תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין. הנתבע ייצג את התובעים בתביעה כספית שהגישו בגין נזקי רכוש שנגרמו להם בשל שריפה בדירתם. התביעה נדחתה. התובעים טוענים כי רשלנות הנתבע היא שהביאה לדחיית התביעה ועל כך התביעה שלפני. מבוא - עיקרי העובדות הצריכות לעניין ביום 10.1.08 פרצה שריפה בדירת התובעים. מוקד השריפה היה במייבש הכביסה בדירת התובעים. הנתבע, שהוא עורך דין במקצועו, הגיש בשם התובעים תביעה נגד החברה המייבאת מייבשי כביסה מהסוג שרכשו התובעים ונגד חברת הביטוח שביטחה אותה (ת"א (שלום בי"ש) 1230/08 מור נ' קרדן סחר - להלן: "התביעה הראשונה"). בתביעה נטען כי השריפה פרצה כתוצאה מכשל מכני במייבש הכביסה, וזאת על יסוד דו"ח שערך חוקר מטעם איגוד ערים לשירותי כבאות והצלה שהגיע למקום סמוך לאחר שהתקבל הדיווח על השריפה. בכתב התביעה בתביעה הראשונה עתרו התובעים לחייב את הנתבעות שם לפצותם בסך כולל של 103,145 ₪, הוא סך הנזק הכולל שנגרם להם, לטענתם, בשל נזקים לתכולת הדירה, הוצאות שהוציאו בשל השריפה ועוגמת הנפש ממנה סבלו. הצדדים הגישו ראיותיהם על דרך של הגשת תצהירי עדות ראשית. בנוסף התבקש זימונם של עדים שלא מסרו תצהירי עדות. במסגרת ראיות ההגנה הביאו הנתבעות בתביעה הראשונה, בין היתר, ראיות לפיהן התובעים התקינו את מייבש הכביסה בדירתם בעצמם, ללא הזמנת טכנאי שירות ובניגוד להוראות היצרן וכי הניחו אותו על גבי מכונת הכביסה. כן הובאו ראיות לכך שגם בהמשך, לאחר שהוציאו את המייבש מהדירה לצורך איחסונו, החזירו התובעים את המייבש לדירה ושבו והתקינו אותו ללא ליווי של טכנאי מוסמך. בנוסף, הגישו הנתבעות בתביעה הראשונה חוות דעת של מהנדס חשמל, אבי מרקוביץ. בחוות הדעת ציין המהנדס כי בבדיקה שערך נמצאה נקודת התכה במרכז כבל ההזנה של המייבש וכי לא נמצאו כשלים ביתר רכיבי המייבש. מסקנתו היתה כי נקודת ההתכה בכבל ההזנה מעידה בבירור כי הגורם לדליקה טמון בכשל חשמלי שמקורו בלחץ מכני שהופעל על כבל ההזנה כנגד מכשיר אחר או גוף קשיח שהוביל לחימום של בידוד הכבל ולדליקה. נוכח העובדה שהתובעים הובילו והתקינו את המייבש בעצמם, קבע המהנדס כי האחריות לשריפה רובצת לפִתחם. ישיבות ההוכחות בתיק התקיימו בימים 26.1.11 ו- 22.5.11. במסגרת העדויות נשמעה גם עדותו של החוקר מטעם איגוד ערים לשירותי כבאות והצלה. החוקר העיד, בין היתר, כי במסגרת חקירת השריפה כלל לא בדק את כבל ההזנה של המייבש, כי בדוח שערך התכוון לומר כי מקור השריפה היה במייבש, להבדיל מכשל במערכת החשמל הביתית, אך אין בידיו כלים להצביע על הגורם במייבש הכביסה שגרם לשריפה. מהנדס החשמל מטעם הנתבעות דשם נחקר אף הוא ועמד מאחורי חוות דעתו. במסגרת ההליכים בתיק נשמעו גם עדויות התובעת והתובע. התשובות שנתנו לחלק מן השאלות שנשאלו יש בהן כדי לעורר תהיות וסימני שאלה. כך, למשל, לא היו בפי התובעת הסברים כלשהם לכך שהתובעים לא הביאו לפני בית המשפט את העובדה שקיבלו, ממקורות אחרים, פיצוי לשביעות רצונם על חלק מראשי הנזק שנתבעו בתביעה הראשונה, באופן שמשליך במישרין על שיעור הנזק הנתבע. בישיבה שהתקיימה ביום 22.5.11, לאחר שהסתיימה שמיעת כלל העדים