבר 2004 עדיין לא הייתה לתביעה החלטה ולכן הסכימה לביטול התנאים המגבילים. 14.5 הסניגור מבקש שלא להסתמך על ספרו של כב' השופט בדימוס, יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים [להלן: "קדמי"] בטענה כי ביהמ"ש קבע בהחלטתו שניתן להעמידה בפני ערכאת ערעור. ג. דיון 1. בסופו של יום טענו הסנגורים, כאמור, 3 טענות עיקריות (ומס' טענות נוספות) באשר לבקשות התביעה: 1. סיכון כפול 2. נגישה 3. הגנה מן הצדק החלטתי דלהלן תתייחס לכל אחת מן הטענות: סיכון כפול 2. באשר לטענת הסיכון הכפול, הפנתה ב"כ המדינה את ביהמ"ש לקדמי (ראה: סד"פ חלק שני בעמודים 899-898) בציינה, כי הגשת אישום אחר נתונה לשיקול דעתה של התביעה. 3. התובעת טענה, כי קבלת טענה מקדמית וביטול כתב אישום, בכל שלב שהוא - אין משמעותה זיכוי ואין הדבר חוסם הגשת כתב אישום אחר בגין אותה עבירה. 4. קדמי בספרו בעמ' 974 מציין, כי הטענה מתקבלת רק בנסיבות נדירות, ולא בכדי הפסיקה לא קבלה את טענת הסיכון הכפול במדינת ישראל. 5. ע"פ קדמי, משמעותה של טענת "סיכון כפול" היא, שהנאשם כבר עמד בעבר ב"סיכון" של הרשעה בשל אותו "מעשה" אך בשל טעם כלשהו, "שאינו קשור בתביעה" - הדיון לא הסתיים בפס"ד מרשיע או מזכה: 5.1 העיקרון המנחה הנוהג באנגליה ובארה"ב הוא - שאין להעמיד אדם ב"סיכון של הרשעה" בשל "אותו מעשה" יותר מפעם אחת. 5.2 קדמי ממשיך ומסביר, כי אדם עומד ב"סיכון של הרשעה" כאשר מוגש נגדו כתב אישום, אשר לו היו דנים בו עד תומו, יכול היה להסתיים בהרשעה, אך זה "נקטע" מסיבה שאינה קשורה בתביעה ונותר ללא הכרעה. 6. על פי קדמי נראה, כי כאשר מסתיים דיון בהחלטה של ביטול כתב אישום, אין באותו הדיון משום "העמדה בסיכון של הרשעה" ויש פתח להגיש כתב אישום במועד מאוחר יותר. 6.1 על פי קדמי בעמ' 946, נראה כי כאשר הופסק דיון ע"פ דין ונותר פתח להמשך הדיון בשלב מאוחר יותר, חידוש הדיון בשלב מאוחר לא מקים בסיס לטענת הסיכון הכפול (ת"פ (חי') 433/01 ות"פ (חי') 117/02). בהתאם לקדמי, "הכלל שנקבע אומר: במקום ש"הנסיבות המפסיקות" מותירות פתח ל"המשך הדיון בשלב מאוחר יותר" - אין ב"הפסקה" כדי לבסס טענת סיכון כפול". 6.2 כן נקבע, שהפסקת הדיון מחמת חוסר סמכות, אינה "הפסקה" המקימה בסיס לטענת סיכון כפול עם חידוש הדיון בביהמ"ש המוסמך (ראה: ת"פ (חי') 117/02). 7. במקרה דנן, ביטול חלק מכתב האישום - מותיר איפוא "פתח" המוביל להמשך הדיון בשלב מאוחר יותר. 7.1 כתב האישום הכיל שתי עבירות חמורות. ניתן היה לצפות כי התביעה תבקש להעמיד לדין את הנאשמים גם בגין האישום שבוטל, שכן הוא האישום העיקרי שלשמו בקשו להביא את הנאשמים לדין. 8. לטענת קדמי, אין "זיכוי קודם" או "הרשעה קודמת", אלא ב"פסק דין" תקף של "זיכוי" או של "הרשעה", המתייחס לאותו מעשה. סיום משפט בכל דרך שהיא, שאיננה "פסק דין" של זיכוי או הרשעה - גם אינו יכול לשמש בסיס לטענה של "כבר נשפטתי", הגם שטענה זו כלל לא הועלתה ע"י ב"כ הנאשמים והדברים נכתבים מעבר לנדרש. 