תביעה למתן צו עשה להסרת משכון רשום על רכב ולפיצוי כספי בסך של 75,500 ש"ח. רקע עובדתי תחילתה של הפרשה בעסקת ליסינג שהתקיימה בין אלקוד הנדסה בע"מ, חברה העוסקת בפיתוח הנדסי, (להלן: "התובעת 2" או "אלקוד") לבין יובל טל שירותי אשראי בע"מ, חברת מימון העוסקת במתן הלוואות לרכישת רכבים (להלן: "הנתבעת 2" או "חברת האשראי"). ככל עסקת ליסינג סטנדרטית, גם זו שבמקרה דנן התנהלה באופן הבא: תובעת 2 אשר הייתה מעוניינת לרכוש רכב לצורכי עבודתה, התקשרה בהסכם עם הנתבעת 2 בשמה הקודם מ.י.מ. שמיר אליהו אשראי וניהול בע"מ, לפיו התשלומים עבור הרכב הנרכש (סקודה אוקטביה מ.ר 2540510) יורכבו ממקדמה בסך 42,500 ₪ ומ-36 תשלומים חודשיים ורצופים בני 3,120 ₪ כל אחד. בפועל המקדמה לא שולמה במזומן מאחר ונעשתה עסקת טרייד- אין בין הצדדים, לפיה חברת האשראי פטרה את תובעת 2 מתשלום זה במזומן וקיבלה בתמורה רכב ישן שהיה בבעלותה של התובעת 2. כמו כן, בהתאם להסכם זה, התחייבה תובעת 2 למשכן את זכויותיה ברכב הנרכש לטובת הנתבעת 2 ו/או כל תאגיד בנקאי מטעמה (ראה סעיף 21.2 להסכם בין הצדדים המצוטט בהמשך הדברים). ב- 31.7.01 התייצבה התובעת 1, כמי שנרשמה כבעלים של הרכב במשרד הרישוי על פי הסכמת הנתבעת 2, בסניף נווה רם של הנתבע 1 (סניף שהוא איננו סניף הבנק של התובעות) וחתמה על שטר המשכון, וב- 13.9.01 נרשם המשכון ברשם המשכונות לטובת הנתבע 1. כשתם פירעון ההלוואה כולה ע"י תובעת 2 לנתבעת 2, כפי שמאשרת זאת נתבעת 2 במכתבה מיום 21.5.04 (נספח א' לתצהירה של מלכה אשכנזי מטעם התובעות) שלחה תובעת 2 ביום 21.6.04 בקשה לסילוק המשכון. בקשה זו לא נענתה. בתאריך 5.8.04 נפתח ע"י הנתבע 1 תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון. לאור התפתחות זו, שלחה התובעת 2 בשנית הסבר מפורט לנתבע 1 בכדי לבסס ההצדקה לביטולו של המשכון, אך גם בפעם זו לא נעשה דבר. וכך, ביום 13.10.04 נתפס הרכב ע"י מי מטעם הנתבע 1 והוצא מרשותה של תובעת 2. לענין שטר המשכון הנדון, טוענות התובעות כי כוונתם היתה שזה אמור היה להבטיח שירותים בנקאיים ספציפים -מתן האשראי לרכישת הרכב ומכיוון שבפועל על פי מילותיו, הוא אינו כזה הרי שיש לבטלו שכן הוא נחתם תוך אי קיום של חובת הגילוי ותוך הטעיה. הנתבע 1 טוען כי שטר המשכון ניתן כפי האמור בו להבטחת כלל השירותים הבנקאיים הניתנים ע"י נתבע 1 לנתבעת 2. דיון בסעיף 21.2 להסכם אשר נחתם בין תובעת 2 לנתבעת 2,המוכתר בכותרת "בטחונות" מותנית כאמור קבלת ההלוואה בשעבוד הרכב: "הלקוח ימשכן/ישעבד את זכויותיו ברכב ו/או בקשר אליו, לטובת החברה ו/או לטובת הבנק ו/או כל מוסד פיננסי אחר כפי שתורה החברה, לפי הסכם המשכון המצ"ב להסכם זה כנספח י'..." . בשטר המשכון (מוצג נ/4), מסומנת רובריקה אחת בלבד, רובריקת משנה הסמוכה למילים "ללא הגבלה בסכום", הכלולה תחת הרובריקה הראשית "להבטחת כלל השירותים הבנקאיים", במסגרת תת הפרק העוסק ב"מהות שטר המשכון". לטענתן של התובעות, תובעת 1 חתמה על שטר זה מבלי שקראה אותו לעומקו, לאחר ובסמוך לחתימה על ההסכם במסגרתו דובר על שעבוד הרכב הנרכש להבטחת