רקע 1.לפניי תביעה כספית, במסגרתה עותר התובע לחיוב הנתבעים בסכום של 588,638 ₪. 2.התובע הינו איש עסקים. הנתבעות 1 ו-2 הינן חברות העוסקות, בין היתר, בפינוי, בקליטה, בעיבוד ובשינוע של אשפה עירונית. הנתבעים 3 ו-4 החזיקו במניות הנתבעות 1 ו-2 במועדים הרלוונטיים לתביעה זו. 3.בשנת 1999 פרסמה עיריית נתניה (להלן: "העירייה") מכרז לביצוע עבודות איסוף ופינוי אשפה וגזם. מספר חברות השתתפו במכרז זה וביניהן גם הנתבעת 1. סופו של דבר בוטל המכרז ולאחר מכן פנתה העירייה למספר חברות, ביניהן לנתבעת 1, על מנת לבחון התקשרות עימן בנושא. 4.בשלב זה פנו הנתבעים 3 ו- 4 אל התובע, על מנת שיסייע להם במהלכי המשא ומתן אל מול העירייה. תמורת סיועו המתבקש של התובע, הובטח לו סכום של 5 ₪ בעבור פינוי כל טון אשפה. 5.ביום 17.10.99 התקשרה העירייה בהסכם עם חברה בשם "ולנסי תעשיות מיון ושינוע פסולת מציקה בע"מ" שבשליטת הנתבעים, לפיו, בין היתר, נקבעה תמורה בסכום של 83.5 ₪ בעבור פינוי של כל טון אשפה (להלן - "ההסכם עם העירייה" - נספח א' לתצהיר הנתבעים). לאחר חתימת ההסכם עם העירייה, נכרת הסכם בין התובע לבין הנתבעת 1, במסגרתו הופחת הסכום של 5 ₪ עליו נדברו הצדדים לכדי סכום של 2.5 ₪ אותו יקבל התובע בעבור פינוי כל טון אשפה כפי ההסכם עם העירייה (להלן: "ההסכם"). 6. התמורה נשוא ההסכם שולמה לתובע בעבור השנה הראשונה בה בוצעו עבודות פינוי האשפה מכח ההסכם עם העירייה. 7.בהמשך ומשחדלו הנתבעים להוסיף ולשלם לתובע את התמורה המגיעה לו מכח ההסכם, הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעים במסגרת ת.א (נת') 2606/02. התובע עתר לחייב את הנתבעים בתשלום החל מיום 1.12.00 ועד למועד הגשת התביעה - חודש מרץ 2002 (להלן: "התביעה הקודמת"). 8.בית המשפט שדן בתביעה הקודמת קבע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה לעניין התחייבות הנתבעים כהוראות ההסכם ופסק כי עליהם לשלם לתובע שכר ראוי בסכום של 20,000 ₪. 9.על פסק הדין בתביעה הקודמת הוגשו שני ערעורים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 2917/04 ו- ע"א 3098/04). בפסק הדין שניתן על ידי ערכאת הערעור, התקבלה תביעתו של התובע והנתבעים חוייבו לשלם לו את התמורה כפי הוראות ההסכם, בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה כדין, בעבור התקופה שמיום 1.12.00 ועד ליום 18.3.02 (להלן - "פסק הדין בערעור"). 10.לאחר שניתן פסק הדין בערעור, הגיש התובע את תביעתו דנן ובה עתר לחיוב הנתבעים כפי הוראות ההסכם בגין האשפה שפונתה מיום 20.3.02 ועד לחודש אוגוסט 2006. 11.ביום 4.3.07, במסגרת בש"א 4181/06, הורה בית המשפט על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה בגין השתק פלוגתא, במסגרתם העלו הנתבעים טענות בדבר בטלות ההסכם מחמת היותו בלתי חוקי ונוגד את תקנת הציבור ובדבר קיום תנאי מתלה להתקשרות בין הצדדים. בקשת התובע למחיקת טענות הגנה נוספות מטעם הנתבעים 3 ו-4 לעניין העדר יריבות אישית למולם נדחתה, מאחר שלא הועלו בהליכים בתביעה הקודמת. 12.ביום 21.2.08, במסגרת ע"א 36/07, הורה בית המשפט על ביטול ההחלטה באשר למחיקת סעיפים מכתב ההגנה. לפיכך, נותרה חזית מריבה בין הצדדים הכוללת את זכאות הנתבעים להישמע בכל הטענות שהעלו בכתב הגנתם. טענות הצדדים 13.התובע טוען כי תביעתו דנן נשענת על כל אותן טענות עובדתיות שנטענו והוכרעו בתביעה הקודמת באשר למהות ההתקשרות שבין הצדדים נשוא ההסכם. השוני היחיד שתביעתו זו מעלה, הינו בהקשר לתקופה בה נתבע התשלום מן הנתבעים, לאחר שהמשיכו לפנות אשפה בחסות ההסכם עם העירייה. 14.הנתבעים טוענים כי ההסכם אינו חוקי, נוגד את תקנת הציבור ודינו להתבטל. מובהר כי העירייה, כגוף ציבורי, מחוייבת בקיום תחרות הוגנת ושיוויונית בין מציעים שונים, חובה שהופרה באופן בוטה מאחר וההסכם עם העירייה נחתם בזכות קשריו של התובע עם גורמים בעירייה. 