9. לאור האמור לעיל, המקרה שלפנינו לא נכנס לגדר הגנת הסיכון הכפול: כאשר "מסתיים" דיון בהחלטה על ביטול כתב אישום - אין באותו דיון משום "העמדה בסיכון של הרשעה". הנאשמים לא החלו בשמיעת הוכחות ולא היו בסיכון מהותי. ביהמ"ש ביטל את הדיון היות וכתב האישום הוגש שלא בסמכות התובע, בנסיבות שהיו אז והובהרו בהחלטה מיום 10/10/04. טענת הנגישה 10. טענה זו, של נגישה מצד התביעה, רלבנטית במקרים בהם הנאשם כבר הועמד לדין בגין אותה עבירה, אך מטעמים שונים, ואותו דיון נמצא "עקר" או "בטל מעיקרו". כלומר, הדיון התקיים והנאשם היה נתון לכאורה ב"סיכון של הרשעה" אולם הדיון נמצא בטל מעיקרו ולכן, אין הנאשם יכול לטעון טענת סיכון היות וזה דיון שלא התקיים להלכה כלל וכל שיכול לטעון, ע"פ קדמי, מצטמצם לחוסר ההגינות שבהגשת כתב אישום נוסף. 11. מעשה של "נגישה" עומד בסתירה לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית ועל כן רשאי ביהמ"ש - כך סבורים תומכי הדוקטרינה - לבטלו, מכוח סמכותו הטבעית. 11.1 ע"פ קדמי, סמכות זו לא מצטמצמת לנסיבות בהן הדיון "היה כלא היה", אלא מקיפה גם מקרים בהם נסתיים הליך קודם בביטול מחמת טעות תביעה והתביעה חוזרת, שוב ושוב, ומנסה לתקן טעותה ללא הצלחה (ראה: ע"פ ת"א 164/53 ע"פ 176/74, ת"פ (חי') 117/02). 11.2 בנסיבות כאלו, על ביהמ"ש לשים קץ לרדיפת הנאשם. 12. הפסיקה טרם גיבשה דעה מוצקה האם טענה זו אומצה בישראל, אולם, בכל מקרה, אין זו הסיטואציה שלפנינו, שכן זוהי הטעות היחידה והראשונה של התביעה בתיק. 13. התביעה גילתה טעותה בדיון מיום 10/10/04 ומשנדחתה בקשתה לתקן את כתב האישום היא מבקשת כעת להגיש כתב אישום חדש. 13.1 אין המדובר אם כן ב"רדיפה", אלא בבקשה להגיש כתב אישום מחודש לאחר שביהמ"ש שלל את אפשרות תיקונו של כתב האישום הלקוי. הגנה מן הצדק 14. משמעות דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" היא, כי "לבית המשפט סמכות אינהרנטית ליצור עיכוב הליכים שיפוטי, מקום בו הוא סבור שהגשת הליך פלילי איננה צודקת" (ראה: ע"פ 2910/94 יפת). 14.1 המדובר בסמכות טבועה ומקורה בהלכה הפסוקה. 15. הפסיקה קבעה, כי יש להגביל שימוש בדוקטרינה זו ולייעדה רק למקרים נדירים של התנהגות שערורייתית של הרשות. (ראה: ע"פ 6471/00 הר שפי). 16. טענת "הגנה מן הצדק" עשויה להביא לכלל ביטולו של כתב האישום בשני ערוצים: האחד בטענת "הסיכון הכפול" והשני ב"השתק" ("המניעות") בפלילים. שני האלמנטים נעוצים בהתנהגות השערורייתית של הרשות ובבסיס שניהם עומדת התחושה הקשה של פגיעה חמורה בזכותו של הנאשם לדיון הוגן. 17. טענת ההגנה מן הצדק יכולה לעלות במקרה שאין באפשרותו של ביהמ"ש להעניק לנאשם משפט הוגן או משום שיש בניהול המשפט פגיעה בחוש הצדק וההגינות. בדר"כ מדובר במקרים בהם התנהגות התביעה מונעת משפט הוגן מן הנאשם. 18. ביהמ"ש העליון קבע כי יש להגביל את השימוש בדוקטרינה זו וטבע סטנדרטים מחמירים לשימוש בהגנה מן הצדק לביטול כתב אישום, אשר ביניהם: התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, או התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. 