בתביעה הראשונה, ביקש הנתבע, בשם התובעים, להביא חוות דעת של מהנדס חשמל שיפריך את ראיות הנתבעות. בית המשפט (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ') דחה את הבקשה. משכך, סיכמו הצדדים את טענותיהם על פה. לאחר שמיעת הסיכומים, השמיע בית המשפט הערות בקשר עם התביעה. הצדדים חלוקים באשר להתרחשות המדויקת של הדברים בנקודת זמן זו. אתייחס לכך בהמשך. בשלב זה אציין רק כי מהראיות שהובאו לפני עולה בבירור שבמעמד זה הסכימו התובעים עצמם לכך שתביעתם תידחה ללא צו להוצאות, בעוד שהנתבעות ביקשו שהות על מנת לתת את עמדתם ביחס לאפשרות זו. נקבע כי הצדדים ימסרו הודעה בתוך 7 ימים. ביום 13.6.11 מסרו הנתבעות בתביעה הראשונה הודעה כי הן מסכימות לדחיית התביעה הראשונה ללא צו להוצאות. בו ביום ביקש בית המשפט את תגובת בא כוח התובעים, היינו הנתבע דכאן, בתוך 7 ימים. אף שבשלב זה התערערו יחסי הצדדים - התובעים והנתבע שלפני - ככל הנראה על רקע ענייני שכר טרחה, אין מחלוקת כי לאחר החלטה זו התקיים קשר בין הנתבע לתובעים וכי אלה הודיעו לו - באופן שיש בו משום חזרה מהסכמתם לעת הדיון - כי הם מבקשים לקבל פסק דין מנומק. אין גם מחלוקת כי חרף החלטת בית המשפט לא הגיש הנתבע תגובה בשם התובעים, וזאת - כך לדבריו - בשל "כשל משרדי". זמן מה לאחר מכן הגישו הנתבעות בקשה לבית המשפט בה עתרו להורות על דחיית התביעה הראשונה ללא צו להוצאות, וזאת נוכח הודעתן האחרונה בדבר הסכמתן להצעת בית המשפט, ונוכח הסכמת התובעים לכך כבר במהלך הדיון. ביום 11.7.11 נתן בית המשפט (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ') את פסק הדין לפיו "בהסכמת הצדדים נדחית התביעה ללא צו להוצאות". סמוך לאחר מכן, הגיש הנתבע, בשם התובעים, בקשה דחופה לביטול פסק הדין. זאת מן הטעם שלאחר מתן ההסכמה בדיון שינו התובעים טעמם וביקשו לקבל פסק דין מנומק. הנתבע הסביר בבקשתו כי הודעה כאמור לא הוגשה לבית המשפט ככל הנראה מחמת "כשל משרדי". בית המשפט (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ') דחה את הבקשה, תוך שהוא מציין כי התובעים הביעו את הסכמתם עוד במהלך הדיון, וכי נמנעו מלהודיע על חזרתם מהסכמתם לאחר שניתנה להם אפשרות לכך. פסק הדין הדוחה את התביעה הראשונה נותר, אם כן, על כנו. בהמשך הפך חלוט משלא הוגש ערעור. על רקע האמור, הגישו התובעים את התביעה דנן נגד הנתבע. קודם לדיון בעניינים הצריכים להכרעה נעמוד בקצרה על תביעת התובעים ועל מעשי הרשלנות שהם מבקשים לייחס לנתבע. עיקר טענות התובעים בכתב התביעה טענו התובעים כי הנתבע התרשל בייצוגם המשפטי בתביעה הראשונה. טענותיהם המרכזיות של התובעים בהקשר זה היו כי הנתבע לא טרח להגיש חוות דעת מומחה מטעם התובעים בכל האמור בגורם השריפה; כי הנתבע התרשל בהתנהלותו לאחר ישיבת ההוכחות האחרונה בכך שלא פעל להגשת תגובות להחלטות בית המשפט ובכך שלא הביא לפני בית המשפט את עמדת התובעים לפיה עומדים הם על מתן פסק דין מנומק; ובכך שלא פעל כנדרש לעדכן את הנתבעים לאחר שניתן פסק הדין ובכלל זה להעמידם על אפשרויות הערעור הפתוחות לפניהם. לטענת התובעים התרשלותו זו של הנתבע היא שגרמה לדחיית התביעה