ההלוואה הספציפית שניתנה לשם רכישתו. מיד עם תום החתימה על הסכם ההלוואה, הגיעה התובעת 1 לסניף של הנתבע 1 ובהתאם להוראות שקיבלה מאת נתבעת 2, גמרה בדעתה לחתום על טפסים מתאימים לשעבוד הרכב שנרכש, לטובת הנתבע 1 עד למלוא פרעון התשלומים בגין רכישת הרכב. וכך גם נאמר לה במעמד החתימה על השטר, מפי פקידת הנתבע 1: שיעבוד הרכב מבוצע ל"צורך ההלוואה של רכישת הרכב" (תצהירה של התובעת 1, סע' 20-22). לטענתו של הנתבע 1, לעומת זאת ההסבר שניתן לתובעת 1 בטרם חתמה על שטר המשכון תואם למצוין בו. הווה אומר: השעבוד נועד להבטחת כלל השירותים הבנקאיים הניתנים לנערב ובהתאם לכך, סומן "X" לצד המילים "ללא הגבלה בסכום" בחלקו הראשון של סע' 1 לשטר. לא רק שזו הייתה הכוונה אלא שכוונה זו הוסברה מפורשות לתובעת 1 במעמד החתימה. לו התכוונו הצדדים לשעבד הרכב הנרכש להבטחת הלוואה ספציפית, הייתה מסומנת בהתאם הרובריקה המתאימה ליד המילים "להבטחת שירותים בנקאיים ספציפיים". ההיגיון הסביר והשכל הישר, מקשים עלי להניח כי ההסבר שניתן עובר לחתימה הבהיר לתובעת 1 כי מדובר על שעבוד להבטחת כלל חובות הנתבעת 2. זהו מצב תמוה למדי אשר ממנו עולה השאלה המתבקשת: הייתכן כי נציגתה של תובעת 2 (התובעת 1) תסכים לחתום על שיעבוד לכלל חובותיה של נתבעת 2 כלפי נתבע 1, לאחר שהוסבר לה שזוהי מהות השעבוד, כשמצב הדברים לא מצביע על זיקה כלשהי בין תובעת 2 לנתבעת 2, למעט עסקת רכישת הרכב?! קשה לי להאמין כי כך היה הדבר. התובעת 2 לא חבה לנתבעת 2 כספים כלשהם ואין בין השתיים קשרי מסחר נוספים מלבד רכישת הרכב. לפיכך, לא מצאתי מדוע זה התובעת 2 תגלה "רוח התנדבותית" מיוחדת במינה ותסכים לשעבוד הרכב עבור כלל חובותיה של נתבעת 2?! תובעת 1 מעידה על הזכור לה משהתרחש ביום החתימה על שטר המשכון: "ת. אני מבינה מצוין על כל מסמך שאני חותמת. אני כן מבינה בשירותים בנקאיים. אני לא עוסקת בענייני החברה. הוסבר לי בצורה חד משמעית או על ידי פקיד או פקידה שאני משעבדת את הרכב לטובת הלוואה של בנק הפועלים ועד שלא אסיים את התשלומים הרכב לא יוחזר לי זה מה שהובהר לי. ש. בתור אדם שקצת יותר מבין, כשאת באה לחתום על המסמכים בבנק את מסתכלת עליו (צ.ל עליהם - א.א.) לפני שאת חותמת? ת. אני לא קוראת את המסמכים, לא את האותיות הקטנות, אני לא מסוגלת לזה, זה צריך תואר שלישי במשפטים. אני כן מבינה מה הסבירו לי. גם כשנכנסתי לבנק שאלתי היכן חותמים על שיעבוד רכב. הפנו אותי לקומה שנייה ובאתי לפקיד..." (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 8-16). גב' גילה שטוהל, הפקידה שהחתימה את התובעת 1 על השטר מעידה ,לעומת זאת, על מדיניות ההחתמה הכללית מאחר ואינה זוכרת את שהתרחש ביום החתימה, כך שדבריה לא שופכים אור על נסיבות החתימה: "ש. מפנה אותך לטופס מעבר לרובריקות הביניים יש למלא גם את הרובריקות הראשיות? ת. ברגע שמילאתי את סעיף הביניים אז אין צורך למלא את הרובריקה הראשית. ש. למה שמו אותה? ת. כדי לדקדק. עדיין יש כאן גילוי נאות. ש. אני אומר לך שכמו שלא דקדקת פה גם לא דקדקת בגילוי הנאות - גילוי נאות כולל גם להסביר את מהות ההתקשרות? ת. בהחלט. היה הסבר בוודאות. ש. כשאת אומרת בוודאות, את לא זוכרת שהיה הסכם (צ.