18.1 מדובר בטענה שתתקבל במקרים נדירים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת. 19. במקרה הנוכחי לא מצאתי כל התנהגות שערורייתית או מקוממת מצד התביעה המצדיקה ביטולו של כתב האישום החדש מטעמים של "הגנה מן הצדק". 19.1 התביעה, באופן לגיטימי, מבקשת לתקן את הפגם שנפל בכתב האישום המקורי- אשר גרם לביטול האישום בתקיפה במסגרתו. 19.2 הפגם לא היה בהעדר סמכות עקרונית של מח' התביעות של המשטרה להגיש כתב אישום ולנהל משפט בעבירות פשע מסוימות, אלא בהעדר ההליך הפורמלי הנחוץ לצורך קבלת ההרשאה. 20. בפס"ד אליעזר כהן, קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה כפי שקבע ביהמ"ש העליון בפסקי דין קודמים, לגבי סמכות תובע משטרתי להגיש כתב אישום ולנהל משפט בעבירות פשע כלדהלן: "... נוצרה בפרקטיקה חלוקת משנה לגבי עבירות הפשע: עבירות הפשע המצויות בסמכות בימ"ש השלום הנתונות לסמכות הייצוג של תובעים משטרתיים... נוצר פיצול בפרקטיקה בין הגורם המוסמך להחליט בדבר העמדה לדין, שהוא פרקליט מוסמך, לבין הגורם המוסמך ליישם את החלטת ההעמדה לדין בדרך הגשת האישום וייצוג במשפט, שהוא התובע המשטרתי. אפשרות קיומו של פיצול בין סמכות העמדה לדין לבין סמכות הגשת כתב אישום וניהול המשפט הינה תופעה מוכרת, וכבר נפסק כי סמכויות אלה אינן חייבות להיות מופעלות בהכרח ע"י יד אחת.... הפירוש המעשי של התיקון הוא כי מעתה ניתנה סמכות לפרקליטת המדינה להורות כי חומר חקירה בפשעים מסוימים המצויים בסמכות העניינית של בימ"ש השלום יועבר ע"י המשטרה ישירות לתביעה המשטרתית כדי שהיא תפעל לגביהם בכל שלבי ההליך. הן מתן החלטה בדבר העמדה לדין או סגירת התיק, הן הגשת כתב אישום והן ייצוג בבימ"ש השלום בהליך גופו. לגבי עניינים אלה נוצרה האחדה של מכלול הסמכויות הנוגעות להליך בידי התביעה המשטרתית.... גם לאחר התיקון (לחסד"פ) פרקליט המחוז רשאי, לאחר שהחליט על העמדה לדין, להעביר את המשך הטיפול בהגשת אישום וייצוג במשפט לתביעה המשטרתית, והוא - מקום שמדובר בפשעים שבסמכותו העניינית של בימ"ש השלום... תפיסה תפקודית זו שהייתה שלטת טרם התיקון לחסד"פ לא השתנתה גם לאחריו ביחס לעבירות הפשע שלגביהן ביקש החוק להותיר את סמכות ההעמדה לדין בידי הפרקליטות, אך בד בבד אפשרה את הפיצול התפקודי שהסמיך את התביעה המשטרתית ליישם את החלטת ההעמדה לדין בדרך של ניהול שוטף של התביעה בבימ"ש השלום... משהחליט פרקליט בדבר העמדה לדין, ניתן להעביר את הכנת כתב האישום וייצוג המדינה במשפט לתביעה המשטרתית כשמדובר בעבירה הנתונה לסמכות העניינית של בימ"ש השלום....אישור כאמור (אישור העמדה לדין שניתן יום לאחר מכן) הועיל לרפא את הפגם." 21. המסמך מיום 20/4/2005, המופנה אל ראש שלוחת אשדוד, עו"ד כינור, מאת מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות דרום, מציין את הנחיית הפרקליטות באשר לתיק הספציפי הנדון. נאמר שם, כי המדובר בתיק בו הוגש כתב אישום נ' יעקב ואלירן לוי בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות ע"פ סע' 382 א' לחוק העונשין ואיומים ע"פ סעיף 192 לחוק העונשין. 