הראשונה. על רקע זה עתרו התובעים לפצותם בסכום השווה לסכום הפיצוי אותו תבעו במסגרת התביעה הראשונה - היינו את שהיו מקבלים, לשיטתם, אלמלא מחדליו הנטענים של הנתבע, שאז היתה התביעה הראשונה מתקבלת. כן עתרו לחייב את הנתבע לשאת בתשלום אגרת המשפט ששילמו התובעים במסגרת התביעה הראשונה. בנוסף תבעו פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל דחיית התביעה הראשונה (סעד אחרון זה, לא כומת ולא שולמה בגינו אגרה). העולה מהאמור הוא כי טענת התובעים בתביעה דנן היא שהתרשלות הנתבע היא שגרמה לדחיית התביעה, וכי הסעדים הנתבעים הם הנזקים שנגרמו לתובעים בשל דחיית התביעה. על רקע זה נפנה לדיון בשאלות הצריכות הכרעה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית עסקינן בתביעת רשלנות נגד עורך דין בקשר עם מחדלים נטענים אגב ייצוג משפטי בהליכים לפני בית משפט. המשוכה העומדת לפני תובע בתביעה מעין זו היא גבוהה. על התובע להוכיח שעורך הדין הנתבע התרשל. אולם בכך לא די. עליו להוסיף ולהוכיח כי לוּ נהג עורך הדין באורח סביר היה בכך כדי לשנות את מהלך פני המשפט באופן שהיה מביא לשינוי תוצאת המשפט לטובתו של התובע. מדובר במשוכה שלא בנקל יוכל התובע לעבור. הנטל הראייתי המוטל בכגון דא הוא כבד. אכן, כפי שנפסק, לא די בכך שהתובע יוכיח כי עורך הדין התרשל. "על התובע הנטל להוכיח, כי אלמלא התרשלות עורך הדין תוצאת פסק הדין היתה משתנה לטובתו" (ע"א 989/03 חוטר ישי נ' חיננזון בפסקה 28 לפסק דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (26.1.2005)). בית המשפט עמד על כך ש"זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע, כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו היו ההליכים מתנהלים באופן שונה" (שם, שם). בהקשר קרוב צוין כי תביעת רשלנות נגד עורך דין בשל אופן ניהול המשפט "אינה פשוטה עיונית ובוודאי קשה מאד להוכחה, וכדי שתתקבל טעונה היא מובהקות יתרה" (ע"א 9022/08 מגורי-כהן נ' עו"ד קמר בפסקה כ' לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין (3.5.2010)). כפי שציין בית המשפט "על מנת לקבל את התביעה, על בית המשפט לשים עצמו בנעלי המותב אשר דן בתיק שלגביו נטענת הרשלנות, ולבחון באופן היפותטי כיצד היה מתפתח המשפט" אלמלא התרשל עורך הדין (שם, שם). ובהמשך ציין כי "מהלך היפותטי זה אינו פשוט במישור הראייתי, ומבחינות מסוימות גם במישור המדיניות הציבורית... תביעות מסוג זה מרבות התדיינויות עלולות להביא לקביעות שיפוטיות סותרות - ובסופו של דבר פוגעות באמון הציבור בבתי המשפט" (שם, בפסקה כ"ב, וראו גם: ת"א (שלום י-ם) 1315/09 סומך נ' עו"ד פודים (20.6.2013) שם נדונה טענת רשלנות בשל אי הגשת סיכומים במועד והדברים שלעיל הובאו בהסכמה; ת"א (שלום ת"א) 31430/05 דוד נ' עו"ד ורד (30.1.2011) שם נדונה טענת התרשלות בשל אי הגשת תביעה קודם לחלוף מועד ההתיישנות; ת"א (שלום ראשל"צ) 45161-03-10 חיון נ' הכט בפסקה 60 ואילך של פסק הדין (30.12.2012) שם נדונה טענה לרשלנות בשל אי הגשת בקשת רשות להתגונן במועד; ת"א (שלום ראשל"צ) 34924-11-09 בוני נ' עו"ד גבאי (5.12.2012) שם נדונה טענת