ל הסבר- א.א.)? ת. אחרי כל כך הרבה שנים בבנק אני מדקדקת לפחות בגילוי נאות..." (עמ' 18-19 לפרוטוקול, שו' 24-3). לעניין תוכן ההסבר שניתן עובר לחתימה על שטר המשכון, אני בוחר לאמץ את גרסתן של התובעות: שוכנעתי כי הובהר להן כי החתימה היא על משכון רכב להלוואה הספציפית של רכישת הרכב בניגוד למצוין על גוף השטר: שעבוד כללי על סך חובותיה של נתבעת 2 כלפי נתבע 1. סעיף 12 לחוק המשכון ,תשכ"ז-1967 קובע כי: "מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר,יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב..." " הגישה המקובלת היא כי הוראת סעיף 12 לחוק המשכון מחילה את דיני הערבות על היחסים שבין הממשכן, החייב והנושה במטרה לספק לממשכן הגנה מפני מעשים של החייב ושל הנושה שיש בהם כדי לפגוע בו. ראה י' ויסמן "חוק המשכון, תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים [7], בעמ' 249." (עא 97/6899 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ נז (1) 364, עמוד )372 " סעיף 12 לחוק המשכון, בקביעתו הקצרה "יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב", מחיל את דיני הערבות על היחס שבין הממשכן החייב והנושה. בכך פורש הוא הגנה לממשכן מפני פעולות של החייב ושל הנושה שעלולות לפגוע בו, כמו, למשל, הגנות מפני שינויים בחיוב המובטח או שמירת טענות הגנה גם לממשכן " (עא 89/664 שמעונה בריח נ' בנק אוצר החייל בע"מ מה (4) 783, עמוד 784 ,789 א). הנה כי כן בית המשפט החיל את דיני הערבות על ממשכן שאינו החייב על אף שאין הפניה מפורשת לחוק הערבות וזאת לאור הביטוי הכללי "ערב" שננקט בסעיף 12 לחוק המשכון. יתרה מזו הוראת סעיף 12 לחוק המשכון שימשה צינור להחלת החובות שיש לבנק כלפי ערב גם כלפי ממשכן כפי שנאמר: "הבנק נושא כלפי ערבים, ובכללם הממשכן נכס כערובה לחיוב, בחובות מיוחדות, החלות עליו מכוח סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 נוסף על החובות הכלליות החלות עליו מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין (ראו: ע"א 1548/96 הנ"ל [3]; ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [4]). מתוקף חובות אלה הבנק מחויב שלא להטעות את מקבל השירות - לקוח או ערב; לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ואת הסיכונים הכרוכים בו (ראו ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר [5]); ליתן השירות בנאמנות ובזהירות ראויה ולנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב בעת מילוי תפקידיו (ראו: ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט [6]; ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח [7])". (עא 02/6799 משולם יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, נח (2) 145, עמוד 150) הוראת סעיף 17א. לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמא -1981 קובעת כי : "הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי." לכך יש להוסיף