15.נטען כי מהות השרותים מטעם התובע נשוא ההסכם, קשורה בהטיית ליבם של בעלי תפקידים קובעים בעירייה לטובת הנתבעת 1, כדי שתזכה בכריתת ההסכם עם העירייה. מודגש כי המדובר בהתקשרות שכל מהותה חתירה ברורה תחת כללי המנהל התקין, כך שרק אמירה ברורה מטעמו של בית משפט כי אין להכיר בחוקיות ההסכם, תמגר תופעה חמורה זו. עוד נטען כי תשלומי העתק אותם דורש התובע אינם מוצדקים אף בהתחשב בהיקף העבודה שהשקיע בעניין ובהעדר כשרונות הקיימים לו. הנתבעים סוברים כי ניתן לרכך את נוקשות התוצאה הנובעת מביטול ההסכם על דרך הקביעה כי לא יגרם לתובע אי צדק במניעת סעד כספי נוסף כפי עתירתו בתביעתו הנוכחית. 16.הנתבעים מוסיפים וטוענים לקיומו של תנאי מתלה בהסכם, כפי שסוכם בין הצדדים, מכוחו התמורה בסכום של 2.5 ₪ לכל טון אשפה שתפונה, תועבר לתובע רק בתנאי שהסכום שהעירייה תסכים לשלם להם בעבור פינוי כל טון אשפה, לא יפחת מסכום של 95 ₪ (להלן: "התנאי המתלה"). נטען כי מאחר והעירייה שילמה לנתבעים סכום של 83.5 ₪ בעבור פינוי כל טון אשפה הרי שהתנאי המתלה חל ויש לקבוע כי הם אינם מחוייבים בתשלום כלשהו לתובע. כמו כן, הנתבעים מבהירים כי ממילא לא עמד התובע בתנאים הנקובים כפי נוסחו המפורש של ההסכם וגם מטעם זה אין לחייבם מכח הוראותיו. 17.הנתבעים 3 ו- 4 עצמם טוענים כי אין לחייבם באופן אישי בתשלום כזה או אחר ככל שיפסק לטובת התובע, כיוון שהם עצמם לא נשאו ונתנו עמו באופן אישי בהקשר להסכם אלא בשם הנתבעת 1 וכמנהליה. דיון והכרעה 18.לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, מקביעות פסק הדין שבערעור וממכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה. העדפתי את גרסתו של התובע על פני מאזן ההסתברויות ושוכנעתי כי טענות הנתבעים אינן מבוססות, אין להן אחיזה בנתוני העניין והן אינן מתקבלות על הדעת בראייה אובייקטיבית של נסיבות ההתרחשות ודרך התפתחותה. 19.תביעה זו נשענת בעיקרה על הקביעות החלוטות שבפסק הדין שבערעור המהוות מעשה בית דין. לפיכך, התייחסותי להלן תתמקד בסוגיות אשר טרם מוצו במלואן במסגרת יומם של הנתבעים בתביעה הקודמת, קרי - חוקיותו של ההסכם, התנאי המתלה ויריבות אישית עם הנתבעים 3 ו- 4. 20.סופו של יום ולאחר שניתן לנתבעים יומם הנוסף בבית המשפט, סברתי כי גם ביחס להקשרים אלו היה עליהם להרכין ראשם כנגד הקביעות החלוטות שבפסק הדין שבערעור ולהוסיף ולשלם לתובע מכח ההסכם את המגיע לו, כל עוד ונמשכת התקשרותם עם העירייה בנושא פינוי אשפה וגזם. למעשה, פסק הדין שבערעור כורך התייחסות ישירה ועקיפה לכל טענותיהם הנוכחיות של הנתבעים, הן ביחס לחוקיותו של ההסכם שלא נסדקה דאז והיום, הן ביחס להעדר כל תנאי מתלה שלא נמצא בהסכם דאז והיום והן ביחס לחיובם האישי של הנתבעים 3 ו- 4. בכל הכבוד לטיעוניהם הנרחבים של הנתבעים, התרשמתי כי אין בהם דבר לבד מהיתממות. סוגיית חוקיותו של ההסכם 21.נוכח מכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי יש לדחות את טענת הנתבעים משמע המדובר בהסכם שאינו חוקי או בכזה הנוגד את תקנת הציבור. 22.קיבלתי את גישת התובע כי טענות הנתבעים בהקשר זה לוקות בגודש התחסדות. תכליתו של ההסכם נועדה לסייע לנתבעים לשם גיבוש המשא ומתן אל מול העירייה. הנתבעים לא חסו על האינטרס הציבורי עת ביקשו את סיועו של התובע בעניין ורק שנדרשו לשלם לו את התמורה לה התחייבו מכח ההסכם, התמלאו לפתע דאגה לטובת הציבור ועתרו לפטור מהתחייבות לתשלומה משום תיקונו של עולם. סברתי כי הנסיבות מצדיקות יתר מאמצים שלא למצוא אי חוקיות בהסכם מאשר מאמצים למצאה. 23.לא הוכחה השפעה פסולה על נציגי העירייה כדי כך שהובילה להתקשרותה עם הנתבעים מנימוקים שאינם קשורים כלל לטובת האינטרס הציבורי. הנתבעים חדלו מהעלאת טענה קונקרטית בהקשר זה. גם מר אלי דלל -סגן ומ"מ ראש העירייה - העד מטעמם, לא נשאל בעניין והחשש המועלה בהקשר זה בסעיפים 10.6 סיפא ו- 13 לסיכומי הנתבעים לא הוכח. 24.