רשלנות בשל אי-הגשת ערעור במועד. בית המשפט שם התייחס לאפשרות לפסיקת פיצוי בגין אובדן סיכויי הצלחת הערעור ובלבד שמדובר בסיכויי ממשי ובעל ערך. בענייננו מכל מקום לא נטען ולא נתבע סעד בגין אובדן כאמור). משמעות הדברים לענייננו, ובשים לב לטענות ולסעדים שנתבעו בגדרי כתב התביעה, היא שעל התובעים להוכיח לא רק כי הנתבע התרשל, אלא גם שאלמלא התרשלותו לא היתה תביעתם נדחית. מן הכלל אל הפרט כאמור לעיל, התובעים טענו כי הנתבע התרשל בייצוגם בהליכים המשפטיים. נדון בטענות שהעלו, ואשר הובאו לעיל, כסדרן. חוות דעת מומחה התובעים טוענים כי הנתבע התרשל בכך שלא פעל להגשת חוות דעת מומחה לעניין הגורם לשריפה וכי לא יעץ להם בעניין זה. התובע טען כי העלה בפני התובעים את הצורך בהגשת חוות דעת מומחה מטעמם, אלא שהתובעים ביכּרו להסתפק בדוח החוקר מטעם איגוד ערים לשירותי כבאות והצלה, וזאת מטעמים כלכליים ונוכח חסרון הכיס ממנו סבלו. תמיכה לטענות הנתבע ניתן למצוא בעדות התובעת בגדרי התביעה הראשונה במסגרתה הסבירה שהתובעים לא צירפו לראיותיהם חוות דעת שמאי בשל מצבם הכלכלי הקשה שלא אִפשר זאת. במצב דברים זה ספק אם ההחלטה להסתמך, למצער בשלב הראשון, אך על חוות דעתו של חוקר השריפות מטעם איגוד ערים לשירותי כבאות והצלה, שהוא שהגיע לדירת התובעים סמוך אחרי אירוע השריפה, עולה כשלעצמה כדי התרשלות. לכך יש להוסיף כי מהראיות שהובאו לפני בית המשפט עולה כי במועד כלשהו בין ישיבת ההוכחות הראשונה לבין ישיבת ההוכחות השנייה בתביעה הראשונה התייעץ הנתבע עם מומחה בתחום - ד"ר אייל ביקלס. ביום 14.5.11, לאחר שעיין במסמכים שהעביר הנתבע לעיונו, חיווה המומחה האמור דעתו כי אין באפשרותו להוסיף, לשנות או לערער על מסקנות המומחה מטעם הנתבעות בתביעה הראשונה. הנתבע העיד בעניין זה. עדותו זו לא נסתרה. היא אף נתמכה בתכתובת דואר אלקטרוני מזמן אמת מאת המומחה הנזכר. זאת ועוד - והיא עיקר - בהליך שלפני לא הביאו התובעים חוות דעת מומחה מטעמם שיש בה כדי לתמוך את טענתם בדבר הגורם לשריפה כפי שהועלתה בתביעה הראשונה. הם אף לא טענו שהדבר ניתן כלל. במצב דברים זה, אף אם נניח, לצורך הדיון, כי הנתבע היה מיטיב לעשות לוּ נועץ במומחה מתחום חקר השריפות במועד מוקדם יותר, וכי התרשל בכך שלא עשה כן, לא יהיה בכך כדי להועיל לתובעים. זאת משום שבנסיבות העניין קל לראות שלא עלה בידי התובעים לעמוד, ולוּ בקירוב, בנטל להראות שאלמלא מחדליו של הנתבע, אפשר היה להציג חוות דעת מומחה שתתמוך בעמדתם ביחס לגורם לשריפה ואשר תסתור את חוות הדעת מטעם הנתבעות בתביעה הראשונה. ממילא לא הראו כי לוּ הוצגה חוות דעת כאמור היה בכך כדי לשנות את מהלך הדברים ולהביא לקבלת התביעה הראשונה. למעשה הם אף לא טענו כך. לשון אחר: לא עלה בידי התובעים לבסס קיומו של קשר סיבתי בין מחדלו הנטען של הנתבע לבין הנזק אותו הם תובעים - הפסד הסכומים שנתבעו בתביעה הראשונה. למעשה, הם כלל לא ניסו לעמוד בנטל זה, שהוא כאמור לעיל, לכתחילה כבד מבחינה ראייתית. משכך, דין טענת התובעים בכל האמור בחוות דעת מומחה כאמור, להידחות. לא נעלם מעיני כי לאחר שהסתיימה שמיעת כלל העדים בתביעה הראשונה, ביקש הנתבע, בשם