1. התובעים הגישו תביעה זו נגד הנתבעים להחזר כספים אשר לטענתם הוציאו הנתבעים מהמנוח ד"ר בן אלקנה ז"ל אשר נפטר בתאריך 11.8.93 (להלן: "המנוח") וזאת עפ"י רשימת השיקים שמסר המנוח לנתבעים כמפורט בכתב התביעה, המסתכמים ב39,000- ש"ח כערכם דאז (סעיף 4 לכתב התביעה, מוצג ת2/). לטענת התובעים, הכספים הוצאו מהמנוח כאשר הוא היה חולה עם דמנציה במצב מתקדם. בנוסף, טוענים התובעים כי הטענת הנתבעים כי הכספים נתנו כמתנה נזנחה על ידם או לא הוכחה ועל כן רואה הדין את מתן הכספים ע"י המנוח כ"הלוואה" שיש להחזירה לעזבונו. 2. נראה כי בין הנתבעים שררו יחסי ידידות עמוקים תקופה ארוכה מאוד. במסגרת יחסים אלו נהג המנוח לבקר מדי שבת בבית הנתבעים. שם התארח וסעד ואף קיבל כמויות של אוכל שהספיקו לו למשך שאר השבוע. אין מחלוקת מצד הנתבעים, למעט הנתבע 4 אשר כתב התביעה כנגדו נמחק ואשר קיבל מהסכומים הנ"ל 1,000 ש"ח לפי שיק שזמן פרעונו היה 5.6.93, כי השיקים הנזכרים בכתב התביעה נמסרו לנתבעים ונפרעו. טענות התובעים: 3. התובעים כאמור טענו כי המנוח במהלך שנותיו האחרונות סבל משיטיון (דמנציה). הנתבעים היו מודעים למצבו ונצלו את מצוקתו לרעה. ב- 5 השנים האחרונות לחייו חלה התדרדרות במצבו של המנוח עד לדרגה החמורה ביותר כשנה וחצי טרם מותו. ד"ר יורם ברק קבע כי מדובר בדמנציה ויש להעדיף חוות דעת זו. לטענת התובעים, הכספים הועברו לנתבעים רק עובר למותו ולא בכל שנות הידידות הארוכות ביניהם. אין לקבל את הטענה כי הכספים שולמו בעבור שירותים או מזון כיוון שהאירוח היה במסגרת הכנסת האורחים המסורתית. לטענת התובעים, יש לראות בכספים ככספים שניתנו כהלוואה ואם טוענים הנתבעים כי מדובר במתנה, נטל ההוכחה עליהם. המתנה היחידה אותה נתן המנוח הוא שטיח לבת הנתבע 2, והלך יחדיו עם הגב' פרידה לחנות שטיחים. מקרה זה מסביר כי מדובר במתנה וכל שאר הכספים היו הלוואה. לטענת התובעים, מאחר ו4- מהשיקים שנתן המנוח הם בעלי מספרים עוקבים שנתנו באותו מעמד לתאריכים דחויים, יש בהם כדי לתמוך בעמדתם. זאת ועוד, מימון שיפוץ חדר השירותים נעשה לטובת הנתבעים ולא כפי שטוענים שנעשה אך ורק עבור המנוח. טענות הנתבעים: 4. הנתבעים כפרו בטענות התובעים וטענו כי ביקוריו של המנוח בבית הנתבעים היו קרן האור היחידה בחייו. המנוח הקפיד לבקר את הנתבעים מדי שבוע. הנתבעים השקיעו מאמץ וכסף בהכנת ארוחותיו של המנוח. המנוח גמל להם על מאמציהם מתוך מחויבות חברתית ומשפחתית. לטענת הנתבעים, יחסיו של המנוח עם בני משפחתו היו ירודים. כמו כן, טוענים הנתבעים כי אין מדובר בהלוואה אלא במתנה. אם מדובר היה בהלוואה היה המנוח מספר עליה ליורשיו ונותן להם כלים להוכחתה. זאת ועוד, הנתבעים טוענים כי התמורה לכספים ניתנה עבור המאמץ לרכוש ולהכין את הסעודות, הגבלת חופש הניידות של הנתבעים בימי שבת וכן ההנאה והסיפוק להם זכה המנוח. המנוח רצה לשלם לנתבעים מדי שבת עבור הארוחה, אך מכיוון שהנתבע 2 סרב החליט המנוח לעזור לבנם בבניית ביתו. אף אם יוכח כי מדובר בהלוואה, הרי לפי סעיף 1(ג) לחוק המתנה תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") ויתור על חוב מהווה מתנה. הנתבעים טוענים כי הם הוכיחו במידה המספקת במשפט האזרחי כי מדובר היה