פתח דבר הנתבע הינו לקוח של התובע (להלן גם: "הבנק"). הנתבע ניהל אצל התובע חשבון, שבו העמיד לו התובע מסגרת אשראי. כמו כן נתן התובע לנתבע שתי הלוואות. לטענת התובע, כתוצאה ממשיכות יתר בחשבונו של הנתבע, מאי פרעון ההלוואות ומתנועות אחרות בחשבון נוצר לנתבע חוב כלפי התובע בסכום של 102,766.92 ₪ נכון ליום 10.9.08, שאותו הוא התובע בתביעה זו. הנתבע ניהל בסניף נהריה של הבנק חשבון שמספרו 301816 (להלן: "החשבון"), החל מיום 14.7.00. בחודש נובמבר 2007 הקצה הבנק לנתבע בחשבון מסגרת אשראי בסכום של 50,000 ₪. ביום 23.6.06 נטל הנתבע הלוואה מן הבנק בסכום של 60,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה"). ביום 5.2.07 נטל הנתבע הלוואה נוספת מן הבנק, במסגרת אשראי ישיר, בסכום של 30,000 ₪ (להלן: "ההלוואה השניה"). בחודש מאי 2008 ביטל הבנק את מסגרת האשראי בחשבון, וכן ביטל הוראות קבע לחיוב כרטיסי אשראי. בתביעה זו תובע הבנק את יתרת חובו של הנתבע בחשבון ובשתי ההלוואות. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ובהחלטת הרשמת ספרא-ברנע מיום 21.1.10 ניתנה לו רשות להתגונן בטענות הבאות: בביטול מסגרת האשראי והוראות הקבע הפר הבנק את חובת הנאמנות כלפי הנתבע, שכן סרב להגיע עימו להסדר ולאפשר לו לפתור את התסבוכת הכלכלית אליה נקלע. כתוצאה מכך הידרדר מצבו הכלכלי, ועל כן לא עמד בתשלומי החזר ההלוואות. לרשות הבנק עמדו בטחונות, שאותם יכול היה לממש ולמנוע את החריגה ממסגרת האשראי, וכך היו נמנעים ביטולה של מסגרת האשראי והעמדת ההלוואות לפרעון מיידי. יתרות החוב שתובע הבנק עולות על יתרות החוב האמיתיות של הנתבע. ראיות הצדדים וטענותיהם מטעם התובע העידה אילונה מנשס, סגנית מנהל מחלקה בסניף הבנק בנהריה (להלן: "מנשס"). מנשס מסרה בתצהיר העדות הראשית מטעמה את הפרטים הבאים: מנשס סקרה את פרטי החשבון ושתי ההלוואות, כמפורט לעיל. בחודש נובמבר 2007 הסכים הבנק להגדיל את מסגרת האשראי בחשבון, ולהעמידה על 50,000 ₪. הגדלת מסגרת האשראי התבססה, בין היתר, על מידע שמסר הנתבע לפיו הוא בעל עסק לייעוץ כלכלי שהכנסותיו גבוהות. בחודש מרץ 2008 פנה הנתבע לבנק וביקש לקבל הלוואה נוספת לצורך מימון הוצאות מחייתו, בטענה כי עסקו נקלע לקשיים כלכליים. הנתבע ציין בפני הבנק כי אינו צופה הכנסות כלשהן מעסקו. נוכח המידע שמסר הנתבע, והואיל ובשלב זה לא הופקדו כספים בחשבון ובשל גובה יתרת החוב בחשבון, סרב הבנק לבקשת הנתבע בשל העדר כושר פרעון. בחודש אפריל 2008 חדל הנתבע מלשלם את תשלומי החזר ההלוואה הראשונה, ובחודש מאי 2008 הוא חדל מלשלם את תשלומי החזר ההלוואה השניה, כפי שעולה מדפי החשבון (נספח מס' 3 בתיק המוצגים מטעם הבנק). הריבית בה חויבו ההלוואות הינה ריבית משתנה המורכבת מריבית פריים וכן מריבית בשיעור קבוע עליו הוסכם בכתב ההתחייבות והערבות להחזרת ההלוואה עליו חתם הנתבע. משלא עמד הנתבע בהחזר ההלוואות, הועמדה היתרה לפרעון מיידי בצירוף ריבית פיגורים בשיעור 17.35% לשנה, בהתאם לכתב ההתחייבות להחזרת ההלוואה הראשונה (נספח מס' 2 בתיק המוצגים מטעם הבנק). הנתבע נפגש עימה ואף שוחח עימה טלפונית, אולם כל ניסיונות הבנק להגיע עימו להסדר לא צלחו, שכן "ההסדר" שהציע הנתבע היה כי הבנק יעמיד לרשותו הלוואות נוספות לשלם סילוק הפיגורים בהלוואות הקיימות, וזאת כשהוא מציין כי אין ביכולתו לעמוד בהחזר ההלוואות ומבלי להעמיד בטוחות כלשהן לפרעון ההלוואות. בחודש מאי 2008 עמדה יתרת החובה בחשבון על סך של כ-54,000 ₪, וזאת בין היתר עקב פיגורי הנתבע בהחזרת ההלוואות וחרף התראותיו של הבנק. מסגרת האשראי והוראות הקבע לחיוב כרטיסי האשראי בוטלו בהתאם לנוהלי הבנק, ומאחר שהיה ברור כי הוראות הקבע יגדילו את יתרת החובה בחשבון, אשר לא מופקדים בו כספים, והנתבע אינו מתעתד להפקיד בו כספים. ביום 18.5.08 נפרעו בטחונות שהיו בחשבון הנתבע - ניירות ערך בסך 18,097.25 ופקדון בסך 10,000 ₪ (להלן: "הבטחונות"). מימוש הבטחונות הביא להקטנת יתרת החובה בחשבון לסכום של 25,929 ₪. בהתאם לנוהלי הבנק אין הבנק נוהג לממש בטחונות טרם ביטול מסגרת אשראי. על פי הנהלים, ניתן לממש בטחונות טרם ביטול מסגרת אשראי על פי בקשתו של לקוח, אולם הנתבע לא פנה לבנק בבקשה לממש את הבטחונות. בתצהיר העדות הראשית מטעמו מסר הנתבע, כי הינו בעל תואר ראשון במנהל עסקים ובכלכלה, וכי עסק במתן ייעוץ כלכלי לעסקים. הוא