התובעים, להתיר לו להגיש חוות דעת של מהנדס חשמל שיפריך את ראיות הנתבעות. בקשה זו נדחתה (ראו סעיף 7 לעיל). בסיכומיהם טענו התובעים כי יש בכך כדי ללמד על התרשלותו של הנתבע. אינני סבור כך. טעמיה של הבקשה במועד בו הועלתה - ובשלב בו תמונת הדברים שעמדה בפני הנתבע הצביעה על כך שלא ניתן יהיה להגיש חוות דעת מומחה שתתמוך בעמדת התובעים - לא הובררו. מכל מקום, אין בבקשה-זו-של-הרגע-האחרון כדי לשנות מהמסקנה שהובאה לעיל, ושלפיה לא עמדו התובעים בנטל להראות כי ניתן היה להביא חוות דעת מומחה שתתמוך בתביעתם ואשר תטה את הכף לטובתם. אי הבאת עדים בסיכומיהם טענו התובעים כי התובע התרשל גם בכך שלא העיד "עדים חיוניים". גם טענה זו אין לקבל. היא לא נזכרה באורח מפורש בכתב התביעה ובמסגרת ראשי הרשלנות שיוחסו לנתבע. גם בסיכומים היא הועלתה בעלמא ועל דרך הסתם. התובעים אף לא טרחו ליתן פרטים ממשיים כלשהם בדבר העדים החיוניים שהנתבע בחר שלא להעיד. ככל הנראה כוונתם לשני שכנים שראו את השריפה. התובעים לא טענו, ולוּ ברמז, מה היה תוכן עדותם הצפוי של העדים האמורים. הם לא צירפו להליכים שלפני תצהירים כלשהם מפי העדים האמורים. ממילא לא הרימו את הנטל להראות כי הימנעות מהעדתם יש בה משום חוסר סבירות או התרשלות. בוודאי שלא הרימו - אף לא התקרבו להרים - את הנטל להראות שלוּ הובאו העדים העלומים להעיד, היה בעדותם כדי להשליך על תוצאות ההליך המשפטי באופן שתביעתם הראשונה היתה מתקבלת. בשים לב למכלול הראיות שהובאו במסגרת התביעה הראשונה, ובכלל זה בשים לב לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעות שם, מסקנה כאמור אף אינה מסתברת לגופה. ההתרחשויות בסיום ישיבת ההוכחות ולאחריה כאמור לעיל, הצדדים נחלקו באשר להתרחשות הדברים המדויקת בסיומה של ישיבת ההוכחות השנייה בתביעה הראשונה. אין חולק כי התובעים נכחו בישיבת ההוכחות השנייה עד תומה. התובעים טענו כי בית המשפט לא העיר דבר ואך הציע לצדדים לנסות להגיע להסכמה מחוץ לאולם בית המשפט. לטענתם, מכל מקום לא הסכימו, בין במהלך הדיון ובין לאחר מכן, לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. הנתבע לעומתם, טען כי בית המשפט הציע לתובעים להסכים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות, וכי לאחר שהנתבע הסביר לתובעים את משמעות הדברים ואת השלכותיהם על סיכויי התביעה, הם נתנו את הסכמתם להצעה והוא הודיע את הדברים לבית המשפט בנוכחותם. בנסיבות העניין יש להעדיף את גרסת הנתבע בנקודה זו על פני גרסת התובעים. התובעת העידה, במהלך הישיבה שהתקיימה ביום 3.3.13, כי לאחר שנדחתה הבקשה להביא חוות דעת מומחה מטעם התובעים, ולאחר שהבינו מהנתבע את מצב הדברים: "באותה נקודת זמן לא היתה לנו ברירה והסכמנו שהתיק ייגמר בזה שלא יחייבו אותנו בהוצאות" [קו תחתי הוסף]. בתצהירהּ ובעדותה שניתנה בשלב מאוחר יותר ביקשה לשנות מדבריה אלה וטענה, לפתע, כי התובעים לא נתנו את הסכמתם באולם בית המשפט. תחילה הסבירה כי "התבלבלה" וכי היא "רוצה לתקן" וטענה כי דבריה האמורים התייחסו לדברים שנאמרו על ידם לאחר תום הדיון ומחוץ לאולם בית המשפט - דברים מהם עולה כי התובעים