מבוא 1. במרכז התביעה נשוא פסק הדין, ניצבת דרישתו של התובע, עו"ד רפי הובר (להלן: "התובע"), כי נורה על השבתו לעבודה כרשם בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב אשר הופסקה בפועל ביום 29/10/01. לצד התביעה להשבה לעבודה וכסעד חלופי, ביקש התובע סעד כספי - פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בגין אי תשלום הפיצויים במועד - כמפורט בכתב התביעה. 2. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 12/4/01, בבית הדין האיזור בת"א. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 24/12/01, בעיצומם של הליכים זמניים שננקטו על ידי התובע בניסיון למנוע את פיטוריו. 3. התובענה הועברה תחילה לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, ובהמשך הועבר הטיפול בתביעת התובע לבית דין זה, בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, מכוח החלטת הנשיא אדלר מיום 5/4/06, לאור העובדה שאחד העדים מכהן כנציג ציבור בבית הדין בירושלים. 4. כאמור לעיל, במוקד התביעה נשוא פסק דין זה , עומדת טענת התובע כי כהונתו כרשם בית הדין האזורי בתל-אביב הופסקה שלא כדין. בקצירת האומר טוען התובע לפגמים בהליכי שימוע אשר קדמו להחלטות על סיום כהונתו כרשם. בין היתר מונה התובע פגמים בהפעלת שיקול הדעת העומד בבסיס ההחלטה לפטרו ובין היתר, שיקולים לא ענייניים. בטענות אלה נדון בהרחבה בהמשך פסק דין זה. 5. לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות. בכתב הגנתה טוענה הנתבעת, כי לפיטורי התובע קדמה מערכת מקיפה של בירור ומיצוי הליכים שבסיומה הוחלט שלא לחדש את חוזה העסקתו. באשר לתביעה בנושא פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מעלה הנתבעת שורה של טענות, שבמרכזן טענת ההתיישנות. למען הסדר הטוב נוסיף, כי בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענת קיזוז המתייחסת לסכומים אשר שולמו לתובע בתקופה שמחודש נובמבר 2001 ועד לחודש מאי 2002. הנתבעת אף הגישה תביעה שכנגד להשבת כספים אלו, אולם תביעה זו נמחקה בהסכמה לאחר שהוגש כתב תשובה מטעם התובע. 6. בשים לב למחלוקות נשוא פסק הדין, זה יהיה דרך הילוכו של פסק דיננו. תחילה נביא רקע כללי על מהות תפקיד הרשם, הליכי מינויו והפסקת כהונתו. בהמשך נתייחס להשתלשלות העניינים והאירועים, שהובילו בסופו של יום להחלטה לסיים את כהונת התובע כרשם. בשלב הבא, נפרט את העובדות בשלבים השונים בהליך הפסקת כהונתו של התובע. לאחר מכן נידרש לטענות התובע על פגמים בהליכי השימוע ועל שיקולים זרים בהחלטה על סיום כהונתו. לבסוף נתייחס לסעדים המבוקשים על ידי התובע. תפקיד הרשם, הליכי מינוי והפסקת כהונה: 7. תפקיד הרשם הוא תפקיד שיפוטי וסמכויותיו נקבעו בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984. (ראו: חוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, סעיפים 85 עד סעיף 106). בין היתר מוסמך רשם ליתן פסק דין בהעדר הגנה, להורות על מחיקת תובענה מחוסר מעש, ליתן צו לעיקול זמני ולקבוע הוראות לעניין ניהול ההליך המשפטי. כך גם ניתן להעלות טענות פסלות כנגד רשם, כדרך העלאת טענת פסלות נגד שופט. חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, מקנה לרשם המכהן במערכת בתי הדין לעבודה סמכויות נוספות, כאמור בסעיף 27(ב) לחוק. הסעיף מקנה לרשם בבית הדין סמכות שיפוט בתובענות לשכר עבודה בסכום שאיננו עולה על 37,200 ₪, נכון להיום (ראו: סעיף 27(ב) לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969). 8. במערכת בתי הדין לעבודה הגורם המוסמך למנות רשם שאינו שופט, הוא נשיא בית הדין הארצי לעבודה, וזאת לאחר קיום התייעצות עם שר העבודה והרווחה ובאישור שר המשפטים. לעניין זה קובע סעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 כי: - "נשיא בית הדין הארצי, לאחר התייעצות עם שר העבודה והרווחה ובאישור שר המשפטים, רשאי למנות שופט בית דין אזורי או אדם הכשיר להתמנות שופט בית משפט שלום, להיות רשם של בית דין." 9. כאשר מדובר במינוי של רשם שאיננו שופט, כמו בעניינו של התובע דנן - הרשם המתמנה הוא במעמד של עובד מדינה. לפיכך, הסמכות להעסקת רשם, בין מכוח מינוי עפ"י חוק שירות המדינה ובין מכוח חוזה מיוחד, נתונה לנציב שירות המדינה. 10. מהאמור לעיל עולה כי העסקת אדם שאינו עובד מדינה בכהונה של רשם שאינו שופט, כרוכה בפעולה בשני מישורים: א. במישור המקצועי- נדרשת החלטת בעל הסמכות, נשיא בית הדין הארצי לעבודה, למנות פלוני לתפקיד רשם. ב. במישור המעמדי - נדרשת התקשרות חוזית בין המדינה לבעל התפקיד המעניקה לו מעמד של עובד מדינה. (ראו: ע"ע 1340/01, עו"ד רפי הובר נ' מדינת ישראל (להלן: "פסק דין הובר"). במאמר מוסגר נוסיף, כי הפעולה במישור המקצועי מקבלת ביטוי פורמלי בעת המינוי בדרך של פרסום ההחלטה ברשומות. הפעולה במישור המעמדי, בזמן מינוי רשם שאינו שופט, מתגבשת עם החתימה על חוזה מיוחד להעסקת עובד. 11. דרכי המינוי מלמדות על הדרך שבה מופסקת כהונת רשם. כשם שמינוי רשם כרוך בפעולה בשני מישורים, כך גם ביטול המינוי. משכך, ביטול מינויו של רשם מכהן בבית הדין לעבודה ייעשה אף הוא בשתי דרכים: א. במישור המקצועי - על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה, לאחר קיום התייעצות עם שר העבודה ורווחה ולאחר הסכמת שר המשפטים. ב. במישור המעמדי - בדרך שנקבעה בחוזה העסקתו של הרשם. בענייננו, בשים לב לחוזה העסקתו של התובע, סיום החוזה ייעשה בעקבות פניה מנומקת של מנהל בתי המשפט באישור נשיא בית המשפט העליון לנציב שירות המדינה, ולאחר קבלת אישור נציב שירות המדינה וועדת השירות. כך נקבע בסעיף 4 (ב) לחוזה העבודה אשר היה בתוקף במועד סיום העסקתו של התובע: 'על אף האמור בסעיף 4 א' לעיל, רשאי נציב שירות המדינה או מי שהוסמך על ידיו לעניין סעיף זה להפסיק את שרותו של העובד בכל עת על ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב חודש אחד מראש או על ידי תשלום משכורת של חודש אחד, לפי בחירת הנציב. לא תופסק עבודתו של העובד אלא רק לאחר פניה מנומקת של מנהל בתי המשפט, באישור נשיא בית המשפט העליון לנציב שירות המדינה ואישור הנציב וועדת השירות. בסעיף זה הפסקת עבודה על ידי המעסיק לרבות אי חידוש החוזה בתום התקופה'. 12. כאן המקום להעיר שאין חולק שעם התובע נחתם בטעות נוסח חוזה המתייחס לרשם במערכת בתי המשפט, ועל כן ההתייחסות בו היא לאישור נשיא בית המשפט העליון ולא לנשיא בית הדין הארצי (ראו החלטת כב' הש' צור ב-עע 1340/01). השתלשלות הדברים בעניינו של התובע וסיום כהונתו כרשם: 13. ביום 1/5/95 התמנה התובע, עורך דין במקצועו, לרשם בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, שאיננו שופט. המינוי נעשה על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה דאז, כב' השופט גולדברג ז"ל, מכוח סעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969. 