ערכאת הערעור דנה בהרחבה אף בעניין זה בפסק הדין שבערעור וברי כי לו היתה מבחינה באי חוקיות בהסכם, הוא לא היה נאכף על הנתבעים ככזה ראה וקדש. כך, על אף שנקבע בפסק הדין שבערעור לעניין זה, בזו הלשון: "בעלי הדין, מכאן ומכאן, אינם מעוררים כל סימפטיה. הם נזקקו לאותו מנגנון משחית של ה"מאכר", הנפוץ לצערנו במחוזותינו, כדי לזכות בהתקשרות עסקית עם העירייה; למרות ששני הצדדים משתמשים במילים מכובסות כדי להסביר את תפקידו של המערער: "להעלות את קרנה של החברה בעיני העירייה". המערער אינו יועץ אטטרטגי, ולא יועץ שיווק ולא פרסומאי ולא יחצ"ן ולא מומחה כלשהו בתחום רלוונטי. מומחיותו מסתכמת לדבריו, בניסיון עשיר במשא ומתן ובהתקשרויות עם העירייה (סעיף 2 לתצהיר)" (שם, עמ' 16, פסקה 31א). יוצא כי העובדות אל נכון עמדו לנגד עיניה של ערכאת הערעור, שלא מצאה לנכון לבטל את ההסכם נכחן. לא אתרתי ממצאים חדשים בתביעה זו על מנת שאסטה מהקביעות הברורות שבפסק הדין שבערעור. 25.גם אם יש במסירת עבודה לחברה מסוימת, בשל הטיית חסד מטעם ממלאי תפקידים בעירייה למקורב להם, משום מעשה הנוגד את תקנת הציבור, הרי שכבר נקבע כי: "... קביעת היקפה של תקנת הציבור מחייב, לא אחת, איזון פנימי בין ערכים ואינטרסים מתנגשים, ומציאת נקודת האיזון הראויה, פרי תהליך שקילה מורכב. מתמודדים זה מול זה האינטרס החברתי להותיר בידי הפרט את הכוח והיכולת להתקשר בהסכמים כאוות נפשו, כחלק מהאוטונומיה האישית שלו, ומולו העקרון, כי חופש ההתקשרות נתון אף הוא, במצבים קיצוניים, למגבלות של נורמות חברתיות-מוסריות כלליות, שחברה מתוקנת אינה יכולה להסכין עם הפרתן ... (ההדגשה הוספה - ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש (לא פורסם, ניתן ביום 25.6.07)). 26.הטיית חסד שכזו אכן עולה כדי הפרת נורמות חברתיות ומוסריות כלליות שחברה מתוקנת אינה יכולה להסכין עימה. אולם, בהתחשבות במכלול הנסיבות, גם אם ביכרתי החרגה מקביעות פסק הדין שבערעור ולא כך היא - ממילא היתה התוצאה המתבקשת מגעת כדי יישום סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשמ"ג - 1973 (להלן - "החוק"). זאת לשם השגת התוצאה הצודקת והמתבקשת בנסיבות העניין, בדמות עשיית צדק יחסי בין הצדדים, על דרך חיוב הנתבעים בתשלום התמורה הנקובה בהסכם (השווה ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים ואח' תק-על 2009 (1) 726). 27.הסיפא לסעיף 31 לחוק קובעת כך: "...בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21 (חובת ההשבה לאחר בטול חוזה - א.י.) כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו". בנסיבות העניין, בהן קיים צד דומיננטי להסכם ונהנה עיקרי מתוצאותיו כנתבעים וכאשר הצד האחרקיים את חיוביו הוא מכח ההסכם, סברתי כי צודק וראוי לחייב את הנתבעים לקיים את חיוביהם שלהם. בנסיבותיו הייחודיות של העניין ונוכח שגם הנתבעים עצמם "אינם מעוררים כל סימפטיה" כלשון פסק הדין שבערעור, התרשמתי כי ביטול ההסכם מחמת פסול כזה או אחר בו, מבלי להחיל את הוראות הסיפא לסעיף 31 לחוק ולחייב את הנתבעים בקיום חיוביהם כלפי התובע - יוביל לתוצאה מעוותת לפיה יצא למצער אחד החוטאים - הוא הנתבעים - נשכר. גם נוכח תחושת אי הנוחות של הנתבעים עצמם בהעלאת טענתם זו, כמבואר בסעיף 16 לסיכומיהם, סברתי כי אין להסכין עם מצב לפיו הם יהנו מקיום חלקו של התובע בהסכם ויופטרו מלשלם לו את התמורה המגיעה לו בעקבות ביטולו, ככל שהיה מבוטל. ובאחת - משנזקקו הנתבעים לאותו מנגנון "משחית של המאכר" על מנת לזכות בחוזה ארוך טווח אל מול העירייה, בניגוד לא ברור לדיני המכרזים, נמצא המקום להורות להם לקיים את חיוביהם שלהם מכח ההסכם. יצויין בהקשר זה כי ההסכם קובע מפורשות את חלות הוראותיו באנלוגיה ברורה למשך תקופת פעילותם של הנתבעים אל מול העירייה. גם ההסכם עם העירייה תמוה בבחינת מועדיו, שכן על אף שנקבע כי הוא יחול מחודש 10/1999 למשך 5 שנים לכל היותר (ראה סעיף 5 לנספח א' לתצהיר הנתבעים), עולה כי הוא הוארך מעבר לתקופה זו. משנהנים הנתבעים מתמורה נמשכת מכח ההסכם עם העירייה, מוטב וימנעו מהעלאת טענות כלפי התובע עצמו בהקשר זה, שהינן בגדר הפוסל במומו פוסל. 28.