22. על כן, דחיתי גם את טענת ה"הגנה מן הצדק". מן הראוי היה לערער על ההחלטה? 23. לטענת ב"כ הנאשמים, היה על התביעה לערער על החלטת בית המשפט מיום 10/10/04 שבמסגרתה בוטל האישום השני שבכתב האישום ומשלא עשתה כן - מנועה היא כיום מלהגיש כתב אישום חדש. 24. סבורני, כי בכך נתפסו הסניגורים המלומדים לכלל טעות: 24.1 אין אפשרות לערער על "החלטת ביניים" בשלב זה של ההליך וביהמ"ש אף לא הורה להם לעשות כן במשתמע, כפי שעולה מטענותיהם. הביטול היה במסגרת סעיפים 93 ו- 94 לחסד"פ 25. עוד נטען ע"י ב"כ הנאשם מס' 1, כי משמעותה של כל טענה מקדמית שהתקבלה בהתאם להוראות סעיפים 149 ו- 150 לחסד"פ - היא במובן סעיפים 93 ו- 94 לחסד"פ לעניין חזרה מאישום ותוצאות חזרה שכזו. 26. גם בסוגיה זו סבורני, שנתפסה ההגנה לכלל טעות, מאחר וסעיפים 93 ו- 94 לחסד"פ עניינם בחזרה מאישום ביזמת התביעה ואז יש נפקות מסוימת לעיתוי החזרה: לפני תשובת הנאשם לאישום - שאז יבטל ביהמ"ש את האישום, או לאחר תשובת הנאשם - שאז על בית המשפט לזכות את הנאשם. 27. במקרה שבפנינו, אין המדובר ביזמת התביעה, אלא בהחלטת בית המשפט לבטל את האישום, עפ"י סמכותו לפי סעיף 150 לחסד"פ, לאחר ששמע טענות מקדמיות שהועלו מכוחו של סעיף 149 לחסד"פ. 28. ביטול כתב אישום בעקבות קבלת טענה מקדמית - ואין זה משנה באיזה שלב של הדיון נעשה הדבר - אין משמעותו "זיכוי" ואין הוא יכול לבסס טענה של 'זיכוי קודם' ולחסום מכוחה את הדרך בפני הגשת כתב אישום אחר. 28.1 ההחלטה אם להגיש כתב אישום נוסף, לאחר החלטת הביטול על בסיס קבלתה של טענה מקדמית, נתונה לשיקול דעתה של התביעה (ראו קדמי, חלק שני, עמ' 898 - 899). דיון באיחוד המשפטים: 29. נותר, אפוא, לדון בבקשתה הנוספת של המאשימה לאחד את המשפטים. 30. בהתאם לסעיף 90 לחסד"פ, מוסמך בימ"ש זה לצוות, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, על איחוד הדיון בכתבי אישום נפרדים, התלויים ועומדים באותו בימ"ש וזאת אם מותר לצרפם בהתאם להוראות סעיפים 86 או 87 לחסד"פ וביהמ"ש סבור שהצירוף לא יגרום לעיוות דין. 31. בבחינת התנאים לאיחוד המשפטים בהתאם לסעיפים 86 ו 87 לחסד"פ, ניתן לצרף אישומים המבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה, עד שהם מהווים פרשה אחת, ומותר לצרף כמה נאשמים בכתב האישום בתנאי שהיו צד לעבירות שבכתב האישום, או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה בזה עד שהם מהווים פרשה אחת. 32. במקרה דנן, המדובר באותם משיבים הקשורים לאותה פרשה ולאותן עבירות, וצירוף המשפטים לא יגרום לעיוות דין כי אם לייעול הדיון. סביר להניח שהראיות שתוצגנה ועדי התביעה יהיו זהים לשני כתבי האישום ולכן, אין צורך לפצל את הדיון ולנהל הוכחות בשתי מסגרות. הכרעה 31. לאור כל האמור, אני מתיר הגשת כתב אישום בגין עבירת התקיפה בת.פ 825/05, ובנוסף קובע כי המשפטים בשני כתבי האישום יאוחדו. 32. התיקים נקבעים איפוא לישיבת הקראה מאוחדת ליום 14/9/06 בשעה 09:50. 33. הסניגורים יזמנו את מרשיהם לדיון, במקביל למשלוח באמצעות המזכירות. משפט פליליביטול כתב אישום