1. לתובעת, שפרשה מעבודתה אצל הנתבעת 2, בסוף שנת 2005, ניתנה קיצבת פרישה, אשר כללה תוספת בשיעור 6% בגין ביטול משרה. תוספת זו אושרה לה בשנת 2005, עובר לפרישתה. כשנתיים לאחר מכן, ב-1.8.07, נשלחה לתובעת הודעה, כי משרד הפנים החליט, כי אין היא זכאית לתוספת 6% בגין ביטול משרה ועל כן, הופחתה גימלתה. בגין החלטה זו של מדינת ישראל/ משרד הפנים ויישומה על ידי המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (להלן - "המועצה"), הוגשה תביעת התובעת בתיק שלפנינו. תחילה הוגשה תביעת התובעת כעתירה מנהלית לבית משפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אולם משהובהר, כי הסמכות לדון בתביעות שהינן ערעורים על החלטה בנוגע לאחוזי קצבה נתונה לבית הדין לעבודה, בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות), תש"ל-1970, הועבר הדיון לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. 2. בכתב התביעה המתוקן, טוענת התובעת, כי יש לבטל את החלטת ראש מינהל השירות - מר שפיצר, באשר לתיקון קצבת הפרישה לה היא זכאית, ולהורות כי גובה קצבת הפרישה שתמשיך להיות משולמת לה, תהא בהתבסס על ההחלטה משנת 2005, אשר על בסיסה פרשה התובעת לגימלאות. התובעת טוענת, כי ההטבה ניתנה לה בדין ובסמכות, ומכל מקום, המדובר בהבטחה שלטונית, שהתובעת הסתמכה עליה, וביטולה מהווה פגיעה בזכות הקניין, נעשתה משיקולים זרים ובחוסר הגינות וקיימת מניעות לנתבעות לחזור מהחלטה זו. התובעת, אף טענה, כי לא נערך לה שימוע כלשהו, בטרם נתקבלה ההחלטה על הפחתת גובה קיצבתה. לחילופין, תבעה התובעת בכתב התביעה המתוקן פיצוי כספי בגין הפרת ההבטחה והטעייתה; את סכום הפיצוי הכספי העמידה התובעת על סך של 80,000 ₪. ודוק, התובעת לא טענה בכתב התביעה המתוקן, כי בפועל אכן בוטלה משרה עובר לפרישתה ועל כן, לא נפלה טעות בזכאותה לתוספת לקיצבה בגין ביטול משרה. טענה זו הועלתה ע"י התובעת רק בסיכומיה. 3. הנתבעים 1 ו-2, טענו בכתב הגנתם המתוקן, כי המועצה פועלת בהתאם להנחיות משרד הפנים, וכי ככל שניתן אישור לתוספת לקיצבה של התובעת, האישור ניתן מתוך טעות ומתוך חריגה מהוראות החוק, וככזה המדובר באישור בטל. המועצה הוסיפה וטענה, כי התובעת היתה פורשת בכל מקרה, גם אם היתה מקבלת קיצבה בסכום נמוך יותר, בלא אותה תוספת של 6%. הנתבעת 3 - מדינת ישראל/משרד הפנים, טענה בכתב הגנתה, כי בנסיבות הספציפיות של תיק זה, וכאשר המדובר בהפרש קטן בשיעור קצבת הפרישה, לא יכולה התובעת לטעון טענת הסתמכות. עוד הוסיפה המדינה וטענה, כי התובעת לא תכננה להתקיים מקצבת הפרישה, וכי קיבלה קיצבה זו בגיל צעיר, דבר שאיפשר לה להשתלב בשוק העבודה, לאחר פרישתה. המדינה הדגישה, כי המדובר בהפרש של כ-200 ₪ לחודש, בין קבלת אותם 6% - שניתנו לתובעת בגין ביטול משרה, לבין אי נתינתם. לטענת המדינה, האישור הראשון שניתן לתוספת אותם 6% לקצבת התובעת, ניתן מאחר ולמדינה נמסרו נתונים, שאינם מדויקים, ע"י המועצה. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה, כי האינטרס הציבורי, הינו לאפשר לה לתקן טעות שנעשתה בשל נתונים שגויים. 4. מטעם התובעת העידו לפנינו - התובעת עצמה וכן מר חגי בירן, אשר שימש כמנכ"ל המועצה בתקופה הרלבנטית לפרישתה של התובעת (להלן - "בירן"). כמו כן, העיד מטעם התובעת, מר שמוליק גני, אשר נתן חוות דעתו, כחשבונאי ויועץ מס מוסמך, באשר לסכום המהוון של הפרשי הקיצבה של התובעת בלא אותה תוספת של 6%, שהנתבעות החליטו להפחיתה. מטעם המועצה העידה - גב' בתיה פרידון, המשמשת כמנהלת משאבי אנוש במועצה מ-15.10.07, ואשר קודם לכן, שימשה כיושב ראש ועד עובדי המועצה החל מ-6/04 (להלן - "פרידון"). בהקשר זה נציין, כי המועצה בחרה שלא להעיד את אותם עובדים, שהיו מעורבים בהליכי פרישתה של התובעת, לרבות כוכי גורמן, שהייתה מנהל כך אדם במועצה, באותה עת (להלן - "גרמן") ומזל אהרון, הגם שפרידון העידה, ששתיהן עדין עובדות במועצה. לא ניתן לבית הדין הסבר מניח את הדעת, מדוע עובדי המועצה, שהיו מעורבים בהליך פרישתה של התובעת, לא הובאו לעדות מטעם המועצה, ובית הדין ייתן לך את המשקל המתאים בעת הכרעתו. "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760 ועל הלכה זו ע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615,606. מטעם המדינה העיד, מר אברהם אמונה, המשמש כמנהל תחום תנאי שירות וגמלאות באגף כך אדם ושכר ברשויות המקומיות במשרד הפנים (להלן - "אמונה"). רקע עובדתי 5. התובעת ילידת 1961, עבדה במועצה במשרה מלאה (100% משרה), כסייעת בגן ילדים "השיטה", שהינו גן חינוך מיוחד, במשך כ-16 שנה, מ-2/90 ועד 31.8.05. התובעת הייתה מדורגת בדרגה 7 (עיין נספח ג' לכתב התביעה, מכתב כוכבה גרמן מ-5.9.07). 