דחיתי את גישתם החלופית של הנתבעים בסיכומיהם, משמע יש להסיק כי במניעת סעד נוסף מן התובע לא יגרם לו אי צדק, מאחר וקיבל עד כה מכח ההסכם הבלתי חוקי הנטען, סכום של כ- 350,000 ₪. 29. הנתבעים סוברים כי המדובר בתמורה העולה מונים רבים על שכר ראוי בגין פעולות התובע. גם עניין זה מצוי בקשר ישיר לפעולתם הלא ברורה של הנתבעים מול העירייה על פני חלוף הזמן המשמעותי. 30.עניינם של הצדדים אינו נכנס לגדר דיני עשיית עושר ולא במשפט או לגדר סעיפים 46 ו- 26 לחוק. אין המדובר במקרה בו זכות הקניין של התובע ניטלה על ידי הנתבעים שהשתמשו בה לתועלתם מבלי שבעליה נאות להקנותה להם, כדי שיהא ראוי לקבוע שכר ראוי. אין המדובר אף במקרה התואם את החלת הוראות סעיף 46 לחוק, בכל הנוגע לחיוב בתשלום בעד שירות לא הוסכם על שיעורו. אין המדובר אף במקרה התואם את החלת הוראות סעיף 26 לחוק, משמע ההסכם חסר ויש צורך להשלימו באמצעות פרשנות הנסמכת על נוהג כזה ואחר. 32.דחיתי את טענת הנתבעים לפיה ערכאת הערעור התייחסה במסגרת פסק הדין שבערעור גם לגרסאות הצדדים לגופן מעבר לדרוש. לא מצאתי בטענה זו כל ממש ואם יאמר אחרת, לא ברור מדוע לא עתרו הנתבעים, בזמן אמת, לבחינת ממצאי פסק הדין שבערעור במסגרת בר"ע. בהמשך סיכומיהם מעלים הנתבעים טענות נרחבות נוספות המבקשות לחתור למעשה תחת הקביעות החלוטות שבפסק הדין שבערעור. חלק מטענות אלו מנוסח ככתב ערעור. איני יושב כערכאת ערעור על פסק הדין שבערעור. אמנם, הנתבעים סוברים כי הטעמים שנקבעו בפסק הדין שבערעור אינם עומדים עוד לאחר שמיעת הראיות בתביעה הנוכחית. אולם, הפכתי ולא מצאתי כיצד ניתן לצקת תוכן לאמירה שכזו גם נוכח התרשמותי מעדויותיהם של הצדדים לפניי ומשהעדפתי את גרסתו של התובע על פני זו המתחמקת והמתפתלת של הנתבעים. יובהר כי הנתבעים מבקשים לייחס אי אמינות לתובע בגרסתו בהקשר זה, בהדגשה כי לא יתכן שביקשו ממנו להשתתף במשא ומתן עם העירייה ללא קביעת מחיר יעד. הפנייתם הינה לעמוד 19 שורה 22 לפרוטוקול הדיון, שם התייחס התובע גם לסוגיית התנאי המתלה. כפי שיובהר, גישתם של הנתבעים נשמטת על אתר נוכח הדברים שהשמיעו הם עצמם לפרוטוקול הדיון. סיכומו של עניין זה, לא מצאתי בעדויות ובראיות מטעם הצדדים משקל שיהיה בו כדי להצדיק סטייה מקביעותיו של פסק הדין שבערעור; דחיתי את גישת הנתבעים בסיכומיהם לפיה פסק הדין שבערעור התייחס להסכם כהסכם מסחרי רגיל, תוך התעלמות מהיבטיו הבלתי חוקיים (ראה סעיף 21 לסיכומי הנתבעים) ודחיתי את עתירת הנתבעים לבטל את ההסכם מחמת אי חוקיותו הנטענת. סוגיית התנאי המתלה 33.גם בעניין זה לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים. התובע נשאל בחקירתו על התנאי המתלה הנטען שבהסכם והבהיר, כך: " ... לא נכון. לא דובר אף פעם על סכום שיסגר בעיריית נתניה ולא דובר איתי על 95 ₪. להיפך, אני אמרתי, הנתבע 4 הסביר לי המון על אשפה כדי שאוכל לנהל את המו"מ ומעולם לא דובר על 95 ₪" (ר' פרו' עמ' 19, שו' 20-24). 34.