14. בעקבות המינוי נכרת עם התובע ביום 20/8/95 חוזה מיוחד להעסקת עובד לתקופת ניסיון, כמתחייב מהוראת סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים) תשכ"ט-1969 . בחודש נובמבר 1997 נחתם עם התובע חוזה מיוחד להעסקת עובד המוארך משנה לשנה. 15. ביום 30/5/99 פנתה הש' וירט-ליבנה אשר שימשה אותה עת בתפקיד שופטת ראשית של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב במכתב לנשיא אדלר בהמלצה להפסיק את כהונתו של התובע כרשם. 16. בעקבות מכתבה של הש' וירט-ליבנה, ביקש הנשיא אדלר הבהרות שונות מהתובע והתקיימו פגישות בין הנשיא לתובע וב"כ, פגישות בין הנשיא ומנהל בתי המשפט דאז, הש' דן ארבל, ובסופם שימוע לתובע שהתקיים בפני כב' הנשיא ברק. 17. בתום מסכת הישיבות והפגישות, יצא סיכום ביום 1/3/00 המקבל ביטוי במכתבו של מנהל בתי המשפט לתובע כדלקמן: "על פי הצעת ובהמלצת נשיא בית המשפט העליון, סוכם עם הרשם הובר וב"כ, עו"ד לוברט, כי החוזה עימו יוארך לתקופת ניסיון עד סוף אוקטובר 2000." 18. להליכים אלה שהתקיימו בעקבות מכתבה של השופטת וירט-ליבנה לנשיא אדלר ביום 30/5/99 ועד לסיומם ביום 1/3/00 במכתבו של מנהל בתי המשפט - נעמוד בפירוט בהמשכו של פסק דין זה, והליכים אלו ייקראו מעתה "ההליך הראשון". 19. לקראת תום תקופת הניסיון שניתנה לתובע, פנתה הש' וירט-ליבנה במכתב מיום 10/10/00, לנשיא אדלר ובו מסכמת היא את תקופת הניסיון - ככישלון. 20. ביום 1/11/00 התקיים שימוע בפני נשיא בית המשפט העליון, בשאלת הפסקת העסקתו של התובע כרשם. 21. ביום 11/2/01 אישר נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט ברק, את הפסקת עבודתו של התובע כרשם, כמוצע על ידי מנהל בתי המשפט. 22. ביום 11/3/01 הודיע רשם בית הדין הארצי לשעבר, הש' מנחם מירון, במכתב לתובע כי נשיא בית הדין הארצי, הש' אדלר, שוקל את ביטול מינויו לרשם והוא מבקש את תגובתו. 23. ביום 18/3/01 פנה עו"ד רון דול, היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה, במכתב לתובע והביא לידיעתו את פניית מנהל בתי המשפט בבקשה לקבל אישור להפסקת עבודתו של התובע על ידי נציב שירות המדינה וועדת השירות. 24. ביום 5/6/01 התקבלה החלטת וועדת השירות על הפסקת ההתקשרות עם התובע. 25. ביום 22/10/01 קיים הנשיא אדלר את השימוע לתובע בנוכחות הש' מירון. במאמר מוסגר נוסיף כאן, כי הדחייה בעריכת השימוע מקורה בפניית התובע לערכאות בניסיון למנוע קיום שימוע בפני הנשיא אדלר. פניות אלו נדחו בהחלטתה של הש' פרוז'נין מיום 29/6/01 ובהחלטת הש' רבינוביץ מיום 10/10/01, החלטה שניתנה במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת הש' פרוז'נין, ואשר דחתה את טענותיו של התובע בנושא זה. 26. במסגרת ההליכים לסיום כהונת התובע כרשם, פנה הנשיא אדלר ביום 19/3/01 לשרי העבודה והמשפטים בבקשה להסכים לביטול מינויו של התובע. 27. ביום 28/3/01 ניתנה הסכמת שר העבודה והרווחה לסיום כהונתו של התובע כרשם בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. ביום 18/7/01 ניתנה הסכמת שר המשפטים לסיום כהונתו של התובע כרשם בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. 28. ביום 29/9/01 הודיע הנשיא אדלר לתובע על ביטול מינויו כרשם ובעקבות זאת נדרש התובע ע"י מנהל בתי המשפט שלא להתייצב עוד לעבודתו בבית הדין ממועד זה ואילך. בקשתו למתן צו מניעה נגד הוראה זו - נדחתה, וכך גם הערעור עליה. 29. ההליכים לסיום כהונתו של התובע, החל מחודש ספטמבר 2000, לאחר תקופת הניסיון, ייקראו להלן "ההליך השני". 30. למען הסדר הטוב נציין כי הליך השימוע בפני הנשיא ברק, כמו גם ההליכים בפני וועדת השירות, הינם הליכים הדרושים לסיום כהונתו של התובע כרשם במישור המעמדי, כעובד מדינה, מכוח הוראת סעיף 4 לחוזה עמו. מאידך, השימוע בפני הנשיא אדלר וקבלת הסכמת שרי העבודה והמשפטים לסיום כהונתו של התובע כרשם - הם הליכים הדרושים להפסקת כהונתו של התובע כרשם במישור הסטטוטורי, מכוח הוראת סעיף 17 לחוק בתי הדין לעבודה תשכ"ט-1969. 31. ועתה נפנה לפרטי העובדות בהליכי סיום העסקתו של התובע, ככל שהדבר נחוץ להכרעה במחלוקות נשוא פסק דין זה. פירוט העובדות בשלבים השונים בהליך הפסקת כהונתו של התובע: 33. בשלב זה נבחן את פרטי העובדות בהשתלשלות ההליכים שהביאה בסופו של יום לסיום כהונתו של התובע כרשם. עובדות אלה מתבססות על תצהיר עדות ראשית מטעם התובע עליו נחקר בפנינו ועל העדויות מטעם המדינה כדלקמן: א. תצהיריו של הש' רמי רובין, המתייחסים לתקופת עבודתו כיועץ משפטי של הנהלת בתי המשפט. תצהירים אשר בעקבותיהם הופנו אל הש' רובין, בהתאם להחלטתנו, שאלות התובע במסגרת שאלון, כמתחייב מהלכת חגי (בש"א 3202/03 מ.י. נ. חגי ואח'). הש' רובין השיב לשאלות עליהן התבקש להשיב והתובע ויתר על חקירתו הנגדית. ב. תצהירו של עו"ד אורי כהן - סגן היועץ המשפטי לנציבות שירות המדינה, אשר נחקר בפנינו בחקירה נגדית. ג. תצהירה של גב' סימונה פרנסיס, מנהלת תחום משכורות בהנהלת בית המשפט - אשר העידה בנושא הכספי ואף היא נחקרה בחקירה נגדית. ד. תשובות שהעבירה הש' וירט-ליבנה לשאלות שהופנו על ידי התובע במסגרת שאלון, בהתאם להחלטת בית דין זה מיום 25/7/06. בנוסף לתצהירים ולתשובות לשאלונים הגישו הצדדים מסמכים רבים אשר צורפו כנספחים לתצהירי עדות ראשית ואף הם שימשו אותנו בעת מתן פסק דין זה. ההליך הראשון 34. כזכור, הוחל לראשונה במהלך להביא לסיום עבודתו של התובע בחודש מאי 1999, וזאת בעקבות מכתבה של הש' וירט-ליבנה לנשיא אדלר מיום 30/5/99. להלן השתלשלות הדברים: א. על רקע מצוקת מקום בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, נדרש התובע לעבוד כרשם במשמרת אחר הצהריים. כבר במהלך שנת 1997 הלין התובע בפני סגן נציב שירות המדינה, על העסקתו במשמרת אחה"צ, ומכתבו נענה ע"י השופט הראשי דאז, הש' רבינוביץ, אשר הבהיר לו כי העסקתו בשעות הבוקר מותנית בהסכמתם של שופטים אחרים לעבוד בשעות אחר הצהריים. נוסיף כי, עניין זה של אופן העסקת התובע - עובר כחוט השני בסכסוך זה ומהווה נדבך אחד במסכת התנהלותו בבית הדין האזורי בתל-אביב. ב. ביחס לעיכובים במתן החלטות מצד התובע, קיימים הדים עוד מתקופת כהונתו של הש' פליטמן כשופט ראשי בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. ג. העיכובים במתן ההחלטות להן נדרש התובע בתפקידו כרשם בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מקבלים ביטוי במכתב התובע מיום 18/4/99 לש' וירט-ליבנה. מכתב בו מאשר התובע, כי ברשותו 14 תיקים הממתינים לפס"ד, כשהמוקדם שבהם ממתין מיום 25.5.97. דהיינו קרוב לשנתיים. ד. כמפורט לעיל, פנתה הש' וירט-ליבנה במכתב מיום 30/5/99 לנשיא אדלר בהמלצה להפסיק את כהונתו של התובע כרשם. כמפורט במכתב, הנימוקים לפנייה הם כדלקמן: (1).אי קביעתם של כ-150 תיקי ע"ב (עבודה) שהוקצו לו. (2).אי קביעתם של כ-175 תיקי ד"מ (דיון מהיר) ו-80 תיקי ע"ב, למרות שגרעה ממנו כמות ניכרת של תיקים אשר הועברו לרשם אחר. (3).כי מבדיקת יומני הרשמים שערכה בחודש מרץ 1999 התברר לה שהתובע קובע מועדי דיון לחודש נובמבר 1999. (4).