היה לקוח נורמטיבי של הבנק משך כ- 20 שנים ואף למעלה מכך. טענתו העיקרית של הנתבע הינה, כי הבנק הפר את חובת הנאמנות שלו כלפיו בהחליטו לבטל, באופן חד צדדי, את מסגרת האשראי שהעניק לו, דבר שגרם לו נזקים כלכליים אדירים עד כדי התמוטטות עסקית, וגרם למשבר כלכלי ואישי בחייו. השתלשלות העניינים לגרסתו של הנתבע, וטענותיו כלפי הבנק, פורטו בהרחבה בתצהירו, כדלקמן: בכל שנות ההתקשרות עם הבנק ידע מהו מצבו הפיננסי ומהי יתרת התחייבויותיו כלפי הבנק. הוא נטל את ההלוואות נשוא התביעה על מנת לצמצם את שיעור הריבית הבנקאית ולעמוד בהתחייבויותיו הכספיות. על רקע זה, וכאשר נציגי הבנק התרשמו לטובה מאישיותו ומרצינותו, הגדילו את מסגרת האשראי שלו, עד אשר הגיעה לשיעור של 50,000 ₪. לצורך הגדלת מסגרת האשראי לסך של 50,000 ₪, הבטוחה היחידה שנדרש על ידי הבנק להעמיד לטובת הבטחת פרעון כל ההתחייבויות לבנק, לרבות הלוואות ומסגרות אשראי, הינה פק"מ בסך 10,000 ₪ (להלן: "הפק"מ"). כנגד הפק"מ, העניק לו הבנק אובליגו כולל של 100,000 ₪, הכולל מסגרת אשראי של 50,000 ₪. זאת בנוסף למסגרות שסופקו לו על ידי חברות האשראי השונות. הקרן השקלית בסך 18,000 ₪ שהיתה בחשבון באותה העת (להלן: "הקרן השקלית"), לא שימשה מעולם כבטוחה, ובאופן תיאורטי ואף מעשי הקרן היתה נזילה, וניתן היה למשוך את הכספים שבה בכל עת. מכאן שלבנק היתה אפשרות לבקש להעמיד את הקרן השקלית כבטוחה נוספת, בטרם החליט, באופן חד צדדי, לבטל את מסגרת האשראי. מנהל הסניף הכיר בכך שהוא לקוח ותיק וטוב, ולכן העמיד את מסגרת האשראי על סך של 50,000 ₪. מסגרת זו אמורה היתה להימשך חמש שנים, ובמקביל שילם הנתבע עמלות תמורת הקצאת האשראי. בשלב כלשהו התחלף מנהל הסניף. בחודש מרץ 2008 הבין כי חשבונו עומד לחרוג ממסגרת האשראי, ולכן הגיע מיוזמתו לבנק במטרה להסדיר את הענין, אולם מנהל הסניף החדש סירב להיפגש עימו. הוא היה מודע לחריגה שבחשבונו שכן עקב אחר מצבו הפיננסי, אולם ניסיונותיו להסדיר חובו לא צלחו, שכן למרות פניותיו ולמרות הבטחונות שהעניק לבנק, סרב המנהל להיפגש עימו. לטענתו מימוש הבטחונות היה מקטין ומצמצם את יתרת החובה לסך של 25,000 ₪, סכום המצוי במסגרת האשראי, אולם נציגי הבנק סרבו לעשות כן. נציגי הבנק לא ביקשו ממנו בשום שלב לממש את הבטחונות, גם לא בתקופה הקריטית. הבנק הותיר את הבטחונות בשליטתו, מבלי שמימש אותם, ובשל החריגה ממסגרת האשראי החליט לבטל, באופן חד צדדי, את המסגרת, וזאת ללא כל התראה מוקדמת, וממילא ללא מתן התראה סבירה. כתוצאה מפעולתו של הבנק כל הוראות הקבע שהיו לנתבע בחשבון, לרבות בגין חיובי כרטיסי אשראי בחברות השונות, חזרו. הוראות הקבע בחודשים יולי-אוגוסט 2008 היו בסכום של פחות מ- 1,000 ₪, דבר המלמד כי הבנק הפר את חובת נאמנותו. בעקבות זאת חברות האשראי ביטלו את מסגרות האשראי שהעניקו לו עד לאותו מועד ואשר קיומן היה חיוני למניעת קריסה כלכלית שלו. לטענתו, אם הבנק היה נותן לו התראה מוקדמת או דורש להעמיד בטחונות נוספים, הוא היה מעביר כספים נוספים לחשבון הבנק על חשבון מסגרות אשראי שהיו לו בחברות כרטיסי האשראי. הנתבע מפנה לנספח ב' לתצהירו - פירוט חיובים בחברת לאומי קארד לחודש מרץ 2008, המעיד כי יתרת המסגרת לניצול מיידי היתה בשיעור של 7,000 ₪ נוספים, שאותם היה מפקיד בחשבון לו נדרש לכך. ואולם בשל החלטה שרירותית אחת של הבנק בוטלו מסגרות האשראי בבנק ובחברות כרטיסי האשראי, בשיעור מצטבר של עשרות אלפי שקלים, דבר שהביא להתמוטטותו הכלכלית, לפגיעה במוניטין המקצועי והאישי שלו וביכולותיו המקצועיות. ראיה לחוסר תום ליבו של הבנק מהווה העובדה, כי התביעה נגדו הוגשה כאשר יתרת החוב בחשבון היתה 16,490 ₪ בלבד. באותה העת התחייב הבנק להעמיד לרשותו מסגרת של 50,000 ₪. לטענתו סירובו של הבנק לממש את הבטחונות מהווה התניית שירות בשירות אסורה. הנתבע מציין, כי לפני ביטול המסגרת פנה לבנק על מנת לפרוס את ההלוואות מחדש, מבלי להגדיל את שיעורן. כלומר בקשתו היתה שההחזר החודשי יהיה נמוך יותר, ויפרס לתקופה ארוכה יותר, מבלי להגדיל את שיעור החשיפה של הבנק. באשר לגובה החוב שתובע הבנק טוען הנתבע בתצהירו, כי החישוב שערך הבנק אינו סביר בעליל, וכי הבנק חייבו ביתר בקנסות ובריבית. לטענתו, עד חודש יולי 2008 כל החיובים וההוראות כובדו על ידי הבנק. לגבי חישוב יתרת ההלוואות מסר הנתבע, כי החישוב שערך