הסכימו לדחיית התביעה אלא שרק לאחר הדיון ומחוץ לאולם בית המשפט. לאחר מכן משנשאלה מתי הסכימו התובעים לדחיית התביעה הראשונה, שינתה טעמה פעם נוספת וטענה עתה כי "אף פעם לא הסכמנו". עדות זו לא היתה משכנעת. היא עוררה תמיהות וסימני שאלה. מכל מקום, נוכח הסתירות האמורות אין בידי לסמוך על גרסת התובעים בנקודה זו. יתרה מכך, טענת הנתבע נתמכת בבירור הן בעמדת באת כוח הנתבעות בתביעה הראשונה, הן בהחלטות בית המשפט שם. כך, בבקשה שהגישה באת כוח הנתבעות בתביעה הראשונה, לאחר ישיבת ההוכחות האחרונה בתיק, היא ציינה כי "התובעים הביעו הסכמתם להצעת בית המשפט הנכבד כבר בישיבת ההוכחות האחרונה". סמוך לאחר מכן ניתן פסק הדין בו צוין כי התביעה נדחית "בהסכמת הצדדים", ואף בהחלטת בית המשפט לדחיית הבקשה לביטול פסק הדין שב בית המשפט וציין כי "התובעים הביעו את הסכמתם לדחיית פסק הדין [צ.ל. התביעה] עוד בזמן הדיון..." [קו תחתי הוסף]. התוצאה היא שיש לקבוע כי בסיום ישיבת ההוכחות נתנו התובעים את הסכמתם לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. הצעה זו לא הבשילה לכלל הסכמה ופסק דין בו במקום, ככל הנראה משום שבאת כוח הנתבעות נזקקה לקבל את אישור לקוחותיה להצעה. בהחלטה בסיום הישיבה האמורה נקבע כי "הצדדים יודיעו בתוך 7 ימים אם הגיעו להסדר. אם לא ישלח פסק דין בדואר". אין חולק כי הנתבע לא הגיש הודעה כלשהי בשם התובעים וכי גם באת כוח הנתבעות בתביעה הראשונה לא הגישה הודעה כלשהי בתוך המועד שנקבע. כפי שהובא לעיל, ביום 13.6.11 מסרו הנתבעות בתביעה הראשונה הודעה כי הן מסכימות לדחיית התביעה הראשונה ללא צו להוצאות. בו ביום הורה בית המשפט לנתבע, כבא כוחם של הנתבעים, להגיב בתוך 7 ימים. יצוין כי בשלב זה כבר התערערו יחסי הנתבע והתובעים. אפשר והדבר נובע מתחושות התובעים, בין היתר על רקע ההתנהלות בכל האמור בהסכם שכר הטרחה (שלכך אתייחס בקצרה להלן). מכל מקום, אין מחלוקת כי לאחר החלטה זו התקיים קשר בין הנתבע לתובעים. ביום 22.6.11 הודיעו התובעים לנתבע כי אינם מסכימים לדחיית התביעה וכי הם עומדים על קבלת פסק דין. חרף הודעת התובעים לתובע וחרף החלטת בית המשפט שבמסגרתה נדרש הנתבע להגיב להודעת הנתבעות דשם על הסכמתן לדחיית התביעה ללא צו להוצאות, לא הגיש הנתבע תגובה בשם התובעים. לא במועד שנקבע, ואף לא זמן מה לאחר מכן, ועד למתן פסק הדין ביום 11.7.11. הנתבע לא התכחש לכך שהיה עליו להגיב בעקבות החלטת בית המשפט. בסופו של יום אישר הנתבע בעדותו כי מדובר ב"כשל משרדי", בכך שמזכירתו לא שלחה לבית המשפט באמצעות הפקס את ההודעה שהכין עם קבלת הודעת התובעים, וכי גם בכך שלא פעל לוודא שההודעה נשלחה כנדרש יש משום "תקלה". כאמור לעיל, ביום 11.7.11 ניתן פסק הדין הדוחה את התביעה הראשונה ללא צו להוצאות על יסוד הסכמת הצדדים. בקשת הנתבע, בשם התובעים, לביטול פסק הדין ולמתן פסק דין מנומק, נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 12.7.11. במכלול נסיבות העניין, סבורני כי יש בהתנהלותו זו של הנתבע משום התרשלות. הנתבע ידע כי הנתבעים שינו טעמם וכי הם מבקשים לקבל פסק דין מנומק, לגופה של התביעה הראשונה, חלף פסק