עיכוב במתן פסקי דין לאורך תקופה ממושכת ביותר (הבדיקה נערכה בחודש אפריל 1999 ונמצאו תיקים שבהם הוגשו סיכומים בשנת 97' ובשנת 98' ובמיוחד בתיקי 15 ד"מ) שהוגשו עוד בשנים 94' ו-95'. ה. לטענותיה של הש' וירט-ליבנה במכתבה לנשיא אדלר מחודש מאי 1999 התייחס התובע בתגובתו מיום 13/6/99, בו הוא מבקש לדחות את ההמלצה להפסיק את כהונתו כרשם. ו. בהמשך לחליפת מכתבים זו, זומן התובע לשימוע אצל הנשיא אדלר (נספחים 8, 9 לתצהיר הש' רובין). במהלך השימוע נבחנו הסוגיות המפורטות במכתבה של הש' וירט-ליבנה אחת לאחת. בסיכומם של דברים אומר הנשיא:- "לא זכור לי מקרה שאצל רשם נצברו תיקים כה ישנים לדיון ולמתן פסקי דין, וכן פיגורים בסגירת תיקים". ז. עם זאת נענה הנשיא לבקשת התובע להמציא לו מסמכים נוספים, קודם לגיבוש עמדתו. ח. במסגרת חליפת המכתבים בעניינו של התובע, השיבה הש' וירט-ליבנה למכתבו של התובע מחודש יוני 1999, במכתב לנשיא מיום 14/8/99. במכתב זה הבהירה הש' וירט-ליבנה סוגיות טעונות הבהרה בעקבות תגובת התובע וצרפה תלונות נוספות המתייחסות לתפקוד התובע כרשם. ביחס לאחת מהן (תב"ע נ"ה 255-3) משיב התובע:- "אכן חלף זמן רב מאז הוגשו אחרוני הסיכומים. נכון הוא, כי הופנתה תשומת ליבי לעובדה כי הצדדים ממתינים להחלטה ואף כי קבעתי שייעשה מאמץ ליתן החלטה בהקדם, טרם הוכרעה הבקשה ויש להצטער על כך. אי מתן החלטה עד כה נובע מעומס עבודה רב. המבקש מעלה אפשרות בסע' 6 לבקשתו כאן, להעביר את התיק לרשם אחר. לא בלי לבטים - איני מתנגד". ט. בעקבות דברים אלו פנה הנשיא אדלר במכתב מיום 30/8/99 למר עמית קרונברגר, סמנכ"ל בכיר למינהל בהנהלת בתי המשפט ובו, מפורטת על ידיו השתלשלות הדברים, ומסקנתו כי אין לחדש את חוזהו של התובע. י. למען הסדר הטוב נוסיף, כי למכתב מיום 30/8/99, צורפו מסמכים שונים ביחס לתלונות על התובע ותגובותיו לגביהן. יש לציין, כי התובע היה מכותב ישיר למסמכים אלו - או שהם הועברו אליו לקבלת תגובתו - שניתנה לגבי כל תלונה ותלונה. יא. ביום 7/10/99 דרש התובע במכתב לנשיא אדלר לקבל לידיו את המסמכים הנוספים הנזכרים בפנייתו להנהלת בתי המשפט והבהיר עוד, כי לטעמו אין זה מסמכות נשיא בית הדין הארצי לעבודה להורות להנהלת בתי המשפט שלא לחדש את חוזה העבודה עמו. יב. כמתחייב מהוראות סע' 17 (א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 בדבר מינוי רשמים לבתי הדין לעבודה, פנה הנשיא אדלר ביום 19/3/01, במסגרת חובת ההיוועצות וקבלת ההסכמה הקבועה בחוק האמור, לשרי המשפטים והעבודה - בבקשה להתיר את ביטול מינויו של התובע כרשם. יג. בתוך כך פנה ב"כ של התובע דאז, עו"ד יונה לוברט לנציבות שירות המדינה, ובמענה לפניה זו השיב מנהל בתי המשפט דאז, הש' דן ארבל, כי הוחלט לאפשר לתובע להעלות את טענותיו בפני נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט ברק. למכתבו צירף הש' ארבל את החומר שישמש בסיס לשימוע, והשימוע עצמו נקבע ליום 22/12/99. יד. ביום 17/1/00 התקיימה פגישה בין הנשיא אדלר, הש' ארבל והתובע. בפגישה העלה הנשיא אדלר הצעה לתקופת ניסיון נוספת לתובע, בתפקידו כרשם, והתובע מנגד ביקש תקופת ניסיון ארוכה מזו שהוצעה ע"י הנשיא. טו. בעקבות השימוע שנערך לתובע בפני הנשיא ברק והפגישה עם הנשיא אדלר, הוציא מנהל בתי המשפט, הש' ארבל מכתב ביום 1/3/00 ובו הסיכום אליו התייחסנו לעיל כדלקמן:- "עפ"י הצעת ובהמלצת נשיא ביהמ"ש העליון, סוכם עם הרשם הובר ובא כוחו עו"ד לוברט, כי החוזה עמו יוארך לתקופת ניסיון עד סוף אוקטובר 2000". 35. להשתלשלות הדברים במהלך תקופת הניסיון, ואשר בסופם שבה וביקשה הש' וירט-ליבנה לסיים את העסקתו של התובע כרשם, כמו גם מהלך קבלת ההחלטות בעניינו, מפורט להלן בפסק דין זה. ההליך השני 36. כאמור "ההליך השני" מתייחס להליכים לסיום כהונתו של התובע בעקבות הסיכום מחודש מרץ 2000, ואשר על פיה קיבל התובע תקופת ניסיון נוספת, והעובדות הן כדלקמן: א. ביום 24/2/00, 15/3/00, ו-29/3/00, פנתה סגנית השופטת הראשית דאז, הש' פוגל, במכתבים לתובע ובהם ביקשה כי יפרט את התיקים שבטיפולו. מכתבים אלו לא זכו לתגובה מטעם התובע. ב. ביום 5/4/00, במקביל לפניותיה של הש' פוגל לתובע למתן הסברים, פנה התובע אליה במכתב שנושאו שיבוץ שופטים ורשמים בבית הדין, מכתב בו הוא מתייחס לשיבוצו בעבודה למשמרת אחר הצהריים. במכתב זה מודיע התובע כי:- "לסיכום, לא הסכמתי ואיני מסכים לכל הרעה בתנאי עבודתי. אני מציע ונכון להביא את שאלת שיבוצי למשמרת בוקר או אחה"צ, נמנה ועדה/בורר/ערכאה, ככל שתבחרי..." ג. לדברים אלו, סוגיית שיבוצו למשמרת אחר הצהריים - שב התובע ונדרש במכתבו לשופטת הראשית, וירט-ליבנה ביום 31/8/00. מכתבו נענה על ידה ביום 19/9/00, ומתשובתה עולה, כי התובע למעשה ארגן "הסדרים פרטיים" עם שופטים אחרים לניצול אולמות, מצב שכל עוד לא הפריע לעבודה השוטפת, לא התערבה בו השופטת הראשית. כן עולה ממכתב התשובה, כי לתובע הוצע הסדר מעבר ל"לשכה-אולם " - מצב דברים שהיה מאפשר לו לשמוע דיונים בשעות הבוקר, על פי רצונו, בכל ימות השבוע, אלא שהתובע סירב לכך, זאת על אף שהיה מחויב במסגרת התחייבות חוזית לקיים דיונים אחר הצהריים. ד. בשולי המכתב עמדה הש' וירט-ליבנה על החומרה שהיא מייחסת לקביעת תיקים על ידי התובע לשעות הבוקר, בניגוד להוראתה המפורשת. ה. זאת ועוד. במהלך תקופת הניסיון, התפתח סכסוך קשה בין התובע למזכירתו, סכסוך שהסתיים בהגשת תלונות הדדית של התובע ומזכירתו, גב' כץ זה כלפי זה, תלונות שבסופו של יום נסגרו מחמת התיישנות. ו. כמפורט לעיל, בהגיע תקופת הניסיון שניתנה לתובע לקיצה, פנתה הש' וירט-ליבנה לנשיא אדלר במכתב מיום 10/10/00 ובו מסכמת היא את תקופת הניסיון שניתנה לתובע - ככישלון. ז. להלן הנושאים המפורטים במכתב האמור:- המישור המקצועי א. עיכוב מתמשך וטיפול בתיקים למרות שמחודש 10/99 לא העבירו אליו תיקים. התובע התבקש ליתן הסברים לכך בפניות של ס' הש' הראשית גב' פוגל, אך לא נענה. ב. דוגמאות קונקרטיות לבעיות בניהול הליכים. ג. תלונות של מידיינים על אופן ניהולו את ההליכים, והעדר תשובות ממשיות לתלונות אלו. ד. קביעת תיקים מועטת ביותר לימי דיונים, וכן אי קביעת תיקים כלל, בימים בהם התובע שוהה בבית הדין. המישור האישי ה. התנהלותו של התובע בכל הקשור בקביעת דיונים בשעות אחה"צ (חרף החוזה עליו הוא חתום), סירובו לעבור לאולם-לשכה, וקביעת דיונים לשעות הבוקר בניגוד להנחיה. ו. התבטאויותיו של התובע כלפי הש' וירט-ליבנה ותגובתו הבוטה כלפיה בהתייחס להנחייתה לאופן רישום החלטות (בפרוטוקול מסודר ולא על גבי מזכרים). ז. מערכת יחסיו הסבוכה עם מזכירתו חניתה כץ, ומנגד, מערכת יחסיו עם מזכירתו לשעבר, תוך שהוא מאפשר לה לפעול בניגוד להנחיית המזכירה הראשית. ח. את המכתב מיום 10/10/00 מסכמת הש' וירט-ליבנה בהאי לישנא:- "התנהגותו הכוללת הן במישור המקצועי והן במישור ההתנהגותי אינה מאפשרת להמשיך ולהעסיקו כרשם בבית דין זה, והנני מוצאת כי הוא בלתי מתאים לחלוטין מלכהן בתפקיד זה". ט. ביום 1/11/00 התקיים לתובע שימוע בפני נשיא בית המשפט העליון, הש' ברק. מפרוטוקול השימוע המחזיק 6 עמודים,עולה כי בסיומו סוכם:- "נשיא ביהמ"ש העליון - אני אבחן את הנושא ואדרש להחלטה המשפטית האם יש להאריך את החוזה ועם זאת ברור לכולנו שמערכת היחסים בין הרשם הובר לנשיאת ביהמ"ש לא מאפשרת המשך עבודה סביר. נשאלת השאלה האם ניתן להגיע להסדר מוסכם שיענה על צורכי שני הצדדים. אני מתכוון למציאת נוסחה שתאפשר המשך העובדה לתקופה מוגדרת על בסיס החלטה שתנקה את האווירה ותאפשר פרישה בצורה הולמת. הרשם הובר התחייב למתן עמדתו לעניין זה בהקדם". י. בסופו של דבר, לאחר שדחה התובע את כל ההצעות שהועלו בפניו התקבלה ביום 11/2/01 החלטתו של הנשיא ברק, אשר בשל חשיבות הדברים הכלולים בה מבקשים אנו להביא את תוכנה במלואו:- "1. הרשם הובר מונה כרשם בבית הדין האזורי לעבודה. בינו לבין המדינה נחתם (ביום 20/8/95) חוזה מיוחד, וזאת על פי תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך - 1960, ולפסקה 16.414 לתקשי"ר. 2. על פי סעיף 4 לחוזה תוקף החוזה הוא מיום 1/5/95 עד יום 31/12/97. הוא יוארך מאליו בתום השנתיים לשנה נוספת, אלא אם כן הודיע אחד הצדדים למשנהו, על אי רצונו בהארכה. כן נקבע באותו חוזה כי לא תופסק עבודתו של הרשם אלא רק לאחר פניה מנומקת של מנהל בתי המשפט, באישור נשיא בית המשפט העליון, לנציב שירות המדינה ואישור הנציב וועדת השירות. 