6. בשנים 2003-2005, היתה המועצה נתונה תחת תוכנית הבראה, במסגרתה צומצמה מצבת כח האדם במועצה; תוכנית הבראה זו והצמצומים בעקבותיה, נדרשו עקב גרעון כספי ניכר בו הייתה שרויה המועצה, ומאחר ועובדי המועצה לא קיבלו את משכורותיהם חודשים רבים, במועצה היו שביתות שונות עקב כך והמועצה עמדה במצב בו התקשתה לתפקד. בתקופה בה הייתה המועצה נתונה בהליך הבראה, מונה למועצה חשב מלווה והיה פיקוח של משרד הפנים על התנהלות המועצה. חוזר מנכ"ל משרד הפנים מ-5/97, קבע הטבות מסוימות, שניתן ליתן לעובדים בגין פרישה עקב צמצומים ולמטרת עידוד פרישה מרצון (עיין נספח א' לן/8). בחוזר המנכ"ל צוין, כי פרישת עובדים בהתאם להטבות בחוזר זה, תהיה בגין ביטול משרות שיפונו, וכי הפרישה טעונה אישור הממונה על כך אדם ברשויות המקומיות במשרד הפנים. עובד שגילו עד 60 שנה, ושהינו בעל ותק של 10-15 שנות שירות, כדוגמת התובעת, היה זכאי להגדלת שיעור הקצבה ב-6% בגין ביטול משרה. באותה תקופה, בה היתה המועצה נתונה בתוכנית הבראה, בשנים 2003-2004, היה הסכם קיבוצי בין מרכז השלטון המקומי לבין ההסתדרות, שאשר בו נקבע, כי עד 10% מכלל המפוטרים ברשות מקומית, שהינם במסלול פנסיה תקציבית, יכולים להיות עובדים פורשים שהינם בני 40 ומעלה, ואשר טרם מלאו להם 50 שנה. עובד שפוטר במסגרת תוכנית ההבראה, היה זכאי להטבות פרישה על פי חוזר מנכ"ל משרד הפנים מ-19.5.97 (ההסכם הקיבוצי מ-4.8.03 צורף לתצהיר אמונה, נ/4). בירן העיד, כי תוכנית ההבראה במועצה נמשכה עד שנת 2005 ואמונה, בחקירתו הנגדית, העיד, כי הוא מוכן לקבל שבמועצה, הנתבעת, הסתיימה תוכנית ההבראה בשנת 2005, ואזי יתכן שאין שום בעיה בקשר לגילה של התובעת. 7. מרבית העובדים שפרשו מעבודתם, במסגרת תוכנית ההבראה שמטרתה צמצום כח האדם, פרשו מהעבודה מרצון. המועצה קיבלה סיוע כספי ממשרד הפנים, רק לאחר שהציגה חסכון משמעותי באמצעות צמצום כח האדם. בתאריך 6.3.03 נערכה פגישה במשרד הפנים במשרדו של מר שפיצר, בה נכחו גם בירן והחשב המלווה של המועצה - מר דוד אטיאס, וכן חברי ועד עובדים ובאותה פגישה היתה אף התייחסות לגיל פרישה מינימאלי שהינו 40 ולא 50 (כמפורט בת/3 ונספח לו). 8. התובעת היתה מעוניינת בפרישה מרצון בתנאים מטיבים. בהתאם לעדות התובעת, על מנת לפרט את תנאי הפרישה במסגרת תוכנית ההבראה, הגיעו לגנים נציגי ועד העובדים, והתובעת עצמה גם ניגשה למנהלת כח האדם במועצה, באותה עת, גרמן. בהתאם לעדות התובעת, המהימנה עלינו, הציגה לפניה גרמן את אותה הודעה שפרסם בירן, מנכ"ל המועצה, לכלל עובדי המועצה (עיין ת/4). ההודעה שהוצגה לתובעת ע"י מנהלת כח האדם היתה, כי המועצה מציעה לעובדים לפרוש מעבודתם בתנאים מועדפים, במסגרת ישום תוכנית הבראה ועפ"י חוזר המנכ"ל משרד הפנים מ-5/97. בהודעה צוין, כי זכאים להיכלל בתוכנית הפרישה מרצון ולקבל פנסיה, עובדים שגילם מעל 40 שנה ואשר הוותק שלהם בעבודה, המועצה, הינו מעל 10 שנים. כמו כן, צוין בהודעה, כי על עובד המעוניין בכך לפנות בדחיפות לגב' גרמן, מנהלת כח אדם, או ליושב ראש ועד העובדים, והמועצה תשקול כל בקשה לגופה. 9. התובעת העידה, כי פנייתה לבירור נעשתה בשנת 2003, אולם הליך הפרישה ארך כשנתיים, שכן המטרה היתה לא לזעזע את המערכת, במיוחד, כאשר המדובר היה בגן חינוך מיוחד. 10. התובעת החלה את הבירורים בנוגע לפרישה מרצון בשנת 2003, ומילאה את הטופס נ/5. מהטופס נ/5 עולה, כי התובעת רשמה, הן את תאריך לידתה, והן את תפקידה כסייעת, בבקשה לקביעת קיצבת פרישה. לאחר מכן, נעשתה פניה של ראש המועצה, מר געש, למר שפיצר במשרד הפנים. הפניה נעשתה ב-30.1.05 וצוין בה, מפורשת, כי התובעת מועסקת כסייעת, וכי היא מעוניינת לצאת לפרישה מוקדמת וכן צוינו אחוזי הגימלה המגיעים לה בהתאם לשנות עבודתה וצורפה בקשה להגדיל את אחוזי הגימלה באופן מקסימאלי בהתאם לתוכנית ההבראה, בלא לפרט בכמה אחוזים מבקשת המועצה להגדיל את הגימלה (עיין נ/7); לפניית ראש המועצה למשרד הפנים, צורפו אישורים רפואיים, תלושי שכר, וככל הנראה, הטופס נ/6, שהינו טופס דומה לטופס שמולא ע"י התובעת בשנת 2003 (עיין והשווה בין נ/5 ל-נ/6). 