הבנק אינו נכון. לטענתו, נטל את ההלוואה בסך 60,000 ₪ בחודש יוני 2006. היה עליו לפרוע את ההלוואה בתשלומים חודשיים של 1,000 ₪ למשך 60 חודשים, וזאת החל מחודש יולי 2007 מאחר שניתנה תקופת "גרייס" של שנה. עד לחודש יולי 2008 שילם סכום של 12,000 ₪, שהינו ערכי הקרן של ההלוואה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגין כל אחד מהתשלומים. יוצא כי יתרת הקרן הינה בסך 48,000 ₪. על כן טענתו של הבנק, לפיה יתרת החוב הינה 58,414 ₪ נכון ליום 10.9.08 אינה אלא טעות בלתי סבירה בעליל. הנתבע מוסיף וטוען, כי לוח הסילוקין של הבנק, שלפיו נערכו חישובי הריביות, אינו רלבנטי לחיובים בהם חויב החשבון. מדובר במסמך סתמי ותיאורטי שאינו מעיד על אופן חישוב הריביות בפועל, ואינו תואם את סוג ההלוואה ואחוז הריביות כפי שסוכם ביום נטילת ההלוואה. לטענת הנתבע, ההלוואה ניטלה בריבית משתנה, אולם לפי לוח הסילוקין הריבית הינה ריבית קבועה בגובה 17% לאורך כל התקופה. אף באשר להלוואה השניה לוח הסילוקין מטעם הבנק הינו כללי ותיאורטי, ואינו מהווה חישוב בפועל לריביות, לתשלומים שנשתלמו או לאלה שהיו צריכים להשתלם. בנוסף, סכום החוב הגבוה נובע גם מן העובדה, כי בחודש אפריל 2008 החזיר הבנק את הוראות הקבע בשורה ארוכה של החזרי חיוב הכרוכים בעמלה בשיעור של 55 ₪ לכל חיוב, וזאת במטרה "לנפח" באופן מלאכותי את יתרת החוב, כפי שעולה מדפי החשבון לחודשים מרץ-אפריל 2008 (נספח מס' 3 לתיק המוצגים מטעם הבנק). דיון ביטול מסגרת האשראי: עיקר טענותיו של הנתבע מתמקדות בביטול מסגרת האשראי על ידי הבנק. לטענת הנתבע ביטול מסגרת האשראי על ידי הבנק נעשה באופן חד צדדי ומבלי שנמסרה לו על כך הודעה, ובכך פעל הבנק בחוסר תום לב והפר את חובת הנאמנות שיש לו כלפיו כלקוח. הבנק טוען בסיכומיו, כי אין הוא חייב להקצות ללקוח מסגרת אשראי או לחדשה, וכי ההחלטה אם להעניק ללקוח אשראי או לחדשו היא החלטה עסקית טהורה. אכן צודק הבנק בטענתו זו, שמעוגנת בהוראות סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 ובפסיקה (ראה: ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577 בסעיף 31 לפסה"ד; ת"א (מחוזי חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (26.3.07); ת"א (מחוזי ת"א) אוברסיז טובאקו בע"מ נ' אחידקל שיווק וסחר (1995) בע"מ (15.3.10)). אלא שבענייננו אין מדובר בהעמדת אשראי לנתבע או בחידוש מסגרת האשראי, אלא בביטולה של מסגרת אשראי קיימת. כשעסקינן בביטול מסגרת אשראי של לקוח, לא ניתן לומר שהשיקולים הינם שיקולים עסקיים טהורים של הבנק, שכן הלקוח מסתמך על מסגרת האשראי שהוקצתה לו בכלכלו את צעדיו. בתכנון פעילותם העסקית מסתמכים אנשים כדבר שבשגרה על אשראי שניתן להם. אם יתאפשר לבנק לבטל את מסגרת האשראי כראות עיניו, ללא כל סיבה ומבלי שיקרה אירוע המהווה סיכון לבנק, עלול הדבר להביא לקריסתם הכלכלית של אנשים ושל עסקים, ולפגיעה ביציבות חיי המסחר. אפנה בענין זה לדברים שנאמרו בת"א (מחוזי ת"א) 803/88 אלקטרו בסיס נ' הבנק הבינלאומי הראשון (14.7.88), דינים מחוזי 1988 (1) 514: "המטרה והתכלית אותה יש ליחס לאנשים סבירים היא יציבות בעולם העסקים, יציבות המאפשרת לבעל עסק להסתמך על קיומו של קו-אשראי מסוכם. כל עוד לא בוצע מעשה או ארע ארוע המסכן הבנק המבקש להבטיח את כספו, ולתכנן את פעילותו העסקית ותזרים המזומנים בחברה או בעסק בהתאם. לא יתכן שבעל עסק המתקשר עם הבנק יטיל על עצמו סיכון חד צדדי, שהבנק על פי קפריזה שלו, ללא כל תנאי וסיבה מוסכמים ובלא שיקרה ארוע המהווה סיכון כלשהוא לבנק ... יוכל להעמיד לפרעון מיידי את כל האשראי שכבר הועמד לרשות הלקוח. שהרי פעולה חד צדדית כזו של הבנק עלולה לגרום להתמוטטות מוחלטת של כל עסק או חברה המנהלת את עסקיה באמצעות הבנק". על כן נקבע בפסיקה, כי כאשר מדובר בביטול מסגרת אשראי על הבנק לנהוג כלפי הלקוח בתום לב ובסבירות (ראה: ה"פ (מחוזי חי') 1620/95 מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (13.8.98)). כך, למשל, נפסק, כי אין לקבל ביטול של הסכם אשראי עליו החליט פקיד בבנק בשל סכסוך אישי בינו לבין הלקוח וללא כל בסיס כלכלי-עסקי (ת"א (שלום י-ם) 22223/95 סירמה ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (3.10.00) דינים שלום 2000 (7) 1289). אפילו במקרה בו כלל ההסכם בין הלקוח לבין הבנק סעיף המתיר לבנק בכל עת