3. ביום 30/8/99 פנה כב' נשיא בית הדין הארצי לעבודה להנהלת בתי המשפט בבקשה שלא להאריך את מינויו של הרשם הובר מעבר ליום 31/12/99. פניה זו באה לאחר ששני שופטים ראשיים של בית הדין האיזורי לעבודה הביעו דעה שלילית על תיפקודו של הרשם הובר, ובכלל זה: פיגור במתן פסקי דין, פיגור בקביעת תיקים, פריסה לא נכונה של תיקים שנקבעו לדיון ובעיות בתחום יחסי האנוש. 4. בעקבות פנייתו של מנהל בתי המשפט התקיים לרשם הובר שימוע בפני. במהלך השימוע ניתנה לרשם הזדמנות להשיב לטענות שהועלו נגדו. בסיומו של השימוע הצעתי, כי לפנים משורת הדין, יוארך חוזהו של הרשם לתקופת ניסיון בת חצי שנה, אשר במהלכה יבחן תפקודו. 5. על פי החומר שהונח בפני, תקופת הניסיון לא עלתה יפה. במכתבה מיום 10/10/00 מציינת השופטת הראשית של בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב, כי בתקופת הניסיון לא נמצא כל שיפור בהתנהגותו ובתפקודו המקצועי של הרשם. השופטת הראשית מפרטת במכתבה ליקויים קשים בעבודת הרשם. מלאי תיקים בלתי סביר, עיכוב במתן החלטות פשוטות, קביעת תיקים בהיקף נמוך בהרבה מן הסביר, וליקויים בתוך יחסי האנוש. 6. בעקבות מכתבה של השופטת הראשית, קיימתי לרשם הובר שימוע נוסף, אשר בו ניתנה לו ולבא כוחו הזדמנות להגיב לטענות שהועלו נגדו. בסיומו של השימוע הודעתי לרשם, כי אתן את החלטתי בעניינו. יחד עם זאת, העליתי את האפשרות שתימצא נוסחת פשרה שתאפשר את המשך העסקתו של עו"ד הובר כרשם לתקופה מוגדרת, על בסיס החלטה שתנקה את האווירה ותאפשר פרישה בצורה הולמת. למרבה הצער, כל הניסיונות שנעשו מאז להגיע להסדר מוסכם עם הרשם עלו בתוהו, וההצעות שהוצעו לו נדחו על ידו. 7. במצב דברים זה, על סמך כל החומר הכתוב שהונח בפני, ולאחר ששמעתי את הרשם ואת בא כוחו, ועל רקע מכלול הנתונים שבפני - בין אלה שלפני ההארכה ובין אלה שלאחריה - הנני מאשר את הפסקת עבודתו של הרשם הובר כמוצע על ידי מנהל בתי המשפט". יא. השתלשלות הדברים לאחר החלטתו של הנשיא ברק הובאו בפרק לעיל ואין אנו רואים מקום לחזור ולדוש בהם. אשר על כן נפנה בשלב זה לבחינת הפגמים שנפלו, לטענת התובע, בהחלטה על סיום העסקתו. בחינת הפגמים להם טוען התובע בהליך פיטוריו: 37. בתמצית טוען התובע לפגמים בהליכי השימוע, לפיטורים משיקולים זרים ולפגמים בהליך הפיטורים. בטענות אלה נדון בסדרן. 38. כחוט השני עוברת לאורך טיעוניו של התובע הטענה כי לא קיבל את מלוא המסמכים עד אשר שימשו בסיס להחלטות שהתקבלו בעניינו. כפי שכבר פירטנו לעיל, הרי שאין בטענה זו כל ממש, שכן באופן שיטתי צורפו למכתבים שנשלחו אל התובע, כמו גם להזמנות לשימועים השונים המסמכים הרלוונטיים להם, וכן נזכיר את אסופת המסמכים שנשלחה לתובע ע"י הש' רובין. כך גם מתברר כי שעה שנפלה תקלה, והתובע לא קיבל מסמך, הרי שתקלה זו טופלה ותוקנה. דוגמה לכך מוצאים אנו בשימוע שנערך לו אצל הנשיא ברק, ושעה שהתברר כי העתק של מכתבה של הש' וירט-ליבנה לא נמסר לו - הופסק השימוע ולתובע ניתנה הזדמנות ללמוד את תוכנו, אם כי ראוי לומר שבמכתב זה אין חידוש כלשהו שהתובע לא ידע עליו או הופתע ממנו. כן עולה מפרוטוקול ישיבת השימוע, כי התובע עצמו לא ביקש להפסיק את השימוע באותו מועד, לאור הטענות שהועלו במכתבה של הש' וירט-ליבנה, שכאמור חזרו על עצמם, וכל שאירע הוא שתקופת הניסיון לא היה בה כדי לתקן את הטעון תיקון. 39. מחובתנו להוסיף, כי בטיעון זה התובע בדבר אי קבלת מסמכים, מצאנו פגם מהותי, שכן במהלך ניהול הליך זה התברר כי בידי התובע מצויים כל המסמכים הרלוונטיים. בנוסף לכך מתברר, שנמצאו אצל התובע מסמכים אשר לא היו אמורים להיות בחזקתו, מסמכים שאופן השגתם על ידי התובע - לוט בערפל, וקשה להשתחרר מהחשש כי אותם מסמכים הגיעו לידיו בדרך נפסדת. כך לדוגמא, מוצאים אנו מכתב של הש' וירט-ליבנה אל הנשיא אדלר הנושאות ציון "אישי" ו- "לעיונך בלבד". מכתב זה נילווה לטיוטת מכתבה של הש' וירט-ליבנה אל הש' ארבל (שנשלח ביום 10/10/01), ובו התייחסות למספר נושאים, ובהם לדיווחים הקשורים לתקופת עבודתו הקודמת. למסמך זה מתייחס התובע בתצהירו מיום 23/1/04 וטוען כי "מה שנראית כקנוניה ומריחה כקנוניה, אפשר שהיא באמת קנוניה". עיון במסמך זה מוביל למסקנה הפוכה מזו לה טוען התובע, שכן ניתן ללמוד ממנו כי במהלך הדברים התעורר עניין נוסף שניתן היה להעלות במסגרת השימוע, אולם בדיעבד, הנושא לא עלה. מכאן ניתן ללמוד, שהשיקול בעניינו היה ענייני, ובשימוע הועלו אך ורק נושאים רלוונטיים לשאלת המשך כהונתו, על רקע תפקודו. 40. הוא הדין במכתביה של הש' עליה פוגל מיום 24/2/00, 15/3/00, 29/3/00, שהעתק מהם היה מופנה לתובע, אלא שבמסגרת טענותיו לקנוניה נגדו, צירף גם עותקים סמויים שהופנו לנשיא אדלר, ושלטעמנו אין שום רבותא שכך נעשה. יצוין כי, התובע במכתבו מיום 27/10/00 בו הוא משיב למכתבים האמורים, מתייחס אמנם לתגובת ביניים שנמסרה על ידיו עוד ביום 24/2/00, אולם זו לא הוצגה בפנינו, וגם העובדה שהש' פוגל נזקקה להוציא לו מכתבים נוספים בעניין, מעידה על כך שאף היא, ככל הנראה, לא קיבלה את תגובתו. 41. עוד נוסיף, כי התובע נמנע בעדותו להשיב על שאלות בנושא אופן השגת המסמכים, וכל שהיה בפיו הוא ש"כל המסמכים שהגיעו אלי, הגיעו בדרכים כשרות. אני לא צריך לחשוף את מקורות המידע שלי" (עמ 10 לפרוטוקול). משלא ביקשה המדינה מתן צו בעניין, לא נדרשנו לו, אולם לטעמנו, יש מקום לתהות אם אכן כך הדבר. לטעמנו, לא התובע, אשר הפגין נגישות למסמכים לא לו, הוא האיש אשר מפיו תישמע הטענה כי לא עמד לרשותו המידע המספיק לצורך היערכות לשימוע. השימוע בפני כב' הנשיא ברק 42. מכאן מבקשים אנו לפנות לטענות שמפנה התובע נגד הליכי השימוע בפני הנשיא ברק - אשר התקיים ביום 1/11/00. 