11. בהתאם לעדות אמונה, הצמצומים שהמועצה אמורה היתה לבצע היו ממשרות שאינן משרות יעודיות. משרה יעודית, הינה משרה שקופת המדינה ממנת עבור המועצה, כגון מימון של משרד החינוך עבור מורים, סייעות וכד'. ככלל העיד אמונה, כי: "לא זכורים לי מקרים בהם אישרנו לרשות להפריש עובד ממשרה יעודית, גם לא עבור ביטול משרה אחרת, לא יעודית במועצה. היו מקרים נדירים בהם אישרנו לרשויות מסוימות לפטר עובדים בודדים בתחום החינוך או הרווחה (התחומים העיקרים בהם המדינה מממנת את המשרות והן יעודיות) אולם היו אלה מקרים בהם לא דובר על משרות יעודיות, אלא על עובדים שהמועצה גייסה מעבר למספר התקנים שהמדינה מימנה ..." (ס' 7 לנ/4). לגבי התובעת, הגם שאין מחלוקת, שמשרד הפנים היה מודע לכך שהמדובר בסייעת, המועצה לא עדכנה את משרד הפנים, כי המדובר בסייעת היושבת על תקן של משרה יעודית, ולא בסייעת, שהינה מעבר לתקן שמממן משרד החינוך (שלו אלו היו פני הדברים, המדובר היה בסייעת שהמועצה מימנה אותה). משרד הפנים, מצדו, לא טרח לברר, האם המדובר בסייעת המאיישת משרה יעודית, בטרם נתן את אישור הגדלת הקיצבה ב-6%. אמונה בתצהירו הדגיש, כי בסופו של דבר, לא ברור, מתצהיר בירן - שהוגש בתמיכה לגרסת התובעת - כיצד פרישתה ממשרה יעודית, אשר אין ספק שהמשרה לא בוטלה וכי עובדת אחרת איישה את המשרה במקום התובעת, גרמה לחיסכון בכספי המועצה. בהתאם לתצהיר אמונה (ס' 24-25 ל-נ/4), פרישת התובעת הוסיפה נטל תקציבי על המועצה ולא חסכה כספים. 12. התובעת העידה, ועדותה לא נסתרה, כי בשום מסמך שנדרשה למלא, או מסמך שנמסר לה, לא היתה רובריקה שבה צוין - האם המדובר במשרה שניתנת לביטול, אם לאו. התובעת העידה, כי ניגשה לגרמן וזו האחרונה הציגה לפניה את תנאי הפרישה, לרבות תוספת 6% בגין ביטול משרה (עיין עמ' 6, ש' 8 לפרוטוקול). התובעת אף העידה: "אמרו לי שיש דבר של התניידות כלומר שמבטלים משרה אחרת על חשבון המשרה שלך. למשרד הפנים לא משנה סוג המשרה אלא מספר המשרות שמבטלים". ובהמשך נשאלה התובעת, אם היה ברור לה, כי המשרה שלה כסייעת בגן חינוך מיוחד לא תבוטל, והשיבה, כי אכן כך, אולם הובהר לה כי בגין פרישתה תבוטל משרה אחרת (עובדת אחרת תעבור לעבוד במקום התובעת). נדגיש שוב, כי עדות התובעת באשר לתוכן שיחתה עם גרמן, לא נסתרה, והמועצה לא הביאה את גרמן למתן עדות ובמקום זאת בחרה להביא כעדה את פרידן, שלא היתה מעורבות ישירות בהליך פרישתה של התובעת. 13. בבקשה לפרישה מהעבודה של התובעת - נ/1, לא ראינו מקום המיועד למילוי בהתייחס לשאלה - האם התובעת כעובדת מאיישת סוג משרה הניתנת לביטול, אם לאו. בירן, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנכ"ל המועצה ומזכיר המועצה, העיד, כי נפגש מספר פעמים עם מר שפיצר ממשרד הפנים וצוותו, וזאת ביחד עם גרמן-רכזת כח האדם במועצה, ועם אהרון-חשבת השכר, והוצגו לפני משרד הפנים נתוני כל העובדים, תוך קבלת אישור ספציפי לפרישה של כל עובד ועובד. בירן אף העיד, כי לנציגי משרד הפנים הוצגה טבלה עם נתוני כל עובד, לרבות תפקידו, וכל פרמטר אחר רלוונטי. בהתייחס לביטול המשרה, העיד בירן: "מעולם לא נדרשנו ע"י משרד הפנים שמשרתו הספציפית של העובד תבוטל אלא נדרשנו להביא מספר משרות שבוטלו כמספר פורשים, לאו דווקא של הפורש הספציפי ... היו פורשים רבים שמשרותיהם לא בוטלו אלא בוטלו תקנים אחרים וגם להם אושרה הפרישה. זה היה ידוע וברור לכל - הן במועצה והן במשרד הפנים לגבי התובעת, אשר עבדה כסייעת בגן ילדים שבחינוך המיוחד - במסגרת תוכנית ההבראה דובר על קיצוץ בחינוך המיוחד ובכל מקרה במקום משרתה, בוטלה משרה אחרת במועצה על מנת שיתאפשר לה לפרוש ..." (עיין ס' 11 לת/2). עובדתית במועצה הנתבעת, מספר המשרות שבוטלו, במסגרת פרישה מרצון, עמד על 43.5 משרות בעוד שמספר העובדים שקיבלו תוספת לקיצבה בגין ביטול משרה, עמד 37 עובדים. משרתה הספציפית של התובעת כסייעת בגן חינוך מיוחד לא בוטלה, שכן המדובר במשרה יעודית (עיין בהודעת המועצה מ-15.11.10). לא שוכנענו, כי אכן הסיכום עם משרד הפנים היה כפי שבירן העיד לפנינו, ושדי בכך שמספר המשרות שבוטלו עלה על מספר הפורשים שקיבלו תוספת בגין ביטול משרה, בלא לבחון ספציפית האם משרתו של אותו עובד בוטלה, או