דין לדחיית התביעה בהסכמה. הנתבע גם ידע כי ניתנה הסכמת הנתבעות לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. במצב דברים זה שומה היה עליו לפעול להבאת עמדת התובעים לפני בית המשפט ללא דיחוי ולפעול לוודא שזו התקבלה בידי בית המשפט על מנת שתעמוד בפניו ועל מנת שידע כי התובעים מבקשים לחזור בהם מהסכמתם, טרם שיחליט בעניין. משלא עשה כן, יש בכך, לדעתי, משום סטייה מסטנדרט התנהגות סביר של עורך דין ועל כן משום התרשלות. אולם, בכך כאמור לא די. גם כאן לא הוכיחו התובעים כי אלמלא מחדלו של הנתבע היתה תביעתם מתקבלת. למעשה, התובעים לא טענו בסיכומיהם כי אילו נדרש היה בית המשפט ליתן פסק דין מנומק, התוצאה המסתברת היא כי התביעה הראשונה היתה מתקבלת. להיפך, בסיכומיהם אישרו כי גם כיום "איננו יודעים" מה היתה תוצאת הדברים לוּ ניתן פסק דין מנומק חלף פסק דין לדחיית התביעה בהסכמה. קל לראות שבכך לא די כדי להרים את הנטל הראייתי הכבד המוטל על שכם התובעים וכדי להראות שלוּ נהג הנתבע באורח סביר - קרי: אילוּ הודיע מבעוד מועד לבית המשפט על שינוי עמדת התובעים - הרי שבמאזן ההסתברויות יש מקום להסיק שהתביעה היתה מתקבלת. ממכלול הראיות שהובאו בתביעה הראשונה ושחלקן פורט לעיל, ובכלל זה בשים לב לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעות שם, נראה כי לא כך הם פני הדברים וכי האפשרות המסתברת יותר, ונראה אף שבאורח משמעותי, היא דווקא זו שבה היתה התביעה נדחית תוך חיובם של התובעים בהוצאות. משכך, גם את טענתם זו של התובעים אין לקבל. בסיכומיהם העלו התובעים טענה חדשה לפיה בשל מחדליו האמורים של הנתבע נמנעה מהם ההזדמנות שבית המשפט יתן פסק דין לגופו של עניין, להבדיל מפסק דין הדוחה את התביעה בהסכמה וללא הנמקה. בנסיבות העניין, אף שהתובעים נתנו לכתחילה וכבר בסיום ישיבת ההוכחות האחרונה בתיק את הסכמתם לדחיית התביעה, נוטה אני לחשוב כי לוּ פעל הנתבע במועד, ולוּ טרח להביא לפני בית המשפט את העובדה שהתובעים חזרו בהם מהסכמתם האמורה קודם למתן פסק הדין, היה בית המשפט נעתר לבקשת התובעים, היה מתיר להם לחזור בהם מהסכמתם והיה נדרש ליתן פסק דין מנומק. רמז לכך ניתן למצוא גם בהחלטת בית המשפט עצמו, בה דחה את בקשת התובעים לביטול פסק הדין, תוך שציין כי "נמנעו מלהודיע על חזרתם מההסכמה לאחר שניתנה להם אפשרות לכך". כאמור לעיל, בנסיבות העניין, התוצאה המסתברת היא שבפסק דין כאמור היתה נדחית התביעה תוך חיובם של התובעים בהוצאות. מכל מקום לא עלה בידי התובעים להוכיח אחרת. עם זאת, סבורני כי בעצם שלילת זכותם של התובעים לקבל פסק דין מנומק, בניגוד לרצונם, יש משום פגיעה בתובעים ובזכות הבחירה שלהם. פגיעה כאמור מקימה, לדעתי, בנסיבות המתאימות זכות לפיצוי (והשוו הכרת הפסיקה, אף שבהקשר אחר, בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, ראש נזק שהמוקד שלו הוא בשלילת זכות הבחירה של התובע, למשל, ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים בפסקאות 31-33 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין (5.3.2012); ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, 570-575 (1999)). אלא שבענייננו נאמרים הדברים למעלה מהצורך. התביעה שהגישו התובעים לא נסבה על פגיעה נטענת כאמור. נזק כאמור לא נכלל בגדרי התביעה דנן. אף לא אחד מהסעדים שנתבעו בכתב התביעה לא התייחס לנזק בשל פגיעה נטענת בזכות הבחירה של התובעים ובשל הנזק שנגרם להם מאי מתן פסק דין מנומק (להבדיל מטענות בדבר התוצאה של דחיית התביעה בשל מחדלי הנתבע שאך עליה הלינו התובעים). במצב דברים זה, לא ניתן להיעתר גם לטענות אלה של התובעים. טענות נוספות בכתב התביעה טענו התובעים גם כי הנתבע התרשל בכך שלא יידע אותם על פסק הדין ובכך שלא ייעץ להם בדבר אפשרות הערעור הפתוחה לפניהם. בסיכומיהם זנחו התובעים טענות אלה ולא מנו אותם במסגרת מעשי הרשלנות המיוחסים לנתבע. די בכך כדי להביא לדחיית הטענה. למעלה מהצורך יצוין כי גם לגופם של דברים בנסיבות העניין אין בטענות התובעים כדי להועיל להם. מהראיות שהובאו לפני בית המשפט ברור כי התובעים ידעו גם ידעו על פסק הדין ועל החלטות בית המשפט סמוך מאד לאחר שאלה ניתנו. התובעת העידה כי עקבה באורח עצמאי אחרי החלטות בתיק בית המשפט וכי נודע לה על פסק הדין בתביעה הראשונה מיד לאחר שניתן ועוד בחודש יולי 2011. במצב דברים זה, ובשים לב לסמיכות מועד מתן פסק הדין לפגרת בתי המשפט, עמד לרשות התובעים פרק זמן ניכר - כשלושה חודשים - לשם בחינת האפשרות להגיש ערעור, אף שלא באמצעות הנתבע, שיחסיהם עמו באותה עת כבר התערערו. התובעת לא התכחשה לדברים אף שהתחמקה מליתן תשובה לשאלה מדוע לא פנתה לעורך דין אחר לשם הגשת ערעור. לכך יש להוסיף, כפי שאף נאמר לעיל, שהתובעים לא טענו דבר לעניין סיכויי הערעור ולעניין הסיכוי שבסופו של יום היה בכוחו של ערעור להביא לתוצאה של קבלת התביעה לגופה - שאובדן הסכומים שנתבעו בה הוא הנזק לו עתרו. משכך, גם לגופם של דברים, דין טענה זו להידחות. טענה נוספת שהעלו התובעים עניינה בהתנהלות הנתבע בכל האמור בהסכם שכר הטרחה. לטענתם, זימן אותם הנתבע למשרדו בבוקר היום שנקבע לישיבת ההוכחות השנייה בתביעה הראשונה, וגרם להם לחתום על הסכם שכר טרחה בו התחייבו לשלם לו סכום נוסף, באומרו כי אם לא יעשו כן לא יתייצב לישיבת ההוכחות. הנתבע אישר כי ההסכם נחתם בבוקר היום האמור, סמוך לפני הדיון שנקבע, אך זאת, בין היתר, משום שבמשך זמן רב - כך לטענתו - התחמקו התובעים מלהגיע למשרדו לשם חתימה על ההסכם. בסיכומיהם זנחו התובעים טענות אלה. בנוסף, התובעים לא טענו כלל כי שילמו לנתבע סכום כלשהו כשכר טרחה עבור ייצוגם בתביעה הראשונה. מהראיות שהובאו נראה כי לא שילמו. ממילא לא תבעו סעד כלשהו בקשר עם ההתנהלות הנטענת בענייני שכר הטרחה. משכך, גם בטענות אלה אין כדי לשנות לענייננו. התובעים העלו טענות נוספות כלפי הנתבע תוך כדי ההליכים שלפני. טענות אלה נזנחו בסיכומיהם. משכך, לא ראיתי לדון בהן. מה גם שגם לגופן לא מצאתי בהן ממש. סוף דבר התביעה נדחית. במכלול נסיבות העניין, ולאחר שנתתי דעתי, בין היתר, להיקף העבודה שנדרשה במסגרת ההתדיינות, אך גם לליקויים שנפלו בהתנהלות הנתבע, יישאו התובעים בהוצאות הנתבע ובשכר טרחתו, בסך כולל של 5,000 ₪. רשלנות מקצועיתחוות דעת מומחהמומחהרשלנותעורך דיןחוות דעת