43. קודם שנידרש לטענות התובע ביחס להליכי השימוע בפני הנשיא ברק, מבקשים אנו להזכיר כי בית הדין, שעה שהוא בוחן תקינותם של הליכי שימוע אין הוא משמש כערכאת ערעור על הליך השימוע והוא מוגבל לבדיקת תקינות ההליך בלבד. בהקשר זה נפנה לפסק דינה של הש' ארד בפסק הדין בעניין בי"ס תיכון עירוני כל ישראל חברים - יצחק צויזנר (עע 1123/00):- "כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות" (סע' 56 לפסק הדין). נוסיף כי מטרתו של השימוע היא ליתן בימה של ממש לצד העלול להיפגע מההחלטה שעשויה להתקבל בעקבות השימוע, ולהעלות את טענות הנגד שיש לו בנושאים המועלים כלפיו. עם זאת, יש להיזהר שלא להפוך את מוסד השימוע לקרדום לחפור בו, ולנשק בידי התובע לניהול מלחמת התשה שכל מטרתה למנוע מהגורם המחליט לממש את זכותו, שלא לומר את חובתו, לקבל החלטה בנושא אליו נדרש. 44. טענות התובע כלפי השימוע בפני הנשיא ברק הן: א. השימוע נערך שלא כדין, לאור העובדה שהתקיים לאחר ה-31/10/00 - תום תקופת הניסיון, ולכן לדעת התובע, כבר נכנסה לתוקפה ההוראה שבהסכם ההעסקה עמו ולפיה מתחדש החוזה מאליו לשנה נוספת, ומשלא קיבל התובע הודעה על כוונה שלא להאריך את חוזה ההעסקה עמו , כנדרש מסעיף 4(א) להסכם העסקה, הוחמצה השעה לשימוע נוסף. ב. קביעתו של הנשיא ברק ולפיה שני שופטים ראשיים הביעו עמדה שלילית ביחס לתפקודו, משוללת תשתית עובדתית. כך גם לא נשמעה עמדתו ביחס לטענות המועלות כלפיו בדבר יחסי אנוש לקויים. ג. השימוע הנזכר בהחלטת הנשיא נקטע, ולכן גם לא נשמעה התייחסותו לנושאים כמו פיגור במתן פסקי דין, בקביעת תיקים ובפריסה לא נכונה של תיקים. ד. השימוע מחודש נובמבר 2000 איננו "שימוע נוסף" הממשיך את הליכי שימוע מדצמבר 1999, כפי שקבע הנשיא ברק, אלא מדובר במסכת עובדתית "חדשה", החלה בתקופת הניסיון בלבד ועל כן יש לבדוק את תפקודו, רק במהלך תקופת הניסיון במנותק מ"ההיסטוריה" שקדמה לה. ה. לאחר השימוע זומנה הש' וירט-ליבנה לנשיא ברק לפגישה בהשתתפותו של הנשיא אדלר ומנהל בתי המשפט, השופט ארבל. באותה פגישה התבקשה תגובתה לתשובות התובע בשימוע שהתקיים בחודש נובמבר 2000. בכך נפל אליבא דה התובע, פגם נוסף בהליכי השימוע, שכן לטענתו היה על הנשיא ברק להודיע מראש על כוונתו לקיים "שימוע מפוצל" ובכל מקרה, היה עליו לתת לו את זכות המילה האחרונה. 45. בענייננו, מרבית טענותיו של התובע מבקשות להפוך את בית הדין לערכאת ערעור על החלטת הנשיא ברק מחודש פברואר 2001, ועל שיקוליו ביחס לחומר שהיה בפניו. לכך לא ניתן ידינו. כל שביכולתנו לעשות הוא לבחון את תקינות ההליך, וכבר עתה נכון לומר כי לא נפל פגם כלשהו בהליך השימוע בפני הנשיא ברק. 46. באשר למועד השימוע - הרי מעת שהודיע מנהל בתי המשפט לתובע כי הוא נכנס לתקופת ניסיון שבה יוערך תפקודו - אין התובע יכול להיאחז בקרנות חוזה ההעסקה כאילו מאום לא אירע ולטעון כי שעה שהשימוע נערך לו לאחר 31/10/00, הרי ש"פקע המועד" לקיומו, בפרט כאשר ההליכים לקראת השימוע בפני הנשיא ברק, החלו עוד לפני ה-31/10/00, במכתבו של הנשיא אדלר המבקש לפעול לזימון השימוע. 47. יפים בעיננו דבריה של כב' הש' ארד בעניין גוטרמן:- "אין אנו מתעלמים מכך, שבמצבים מסויימים לא יהא בזכות הטעון להגשים את ייעודה ועל כן אף לא תידרש. כך, במקרה בו היתה ההתקשרות בין המעביד ועובדו, מלכתחילה, לביצוע עבודה מוגדרת ומסויימת לתקופה קצובה בלבד. כגון, קבלן המעסיק מהנדס בחוזה לזמן קצוב בפרוייקט בניה, כאשר ברור וידוע לשניהם שתחילת העובדה וסיומה באותו פרויקט עצמו, ולאחריו נפרדות דרכיהם. או אז, לא יהא בזכות הטעון כדי לשנות מן העובדה שעם סיום הפרויקט באה לסיומה מאליה ההתקשרות בין השניים, ואין עוד סיכוי לחידושה או להמשכה. לא כן הוא עת המדובר בהתקשרות ארוכת טווח, העשויה פלחים פלחים. לאמור: העסקת העובד נעשית על פי חוזה לתקופה קצובה, אולם המסגרת בה היא מתקיימת מחזיקה בתוכה, מעצם טיבה, אפשרות ליצירת קשר מתמשך, בין לקביעות ובין להארכת החוזה מעת לעת. במקרה כזה, גם אם לעובד אין זכות קנויה למשרה, חייב המעסיק במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עימו; לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה; לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזירה" (עע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ. המכללה האקדמית עמק יזרעאל, סע' 15 לפסה"ד). 48. מש"הועבר" התובע ממסלול של חידוש חוזה, לתקופת ניסיון, אין מדובר עוד ב"פלחים פלחים", והתובע ידע בפני מה הוא עומד, וכאמור מולאו דרישות השימוע במלואן. 49. עוד ראוי ללמוד גזירה שווה מפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין מילמן נ' המוסד לביטוח לאומי. באותו עניין טען המערער, ד"ר מילמן, כי יש לראות בו כעובד קבוע למשרה לה התקבל במסגרת של הליך של מכרז פומבי, לאחר שתקופת הניסיון אשר בסיומה כי אין מקום להמשך העסקתו בתפקיד אליו התקבל במסגרת המכרז, רופא מחוזי במוסד לביטוח לאומי - הוארכה שלא כדין. כאמור, בעניין מילמן נפסק כי לצורך קבלת קביעות במשרה לה התקבל עובד, יש צורך בהחלטה מפורשת של הממונים על העסקתו של העובד, לפיה עמד העובד בתקופת הניסיון; ואין בעובדה כי תקופת הניסיון הסתיימה, כדי להקנות לעובד זכות להמשך העסקתו באותה משרה. (ע"ע 158/99, מילמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 673). 50. ומהתם להכא. כל עוד לא התקבלה החלטה ולפיה התובע עמד בניסיון - אין לקבל את טענתו כי החוזה עמו התחדש אוטומטית. 51. כך גם אין בסיס לטענה כי יש לראות בתקופת הניסיון תקופה עצמאית העומדת בפני עצמה, וכי היה על הנשיא ברק להתעלם מההתרחשויות שקדמו לה. תקופת הניסיון נועדה לבחון את שאלת שיפור תפקודו של התובע כרשם, ובחינה כאמור לא ניתן לעשות מבלי להתייחס לתקופת העבודה שקדמה לה. ניסיון לעשות הבחנה כאמור, הוא מלאכותי ואינו הגיוני בעינינו. 52. זאת ועוד. דרישת התובע להתעלם מתפקודו בתקופה שלפני חודש מרץ 2000, עומדת בסתירה לדרישתו של התובע עצמו, כי נסתמך על חוות דעת של השופטים הראשיים הקודמים - פליטמן ורבינוביץ שניתנו בעניינו - נ/1 ו-נ/2, חוות דעת שניתנו במועדים מוקדמים לכל הנושאים שבפנינו. 53. גם בטענה כי הנשיא ברק ערך לתובע "שימוע מפוצל", אין ולא כלום. שכן, אילו חפץ התובע בנוכחותם של הנשיא אדלר, או הש' וירט-ליבנה בישיבת השימוע, יכול היה להעלות בקשה זו בפני הנשיא ברק - אלא שהוא נמנע מלעשות כן. 54. יחד עם זאת נוסיף, כי לטעמנו התנהל השימוע בפני הנשיא ברק בשלושה שלבים:- א. פנייתה של הש' וירט-ליבנה ביחס לסיכום תקופת הניסיון במכתב מיום 10/10/00. ב. השימוע שנערך לתובע בפני הנשיא ברק ביום 1/11/00. ג. פגישתו של הנשיא ברק עם הנשיא אדלר, הש' וירט-ליבנה, הש' פוגל ומנהל בתי המשפט ביום 28/11/00 - בה הגיבו על תשובותיו של התובע בשימוע. ד. כאמור לאחר השלמת הליך השימוע, ניתנה החלטת הנשיא ברק ביום 11/2/01. 55. מכאן, שהנשיא ברק ניהל את השימוע לאורך כל שלביו, כך שכל אחד מה"צדדים", העלה בפניו את טיעוניו בנפרד, וטענות התובע בהקשר זה, המועלות רק בדיעבד, אינן מקובלות עלינו, כמו גם דרישתו לקיום סבב נוסף של טיעונים. 56. כך גם אין בידינו לאמץ את יתר טענותיו של התובע. כאמור, לתובע ניתנה הזדמנות מלאה להביא טענותיו בפני הנשיא ברק, ופרוטוקול השימוע מצביע על כך שהוא ובא-כוחו דאז, מימשו את האפשרות להגיב בפרוטרוט לכל אחת מהטענות שעלו במהלכו. 57. למותר לציין, כי לאחר סיום הליך השימוע ניתנה החלטת הנשיא ברק המפרטת את השתלשלות האירועים אשר קדמו להחלטתו. כמצוין שם, העדיף הנשיא ברק את עמדתה של השופטת וירט-ליבנה על פני זו של התובע. בסיכומו של דבר קובעים אנו, כי בהליך שהוביל לגיבוש החלטתו של הנשיא לא נפל רבב מבחינת מיצוי זכויותיו של התובע להציג את עמדתו. החלטת ועדת השירות 58. ביום 18/3/01 פנה עו"ד רון דול, היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה (להלן: "נש"מ") במכתב לתובע והביא לידיעתו את פניית מנהל בית המשפט בבקשה לקבל אישור להפסקת עבודתו של התובע, ע"י נציב השירות וועדת השירות. התובע התבקש להגיש תגובתו בקשר לכך. 59. התובע אכן עשה כן, והעלה טענות שונות ובהן: א. אי צירוף מסמכים כלשהם למכתב עו"ד דול. ב. התראה קצרה מדי. ג. היעדר אישורם של השרים הרלוונטיים. ד. היעדר פירוט של הטענות נגדו. 60. בסיכומיו מעלה התובע טענות שונות כלפי השימוע של וועדת השירות, תוך שהוא מסתמך על הוראות סע' 82.254 לתקשי"ר העוסקת בשימוע. 