לפחות שבוטלה משרה אחרת, במסגרת ניוד פנימי למשרתו של העובד שפרש. 14. במקומה של התובעת עברה לעבוד בגן החינוך המיוחד, בו עבדה התובעת, עובדת אחרת שלא היתה עובדת קבועה, אלא עבדה קודם לכן כסייעת בגן אחר, על בסיס שכר שעתי. משהתובעת פרשה לפנסיה, התקבלה עובדת זו לעבוד, באופן קבוע, במקום התובעת. הנתבעת לא התייחסה בעדויות שהובאו מטעמה לשאלה, מי מילא את תפקידה של אותה עובדת כסייעת בגן "הדס", והאם תפקיד הסייעת בגן "הדס" בוטל, כך שנחסכו כספים למועצה. פרידן בעדותה, כאשר נשאלה, אם אותה עובדת שהחליפה את התובעת היתה קודם לכן, במשך שנתיים, סייעת ללא קביעות, השיבה, כי אכן היא לא היתה קבועה, שכן לא היה לה תקן, אולם לא הכחישה שאותה עובדת, שהחליפה את התובעת, עבדה קודם לכן, שנתיים, במועצה. לפחות, לכאורה, עולה, שהמועצה העסיקה סייעת מעבר לתקן שהיה לה, וסייעת זו הועברה לתפקידה של התובעת, יחד עם זאת, לא ברור, אם בכך נחסכו כספים למועצה, או שהמועצה קיבלה סייעת אחרת, ולו על בסיס שעתי, לעבודה בגן "הדס". 15. אמונה ממשרד הפנים אישר בעדותו, כי המועצה העבירה למשרד הפנים את הפרטים לגבי התובעת, לרבות הגיל, הוותק והתפקיד של התובעת, כמו גם, הדירוג והדרגה שלה (עיין עמ' 16, ש' 15-16 לפרוט'). משרד הפנים לא התעמק בנתונים הגלויים על-פניהם בהתייחס לתובעת, ובתאריך 6.5.05 נשלח לראש המועצה, מר געש, מכתבו של מר ישראל שפיצר בעניין התובעת, בתשובה למכתבו של מר געש מ-30.1.05 ובו אישור להגדלת קיצבתה של התובעת ב-8%, מתוכם 2% בגין בריאות ו-6% בגין ביטול משרה. בעקבות מכתבו של מר ישראל שפיצר, שלח ראש המועצה לתובעת מכתב הנושא תאריך 17.7.05 ועל פיו, משרד הפנים אישר לה הגדלת קיצבה ועל כן, בהתאם למוסכם, היא תפרוש ב-31.8.05 ושיעור גימלתה יהיה 39.17% לפי משרה מלאה. כמו כן, הובהר לתובעת, כי היא תקבל מענק פרישה וכי לצורך הפרישה תועלה לדרגה 9 ותקבל 6 חודשי הסתגלות. 16. בעקבות פניית המועצה וועד העובדים למשרד הפנים לבדיקה שיעורי הקיצבה של עובדים שונים, שלח מר ישראל שפיצר לראש המועצה, מר געש, מכתב ב-12.4.07 ובו תיקון לשיעורי קיצבת הפרישה של התובעת, כך שהתובעת תקבל הגדלת קיצבה בשיעור של 2% בלבד, ולא תקבל את התוספת של 6% בגין "ביטול המשרה". מספר חודשים לאחר מכן, בתאריך 1.8.07, שלח ראש המועצה מר געש לתובעת מכתב המודיע לה על תיקון קיצבת הפרישה שלה בנימוק, כי משרד הפנים מצא שאינה זכאית לתוספת "ביטול משרה" בשיעור 6%. אמונה הודה, כי כל העובדות הרלוונטיות היו לפני משרד הפנים בעת קבלת ההחלטה הראשונה בשנת 2005 והטעות הנטענת התגלתה בעקבות בדיקה חוזרת שנעשתה לבקשת ועד העובדים. ובלשונו של אמונה: "בשנת 2005 הטעות היא שלנו שלא שמנו לב שזו משרה יעודית וגיל 43" (עמ' 16, ש' 23 לפרוט'). בסופו של דבר, מהמשך חקירתו של אמונה, כי הטעות בעיקרה מתייחסת ל-6% ולא לעניין הגיל. 17. אין מחלוקת, כי לא נערך לתובעת שימוע בטרם התקבלה ההחלטה - להפחית את שיעור קיצבתה. אמונה, נציג משרד הפנים, העיד: "במידה שגם משרד הפנים טועה במתן תנאי פרישה וזה מתגלה לאחר כמה שנים הוא עושה שימוע לעובדים אם יש הערות ... לתובעת לא עשינו שימוע, גם לא הורינו למועצה. וועד העובדים ישב איתנו. ההפחתה מהפנסיה היתה בתיאום עם ועד העובדים." (עמ' 18, ש' 8-12 לפרוט'). טיעוני הצדדים טיעוני התובעת בתמצית, הינם כדלקמן: 18. התובעת בסיכומיה טוענת, כי ההטבה שקיבלה שמהותה תוספת של 6% לקצבה בגין "ביטול משרה", ניתנה לה כדין, ולא בשל טעות של מי מבין הנתבעות. לטענת התובעת, הגורם שקבע את זכאותה לתוספת של 6% הינו משרד הפנים, וזאת לאחר שנמסרו לו כל הנתונים שביקש, לרבות מהות העבודה שביצעה התובעת, עובר לפרישתה. התובעת מוסיפה ומבהירה, כי לצורך הטבה בגין "ביטול משרה", לא היתה דרישה שתבוטל משרתה ספציפית של העובד שפרש, אלא די בכך, שבוטלה משרה אחרת במועצה ועובד שאייש את אותה משרה אחרת, נויד בניוד פנימי למשרתה של התובעת. וביתר פירוט - החשיבות הינה באופן כללי לכך, שבוטלו משרות ולכך שאת התוספת בגין "ביטול משרה" לא יקבלו יותר עובדים מאשר מספר המשרות שבוטלו. התובעת הדגישה בסיכומיה, כי הנתבעים, או מי מהם, לא הראו שהיתה הנחיה, עובר לפרישת התובעת, ממנה עולה, כי עובד שפרש ממשרה יעודית אינו יכול לקבל תוספת בגין "ביטול משרה" בעקבות כך שעובד אחר ניוד למשרה היעודית, ותבוטל משרה שאינה יעודית. נהפוך הוא, לטענת התובעת מהעדויות שנשמעו בבית הדין עולה, כי הוסכם בין המועצה למשרד הפנים, שהמועצה תוכל לבצע ניוד פנימי לצורך הוכחת ביטול משרות, לאו דווקא של העובד הפורש. עובדתית טוענת התובעת, כי במקומה נוידה עובדת אחרת מתוך המועצה ולא התקבלה עובדת חדשה. אותה עובדת שנוידה היתה סייעת שמשכורתה מומנה מתקציב המועצה, שכן המועצה העסיקה סייעות במספר העולה על מספר התקנים, ובכך שנוידה למשרה יעודית - משרת תובעת, נחסך כסף מתקציב המועצה. 