הנתבעים טוענים כי טענת התובע לפיה בעת פנייתם אליו לא נאמר לו כלל מהו "מחיר היעד" לפינוי כל טון אשפה אינה אמינה ואינה הגיונית (ר' עמ' 6 לסיכומי הנתבעים בפסקה 21.2). עוד טענו הנתבעים בסעיף 19.1 לכתב הגנתם כי: "המחיר שהעירייה משלמת בגין כל טון אשפה הינו מחיר שאינו מותיר בידי הנתבעות רווח המאפשר תשלום לתובע". כן טענו בסיכומיהם כי: "אין כל הגיון שהנתבעים יקחו אדם שאינו מבין בתחום פינוי אשפה לנהל בשמם מו"מ עם העירייה, ועוד ישלמו לו עבור כך, אלא אם אותו אדם מבטיח להשיג תוצאה (מחיר מינימום מהעירייה) שתצדיק תשלום כזה" (ר' עמ' 6 לסיכומי הנתבעים, בפסקה 21.1). טענות אלו נסתרו בחדות בעדויות הנתבעים 3 ו- 4 לפורטוקול הדיון. משנשאל הנתבע 4 אודות התנאים שהוזכרו בפגישתם הראשונה של הצדדים השיב בזו הלשון: "ת. להביא למצב שאני אקבל את הפרוייקט. אחרי זה גם אפילו לקבל פרוייקטים נוספים לפינוי אשפה ופסולת בכל רחבי נתניה. זה כל מה שאמר (התובע - א.י.) לי (ר' פרו' עמ' 42, שו' 24-27 ההדגשה הוספה - א.י.). וכן : "ש. הוא (התובע - א.י.) בדק את יכולות ההשפעה שלו בעירייה? ת. כן. ש. דיווח לך על זה? ת. כן, אמר שאפשר להעביר את המהלך ש. כלומר, אפשר להשיג לך את העבודה ב-95 ₪ לטון? ת. לא. שהעירייה תמסור את הפרוייקט לחברה שלי" (ר' פרו' עמ' 40 שו' 10-15 ההדגשה הוספה). רק מדברי הנתבע 4 עולה כי התובע לא התחייב כלל ועיקר להשיג בעבור הנתבעים מחיר מינימלי לפינוי כל טון אשפה ואך התחייב להביא לכדי חתימת הסכם בין הנתבעים לבין העירייה. על רקע זה, העדפתי את גרסת התובע לפיה: "לא אמרו לי שלוקחים אותי כדי להשיג מחיר מסוים אלא כדי להשיג את המכרז בכל מחיר" (ר' פרו' עמ' 20, שו' 18-19 הדגשה הוספה). 35.טענת התובע לפיה הנתבעים היו מוכנים לחתום על ההסכם עם העירייה גם במחיר שאינו רווחי לדידם, נתמכת אף בדברי הנתבע 3 כפי שהעיד בחקירתו הנגדית: "לחברה שלי ולי היתה זיקה לתת דריסת רגל בעיריית נתניה ותוך כדי כך להרחיב את פעילותה ..." (ר' פרו' עמ' 39, שו' 24-25). גם בהמשך דבריו של הנתבע 3 עלה אותו רצון מטעם הנתבעים לכרות הסכם עם העירייה ואף במחיר הפסד: "אחי ואני הסכמנו שכדי לתקוע יתד בעיריית נתניה, ננסה לספוג את ההפסד השולי ... " ( ר' פרו' עמ' 43, שו' 1-2). אין בגישתם של הנתבעים כעת, אלא כדי חכמה שבדיעבד או טעות לדידם בכדאיות העסקה עם התובע. אין באלו כדי לגרוע מתקפות מחוייבותם כלפי התובע מכח ההסכם. 36.טענת הנתבעים משמע לשם השגת התקשרות עם העירייה בכל מחיר הם לא היו זקוקים לשירותי התובע, אינה מתיישבת אף היא עם פסק הדין שבערעור. רק בעובדה לפיה שילמו הנתבעים לתובע את התמורה מכח ההסכם בגין השנה הראשונה לפינוי האשפה על פי ההסכם עם העירייה, יש כדי לדחות טענתם זו. 37.כאשר נתבע 3 השיב לפשר תשלום זה שהתבצע לתובע, השיב כי: "שילמתי לו, שמעתי שזה לא מספיק, ואמרתי לו כפיצוי על הנושא של האשפה שיקבל סכום ובזה זה יראה סגור" (ר' פרו' עמ' 58 שו' 21-22). יש לדחות גישה זו שכן קיים קושי מובנה להבין מדוע נאותו הנתבעים לשלם לתובע "פיצוי" כלשהו כאשר, לטענתם, סוכם בבירור כי התשלום יבוצע רק במידה והעירייה תשלם להם למצער סכום של 95 ₪ לכל טון אשפה מפונה. התנהגותם זו של הנתבעים תומכת בגרסת התובע ובחובתם כלפיו הניבטת בבירור מהוראות ההסכם. 38.עוד יצויין כי נתבע 3 טען כיצד ביום 17.10.99, במהלך פגישה מכרעת עם נציגי העירייה בה סוכם כי הנתבעים יקבלו את העבודה במחיר נמוך מסכום של 95 ₪ לטון, יצא אל התובע והודיע לו שבמחיר כזה לא יוכל לשלם לו סכום של 2.5 ₪ לטון. לטענתו, התובע אמר לו שיחתום על הסכם במחיר של 83.5 ₪ לטון ותוך 3 חודשים הוא יעלה את המחיר ל- 95 ₪ לטון וישיג לו עבודות נוספות מטעם העירייה (ר' פרו' עמ' 53 שו' 27 - עמ' 54 שו' 3). דחיתי גם גרסה זו. כאשר נשאל נתבע 3 אם סיפר אודות ההתרחשות הנטענת לבא כוחו במסגרת ההתנהלות הדיונית המורכבת בתביעה הקודמת, השיב כך: "ת. הדבר מאוד מורכב. סיפרתי לעוה"ד את כל הסיפור מההתחלה ועד הסוף, כולל הגירסה הזו. מכיוון שזה לא עוה"ד שלי אלא של החברה החדשה, מכיוון שכבר לא הייתי שם, הוא ביקש שנהייה יותר עדינים בניסוח של התצהיר, כי פחדו קצת