61. אל מול טענותיו של התובע ביחס לפעילותה של ועדת השירות, עומדת עדותו של עו"ד אורי כהן, ואולם בטרם נתייחס לדבריו, יש לבחון את מעמדה של ועדת השירות ונציב שירות המדינה בהקשר שלפנינו. גם כאן מבקשים אנו לפנות לפסק דינו של הש' צור הדן בשאלת הליכי סיום כהונתו של רשם:- "... במישור החוזי, מוטל על נציב שרות המדינה לבחון אם התקיימו התנאים המצדיקים הפסקת ההתקשרות החוזית ובמיוחד - אם אמנם קיבל בעל הסמכות את ההחלטה על ביטול המינוי. ראוי להדגיש שנציב השרות אינו מוסמך להעביר תחת שבט בקורתו את החלטת בעל הסמכות לבטל את המינוי. עם זאת, על נציב השרות לוודא שכל ההליכים התקיימו ומי שהוסמך להחליט על ביטול המינוי, אמנם קיבל את החלטתו. משנוכח הנציב כי כך הם פני הדברים, אין לו שיקול דעת להימנע מביטול החוזה, כשם שאין לו שיקול דעת במעשה המינוי עצמו" (סע' 9 לפסק דינו של הש' צור). 62. כאמור בתצהירו, מתייחס עו"ד כהן לדרך השתלשלות האירועים בפני וועדת השירות ומבהיר כי לאחר שנדחו בקשותיו של התובע לסעד זמני למניעת סיום כהונתו כרשם - דנה וועדת השירות בעניינו והחליטה לסיים את העסקתו. 63. החלטתה של וועדת השירות לסיים את העסקתו של התובע, היה עניין להליך משפטי אשר הוכרע בפסק דינו של הש' צור הקובע כדלקמן:- "מכל הנתונים שבפנינו עולה בבירור, כי אף שהחלטת וועדת השירות ניתנה לפני שניתנה ההחלטה הפורמאלית על הפסקת כהונתו של המערער, אין בכך בלבד כדי להצדיק עניינית את ביטולה על ידי בית הדין..." בכך למעשה התקבלה עמדת הנתבעת ולפיה אין מקום לטענה לבטלותה של החלטת וועדת השירות. 64. כן נדחו במסגרת פסק דינו של הש' צור, טענות שהפנה התובע על פגיעה בזכות השימוע בפני וועדת השירות. בהקשר זה נדחו גם טענותיו של התובע כי לא קיבל את מלוא החומר הנוגע לעניינו לקראת הדיון בפני וועדת השירות, כמו גם הטענה כי על וועדת השירות היה לערוך לו שימוע בעל פה (ראו: סעיף 12 לפסה"ד עע 1340/01). 65. משנדחו כל טענותיו של התובע המתייחסות לפגם בהליכי השימוע בפני וועדת השירות בפסק דינו של בית הדין הארצי, כבר ביוני 2001 - אין מקום כי אנו נזדקק בשלישית לטענות שהועלו ונדחו זה מכבר בהחלטות שיפוטיות סופיות ומחייבות. 66. רק נוסיף, כי בדיון שבפנינו התייחס עו"ד כהן בחקירתו הנגדית לקלטת בה תועד הדיון בפני וועדת השירות ואופן עריכת הפרוטוקול של ישיבתה. מההליכים שבפנינו עולה כי הקלטת בה תועד הדיון בפני וועדת השירות, איננה תקינה. ואולם, נאמנים עלינו דבריו של עו"ד כהן, כי "במהלך הישיבה, פרט לקלטת, אני יושב ולידי היועץ המשפטי של הנציבות ואנו כותבים את הדברים וכבר למחרת היום אנו מעלים את הדברים על הכתב ולאחר מכן, טרם ההפצה, אני מעביר את זה..." (עמ' 20-19 לפרוטוקול). 67. הסבריו של עו"ד כהן הניחו את דעתנו ביחס לתקינות ההליך, והגם שהיה מקום בנסיבות העניין, ובהתחשב בהליכים המשפטיים התלויים ועומדים לוודא כי ההקלטה תהיה תקינה - הרי שאין בכך כדי לפגום במסקנה שעניינו של התובע נבחן לגופם של דברים - ומשפעלה הועדה בהמשך להחלטה של הנשיא ברק - ווידאה את העמידה בנוהלי הפסקת העבודה כמתחייב מחוזהו של התובע - מילאה בכך את חובתה. 68. כך גם אין ממש בטענת התובע לפיה קיבל נציב שירות המדינה את ההחלטה בעניינו, עוד לפני החלטת ועדת השירות. לעניין זה די לציין, כי העובדה לפיה הוכנה הצעת החלטה בעניינו של התובע, לקראת כינוסה של ועדת השירות, אינה אלא עניין טכני, שעה שהיא בוחנת את אי חידוש החוזה - או הפסקת ההעסקה, בעקבות החלטת הגורם המקצועי. 69. מכאן שטענותיו של התובע על פגיעה בזכות השימוע בפני וועדת השירות ונציב שירות המדינה - נדחות. 70. כפי שאמרנו בראשית הדברים, הליכי סיום כהונתו של התובע כרשם, מיושמים בשני מישורים. המישור הסטטוטורי כגורם שיפוטי והמישור המעמדי כעובד מדינה. ההליכים לסיום העסקתו של התובע כעובד מדינה, דהיינו במישור המעמדי, מחייבים שימוע בפני נשיא בית המשפט העליון וקיום הליך בפני וועדת השירות, והחלטה של הנציב ונושאים אלה סקרנו בהרחבה עד כה. השימוע בפני כב' הנשיא אדלר 71. כזכור, מצוות המחוקק היא, כי ההליכים לסיום כהונתו של התובע כרשם מחייבים, במישור הסטטוטורי, שימוע בפני נשיא בית הדין הארצי. שימוע אשר התקיים ביום 22/10/01 (פרוטוקול השימוע נספח 16 לכתב התביעה המתוקן). 72. לתובע טענות קשות כלפי הנשיא אדלר אשר לשיטתו עוד לפני השימוע שקיים בחודש אוקטובר 2001, היה מגובש בדעתו לסיים את עבודתו כרשם. 73. בהקשר זה נסמך התובע על מכתבו של הנשיא הנלווה למכתבה של השופטת וירט-ליבנה לנשיא ברק, מכתב בו מצטרף הנשיא אדלר להמלצה לסיום כהונתו. עוד מפנה התובע למכתבו של הנשיא אדלר לשרי המשפטים והעבודה והרווחה, בו מתבקשת הסכמתם לביטול מינויו. ממכתבים אלו, למד התובע כי הנשיא אדלר "קבע עמדה נחרצת" כי אינו מתאים לתפקיד, וכי השימוע בפני הנשיא אדלר אינו אלא לשפה ולחוץ. 74. טענות אלו לפיהן גמר הנשיא בדעתו להביא לסיום כהונתו של התובע, הועלו על ידי התובע בדיון בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, במסגרת בקשתו שיאסור על הנשיא אדלר לקיים לו שימוע ומשנדחתה בקשה זו, שב והעלה את הדברים במסגרת ערעורו לבית הדין הארצי וגם שם נדחו טענותיו. 75. בהחלטתה מיום 29/6/01 (בש"א 2266/01) קובעת השופטת פרוז'נין:- "כבר בראשית הדברים נאמר כי בקשה לאסור על הרשות המנהלית המוסמכת מלהפעיל את שיקול דעתה בעניין הנתון באופן ישיר ומובהק לסמכותה, הינה בקשה יוצאת דופן וחריגה, ויידרשו טעמים כבדי משקל על מנת שבקשה מעין זו תתקבל. איננו סבורים כי טעמים מעין אלה קיימים בענייננו. הנשיא אדלר עומד בראש מערכת בתי הדין לעבודה, ולו הסמכות להפעיל את שיקול דעתו בכל הנוגע למינוי רשמים ולביטול מינוים, כעולה מסעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה. טוען המבקש כי הנשיא אדלר חרץ את דינו עוד בטרם שמע את עמדתו של המבקש, ובטרם נערך לו שימוע, וכי מדובר בכשל עמוק של המערכת. כאשר בפיטורים מדובר, נערך השימוע, מטבע הדברים אך ורק לאחר שהתגבשה כוונה מוחשית לפטר את העובד, וכאשר הממונה סבור כי אין להמשיך עוד את עבודתו. השימוע נערך על ידי מי שלו הסמכות לפטר, לאחר שכבר התגבשה הכוונה לפטר את העובד לכלל החלטה, אם גם לא החלטה סופית. על כן, עצם העובדה שנכתבו מכתבים, והובהר בהם כי יש בדעתו של הנשיא אדלר להפסיק את מינויו של המבקש, אינם פוסלים אותו, לכאורה, מעריכת שימוע. ההיפך הוא הנכון: מאחר שהנשיא אדלר הוא בעל הסמכות להחליט, והוא זה העומד לקבל את ההחלטה בעניינו של המבקש, יש לערוך את השימוע דווקא לפניו, כדי שישמע מכלי ראשון - מפי המבקש עצמו - מהי גרסתו. לא הובאו בפנינו, לכאורה, טעמים המצדיקים את הבקשה לאסור על הנשיא אדלר מלהידרש לשאלת ביטול מינויו של המבקש, ולהעביר את הסמכות ליתן החלטה בעניין זה לאדם אחר". 