וללא הודעה מוקדמת להפסיק את מתן האשראי או להקטין את סכומו קבע בית המשפט, כי על הבנק לפעול בתום לב בהשתמשו בסעיף זה: "ברם, למרות נוסחו הגורף של הסעיף האמור, אין המשיב רשאי לעשות בו שימוש בכל עת שימצא לנכון, ללא כל הצדקה, ובניגוד להסכם שנעשה עם הלקוח - המבקש, ימים ספורים קודם לכן. ואם יעשה כן, בנסיבות כאמור, הרי שיהיה מקום לראות בהתנהגותו משום התנהגות חסרת תום לב שתזכה את הלקוח, לפחות במתן רשות להתגונן כנגד התביעה, אם לא יותר מכך" (ה"פ (מחוזי חי') 32831/96, ת"א (חיפה) 10021/96 אמין עיסמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף טשרניחובסקי, חיפה (9.8.98)). ביטול מסגרת האשראי של הנתבע תבחן, איפוא, לאור חובתו של הבנק לפעול בענין זה בתום לב ובסבירות. הנתבע מעלה מספר טענות נגד ביטולה של מסגרת האשראי, אשר ניתן לחלקן למספר ראשים: ביטול מסגרת האשראי נעשה מבלי שניתנה לו הודעה מראש כלל, ומכאן שאף לא ניתנה הודעה זמן סביר מראש. הבנק סרב להגיע עימו להסדר לגבי פרעון חובותיו ותחת זאת ביטל את מסגרת האשראי. הבנק לא מימש את הבטחונות שהיו בידיו לצורך הקטנת חובו של הנתבע בחשבון, דבר שהיה מביא לכך שיתרת החוב בחשבון תהא במסגרת ולא תחרוג ממנה, ומונע את ביטול מסגרת האשראי. בנוסף, הותרת הבטחונות מהווה התניית שירות בשירות אסורה. טענות נוספות בנוגע לצורך בביטול מסגרת האשראי ולשיקוליו של הבנק בהחליטו על הביטול. אי מתן הודעה: הנתבע טוען כי לא קיבל מן הבנק הודעה על הכוונה לבטל את מסגרת האשראי בחשבון. הבנק לא הגיש כראיה מטעמו הודעה שנשלחה לנתבע, אישור על משלוח הודעה, או כל מסמך אחר שיש בו כדי להצביע על כך שנשלחה הודעה. מנשס בתצהירה לא התייחסה לסוגית משלוח הודעה לנתבע אודות ביטול המסגרת. בחקירתה הנגדית מסרה, כי בבנק נהוגים הליכים קבועים ומסודרים, במסגרתם לפני ביטול מסגרת אשראי ללקוח נשלח אליו מכתב בדואר רשום ובו הודעה כי קיימת בעיה בחשבון, והוא מוזמן לסניף. הואיל וחשבונו של הנתבע חויב ביום 25.4.08 בעלות משלוח דואר רשום, היא מסיקה כי מכתב כזה נשלח אל הנתבע (עמ' 15 שו' 25 - עמ' 16 שו' 20). לא אוכל לקבל את טענת הבנק, כי חיוב החשבון בעלות משלוח דואר רשום במועד הסמוך לביטול המסגרת (המכתב נשלח ב-25.4.08, והמסגרת בוטלה ב-16.5.08) מהווה ראיה למשלוח הודעה לנתבע. היה על הבנק להגיש עותק מן ההודעה שנשלחה , או כל מסמך אחר המעיד על משלוח, ולמצער לזמן עד שיעיד על המשלוח במישרין. כאמור, אין די בדברים שמסרה העדה בחקירתה הנגדית, שאינם אלא עדות סברה, כדי להוות ראיה למשלוח הודעה. לפיכך אני קובעת, כי הבנק לא הוכיח, כי שלח לנתבע הודעה על הכוונה לבטל את מסגרת האשראי. הואיל ולקוח נוהג להסתמך על קיומה של מסגרת אשראי, כמו גם על האופן בו נוהג בו הבנק במקרה של חריגה ממנה, הרי שככלל, ולפחות בהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים, על הבנק ליתן ללקוח הודעה מראש על הכוונה לבטל לו את מסגרת האשראי, וזאת פרט למקרים בהם מתחייב ביטול מיידי של מסגרת האשראי, או שמתן ההודעה יכול לפגוע בפרעון החוב. הדברים אמורים בפרט במצב בו היו חריגות קודמות ממסגרת האשראי מבלי שהבנק נקט בצעדים כלשהם כלפי הלקוח. חובה זו נגזרת מחובת תום הלב ומחובת הנאמנות שיש לבנק כלפי לקוחו (באשר לחובת בנק להודיע ללקוח זמן סביר מראש על כוונה לבטל מסגרת אשראי ראה: ת"א (מחוזי ת"א) 1320/99 מחסני חשמל בע"מ (בפירוק) נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (27.4.09); ת"א (שלום ראשל"צ) 7185/04 בנק אוצר-החייל בע"מ נ' תפארת המרכז לרפואה משלימה בע"מ (8.8.07). באשר לאי מתן הודעה במקרים בהם מתחייב ביטול מסגרת מיידי ראה: ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.2.10)). בענייננו, משלא הוכיח הבנק כי שלח לנתבע הודעה, הרי שהפר את חובתו כלפי הנתבע. ואולם סבורה אני, כי להפרת חובה זו אין בנסיבות הענין השלכה על תוצאת ההליך, וזאת מחמת שני טעמים: ראשית הוכח, כי אף אם היה הבנק שולח הודעה, הרי שזו לא היתה מגיעה לידיו של הנתבע בשל מחדלו של הנתבע לעדכן את כתובתו בבנק. שנית, מחומר הראיות עולה, כי הנתבע היה מודע למצב החשבון חרף העובדה שלא קיבל מן הבנק הודעה. באשר לאי עדכון כתובתו בבנק, הרי שהנתבע עצמו העיד, כי הכתובת שמסר לבנק היא כתובת הוריו, אולם בתקופה הרלבנטית לתביעה זו היה מסוכסך עם הוריו, לא גר במקום, ונהג