מהנושא הזה של עיריה ופוליטיקה. ש. הסכמת לזה? ת. כן ש. עו"ד ברימר גם לא רצה לכתוב את זה בכתב ההגנה בשביל לא להעליב את העירייה? הסיפור הזה שלך עלה פעם ראשונה בתצהיר שהגשת, לא נזכר במסמכי בית המשפט בתיק הקודם, התובע לא נחקר מעולם בגירסה זו, גם בכתב ההגנה שהוגש בתיק הזה ע"י עו"ד ברימר גם שם הסיפור לא נזכר? ת. תשאל את עוה"ד. ש. סיפרת את זה לעוה"ד? ת. הוא מדפיס את זה" (ר' פרו' עמ' 55 שו' 1-12). תשובתיו אלו של הנתבע 3 מתחמקות ואין בהן נימוק סביר לבחירה התמוהה לעלות את ההתרחשות הנטענת מיום 17.10.99 רק בתצהירו בתביעה הנוכחית. בטענת הנתבעים לפיה הדברים לא הועלו בתביעה הקודמת משום ש"טענות אלה נכתבו אז ע"י ב"כ הנתבעים בלא להתייעץ עם הנתבעים 3 ו-4" (ר' עמ' 7 לסיכומי הנתבעים, בפסקה 21.3) אין ממש שכן אף בכתב ההגנה בתביעה הנוכחית, עת היו מיוצגים הנתבעים על ידי בא כוחם הנוכחי, לא עלה זכר להתרחשות נטענת זו. העלאת העובדות הנטענות בשלב מאוחר זה משמשת לחובת הנתבעים ותומכת בהעדר מהימנות גרסתם. 39.טענה נוספת שהעלו הנתבעים ביחס להסכם קשורה להעדר חתימתו, משנטען כי להסכם אין כל תוקף גם מטעם זה. לא מצאתי מכח מה החליטו הנתבעים להכביר ולעלות טענה זו, שעה שכבר הוכרע העניין גם לגביה במסגרת פסק הדין שבערעור, בזו הלשון: "המשיב 3, שהודה כי כתב את נספח ב' בעצמו, טוען כי רצה "שהכוונות יהיו ברורות" (עמ' 27)- כי המערער רצה "לראות בעיניים" את פרטי המשא ומתן (סעיפים 28-30 לתצהיר). אבל הפרט האחד והיחיד עליו התנהל למעשה המשא ומתן היה התשלום. מוסכם היה, לכל הדעות, שהמערער יתווך בין המשיבים לעירייה על-מנת לשכנע אותה להתקשר עם המשיבים בהסכם לפינוי אשפה במחיר הגבוה ביותר שניתן להשיג. אז מה ההגיון שאת הפרט היחיד של המשא ומתן לא ציין המשיב בנספח ב'. הכיצד יהיו איפוא "הכוונות ברורות" וכיצד "יראה המערער בעיניים" את נושא המשא ומתן? ... אני סבור, שגם אם נספח ב' לא נחתם על ידי הצדדים, הוא תומך תמיכה משמעותית בגירסתו של המערער ומתיישב יותר עם גירסתו מאשר עם הגרסה של המשיבים" (שם, בעמ' 12, ההדגשה הוספה). 40.קיומו של התנאי המתלה, כטענת הנתבעים, צריך היה למצוא ביטויו כסעיף מהותי בהסכם ככל שאכן הוסכם בין הצדדים על קיומו. העדר זכר לתנאי המתלה הנטען בהסכם, אשר כבר נקבע כי יש למצוא בו תימוכין בגרסת התובע, מהווה חיזוק נוסף לטענת התובע לפיה תנאי זה מעולם לא הוצב בפניו. 41.כמו כן, דחיתי את גישת החלופית של הנתבעים בסיכומיהם משמע התובע חדל מקיום מחויבויותיו כלפיהם כפי נוסחו של ההסכם. התרשמתי כי ההסכם מנוסח באופן מסווה למחוייבותו האמיתית של התובע הגלומה בו, משמע המדובר ב:"שווק קידום פיתוח עסק וטיפול בגביית התשלומים המגיעים". בפועל, אכן "שווק" התובע ו"קידם" את עניינם של הנתבעים אל מול העירייה. נותר רכיב הגבייה ומשבחרו הנתבעים שלא להתעבר על ריבו של רכיב זה עת שילמו לתובע את התמורה בעבר, יתכבדו ויעשו כך גם כעת. 42.העולה מן המקובץ כי הנתבעים כשלו בנטל השכנוע החל עליהם גם בדבר קיומו של התנאי המתלה. 43.עוד טענו הנתבעים בסעיף 24 לסיכומיהם, בגדר הרחבת חזית, כי התביעה הקודמת מיצתה את זכויותיו של התובע על פי ההסכם. נוכח הרחבת חזית זו סברתי כי אין לייחס משקל לטענות אלו. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופה של טענה אין בה ממש. הנתבעים מבקשים להסתמך על כך שהתובע לא נקב בתקופה לגביה משתרעים החיובים נשוא הסכם. מכאן גורסים הנתבעים כי פרשנות תכליתית של ההסכם, מצביעה על התחייבות לשלם לתובע תמורה סבירה בהתחשב במאמץ ובהשקעה שנדרשו ממנו. הבהרתי כי העדפתי פרשנות לפיה ההסכם כפוף למשך עבודתם של הנתבעים עם העירייה וככל שנמשכת העבודה עימה, על הנתבעים לשלם לתובע את המגיע לו מכוח ההסכם. משקובע ההסכם מפורשות כי הוא יחול כל עוד ותמשך פעילותם של הנתבעים