76. על דברים אלו הוסיף הש' רבינוביץ, עת דחה את הערעור על החלטה זו באומרו: (בר"ע 1360/01):- "אכן, ער אני לחששו של המבקש מפני תחושת דעה מוקדמת של הנשיא, שלטענתו באה לידי ביטוי באופן מעורבותו הפעיל בהנעת גלגלי מנגנון העברת המבקש מכהונתו, אך יש לזכור שזו דרך העולם. מי שגמור בדעתו להעביר רשם מכהונתו, מן הסתם הוזן קודם לכן על ידי קטגורים למיניהם, שהציגו צד אחד של המטבע ולאו דווקא הצד החיובי שבו. אילולא תשתית זו, לא היתה נולדת הכוונה להעביר את המבקש מכהונתו. זהו הנתון הקבוע במשוואה - צד מקטרג המוליד את הכוונה, שבא בעקבותיה המעשה. יתכן, שהשלב הנכון לבצע את השימוע הוא השלב שבו קיימת רק הכוונה מבלי שנעשה עוד כל צעד שבמעשה, אך גם אם השימוע נעשה מאוחר יותר, הדברים הפיכים, ולא ניתן לומר שאינם ברי שינוי. תפקיד השימוע הוא להסות קטגור ולהעמיד סנגור (בפרפרזה לפיוט המופיע במחזור יום הכיפורים). מסקנת הדברים היא, שאין פגם בהליך שימוע בפני נשיא בית הדין הארצי, וצפוי שיעשה בלב פתוח ונפש חפצה ללא דעה מוקדמת ותוך מיצוי זכות הטיעון הראשונית והמשנית בעל פה, כמתבקש מכובד החלטה של העברת בעל משרה שיפוטית מכהונתו". (סע' ד', ה', להחלטת הש' רבינוביץ). 77. לדברים אלה מבקשים אנו, בכל הכבוד, להצטרף ונוסיף כי לדעתנו הגם שמלכתחילה סבר הנשיא אדלר כי יש מקום לכאורה לסיים את כהונתו של התובע כרשם, הרי שכמו בכל שימוע - עצם הכוונה הקיימת ערב השימוע לסיים את העסקתו של העובד, אין בה כדי להצביע, ולהוביל למסקנה שהדעת נעולה והמסקנה מגובשת מראש. 78. עובדה היא, כי הנשיא אדלר דחה את קיום השימוע לתובע, עד לקבלת החלטת בית הדין הארצי בנושא, ורק ביום 22/10/01, לאחר דחיית ערעורו של התובע, קיים במעמד השופט מירון - את השימוע לתובע. 79. עוד קודם לשימוע העביר התובע לנשיא ביום 7/8/01 מכתב אליו צורפו מסמכים רבים. במכתב האמור המחזיק 12 עמודים, מתייחס התובע לכל טענה וטענה שהועלתה כלפיו, תוך שהוא מפנה למסמכים שבקלסר, שאף הוא הועבר לנשיא על ידיו. הנשיא אדלר בחן מסמכים אלו, ערך לתובע שימוע בעל-פה, וביום 29/10/01, הודיע לתובע על החלטתו לבטל את מינויו. 80. בנסיבות אלו, ניתן לסכם ולומר, כי התובע קיבל יומו, שעה שניתנה לו ההזדמנות המלאה להעלות את טענותיו בפני הנשיא אדלר, נוכח הכוונה לסיים את כהונתו כרשם. אישור שרי המשפטים והעבודה לפיטורים 81. ביום 19/3/01 פנה הנשיא אדלר לשרי העבודה והמשפטים בבקשה להסכים לביטול מינויו של התובע. בפנייה זו של הנשיא לשר העבודה ובה בקשה להסכמתו לביטול מינויו של התובע, נאחז התובע כבסיס לקיום זכות שימוע בפני השר. 82. בטענה זו אין ממש. כזכור, הדרישה העולה מסעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 מחייבת את נשיא בית הדין הארצי לעבודה להיוועץ בשר העבודה, ולקבל את הסכמתו של שר המשפטים להפסקת כהונתו של רשם. 83. מכאן שבפנייתו של הנשיא אדלר, ממרץ 2001, לשר העבודה - גם אם היא כתובה בלשון הסכמה - אין בה כדי להקים לתובע זכות לשימוע. כך גם פסק הש' רבינוביץ בקובעו:- "הזכות הקיימת לשר העבודה להיות שותף במנגנון ההיוועצות לקראת החלטה של ביטול מינוי של רשם, אינה מקנה לו את הזכות להחליט בעניין זה. היוועצות מקנה זכות להבעת דעה, אך אין היא מקנה זכות הכרעה" (סע' 8 להחלטה). 84. זאת אף זאת. בפועל ניתנה לתובע האפשרות להביא את עמדתו בפני השרים והוא אכן עשה שימוש בכך, שעה שפנה בכתב לשר המשפטים במכתב מפורט מיום 12/6/01, מכתב אליו צירף עשרות מסמכים. כאמור לעיל, נתן שר המשפטים את הסכמתו לסיום כהונתו של התובע במכתב מיום 18/7/01, וזאת לאחר שכבר ניתן אישורו של שר העבודה והרווחה קודם לכן, ביום 28/3/01. במכתב ההסכמה של שר המשפטים המופנה לנשיא אדלר, מתייחס השר שטרית לכך כי "הרשם הובר העביר אלי מספר מכתבים בצירוף חומר רב, הכולל התייחסות מפורטת לטענותיו. לאחר עיון בחומר, בדיקתו ושקילת הדברים, אני נותן את הסכמתי לביטול מינויו של הרשם רפי הובר". בהמשך המכתב מפרט השר את הגורמים שהביאוהו לקבלת ההחלטה, ובהם כאמור, התפקוד המקצועי, וההיבט של יחסי האנוש, תוך שהוא מציין שלא מצא בחומר שהומצא לו ע"י התובע, כדי לבסס את טענותיו. 85. מהמקובץ עולה, כי אין כל בסיס לאיזו מטענות התובע ביחס לפגיעה בזכות השימוע העומדת לו בדין, בפני הגופים השונים אשר בפניהם עלתה סוגיית סיום כהונתו, ודומה כי התובע העלה טענותיו בפני כל מי שהיתה לו נגיעה לעניינו, ובסופו של יום כולם היו תמימי דעים כי יש לסיים את כהונתו. 86. לצד הטענה לפגיעה בזכות השימוע, מלין התובע על סוגיות אשר לאורן נבחנה מידת התאמתו לתפקיד רשם. כך מלין התובע על המשקל שנתן הנשיא ברק ליחסיו עם מזכירתו, גב' חניתה כץ, שעה שלטענתו מדובר בעניין משמעתי אשר אין לתת לו ביטוי בהליך פיטורים מינהליים. כך גם טוען התובע, כי לא היה מקום להתייחס לסוגיית התיקים אשר המתינו לדיון, נכון למועד השימוע בפני הנשיא ברק, בטענה כי סוגיה זו שייכת לתקופה שלפני תקופת הניסיון ובכל מקרה, הוכיח לנשיא ברק כי נותרו 12 תיקים בלבד בהם טרם הסתיים הדיון המוקדם. 87. בטענות אלה אין ממש, שאלת סוגיית יחסי האנוש של התובע היא אכן סוגיה ראויה בעת בחינת תפקודו של התובע כרשם, וסכסוך מסוג זה גם אם יש לו היבטים משמעתיים, הוא רלוונטי לבחינתם של יחסי עבודה תקינים. הוא הדין ביחס לשאלת כמות התיקים הממתינים לדיון נוגעת ישירות לאופן בה מילא התובע את תפקיד הרשם. 88. התובע גם מלין על כך שהנשיא אדלר בהחלטה על סיום כהונתו כרשם, לקח בחשבון את החלטתו של הנשיא ברק באותו עניין. גם טענה זו דינה להידחות, שכן מהחלטתו של הנשיא אדלר עולה כי מכלול שלם של נתונים היטו את הכף לחובת התובע, והחלטתו של הנשיא ברק היתה רק נתון אחד מיני רבים. 89. התוצאה היא איפוא, כי לא מצאנו צידוק כלשהו לטענות התובע ביחס לפגמים בהליכים שקדמו להחלטה לסיום כהונתו. 90. לא נוכל לסיים פרק זה בפסק הדין מבלי להוסיף את הדברים הבאים: הנשיא ברק אמר לא פעם, כי לשופט אין חרב ולא ארנק ולפיכך הוא חייב לקבל את אמון הציבור ביושרו, הגינותו ובמקצועיותו. על אמון זה מופקד כל יחיד הנושא משרה שיפוטית, והרשות השיפוטית כולה - כמערכת. בענייננו הרבה התובע להעלות טענות שונות על הדרך בה נהגו כלפיו ועל פגיעה בזכויות העומדות לו בדין, ובפרט בזכות השימוע. מה שנמנע התובע מלעשות, הוא לתת תשובה של ממש לטענות שהופנו כלפיו על אופן מילוי תפקידו, טענות שיש בהן כדי לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט. בהקשר זה נציין את העיכובים במתן פסקי דין בידי התובע, שעה שהתובע עצמו מאשר כי פסק דין בדיון מהיר עוכב על ידיו קרוב לשנתיים, ומפאת כבודו לא נאריך בעניין זה. עוד התברר כי התובע מצא זמן לטיפול בשאלת שיבוצו באולם ולמסגרת לשעות עבודתו כל זאת תוך התעלמות ממכתביה החוזרים ונשנים של הש' פוגל, המבקשת את התייחסותו לעיכוב במתן פסקי דין ובטיפול בתיקים שבידיו. למרבה הצער, מסתבר כי בדיעבד תקופת הניסיון, ממרץ 2000 ועד אוקטובר 2000, שנועדה לאפשר לתובע להוכיח את התאמתו לתפקיד רשם- נוצלה לעניינים אחרים שרק העמיקו את התחושה כי נכון יהיה לסיים את העסקתו. 91. מנגד דווקא הנתבעת עשתה מאמצים ניכרים ליישב את עניינו של התובע בדרכי שלום. כך הועלתה בפניו הצעה כי יעבור לכהן כרשם בבית דין זה בבאר-שבע - אך הצעה זו סורבה על ידיו, ובסירובו, מנע התובע במו ידיו את האפשרות להעמיד למבחן את צדקת טענותיו כי רודפים אותו ומתנכלים כלפיו. 92. בנסיבות אלו אין מקום להפנות אצבע מאשימה כלפי עצם נקיטת ההליכים לסיום כהונתו של התובע כרשם, כמו גם כלפי המניעים והנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטות שקיבלו הנוגעים בדבר. 93. התוצאה היא, כי טענותיו של התובע לפגמים כלשהם בהליך סיום כהונתו - נדחות. הסעדים: 94. בכתב התביעה ביקש התובע סעד המורה על החזרתו לעבודה כרשם בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. משנמצא כי לא נפל פגם בהליך סיום כהונתו של התובע, דינה של בקשה זו - להידחות. 