את ההלכה הפסוקה ולפיה בנק חב חובת זהירות מוגברת לא רק כלפי לקוחותיו,כי אם גם כלפי צד שלישי שהבנק יכול לצפות כי ינזק אם לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת סיכון כלפיו ( ראה ע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח' , פ"ד מב (3) 77 ; ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט ואח' , פ"ד נא (4) 591). לפיכך וכפועל יוצא של האמור לעיל , היה על הנתבע 1 להבהיר הבהר היטב בפני התובעת 1 על מה היא עומדת לחתום וזה לא רק שלא נעשה אלא אף הוצג מצג אחר כאמור לעיל. גרסת הנתבע 1 באשר לנסיבות החתימה מבוססת על מדיניות שננקטת על ידו ולא על עדות פוזיטיבית על עובדות ואף גרסה זו כפי שהובאה מעוררת מספר סימני שאלה משמעותיים. אם סברה גב' שטוהל שהתובעת 1 אמורה לחתום על שטר משכון להבטחת כלל השירותים הבנקאיים ואם כטענתה כאמור היא נתנה הסבר ודקדקה בגילוי הנאות כיצד זה בשלב מאוחר יותר בעדותה מציינת שלא פרטה בפני התובעת 1 את מצב החשבון של הנתבעת 2 אצל הנתבע 1 (ע' 19 ש' 11 וכן ע' 20 ש' 21) והרי זהו פרט חשוב ביותר. אף התברר עוד כי למעשה היא החתימה את התובעת 1 משום שהיא הונחתה לעשות כן ע"י הממונים עליה והם יודעים למה זו חותמת ומוסיפה שהיא לא יודעת למה התובעת 1 חתמה ( ע' 19 ש' 26-19). אם כך היה ראוי שהממונים על אותה פקידה יעידו בענין זה אך הם לא עשו כן. זאת ועוד, מר עמרם זהר מטעם הנתבע 1 לא ידע לומר מה היה גובה החוב בחשבון הנתבעת 2 במועד בו נחתם שטר המשכון ואף לא התייצב לדיון עם דפי החשבון המתאימים אלא באופן תמוה כל שהוצג אלה דפי חשבון מחודש ספטמבר 2001 ואילך. בנוסף אותו עד ציין בתצהירו שהנתבעת 2 באמצעות מנהלה מר מנחם יצחק הגיעה להסכמה עם הנתבע 1 לפיה התחייב מר מנחם שלא להתנגד למימוש השיעבוד על הרכב. נספח א' לתצהירו שאמור לתמוך בטענה זו אינו מעלה כי הוסכם שדווקא השעבוד על הרכב נשוא הדיון ימומש. המקום בו היו אמורים להרשם פרטי הרכב נותרו ריקים. זאת ועוד, הסכמה זו לא הובאה לידיעת התובעת 1 על אף שהיא לכאורה ערבה למעשה, באמצעות המשכון, לחובות הנתבעת 2. התוצאה היא שהתובעת 1 הוטעתה ע"י הנתבע 1 אשר אף לא קיים את חובת הגילוי הנאות המוטלת עליו אף אם נקבל גרסתו בדבר הסכמה לשעבוד לטובת כלל החובות. "ביטול חוזה יהא בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול" (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) ,תשל"ג-1973). כבר נפסק כי ניתן לראות בכתב תביעה הודעה על ביטול חוזה. אם כן במקרה דנן הביטול נעשה תוך זמן סביר מאז שנודע לתובעות על עילת הביטול בעקבות השימוש שעשה הנתבע 1 בשטר המשכון, ע"י הגשת התביעה עוד בתאריך 14.10.04. משהגעתי למסקנה הנ"ל הרי שדין שטר המשכון להתבטל וזאת אף מבלי להכנס לשאלה אם עמדו התובעים בתשלומים על פי ההסכם עם הנתבעת 2 אם לאו. ברם, למעלה מן הנדרש אתייחס בקצרה גם לענין התשלומים. הנתבע 1 טוען כי עד לחודש אפריל 2003 מספר האסמכתא כפי שמופיע בדפי החשבון מחשבונה של תובעת 2, לצד סכומי החיוב חודשיים ולצד רישום שמה של נתבעת 2, זהה למספר האסמכתא