אל מול העירייה, אין נפקות לשאלה אם דווקא עקב פעילותו של התובע הוארך ההסכם עם העירייה (ראה סעיף 24 - 25 סיפא לסיכומי הנתבעים). העדפתי קביעה לפיה פינוי הנתבעים כל טון אשפה במסגרת פעילותם עם העירייה יוצר עילת תביעה חדשה לתובע. הנתבעים טוענים כי ההסכם עם העירייה הסתיים בחודש 10/2004. כבר מהמשך דברי הסיכום של הנתבעים ניתן לגזור כי ההסכם לא הסתיים במועד זה, שכן נטען כי כל פינוי של אשפה לאחריו, אינו יכול להחשב כקשור לעסקה עם התובע. גם כאן חוטאים הנתבעים לנוסחו המפורש של ההסכם ומשהמשיכו בפעילותם עם העירייה, זכאי התובע להמשיך ולקבל את תמורה הנקובה בהסכם (ראה סעיף 24.6 לסיכומי הנתבעים). לא הוכח כי הנתבעים לא פינו אשפה וגזם עירוניים במסגרת התקופה בה עותר התובע לתשלום כפי תביעתו הנוכחית. למעלה מן הצורך יצויין כי תצהירי הנתבעים שותקים בכל הנוגע למועד פעילותם אל מול העירייה וכנראה שלא בכדי. סוגיית היעדר יריבות אישית עם הנתבעים 3 ו- 4 44.המדובר בטענה הנושאת אופי מקדמי בעליל שמן הראוי היה להעלותה בהזדמנות הראשונה שנקרתה לפני הנתבעים 3 ו- 4 בתביעה הקודמת, או במהלך הדיונים במסגרתה. ככל שאכן היה ממש בטענת הנתבעים 3 ו- 4 סביר כי הם היו מזדעקים על אתר באשר לייחוס טענות כלפיהם עוד בהזדמנות הראשונה. לא התרשמתי כי המדובר בטענה משפטית או עובדתית מורכבת, אשר יכול ורק חלוף הזמן איפשר התגבשותה בדעתם של הנתבעים ובא כוחם. מטעמים אלו, העלאת הטענה רק במסגרת הליך זה נזקפת לחובת הנתבעים 3 ו- 4 בבחינת המשקל הראייתי שיש לייחס לגרסתם, אך גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש. 45.אמנם ההסכם, על פניו, נכרת בין התובע לבין הנתבעת 1 אך אין לכחד מטענות התובע, שלא נסתרו, הן באשר לעירוב החברות השונות של הנתבעים בעניינים נשוא ההסכם עם העירייה והן באשר להתנהלותם הישירה של הנתבעים 3 ו- 4 למולו. מהתנהלות זו ניתן להסיק כי האחרונים לא הפרידו בין החברות השונות שבניהולם לבין מנהליהן והביעו דעתם המפורשת בהתנהגותם, באשר לחיוביהם הישירים מכח ההסכם. 46.התובע מתייחס בסעיפים 5 - 7 לתצהירו לחברת ולנסי תעשיות מיון ושינוע פסולת מציקה בע"מ - עימה נחתם ההסכם עם העירייה, כשהנתבעים 3 ו- 4 הינם בעלי עניין בה והיא חברה אחות לנתבעת 2. עוד מובהר כי את המשא ומתן עם התובע ועם העירייה, ניהלו הנתבעים 3 ו- 4 בעצמם. 47.התובע הוסיף וטען כי הנתבעים שילמו לו את התמורה כפי הוראות ההסכם בגין השנה הראשונה לפעילותם אל מול העירייה והבהיר כי קיבלה ישירות מהנתבע 3, על מעורבותו של נתבע 4 בהקשר זה (ראה סעיף 10 לתצהיר התובע; פרו' עמ' 25 שו' 1 - 4; עמ' 26 שו' 18 - 25; עמ' 27 שו' 9 - 11; עמ' 5 לסיכומי התובע, פסקאות 17 - 18). גם טענות אלו לא נסתרו על ידי הנתבעים. 48.בסיכומיהם, מציינים הנתבעים את התייחסות התובע בסעיף 5 סיפא לתצהירו, כי בפגישות שנערכו בינו לבין הנתבעים 3 ו- 4, אלו הציגו עצמם "כפועלים בשם הנתבעות 1 ו-2". מטעם זה מבקשים הנתבעים 3 ו- 4 לגזור כי אין לייחס להם אחריות אישית, בנפרד מאחריות הנתבעות 1 ו- 2. נוכח התנהלות הנתבעים 3 ו- 4 בעירוב עסקיהם ובהתנהלותם הישירה אל מול התובע, על מצגיהם שנכללו במהלכה, אין ממש אף בטענה זו. 49.כידוע, לחברה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מזו של בעלי מניותיה. יחד עם זאת, קיימים מצבים בהם ראוי לייחס חובותיה של חברה לבעלי מניותיה. מהלך הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה מעוגן בהוראות סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, הקובעות כך: "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה ... (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעלי מניה לחברה או זכות של החברה לבעלי מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו." (הדגשות הוספו - א.