במתנה. היבט משפטי: 5. הפסיקה קבעה כי מערכת הדינים החלה בין נותן המתנה לבין מקבל המתנה הינה של דיני החוזים. הכלל הוא כי צדדים לחוזה חייבים לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב וזאת עפ"י סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973- (להלן: "חוק החוזים"). סעיף 17א' לחוק החוזים מתייחס לכפיה וקובע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". ואילו סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". 6. מקרה של אדם הטוען לקיפוח ונישול עקב מתן מתנה כאשר כשירותו של נותן המתנה הוטלה בספק וטען להשפעה בלתי הוגנת מצד מקבל המתנה נדון בע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן ברשי ז"ל פ"ד נב(2) עמ' 582. (להלן: "פרשת בראשי"). בפרשת בראשי מדובר היה בארבעה מסמכים שחתם עליהם המנוח בטרם הלך לעולמו, לפיהם הועברו מניות בחברת זלמן ברשי ואחיו בע"מ לזכויותיו במקרקעין לידי המערערים ללא תמורה. המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בטענה שיבטל את המסמכים או יכריז על בטלותם מפאת פגמים אשר לטענתו נפלו בהם. בבית המשפט המחוזי נתקבלה עמדתו של המשיב אשר קבע כי המנוח לא גיבש את גמירות הדעת הנדרשת בעת חתימתו על המסמכים או לחילופין כי בנסיבות העניין נתקיימה עילת העושק. כב' השופטת ד. ביניש קבעה כי המסגרת הנורמטיבית לבחינת הסוגיה הינה דיני החוזים והמתנה. כפי שידוע המתנה היא חוזה וכך נקבע בע"א 495/80 ברקוביץ' ואח' נ' קלימר וערעור שכנגד פ"ד לו(4) עמ' 57. בפרשה זו כב' השופטת ביניש התייחסה לגמירות הדעת של נותן המתנה וציינה כי: "נוכח אופייה של העסקה החד צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית, והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק, יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי. אכן הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה. למותר להוסיף עוד, כי גם הגיונם של דברים מוביל למסקנה שבדרך כלל קשה יותר למתקשר הסביר לזהות כוונה להענקת דבר ללא תמורה, שכן "אין אדם מוחזק נדבן" (ראבילו "חוק המתנה תשכ"ח-1968", פירוש לחוקי החוזים, מהדורה שניה, תשנ"ז בעמ' 87). בסופו של דבר מגיעה כב' השופטת ד. ביניש כי ההעברה נעשתה עקב השפעה בלתי הוגנת מצד המקבלים ולכן דין ההעברה להתבטל. כפי שנקבע בפרשת בראשי הנ"ל, על חוזה המתנה חלים דיני החוזים. התחייבות לתת מתנה כמשמעותה בסעיף 5 לחוק המתנה תשכ"ח-1968 היא חוזה מחייב ולכן חלים עליו מערכת דיני המתנה ודיני החוזים. בית המשפט פרש גמירות דעת כדבר המגלם רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטית ליצור התחייבות. עוד נאמר בפסק דין זה כי המבחן להתקיימותה של גמירות דעת הוא מבחן חיצוני אובייקטיבי, מבחן שנועד להעניק הגנה לסמכות המתקשר ולקיים את הבטחון העסקי והמסחרי. במסגרת מבחן זה יש להביא בחשבון את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, ולבחון על פי קנה המידה האובייקטיבים את המתקשרים עצמם. גם כאשר מדובר בעסקת מתנה אין המבחן האמור מאבד מתקפותו, אולם יש להביא בחשבון כי הגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעמדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה. כאשר