95. ביום 3/6/03 הגיש התובע לבית הדין בתל-אביב את תביעתו שעניינה פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, תביעה שאף היא הועברה לטיפולנו. 96. התובע מעמיד את תביעתו לפיצויי הלנה על ההנחה ששכרו הקובע במועד סיום עבודתו הוא 20,000 ₪, וזכאותו לפיצויים היא 100,000 ₪ . את המועד לתשלום פיצויי הלנה, יש למנות לשיטתו, מיום 4/6/02, מועד שבו יש לראות את תאריך סיום עבודתו, שהוא גם המועד בו ניתן פסק הדין בע"ע 1340/01. 97. המדינה מעלה כלפי התביעה טענות מקדמיות ומהותיות גם יחד. לטענת המדינה, לוקה התביעה בחוסר פרטים והיעדר כימות, אי הגשת בקשה לפיצול סעדים, חוסר תום לב והתיישנות מהותית. 98. לאור החלטת בית הדין האיזורי בירושלים, אשר ביטלה את החלטת ועדת השירות (בש"א 2266/01), המשיכה המדינה לשלם לתובע "תשלומים בגובה שכר רשם, למרות שמר הובר, לא נדרש עוד להתייצב בבית הדין האיזורי..." (סע' 6 ד' לכתב ההגנה, ההדגשה שלי - מ.ש.). 99. אין ולא יכול להיות ספק שהמדינה אכן נתפסה לכלל טעות בכל הקשור בתשלום פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע, שכן עפ"י שיטתה, משהסתיימה תקופת העסקתו ביום 29/10/01, ממנו יש למנות את המועד לתשלום פיצויי פיטורים. 100. אלא שבדין מעלה המדינה את טענת ההתיישנות בנושא הלנת פיצויי פיטורים, שכן התביעה הוגשה בחלוף יותר משנה ממועד סיום העבודה, וזאת בהתאם לסעיף 19 (ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, המיישם בהתאמה את הוראות ההתיישנות בנושא הלנת שכר גם על הלנת פיצויי פיטורים. 101. אין חולק שהתובע חדל לעבוד בפועל בתחילת חודש 11/01, עת הורה לו מנהל בתי המשפט דאז, הש' דן ארבל, שלא להתייצב עוד בבית הדין בת"א, ובקשתו לבטל החלטה זו - נדחתה, וכך גם הערעור עליה. 102. חרף זאת - בהיות ההליך תלוי ועומד, המשיכה המדינה לשלם לו תשלום בגובה שכר עבודה של רשם, ומאליו מובן שאין מדובר בשכר עבודה, אלא לכל היותר בפיצוי, אם כי בדיעבד, ולאור פסק הדין בעניינו - לא היה זכאי התובע לכך, שכן, כאמור, נכנסו פיטוריו לתוקף ביום 29/10/01.(ראו בהקשר זה: דב"ע נב/101-3 צבי אבנשפנגר - עוף ירושלים בע"מ). 103. כאמור, בית הדין הארצי החזיר בפסק דינו את החלטתה של ועדת השירות לתוקפה, וקבע:- "בפסק דיננו זה ביטלנו את החלטת בית הדין האיזורי המבטלת את החלטת ועדת השירות. בכך נוצרה מציאות משפטית חדשה, לפיה הן ההחלטה על ביטול המינוי והן ההחלטה על ביטול החוזה שרירות וקיימות בתוקף מיום ההחלטה על ביטול המינוי. בכך חדל הרשם מלכהן כרשם וכעובד מדינה גם יחד..." (סע' 15 לפסה"ד). 104. מועד סיום עבודתו של הרשם הוא, איפוא, מועד ביטול המינוי - כפי שנקבע ע"י הנשיא אדלר, היינו 29/10/2001. 105. תימוכין לכך כי זהו מועד סיום עבודתו של התובע, מוצאים אנו גם ב"הודעה על הפסקת עבודה" (נספח מד/2 לכתב ההגנה של המדינה בתביעה הכספית) בו מצויין מועד סיום העבודה בפועל - 29/10/01 - "לפי פסק הדין". הטופס הוצא לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין הארצי, אולם כאמור, הוא מתייחס ליום 29/10/01 - יום ביטול המינוי - כיום סיום העבודה. 106. על המדינה - לשיטתה - היה לשלם לתובע פיצויי פיטורים במועד בו גרסה שהסתיימו יחסי העבודה, שהמאוחר שבהם הוא 29/10/01. חרף זאת, לא עשתה כן, גם לא לאחר פסק הדין של בית הדין הארצי (4/6/02), ובכך הלינה את פיצויי הפיטורים של התובע, ואולם משהוגשה התביעה לפיצויי הלנה בחלוף שנה ויותר ממועד זה, הרי שהתביעה התיישנה ודי בכך כדי לדחותה. 107. לטענת התובע לפיה מנועה המדינה מלהעלות טענת התיישנות, כמתחייב מהוראות היועץ המשפטי, משיבה ב"כ המדינה בסע' 166 לסיכומיה - ומשהועלתה הטענה בכתב ההגנה - חובתנו כבית הדין לבחון את נכונותה, ועצם העלאתה ע"י המדינה, בין אם נעשה הדבר עפ"י הנוהל, ובין אם בחריגה ממנו, אין הוא עניין שבית הדין צריך לענות בו. לכך נוסיף, כי יש להבחין בין העלאת טענת התיישנות "רגילה" המתייחסת לחוק ההתיישנות, לבין העלאת טענת התיישנות כלפי סקנציה כספית חריפה כמו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וספק אם לכך כיוון היועץ המשפטי בהוראותיו, ככל שהן עוד בתוקף. 108. כך גם יש לציין כי ההתיישנות של תביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים היא "התיישנות מהותית של הזכות עצמה". (ראו:ע"ע 131/03, יוסף אברהם נ' הממונה על תשלום הגמלאות בצה"ל.) 109. גם נסיונו של התובע לעצור את מירוץ ההתיישנות בשל טענת הקיזוז שהעלה כנגד התביעה שכנגד, שהגישה נגדו המדינה - אינו נכון בעינינו, שכן גם במקרה זה, לא עמד התובע במועד השנה, מה גם שספק בעינינו אם לנוכח הוראת סע' 17 א. לחוק הגנת השכר, העוסק בהגשת תובענה ניתן לראות בטענת קיזוז - "תביעה". פיצול סעדים 110. בסעיפים 5 ו-6 לתצהירה של הגב' פרנסיס, מפרטת העדה את ההתחשבנות עם התובע. כאמור בתצהיר, שולם לתובע שכר לתקופה בה היה עניינו נתון בהליך משפטי; עד לחודש יוני 2002 בסכום בסדר גודל של 70,000 ₪. משאושרו פיטורי התובע למפרע, מחודש אוקטובר 2001 - נוצר כתוצאה מתשלום שכרו בתקופת ההתדיינות המשפטית חוב לתובע בגובה השכר ששולם. העדה מוסיפה, כי אל מול יתרת החוב שחב לה התובע, עמדה יתרת זכות בגין יתרת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת בסדר גודל של כ-63,000 ₪. 111. עם זאת עלה מחקירתה הנגדית של הגב' פרנסיס, כי בחישוביה נשמטה יתרת זכות שעמדה לרשות התובע, בסכום של כ- 130,000 ש"ח שנצברה לזכותו בחשבון הפיצויים בביטוח המנהלים ואשר לא שוחררה לזכותו עם סיום עבודתו. הגב' פרנסיס הסבירה כי פעלה, בהתאם להוראותיו של כב' השופט רובין, שהיה אותה עת היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט. מתשובותיו של כב' השופט רובין לשאלות שהופנה אליו, עולה כי לאחרון אי מדע נוסף בנושא. 112. בישיבת יום 30/5/07 הודיע התובע כי רק לאחר עדותה של גב' פרנסיס, נתנה לו המדינה ט' 161 עם הוראת שחרור כספי פיצויי הפיטורים, בסכום של 131,742 ש"ח. ט' 161 הופק ביום 25/2/07, ולטענת התובע - מגיעים לו סכומים נוספים. 113. משעולה כי כל מהלך ההתחשבנות עם התובע עובר לסיום עבודתו, היה פגום, וט' 161 הוצא לו רק בשנת 2007, כאשר סיום העבודה היה ביום 29/10/01, הרי שנכון יהיה להתיר לתובע לפצל את תביעתו כמצוות תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב 1991 - כדי לבחון את שאלת זכאותו לסכומים שונים הנגזרים מסיום עבודתו. סוף דבר 114. התביעה להשבת התובע לעבודה וכל הסעדים הכרוכים בה - נדחית. התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים - נדחית. הבקשה לפיצול סעדים - מתקבלת. 115. בית הדין מציע לצדדים כי בטרם תוגש תביעה כספית, תבוא הנהלת בתי המשפט בדברים עם התובע, כדי לבדוק את השאלות הכספיות שנותרו על הפרק, במגמה להביא סוף לסכסוך ממושך זה. 116. הגם שלאור התוצאה אליה הגענו, היה מקום להשית על התובע הוצאות, נמנענו מלעשות כן לאור האיחור רב השנים בתשלום פיצויי הפיטורים, ולכן יישא כל צד בהוצאותיו. תקופת ניסיון