י.). 50.החריגים לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועדו למנוע מצב בו המסך המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה ישמש כמסתור לפעילות שלילית שבגדרה גם התחמקות מחיובי חוזה. מסך ההתאגדות יורם בנסיבות בהן מוכח כי השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נגוע גם בחוסר תום לב ובמצבים בהם הגבלת האחריות של בעלי המניות מביאה לתוצאה בלתי צודקת ומקוממת (ראה ת"א (נצ') 655/03 קבוץ כנרת נ' בני חזון להשקעות בע"מ - לא פורסם - 31/1/2007; בש"א (מח'-נצ') 2734/04 חטיב נ' יוסף - לא פורסם - 18/5/2005; ספרו של ד"ר ח' סגל "דיני החברות לאחר חוק החברות החדש" כרך א' הוצ' אל-תק התשנ"ט 1999 עמ' 253). סברתי כי גם במקרה שלפניי, הגבלת אחריותם של הנתבעים 3 ו- 4 תביא לתוצאה בלתי צודקת בדמות הכשרת התחמקותם מחיובי ההסכם שנכרת עם הנתבעת 1 בעוד שההסכם עם העירייה נכרת עם חברה אחרת שבשליטתם. 51.נראה כי העיקרון המנחה בפרשנות חוק החברות על גלגוליו הינו בדמות עקרון תום הלב. בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ - לא פורסם - 16/10/2005) הובעה הדעה לעניין מתווה זה, המשמש לבחינת העילות להרמת המסך, בזו הלשון: "בגדרי הרמת המסך סבורני עוד, כי שביל הצדק ושביל תום הלב מביאים אותנו בסופו של יום לאותה תכלית ולאותו יעד, שהרי המדובר בפעולות של בעלי מניות (או אורגנים) בחברה שבחרו בדרך התנהגות כלפי צד אחר העלולה לפגוע בו ... לדעתי איפוא הביטוי 'בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן', הן בכלליותו והן בנגזרות של 'ניהול עסקי החברה שלא לטובת החברה' או 'נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה' ... והוא הדין לביטויים כמו 'להונות או לקפח אדם' ... עניינם, בסופו של יום, מקבילתו של תום הלב, שהוא עקרון 'מלכותי' החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו ... סעיף 6 לחוק החברות, למצער בנוסחו טרם התיקון מתשס"ה, אפשר לראותו בחינת נגזרת נוספת של עקרון תום הלב, העקרון המוסרי של 'מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה'. פרשנותו לענין הרמת מסך צריך שתביא את תום הלב בחשבון". 52.נוכח התנהלות הנתבעים 3 ו- 4 אל מול התובע ביחס לתשלום התמורה החלקי שקיבל מכח ההסכם וגם בהתחשב בהעדר הפרדה מטעמם בין החברות השונות שבאחזקתם לבינם כמנהליהן - מצאתי כי יהא זה צודק ונכון בנסיבות העניין לייחס את חוב החברות הנתבעות 1 ו- 2 גם לנתבעים 3 ו- 4. ביחס לנתבעת 2 ממילא לא מועלית טענה כי אינה חבה מכח ההסכם. סברתי כי עקרון תום הלב מקשה על הנתבעים 3 ו- 4 לטעון בשלב מאוחר זה העדר חבות אישית מטעמם גם בניגוד לקביעות בפסק הדין שבערעור. כמו כן, מצאתי כי ככל ועתירתם זו של הנתבעים 3 ו- 4 היתה מתקבלת, היה בכך משום קיפוח התובע כנושה של הנתבעת 1. כך אף בהתחשב בכוונת הצדדים להסכם וכדי כך ש"צודק ונכון" יהיה לייחס את חובה של הנתבעת 1 לבעלי המניות בה ולמנהליה הם הנתבעים 3 ו- 4. סוף דבר 53.העולה מן המקובץ כי הנתבעים פעלו ויכול שאף מוסיפים לפעול אל מול העירייה במסגרת ההסכם עם העירייה משום מהלכיו של התובע. העדפתי את טענותיו של התובע וקיבלתי את התביעה במלואה גם מאחר ולא הועלתה כל טענה באשר לחישוב רכיביה הכספיים. 54.אשר על כן, הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סכום של 588,636 ₪ כשהוא נושא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה - 13/9/2006 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 55.עוד ישאו הנתבעים בהוצאות התובע בסכום כולל של 20,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל רק ככל שלא ישולם בתוך 30 ימים מהיום. זכות ערעור - כדין. נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. כתב הגנהמחיקת סעיפיםמסמכים