לעמוד בקשר עם הבנק באמצעות האינטרנט, בשיחות טלפון ולעיתים בהגעה לבנק. הנתבע אף העיד, כי נמנע מלעדכן את הבנק בכתובת בה התגורר בפועל, דבר המהווה הפרה של חובה שלו כלפי הבנק (ראה עדותו בעמ' 23 שו' 11 - עמ' 25 שו' 3). מכאן שאף אילו שלח הבנק הודעה לנתבע, לכתובת שהיתה ברשותו, היא כתובת בית הוריו של הנתבע, הרי שסביר להניח, כי הנתבע לא היה מקבל את ההודעה. כאמור, מעדות הנתבע עצמו עולה, כי דרכי התקשורת שלו עם הבנק היו אחרות, ולא באמצעות משלוח מכתבים מהבנק לכתובת הוריו. באשר לידיעה אודות מצב חשבונו, הרי שהנתבע מסר בתצהירו, כי לאורך כל שנות התקשרותו עם הבנק היה מודע למצבו הפיננסי (סעיף 8 לתצהירו). גם עובר לביטול המסגרת היה מודע לחריגה בחשבונו, ועשה ניסיונות שלא צלחו להגיע להסדר עם הבנק (סעיף 16 לתצהירו). אף בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי ידע על החריגה בחשבונו: "ש. כשראית שאתה מגיע לחריגה הזו, הבנק שלך מכתב לכתובת שהייתה ידועה לו על ביטול מסגרת האשראי. לאור הסכסוך עם ההורים שלך, אני מבינה שלא קיבלת את ההודעה הזו. ת. נכון. ש. אבל מן הסתם ראית את החריגה בחשבון, בגלישה שלך דרך האינטרנט. ת. כמובן. אם את שואלת אותי אם לא ידעתי לגבי החריגה, ידעתי שיש חריגה. באתי לבנק כדי לפתור את זה" (עמ' 34 שו' 3-8). לפיכך חרף העובדה שאי משלוח הודעה בדבר הכוונה לבטל את מסגרת האשראי מהווה הפרת חובה מצד הבנק, הרי שבנסיבות הענין אין להפרה זו נפקות. הימנעות הבנק מלהגיע להסדר עם הנתבע: הנתבע טוען, כי מנהל הסניף סרב להיפגש עימו על מנת להגיע להסדר ביחס לחובותיו מבלי לבטל את מסגרת האשראי, ובכך הפר חובתו כלפיו כלקוח. לאור ההשלכות ההרסניות שיכולות להיות לביטול מסגרת האשראי שהעמיד בנק ללקוחו, עליהן עמדתי לעיל, סבורה אני, כי חובת הנאמנות שחב הבנק כלפי הלקוח מחייבת אותו, ככלל, לאפשר ללקוח להסדיר חובותיו מבלי לנקוט בצעד דרסטי של ביטול מסגרת האשראי, וזאת מקום בו האינטרסים העסקיים של הבנק לא נפגעים כתוצאה מן הבחירה בהסדר החלופי. השאלה הנשאלת הינה, איפוא, האם היה ביכולתו של הנתבע להציע לבנק הסדר לתשלום חובותיו שיהיה לכל הפחות שקול מבחינתו של הבנק לתוצאה של ביטול מסגרת האשראי. מנשס העידה, כי הנתבע נפגש הן עימה והן עם מנהל המחלקה, אלי אופיר, בזה אחר זה באותו יום (עמ' 22 שו' 3-7). אני קובעת, כי די בקיומן של פגישות אלה, עם גורמים מוסמכים בבנק, ועל כן אף אם סורבו בקשות של הנתבע לפגוש את מנהל הסניף עצמו אין בכך משום הפרת חובה של הבנק, שכן איני סבורה כי קיימת חובה שדווקא מנהל הסניף יפגש בעצמו עם כל לקוח המבקש זאת. כאמור, הבנק יוצא ידי חובתו כלפי הלקוח בקיום פגישה עם גורם מוסמך בבנק, בוודאי כאשר מדובר במנהל מחלקה ובסגניתו. לגופו של ענין, לא מצאתי, כי הנתבע הציע לבנק, או יכול היה להציע לו, הסדר סביר לפרעון חובותיו, אשר תוצאותיו מבחינת הבנק זהות לאלה של ביטול מסגרת האשראי. מנשס מסרה בחקירתה הנגדית בענין זה: "ש. הנתבע טוען בתצהירו שהוא בא לסניף כמה פעמים בבקשה לקחת את כל החיובים שלו, את כל האובליגו, ולעשות הסדר חדש, לרבות מסגרת האשראי וההלוואות, הסדר שבו הוא יוכל לעמוד. ת. אני לא זוכרת בקשה כזו, אך זוכרת בקשה אחרת של הנתבע. כשהנתבע הגיע לסניף הוא הציג שיש בעיה תזרימית והוא מבקש מהבנק עזרה, שזה מתבטא בתשלום שכ"ד, תשלום הוצאות שוטפות של מחיה כמה חודשים קדימה. ש. מתי זה היה? ת. אחרי שהוא לקח את ההלוואה, בסביבות התקופה של ביטול המסגרת. אני לא זוכרת אם לפני הביטול או אחריו. ש. עם מי הוא דיבר? ת. גם איתי, גם עם מנהל המחלקה. זה היה באותו יום. הוא פנה אלינו בנפרד. ממני הוא ניגש לשולחן הבא. ש. מה שמו של מנהל המחלקה? ת. אלי אופיר. ש. ומה ביקש הנתבע? ת. אני לא זוכרת אם הוא ביקש ארגון של החשבון פלוס תוספת כסף, אבל הוא ביקש בפירוש תוספת כסף מאיתנו לצורך הוצאות מחיה, שכ"ד משרד, שכ"ד פרטי. ש. זה היה כמה ימים לפני ביטול המסגרת? ת. יכול להיות (ההדגשות אינן במקור)" (עמ' 21 שו' 25 - עמ' 22 שו' 14). מובן כי בקשה מן הבנק להעמיד לרשותו כספים נוספים אינה מהווה הסדר הולם, שיש בו כדי לשמור על האינטרסים של הבנק. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע לגבי הפגישה עליה העידה מנשס ומסר: " ש. מספרת הגב' אילונה על פגישה איתך בה ביקשת הלוואה למימון הוצאות אישיות שלך - רכב, כלכלה. אתה זוכר? ת. התקיימה פגישה אחת בלבד ומטרתה הייתה הסדר סך ההתחייבות שלי מול הבנק, להגיע לרמה שתאפשר לי כושר פירעון" (עמ' 31 שו' 31 - עמ' 32 שו' 2). בהמשך חקירתו הנגדית מאשר הנתבע שוב את קיום הפגישה, ומוסר כי היא נועדה לפתור את בעית התזרים שהיתה לו ואת החריגה בחשבונו (ראה: עמ' 33 שו' 30 - עמ' 34 שו' 2; ועמ' 34 שו' 7-8). הנתבע לא פרט בהזדמוניות אלה הסדר כלשהו שהוצע על ידיו להסדרת חובותיו לבנק. בסעיף 64 לתצהירו מסר הנתבע, כי פנה לבנק בבקשה לפריסה מחודשת שת ההלוואות, כך שההחזר החודשי יהיה נמוך יותר ויפרס לתקופה ארוכה יותר, מבלי להגדיל את שיעורן. ואולם לבנק אין כל חובה לקבל הצעה להסדר כזה, ודחיתו אינה מצביעה על חוסר תום לב ואינה מהווה הפרה של חובה כלשהי של הבנק. הנתבע טוען בסעיף 22 לתצהירו, כי בחודש מרץ 2008 עמדה לרשותו בחברת לאומי קארד יתרת מסגרת לניצול מיידי בסכום של 7,000 ₪, שאותם יכול היה להפקיד בחשבון אילו נדרש על ידי הבנק לעשות כן. דא עקא כי אף הצעה זו אינה מהווה הסדר שהיה מחויב הבנק לקבל, שכן חובותיו של הנתבע בחשבון ובשתי ההלוואות עלו בשיעור ניכר על סכום זה. מסקנתי היא, כי הנתבע לא הציע לבנק, ואף לא יכול היה להציע לו, הסדר הולם לסילוק חובותיו, שיהווה תחליף לביטול מסגרת האשראי. אי מימוש הבטחונות: טענתו של הנתבע בנושא זה הינה, כי עובר לביטול מסגרת האשראי, ביום 15.5.08, עמדה יתרת החובה בחשבון על סך של 54,924 ₪, דהיינו חריגה של 4,924 ₪ מן המסגרת המאושרת. די היה בכך שהבנק יממש את הפק"מ ששימש כבטוחה, והיתרה בו היתה באותה עת 10,000 ₪; ולחילופין יממש את הקרן השקלית, אשר לא שימשה כבטוחה, והיתרה בה היתה באותה עת 18,000 ₪, על מנת שיתרת החובה בחשבון תקטן ותהא בתחום מסגרת האשראי, דבר שהיה מייתר את ביטול המסגרת. משמעותה של טענה זו הינה, כי היה על הבנק לממש את הפק"מ, דבר שהיה מקטין את יתרת החובה בחשבון לסכום של כ-45,000 ₪, מבלי לבטל את מסגרת האשראי. פעולה זו היתה מעמידה לרשות הנתבע אשראי נוסף בסכום של כ-5,000 ₪, דבר שעלול היה להגדיל את חובו של הנתבע לבנק, והבנק היה נותר ללא בטוחה. ברור כי מבחינת הבנק אין כל היגיון כלכלי בנקיטה בפעולה זו, והיא רק מרעה את מצבו, שכן היא מאפשרת מחד הגדלת חובו של הנתבע, ומאידך מותירה את הבנק מאידך ללא בטוחה, וזאת במצב בו לא מופקדים כספים בחשבון, ולנתבע בעית תזרים מזומנים הידועה לשני הצדדים. באופן דומה אין היגיון מבחינת הבנק במימושה של הקרן השקלית לצמצום יתרת החובה בחשבון ללא ביטול המסגרת. אילו היה נוהג הבנק באופן זה היתה יתרת החובה בחשבון מגיעה לסכום של כ-37,000, דבר שהיה מאפשר לנתבע להגדיל את חובו לבנק ב-13,000 ₪ נוספים. עצם העובדה שהקרן השקלית לא שימשה כבטוחה והנתבע יכול היה למשוך את הסכום שבה, אינה משנה את התמונה. במצב שנוצר, נוכח בעית תזרים המזומנים בחשבון, הפיגור בהחזר ההלוואות והחריגה מן המסגרת, הדרך להקטין את חובו של הנתבע לבנק עד כמה שניתן היתה הדרך בה נקט הבנק, דהיינו ביטול המסגרת ומימוש הפק"מ והקרן השקלית להקטנת יתרת החוב. אוסיף, כי בפסיקה נקבע, כי עצם קיומם של בטחונות אינו אומר דבר, שכן לבנק יש שיקול דעת איזה משקל לתת לבטחונות (ראה: ת"א (הרצ') 4533/95 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קלמנוביץ (2.12.97), דינים שלום 1997 (8) 223 והאסמכתאות המוזכרות שם). הנתבע טוען עוד, כי בניגוד לטענת העדה מטעם הבנק, הוא פנה לבנק בבקשה לממש את הבטחונות, אך הבנק סרב (סעיף 36 לתצהירו). בחקירתו הנגדית חזר בו, אומנם, מטענה זו (עמ' 33 שו' 22-26). ואולם אף אם היתה פניה כזו מצד הנתבע, הרי שלאור האמור לעיל לא היה הבנק חייב להיעתר לה, ולהסתפק במימוש הבטחונות חלף ביטול מסגרת האשראי. הנתבע מוסיף וטוען בסיכומיו, כי לבנק אין זכות אוטומטית לממש כספים של לקוח, שאינם משמשים כבטוחה, מבלי שניתנה ללקוח הודעה מוקדמת בדבר כוונת הבנק לעשות כן. טענה זו, שהועלתה לראשונה על ידי הנתבע בסיכומיו, מהווה הרחבת חזית, שכן היא אינה בין הטענות בהן ניתנה לו רשות להתגונן, ולכן גם לא הוגשו ראיות ביחס אליה. לפיכך אין מקום לדון בה לגופה. התניית שירות בשירות: האיסור על התניית שירות בשירות מעוגן בסעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. הסעיף אוסר על בנק להתנות שירות בשירות מקום בו לא קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. טענת