שמופיע בדפי החשבון של נתבעת 2 אם כי הסכומים בדפי חשבון אלה גבוהים מאלה המופיעים בדפי החשבון של התובעת 2 וכי בתקופה שבין 4/03 ל- 8/04 אין כל תקבולים בחשבונה של נתבעת 2 ולכן או שלא שולמו מעולם או שהועברו לחשבונה של נתבעת 2 בבנק אחר. לפיכך לטענתו, גם אם התובעות העבירו את סך כל התשלומים לנתבעת 2, היא מצידה לא העבירה את כולם לידיו של נתבע 1 ולכן אין מקום לבקשתן של התובעות להסיר את השעבוד. התובעות, בתגובה, טוענות כי אכן מדפי החשבון נלמדת רק מס' האסמכתא ולא מס' החשבון כך שאי אפשר ללמוד מהם בוודאות שהכספים אכן הועברו לנתבע 1. עם זאת, לנתבע 1 השליטה הבלעדית על מידע מסוג זה ולכן עליו מוטלת החובה לחושפו. כמו כן ישנו מכתב מטעם נתבעת 2 שמאשרת את העובדה כי נפרעו כל החובות. ראשית, יש לציין כי גרסת הנתבע 1 בענין זה לא מתיישבת עובדתית אם הגרסה העיקרית לפיה השעבוד הוא להבטחת כלל חובות הנתבעת 2 כלפיו שהרי אם כך הדבר מה הרלבנטיות של תשלומים אלה אם עדיין יש חוב בחשבון הנתבעת 2. הכלל הוא שאין לטעון טענות עובדתיות שאינן מתיישבות זו עם זו. שנית,ההנחה העומדת בבסיס טענת הנתבע 1 בענין זה היא שהתובעות מחוייבות היו לשלם את התשלומים דווקא בחשבון הנתבעת 2 אצלו אולם נתבע 1 לא מצא לנכון להפנות לאסמכתא בענין זה. על פי סעיף 9 ו- 10.1 להסכם הרי שחבות התובעות לענין זה היא כלפי הנתבעת 2 בלבד ועל כן אף נחתמה "הרשאה לחיוב חשבון" להבדיל מהוראת קבע, המשאירה בידי מקבל התשלום את האפשרות להחליט לאיזה חשבון להעביר את הסכום החודשי. לו רצה הנתבע 1 להבטיח כי התשלומים יבוצעו אך ורק לחשבון הנתבעת 2 צריך היה לדאוג שתחתם הוראת קבע מתאימה או המחאת זכות מתאימה. בידי התובעות מסמך חתום ע"י הנתבעת 2 המאשר כי כל התשלומים בגין הרכב שולמו ואף מתבקשת במסגרתו הסרת השיעבוד ומסמך זה לא נסתר בראיות ממשיות ע"י הנתבע 1. סיכומו של דבר טענת התובעות בענין זה מתקבלת תוך דחיית גרסת הנתבע 1 בענין זה. נזקים על אף שבכתב התביעה ובתצהיר התובעת 1 הועלו טענות בנוגע לנזקים שנגרמו לתובעות עקב פעולות שנקט הנתבע 1 למימוש השעבוד על הרכב לא טרח ב"כ התובעות להתייחס לכך בסיכומיו אשר התרכזו רק בשאלת הסרת השעבוד. אף ב"כ הנתבע 1 לא התייחסה לכך בסיכומיה. הכלל הוא שבעל דין אשר אינו מתייחס בסיכומיו לטענה כזו או אחרת שהעלה בכתב טענותיו חזקה היא שהוא ויתר על הטענה. לו היה ב"כ התובעות טוען לענין זה בסיכומיו יש להניח שב"כ הנתבע 1 היתה מתייחסת בסיכומיה לענין זה ועל כן תפגע זכותה אם למרות זאת אתייחס לענין זה. אשר על כן הטענה לענין הנזקים נדחית. סיכום הנני מורה לנתבע 1 להסיר את השעבוד על הרכב נשוא הדיון ולגרום למחיקת רישום המשכון מיום 13.9.01 מספרי רשם המשכונות ולהמציא על כך אסמכתא מתאימה לתובעות. הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעות את הסכומים הבאים: אגרת בית משפט המתאימה לסעד של צו עשה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה בקופת בית משפט ועד ליום התשלום המלא בפועל ע"י הנתבע 1. שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. משכוןרכב