19. באשר לגילה של התובעת, נטען ע"י התובעת בסיכומיה, כי בשום מקום לא טענה המועצה ו/או משרד הפנים, שיש לבטל את פרישתה של התובעת בגין גילה, ומכל מקום, מהעדויות עולה, כי גם עובדים מתחת לגיל 50 פרשו לפנסיה במסגרת תוכנית ההבראה, וכי הגיל המינימאלי היה גיל 40, ולכך ניתן אישור משרד הפנים. התובעת גם הדגישה, כי האפשרות לפרישת עובדים שגילם מעל 40 שנה, נמשכה במהלך כל תוכנית ההבראה עד להשגת היעד הכספי, כמפורט בהסכם הקיבוצי. 20. התובעת טוענת, כי משרד הפנים ידע את כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות גילה ועבודתה כסייעת, בטרם ניתן האישור באשר לגובה קצבת הפרישה, בשנת 2005. לטענת התובעת, הסיבה לביטול תוספת של 6% שניתנה לה, היתה מאחר ונציגי המועצה רצו ליתן תנאים מטיבים לעובדים אחרים, תוך שגילו אי אכפתיות בפגיעה בתובעת. 21. התובעת הבהירה, כי היא זכאית לתוספת לאור ההסכם עימה ועקרונות תום הלב וההגינות החלים גם על הנתבעות, הן לאור הבטחה שלטונית שניתנה לה והסתמכותה על החלטה זו, והן מאחר וכלל לא נערך לה שימוע ולא ניתן לה זכות טיעון, בטרם קיבלו הנתבעות או מי מהן את ההחלטה על הפחתה בגובה קיצבתה. 22. בהתייחס להוראות חוק יסודות התקציב, טענה התובעת, כי משרד הפנים הוא הגוף שקבע את זכותה ולא המועצה, וזאת לאחר שהמועצה העבירה למשרד הפנים את כל הנתונים הרלוונטיים והתנאים שקיבלה אינם חורגים ממה שהוסכם ו/או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה, אשר גם להם ניתנו הטבות בגין "ביטול משרה", גם אם לא המשרה הספציפית בה עבדו בוטלה, אלא משרה אחרת באותו מקום עבודה בוטלה והעובד נויד למשרת העובד שפרש. 23. לחילופין, טוענת התובעת, כי היא זכאית לפיצוי כספי בשל התנהלות הנתבעות, והתובעת מסתמכת בעניין זה על חוות דעת המומחה מטעמה, בנוגע להפרשי הפנסיה בהתבסס על תוחלת החיים, וזאת כאשר הנתבעות לא הגישו חוות דעת נגדית. טיעוני המועצה בתמצית, הינם כדלקמן: 24. למועצה לא היה שיקול דעת בקביעת תנאי הפרישה, אשר נקבעו ע"י משרד הפנים. 25. התובעת עבדה במשרה יעודית, אשר לא בוטלה, ובכל זאת קיבלה תוספת בשיעור 6% לקיצבתה, דבר המנוגד לחוזר מנכ"ל משרד הפנים. העובדת אשר התקבלה במקום התובעת, התקבלה לתפקידה במכרז, לאחר אישור נחיצות משרה והוספת תקן. אותה עובדת שעברה לעבוד במקום התובעת, היתה קודם עובדת שעתית ומשרתה לא בוטלה. 26. הענקת תוספת לקיצבת התובעת בגין "ביטול משרה" נעשתה שלא כדין, ועל כן, דינה להתבטל, והמדובר בתיקון טעות שהינו בסמכות הנתבעות. התובעת לא הוכיחה, כי ההחלטה על תיקון הטעות נגועה בשיקולים זרים, וגם לגבי עובדים אחרים תוקנו טעויות. 27. פרישת התובעת בגיל צעיר היטיבה עימה מבחינה כלכלית, והתובעת יכלה לעבוד במקביל לקבלת קיצבה חודשית, מה גם שעובדתית, התוספת של אותם 6% הינה בסכום נמוך ולא משמעותי, אשר קשה להתייחס כבסיס כלשהו להסתמכות התובעת, וקשה להניח שרק בגלל תוספת זו, החליטה התובעת לפרוש, ובלי תוספת זו התובעת היתה מחליטה להישאר. המועצה טוענת, כי ההפרש בגין אותם 6% עומד על 250 ₪ לחודש, לכל היותר. 28. אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי חלופי, שכן יהיה בו כדי להוות תשלום תוספת פנסיה בדרך עקיפה, ולכל היותר, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש בסכום של אלפי שקלים בודדים ולא בסכום הנתבע על-ידי התובעת. טיעוני המדינה בתמצית, הינם כדלקמן: 29. המדינה טוענת, כי בהתייחס לתובעת נעשו טעויות שמקורן באי הבנה, וכי משרד הפנים יצא מתוך נקודת מוצא, שעובדי המועצה האחראים על פרישת עובדים במסגרת תוכנית הבראה, פועלים בהתאם לחוזרי המנכ"ל ועל כן, לא בדק כל טופס וטופס של עובד שביקש לפרוש. זאת גם בהתחשב בכך, שבאותה תקופה פרשו אלפי עובדי רשויות מקומיות בכל הארץ. 30. לא היה מקום להסתמכותו