הנתבע הינה, כי הותרת הבטחונות מהווה התניית שירות בשירות אסורה, שכן הבנק, שהעמיד לנתבע אשראי והלוואות, התנה זאת בהחזקת הפק"מ והקרן השקלית, בגינה גבה דמי ניהול בגין שמירת ניירות ערך (סעיף 5.4.2 לסיכומיו). מן הדין לדחות טענה זו, הן מחמת היעדר ראיות והן לגופו של ענין. מן הבחינה הראייתית לא הובאו כל ראיות לתמיכה בטענה, כי הבנק התנה שירות בשירות. לא הובאו ראיות בנוגע למועד פתיחתם של הפק"מ ושל הקרן השקלית ביחס למועד העמדת האשראי, לא הובאו ראיות בנוגע לסיבה לפתיחתם או לכך שהדבר נבע מדרישה של הבנק, ולא הובאה כל ראיה אודות קשר בין פתיחתם של או ההחזקה בהם לבין העמדת האשראי או מתן ההלוואות, למעט טענת הנתבע, כי הפק"מ, שהיתרה בו היתה 10,000 ₪, שימש כבטוחה לאובליגו המסתכם ב-100,000 ₪ שקיבל מן הבנק. לגופו של ענין הרי שנפסק זה מכבר, כי לבנק אינטרס לגיטימי ומוצדק להבטיח פרעונו של חוב של לקוח לו הוא מעמיד אשראי, שכן זהו גורם מרכזי ביציבותה של המערכת הבנקאית ובאיתנותה הפיננסית, ועל כן "קיים קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לדרישת הביטחונות, הואיל והבנק אינו חייב להעמיד ללקוחותיו אשראי (ראה סעיף 2(א) סיפא לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א-1981), ואם החליט לעשות זאת, אך טבעי הוא שידרוש ביטחונות מתאימים. לפיכך, נכון יהיה להוסיף ולומר, כי הדרישה לפתיחת תכנית חסכון נובעת לעתים ממניע שחשיבותו חורגת מרצונו של הבנק להגדיל את רווחיו, ועל כן היא עונה על דרישת הקשר העסקי הסביר, המבחין בין התניה מותרת לאסורה" (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6) 493, בעמ' 510). לאור האמור לעיל אני דוחה את טענת הנתבע, כי הבנק התנה שירות בשירות שלא כדין. טענות נוספות של הנתבע לגבי ביטול המסגרת: הנתבע טוען בסיכומיו, כי ביטול מסגרת האשראי לא היה מחויב המציאות, והראיה לכך היא, כי אפילו העדה מטעם הבנק לא ידעה לומר מדוע בוטלה המסגרת, שכן בעדותה קיימות סתירות בשאלה זו (ראה סעיף 3.3 לסיכומי הנתבע). אין בידי לקבל טענה זו. אין חולק, כי הנתבע חדל מלשלם את תשלומי ההלוואה הראשונה בחודש אפריל 2008, וחדל לשלם את תשלומי ההלוואה השניה בחודש מאי 2008. יתרת החובה בחשבונו עובר לביטול מסגרת האשראי חרגה מתחום המסגרת. בחודש אפריל 2008 לא נכנסו כספים לחשבון (ראה: נספח מס' 3 בתיק המוצגים מטעם הבנק). באותה תקופה היה מצבו הכלכלי של הנתבע בכי רע, כפי שעלה מעדות הנתבע עצמו, אשר מסר, כי היה לו קושי תזרימי, ועל כן הגיע החשבון למצב בעייתי: "ש. אני מפנה אותך לדפי הבנק במועד ביטול המסגרת - 16.5.08. אנו רואים שיתרת החובה היא 54,924 ₪, חריגה של כמעט 5,000 ₪. למה נטלת התחייבויות בחשבון מעבר למסגרת האשראי? ת. אכן, כפי שמופיע פה, החריגה נכון ל-16.5.08 הינה 54,929 ₪. אינני מכחיש. מצבי הכלכלי הגיע לנקודה בעייתית מסוימת שהיה לי קושי תזרימי. לא נכנסו כספים לחשבון ולכן החשבון הגיע למצב בעייתי. לכן באתי לבנק כדי לנסות לפתור את זה. הבעיה היא בעיית תזרים" (עמ' 33 שו' 27 - עמ' 34 שו' 2). הנתבע אף ציין בחקירתו הנגדית, כי נקלע לבעיה של קשיים עסקיים כחצי שנה-שנה לפני כן (עמ' 30 שו' 13-19). בסעיף 64 לתצהירו מסר הנתבע, כי פנה לבנק בבקשה לפריסה מחדש של ההלוואות, כך שהתשלום החודשי יהיה קטן יותר ויפרס לתקופה ארוכה יותר, מבלי שיעשה שינוי בתנאי ההלוואות. עובדות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, יש בהן כדי להסביר את ביטולה של מסגרת האשראי על ידי הבנק. הדברים שמסרה מנשס בחקירתה אינם סותרים את העובדות הללו. הנתבע מוסיף וטוען, כי הבנק ביטל לו את מסגרת האשראי הואיל ופנה אליו בבקשת עזרה, וזאת בהסתמך על עדותה של מנשס בעמ' 21 שו' 25 - עמ' 22 שו' 14 לפרוטוקול. עובדה זו מצביעה, לגישתו, על חוסר תום ליבו של הבנק בביטול המסגרת. גם טענה זו אין בידי לקבל. אף אם אניח, כי הבנק למד על קשייו הכלכליים של הנתבע מפיו, עת פנה הוא לבנק בבקשה כי יסייע לו בכך שיעמיד לרשותו כספים נוספים, איני מוצאת כי קיים פסול בביטול מסגרת האשראי על סמך אותו מידע. בנק הלמד על קשיים כלכליים של לקוח החב לו כספים, לא זו בלבד שמותר לו לעשות שימוש במידע, אלא שהוא חייב לעשות בו שימוש בהחלטותיו בעניינו של הלקוח, אף אם מקורו של המידע הוא בדברים שמסר הלקוח עצמו, שכן חובתו של הבנק