של בירן על הבנות בעל פה ועל מידע שנמסר לו בעל פה ממשרד הפנים, שכן החלטות כספיות דורשות תיעוד בכתב. 31. העובדת שהתקבלה במקום התובעת, היתה קודם לכן עובדת שעתית - ממלאת מקום, ולא היוותה חלק ממצבת העובדים ועל כן, אין המדובר במשרה שבוטלה, אלא במשרה אליה התקבלה במקום התובעת, עובדת מבחוץ, כך שהמטרה שלשמה מוכן משרד הפנים לאשר תוספת אחוזית בגין "ביטול משרה" לא התקיימה. לטענת המדינה, התובעת לא הבינה את עדותו של אמונה; המדינה טוענת, כי כוונתו של אמונה היתה שאם בוטלו משרות שנוספו לתקן של משרות יעודיות, בתחום המקצועי של המשרות היעודיות, וכאשר הרשות/ המועצה מימנה, במימון עצמי, משרות אלה, כתגבור לתחום הרלוונטי, הרי פיטורים עובדים כאלה, הביאו לביטול משרה. המדינה, אף טוענת, כי ביטול משרה, הכוונה לביטול משרה של עובד קבוע בתקן, ולא למעבר של ממלאת מקום שעתית במשרד התובעת. 32. לטענת המדינה, השאלה הרלבנטית אינה מה מקור הטעות, אלא האם התובעת זכאית בשל הטעות, שאין ספק שנעשתה, לסעד כספי. 33. המדינה סבורה, כי התובעת אינה זכאית לסעד כספי, מאחר ואין זה סביר שהסתמכה על אותה תוספת שמשמעותה סכום חודשי נמוך ביותר, בעת קבלת החלטתה לפרוש. הסיבות לפרישתה של התובעת בגיל צעיר, אינן קשורות לאחוזי התוספת בגין ביטול משרה, אלא כוללות, בין היתר, את השחיקה וחוסר העניין שהיו לה בעת עבודתה בגן במועצה, ואת רצונה לממש כישוריה במקום אחר. המדינה מדגישה, כי התובעת לא היתה מעוניינת, באופן רציני ואמיתי, לחזור לעבודה במועצה, בשנת 2007, עם גילוי הטעות, רק בגלל הפחתת הסכום של 250 ש"ח. 34. המדינה הדגישה, כי טענת הסתמכות בגינה טוען עובד שיש לחייב את הרשות לאור הבטחה מנהלית, גם אם זו ניתנה בטעות, אינה מושג ריק וההסתמכות חייבת להיות סבירה. התובעת ניצלה הזדמנות, לפרישה מוקדמת בגיל צעיר במסגרת תוכנית הבראה וקיבלה גימלה מיום פרישתה ואילך, תוך שהיא עובדת בעבודה שונה, בה רצתה לעבוד, ממילא, טרם פרישתה. 35. בהתאם לפסיקה, ניתן לבטל תוספות שכר שניתנו בטעות, כפי שנעשה בע"ע 39/99 אסרף יהושע נ' מדינת ישראל. גם מכח הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, מחויבת המדינה לתקן טעויותיה, וכפועל יוצא מתיקון הטעות, מחויבת המועצה להפחית את קצבתה של התובעת. 36. באשר לאי עריכת שימוע, גם אם מדובר בטעות, הרי אין המדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, שכן משרד הפנים ראה בוועד כנציג העובדים, ומכל מקום, העדר שימוע, אין בו כדי לבסס את זכאות התובעת להנצחת הטעות. הפסיקה בנוגע לתשלום ששולם בטעות 37. בע"ע 1086/02 עמוס מימון נ' רשות הדואר , נדון תשלום קצובת אש"ל שבוצע מתוך טעות ולאחר שבית הדין הגיע למסקנה, כי התשלום שבוצע בעבר יסודו בטעות קבע: "משכך הוא, אין קמה למערער כל זכות משפטית להנצחתה של אותה טעות וממילא, אין בידו להלין על הפסקת תשלום הקצובה, משנתבררה הטעות. (ראו והשוו: ע"ע 39/99 אסרף - מדינת ישראל, פד"ע ל"ז 179, 186; דב"ע נה/ 19-3 משה עזרא ואח'- מדינת ישראל (לא פורסם) ניתן ביום 19.12.94; דב"ע נג/ 106-3 הרי - "חסך" קופת חסכון לחינוך תיכון בע"מ, פד"ע כ"ו 232; דב"ע נא/ 23-3 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל הס (לא פורסם), ניתן ביום 14.7.1991". ועיין גם בע"ע 288/06 משה בן שניאור ואח' נ' קרן קיימת לישראל. כן בע"ע 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושירותי בריאות נ' לורין קדם (23.9.08), בו דן בית הדין בשאלת הצורך בהשבה עקב תשלומים שבוצעו בטעות, תוך התייחסות להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט בית הדין הארצי חזר בעניין לורין קדם על הלכת אסרף, על-פיה - טעות אינה מקנה זכות משפטית לצד שכנגד להמשך התשלום בטעות. אשר על כן, ככל שאישור תוספת הקיצבה בשיעור 6%, בגין ביטול משרה, ניתן בטעות, מאחר והמשרה בה עבדה התובעת, הינה משרה יעודית שלא בוטלה ואוישה ע"י עובדת אחרת במקום התובעת, אין לתובעת זכות מוקנית להמשך התשלום בגין הטעות שנעשתה בשנת 2005. עובדתית במקרה שלפנינו, חוזר מנכ"ל 5/97 דורש ביטול משרתו של העובד על מנת לקבל תוספת אחוזית לקיצבת הפרישה, ולכל היותר, ניתן לקבוע, כי אם הוכח שבוטלה משרה תקנית אחרת, במקום משרתו של העובד - ועובד שעבד במשרה שבוטלה, הועבר למשרתו של אותו אדם שפרש וקיבל קיצבת פרישה - זכאי הפורש לתוספת. לא הוכח לפנינו, עובדתית, כי בוטלה משרה ספציפית כלשהי בגין פרישתה של התובעת, וכאשר משרת התובעת המשיכה להיות מאוישת, ואיננו מקבלים את עדות בירן, כי די בכך שבאופן כללי במועצה בוטלו יותר משרות ממספר הפורשים שקיבלו תוספת לקיצבתם בגין ביטול משרה. עדות זו, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של אמונה על ההנחיות והנוהג במשרד הפנים ובשירות המדינה בכלל (נציין במאמר מוסגר, כי חלק מהמשרות שבוטלו, בוטלו בגין פיטורי עובדים שקיבלו פיצויי פיטורים ולא פרשו לפנסיה). הבטחה שלטונית 38. המועצה, כמו גם משרד הפנים, הינם גופים שלטוניים, אשר התחייבות שלהם כלפי כל אדם, לרבות אורגן עובד המועצה, צריכה להיעשות במסגרת הסמכות הנתונה להם, משיקולים עניינים, בסבירות ובתום לב. 39. בבג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, נפסק: "... כלל גדול הוא שרשרת ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח. ואם במישור הפרטי, לפי סעיפים 12 (א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חייב אדם, במשא-ומתן לקראת כרית חוזה ובקקיום של חיוב הנובע מחוזה. לנהוג בתום-לב, רשות ציבורית בענינים שבינה לבין האזרח לא-כל-שכן. הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לעין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת. במקרה זה או אחר, מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקיבל על עצמו כלפי האזרח, בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הביצוע המעשית. ב-בג"צ 11/63 ... נמנענו מלהורות על קיום הבטחה של השר, כל כך למה? משום שניתנה מחוץ לגדר סמכותו ולא היה בידו לממשה. משתמע מכך שבמקרה הפוך, כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה - יש לכבדה, ובית משפט זה יצווה על מילויה ...". על בסיס הלכה זו, נקבעו ארבעה תנאים אותם יש לבחון בשאלה - האם הרשות קשורה להבטחתה: א. האם נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה? ב. האם היתה לנותן ההבטחה כוונה להקנות להבטחה תוקף משפטי? ג. האם נותן ההבטחה בעל יכולת למלא אחריה? ד. האם יש צידוק חוקי לשנות את ההבטחה, או לבטלה? באשר לנסיבות בהן נקבע, כי רשות אינה קשורה בהבטחתה, עיין גם בדב"ע מו' 3/113 עיריית תל אביב יפו נ' ניסן גפני ואח', פד"ע כ' 1, בעמ' 5. 40. בענייננו, שיעורי הענקת קיצבה מוגדלת צריכים להיות בהתאם לקריטריונים שגובשו, ובהקשר הנדון, בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל 5/97. הענקת תוספת ביטול משרה, כאשר מדובר במשרה יעודית שלא בוטלה, ואשר אינה אמורה להיות מבוטלת, ושאוישה על-ידי עובדת אחרת, וכאשר לא הוכח לבית הדין, כי בסופו של דבר, ולו בדרך של ניוד פנימי, בוטלה משרה תקנית אחרת עקב פרישתה של התובעת, מצביעה על בעייתיות בעצם ההענקה ועל כך, שהענקת התוספת היתה בגדר חריגה מסמכות, וכי חלה טעות בהענקת התוספת המצביעה על העדר כוונה לתיתה, וככזו משוללת תוקף. עיין בעניין זה גם בדב"ע 6/28/97 משה אסולין נ' מדינת ישראל (פס"ד מ-14.9.98). בהקשר לשאלה - האם נותן ההבטחה היה מוסמך לתיתה - נבהיר, כי אין המדובר רק על סמכות באשר לזהות הנותן, אלא גם על סמכות מהותית באשר למהות וטיב ההתחייבות שניתנה (שכן, הן מר שפיצר ממשרד הפנים, והן מר געש ראש המועצה - היו בעלי הסמכות הפונקציונאלית לתת את ההתחייבות, אלא שהבעיה הינה מהותית, באשר לעצם אישור תוספת אחוזי הפרישה). נוסיף ונציין, מתן הטבה של תוספת ביטול משרה לקיצבת פרישה, כאשר לא מבוטלת משרה, וכאשר לא כך נהוג ולא כך מקובל לגבי כלל עובדי המדינה/ עובדי רשויות המקומיות, יש בה גם משום מתן הטבה המנוגדת להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. אין המדובר במקרה שלפנינו, בסיטואציה בה היתה התחייבות של הרשות המקומית לביטול תקן, וניתן לחייבה לעשות כן; שכן בענייננו, הרשות המקומית אינה מסוגלת לבטל את תקן משרתה של התובעת, כסייעת בגן חינוך מיוחד, שהינה משרה יעודית. אשר על כן, אין באפשרותנו, גם ליתן הוראה למועצה/ הנתבעת להורות על ביטול תקן המשרה שאיישה התובעת, על מנת לעמוד בהתחייבות ליתן לה תוספת של 6% לקיצבת הפרישה. התובעת מבקשת לאכוף על המועצה להעניק לה תנאי פרישה, שאינם ניתנים ו/או אינם נהוגים במגזר הציבור ו/או כאלה העומדים בניגוד להוראות חוזר מנכ"ל 5/97. אינטרס