לדאוג ליציבתו הכלכלית ולאיתנותו הפיננסית לטובת כלל ציבור לקוחותיו. אציין כי לאור ההשלכות שעשויות להיות להקצאת אשראי על יציבות הבנקים נקבעה בפברואר 2005 על ידי המפקח על הבנקים הוראה שנושאה "ניהול מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב", הקובעת לבנקים כללים בדבר העמדת מסגרת אשראי ללקוח וחריגות ממנה. הצורך בשליטה בסיכוני האשראי הוא שהוביל לקביעתה של הוראה זו. צורך זה מחייב את הבנק לעשות שימוש בהחלטותיו בנושאי אשראי בכל מידע המגיע לידיעתו, לרבות במידע אודות קשיים כלכליים של לקוח, שמקורו בלקוח עצמו. עובדה נוספת עליה מצביע הנתבע בסיכומיו ביחס להחלטת הבנק לבטל את מסגרת האשראי הינה, כי בעבר היו לו חריגות גדולות יותר ממסגרת האשראי, והבנק לא ביטל את המסגרת. ואולם בענין זה נפסק זה מכבר כי: "הסכמתו של בנק לאפשר ללקוח חריגה ממסגרת האשראי, אינה מטילה עליו חובה להמשיך ולאפשר חריגות מהמסגרת, לא כלפי הלקוח ובוודאי שלא כלפי פלוני שאינו לקוח של הבנק" (ת"א (מחוזי ת"א) 2583/04 אוברסיז טובאקו בע"מ נ' אחידקל שיווק וסחר (1995) בע"מ (15.3.10)). הדברים יפים אף לענייננו. ביטול מסגרת האשראי - סיכום: לאור כל האמור לעיל מסקנתי הינה, כי הבנק פעל באופן ענייני וסביר בהחליטו לבטל את מסגרת האשראי של הנתבע, וכי לא נהג בענין זה בחוסר תום לב, ולא הפר את חובת הנאמנות כלפי הנתבע. לאור קביעה זו מתייתר הדיון בטענת הנתבע, כי ביטול המסגרת גרם לו נזקים. טענות הנתבע בנוגע לסכום החוב: בסעיף 13 לתצהירה פרטה מנשס את יתרות החוב של הנתבע לבנק נכון ליום 10.9.08, כדלקמן: יתרת החוב בחשבון העו"ש הינה בסך של 16,490.84 ₪, לא כולל ריבית רבעונית מיום 1.7.08. יתרת החוב בגין חיוב עתידי של כרטיסי אשראי הינה בסך של 4,426.32 ₪ יתרת החוב בגין ההלוואה הראשונה הינה בסך של 58,414 ₪. יתרת החוב בגין ההלוואה השנייה הינה בסך של 23,435.09 ₪. הנתבע טוען, כי הואיל ועד לחודש יולי 2008 שילם לבנק 12,000 ₪ בגין ההלוואה הראשונה, הרי שיתרת ההלוואה נכון לאותו מועד אמורה להיות בסכום של 48,000 ₪. דא עקא כי על פניו ניתן לראות, כי מדובר בחישוב בערכי קרן בלבד, אשר אינו כולל את רכיב הריבית בהלוואה, ועל כן דינה של הטענה להידחות. עוד טוען הנתבע, כי הבנק לא הציג תחשיב המפרט את אופן חישוב החוב בהלוואות, ועל כן לא הוכיח את תביעתו. דא עקא, כי מנשס התייחסה בתצהירה לאופן חישוב יתרתה של כל הלוואה, לרבות שיעור הריבית בו חויב הנתבע (ראה סעיף 8 לתצהירה, וראה גם הסברה בחקירתה הנגדית ביחס להרכב סכום ההחזר החודשי בהתייחס לריבית ולקרן בעמ' 20 שו' 32 - עמ' 21 שו' 7; וראה גם נספח מס' 4 בתיק המוצגים מטעם הבנק). אוסיף כי בדפי החשבון שהגיש הבנק (נספח מס' 3 לתיק המוצגים מטעמו) ניתן לראות את השינויים ביתרתן של ההלוואות מידי חודש, לרבות בחודשים בהן עמד הנתבע בהחזרי ההלוואות (וראה דברי ב"כ התובע בעמ' 34 שו' 21-23). טענה נוספת של הנתבע מתייחסת לחיובו בעמלות בנקאיות שלא לצורך, שכן לטענתו הוראות חיוב הוצגו לפרעון לחשבון הבנק, וזאת חרף העובדה שהבנק ידע שאין בכוונתו לכבדן, וזאת במטרה לחייב את החשבון בעמלות. בחקירתה הנגדית נשאלה מנשס אודות הדברים והשיבה: "ש. בחודש אפריל 2008 יש שורה ארוכה של החזרי חיוב של עמלות בסך 55 ₪. מסגרת האשראי בוטלה במאי, למה החזרתם את כל הוראות החיוב באפריל? ת. כי הוא חרג. ש. למה לא ביקשתם ממנו באפריל 2008 להוציא 3,000- 4,000 ₪ מהפק"מ כדי שהוראות חיוב לא יחזרו? ת. מה שאתה מציע זה כמו שהצעת שאני אכניס את הכסף לחשבון אבל לא אבטל את המסגרת. זה בדיוק אותו דבר. ש. האם נכון שעשיתם את זה כי הבנק רוצה ליהנות מעמלה של 55 ₪ בגין כל ביטול של הוראת חיוב? ת. לא" (עמ' 21 שו' 13-22). מדברים אלה עולה, כי החזרת הוראות החיוב החלה בחודש אפריל 2008, טרם ביטול מסגרת האשראי, וזאת נוכח החריגה מן המסגרת. הדברים נתמכים גם בדפי החשבון (נספח מס' 3 לתיק המוצגים מטעם הבנק). איני מוצאת כי נפל דופי בהחזרת הוראות התשלום או בחיוב בעמלות בגין ההחזרה. סוף דבר: הואיל ומצאתי כי הבנק עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו, דין התביעה להתקבל. אשר על כן אני מקבלת את התביעה, ומורה לנתבע לשלם לתובע סכום של 102,766.92 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וישיב לו את האגרה ששילם בשערוך כדין. זכות ערעור כחוק. אשראיבנק