ההסתמכות 41. בע"ע 7001008/98 מאיר בנימין נ' שר האוצר ואח', דן בית הדין הארצי בקונפליקט שבין אינטרס ההסתמכות של הפרט אל מול הוראות הדין החלות על גופים ציבוריים (שם התעוררה השאלה בקשר למרכיב שעות הכוננות, שיש לכלול במשכורת הקובעת לצורכי פנסיה), וזאת תוך התייחסות מפורטת לתנאים, שהוזכרו לעיל, בהם הבטחה מנהלית תהא מחייבת. בעניין מאיר בנימין נפסק ע"י בית הדין הארצי, בדעת הרוב, כי העובד לא ידע, ולא היה עליו לדעת, על הטעות של הממונה עליו באשר להתחייבות לכלול מספר גבוה של שעות כוננות במשכורת הקובעת, אולם אין מקום לחייב את המדינה לכלול מרכיב זה במשכורת הקובעת, ויש מקום לחייב בפיצוי בגין הטעות. 42. באשר לאינטרס ההסתמכות של התובעת, בעניין זה, והגם שהתנהלות המועצה ומשרד הפנים לא היו תקינות, איננו סבורים, כי התובעת שינתה מצבה לרעה, באופן משמעותי, עקב הסתמכותה על התחייבות המועצה באשר לשיעור אחוזי קיצבת הפרישה. טענות המדינה בעניין זה - מקובלות עלינו, שכן, טענת הסתמכות אינה מילה בעלמא, אלא יש להוכיחה ויש לבחון סבירותה בנסיבות העניין. התובעת פרשה בפרישה מוקדמת בגיל 44 ופנתה לעסוק בעבודה אחרת המניבה שכר. ההבדל - בין שיעור קיצבת הפרישה עם תוספת אותם 6% לבין שיעור הקיצבה, ללא תוספת זו - עומד על סך של כ-250 ₪ לחודש, לכל היותר, ואיננו חושבים, כי סכום זה היה מביא לשינוי מהותי בהחלטת התובעת לפרוש, מה גם, שהתובעת לא ביקשה, כי המועצה תחזיר אותה לעבודה כסייעת בגן חינוך מיוחד, לאור הטעות שנפלה בשיעור אחוזי הפרישה. 43. לנוכח הפגמים שבהתנהלות המועצה ומשרד הפנים בעניינה של התובעת, אשר קיבלה ההתחייבות לתוספת קיצבה בשיעור 6%, עובר לפרישתה, ואשר שוכנענו, כי לא ידעה על הבעייתיות בתוספת זו, ונהפוך הוא, הוסבר לה על-ידי נציגת כח אדם של המועצה, כי תבוטל משרה אחרת במקום משרתה והעובדת במשרה האחרת תועבר במקומה, כך שהיא בהחלט יכלה להבין שהמדובר בתוספת אמתית בגין ביטול משרה אחרת וניוד פנימי למשרה ממנה פרשה, אין מקום לחיוב התובעת בהחזר הכספים, ששולמו לה בגין תוספת זו, עד למועד הפסקת התשלום. חיוב המועצה ומדינת ישראל/משרד הפנים בפיצוי התובעת בשל התנהלותן 44. התנהלות המועצה ומשרד הפנים בעניינה של התובעת, לא היתה התנהלות סבירה ובתום לב, כעולה מהתשתית העובדתית שפרטנו לעיל. מלכתחילה, היתה המועצה צריכה לפרט בנתונים שהועברו למשרד הפנים, כי המדובר במשרה יעודית וכן להבהיר, באיזה אופן נוצר חיסכון כספי, בכספי המועצה, עקב פרישת התובעת. גם משרד הפנים בכך, שלא בדק כראוי העניין, הגם שכל הנתונים, לרבות - גילה, התפקיד אותו איישה התובעת, היו לנגד עיניו, פעל בדרך רשלנית בעת מתן האישור לתוספת קיצבה לתובעת. אין ספק, כי התנהלות המועצה ומשרד הפנים, וחזרתם מהתחייבות שניתנה בשנת 2005, ליתן לתובעת 6% תוספת קיצבה, גרמה לתובעת עגמת נפש, גם אם מקובל עלינו, שנפלה טעות בעצם מתן האישור לתוספת. מעבר להתנהלות עצמה שהיתה בלתי תקינה, אף לא בוצע שימוע, או בירור כלשהו עם התובעת, בטרם ניתנה ההוראה להפחית את גימלתה בשיעור של 6%, הגם שאמונה העיד, כי על פי רוב, מבוצע שימוע לעובד שמתגלה טעות בתנאי פרישתו. הכלל הבסיסי הינו, שרשות מנהלית לא תפגע בזכויותיו של עובד, אלא אם כן, ניתנה קודם לו קודם לכן הזדמנות להשמיע טענותיו. לתובעת לא ניתנה זכות הטיעון, ולא נערך שימוע, לא על ידי המועצה ולא על ידי משרד הפנים, בטרם קבלת ההחלטה בעניינה, להפחית את שיעור קיצבתה. לעניין הצורך במתן זכות טיעון, גם כאשר המדובר בביטול ההחלטה שהתקבלה בטעות, עיין גם בע"ע 772/06 שאול אליאס ואח' נ' משרד החינוך (26.5.08), בפסק דינה של השופטת וירט ליבנה, בפסקאות 28-29. גם העדר השימוע בטרם קבלת ההחלטה, הינו פגם שצריך להילקח בחשבון לעניין שיעור הפיצוי. 45. אשר על כן, הננו מחייבים את המועצה ואת מדינת ישראל/ משרד הפנים לשלם לתובעת סך של 12,500 ₪ על ידי כל אחת מהנתבעות, כפיצוי על התנהלותן בעניינה של התובעת. כמו כן, תשלמנה הנתבעות (המועצה ומדינת ישראל/משרד הפנים), ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ₪. לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, ישאו הסכומים שנפסקו לעיל, הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 46. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. משרהשינוי היקף משרהפרישה