בית המשפט שוקל אם ראויה עמדתו של מקבל המתנה להגנה, יביא בחשבון את מהותו של חוזה המתנה, כחוזה חד צדדי, אשר המקבל הוא הנהנה העיקרי ממנו. אמות המידה מבחינת קיומה של גמירות הדעת משתנות בהתאם לאופי העיסקה ובהתחשב במגמה הכללית של דיני המתנה ליתן הגנת יתר לנותן המתנה (ראה עמ' 597 ג' לפסק דין). עוד נאמר בפסק דין זה כי: "חתימתו של מתקשר מהווה בדרך כלל אינדיקציה מכרעת לגמירת דעת מצידו. אולם, עמדנו כבר על כך שגמירת הדעת נבחנת על פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים. בנסיבות שלפנינו, כאשר מדובר בהענקת נכסים רבי היקף על ידי אדם שהיה במצב מנטלי ירוד, התנהג בהתאם וחתם על מסמכי העברת הרכוש במעמד חריג ובלתי מקובל לעסקה מעין זו, קשה לקבוע כי מתקשר סביר במעמדם של המערערים יכול היה להתרשם כי המנוח גמר בדעתו להתקשר עמו בחוזה מתנה". בית המשפט קבע בפרשת בראשי כי המערערים ידעו על מצבו השכלי של המנוח וכי בניהול החברה ובחתימה על מסמכים הם חדלו זה זמן להיוועץ בו לבקש את הסכמתו ולהתייעץ בו. לפיכך מסקנת בית המשפט העליון היתה כי: "בנסיבות אלה, לא ניתן בשום פנים ואופן לקבוע שמתקשר סביר, שהנתונים הללו נמצאים ברשותו יכול היה להגיע למסקנה כי המנוח גמר אומר להעביר להם את נכסיו ולחלק להם את מניותיו, כפי שעשה" (ראה עמ' 599 מול האות ו'). בית המשפט מסכם את פרשת בראשי באומרו: "לסיכום, מנסיבות המקרה מצטיירת בפנינו תמונה עגומה של התקשרות שנעשתה כלאחר יד, כשהמערערים, מודעים למצבו השכלי והפיזי של המנוח, לא נתנו משקל רב לשאלת יכולתו להבין את המתרחש, ואין ספק כי מתקשר סביר במעמדם לא יכול היה לפרש את חתימת המנוח כאקט רצוני ומודע שראוי להסתמך עליו. המסקנה העולה מכל האמור היא כי המסמכים נושא התביעה אינם עומדים בדרישות גמירת הדעת של חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, ועל כן אינם מהווים מסמך מחייב" (עמ' 601 מול האות ג'). יש להדגיש כי נשוא ההעברה בפרשת בראשי היה רכוש דלא ניידי רב שהועבר באמצעות הסכם מתנה אשר כאמור ביה"מ קבע כי בנסיבות איננה תקפה. 7. במקרה אחר בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בדינים עליון כרך נד עמ' 468), נקבעו הכללים על פיהם תחשב השפעה על המצוה כהשפעה בלתי הוגנת וכן מהם המקרים בהם למרות נוכחות היורש ליד המצוה במעמד החתימה על הצוואה, לא תחשב כהשפעה בלתי הוגנת. יש לסייג ולומר כי בעניין מרום מדובר על דיון בשאלה באם לבטל את צו קיום הצוואה בעוד שלעניינו, מדובר בטענה למתנה בצורת הענקות כספים עפ"י השיקים הנזכרים בכתב התביעה. יחד עם זאת, ניתן למצוא הקבלה במבחנים שנקבעו בפסק דין זה בנוגע לשאלה מתי התלות והשפעה על אדם יחשבו פסולים עד כדי ביטול פעולה משפטית (ובכלל זה מתנה) שביצע אותו אדם. ההכרעה בפרשת מרום נ' היועץ המשפטי, נתקבלה ברוב דעות עפ"י פסק דינו של השופט אור ולדידו: "אין די בחשד גרידא לקיומה של השפעה כזו. כאשר מדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני, על המתנגד לקיום הצוואה רובץ נטל השכנוע להוכיח כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. אמת המידה הנהוגה בכגון דא היא מאזן ההסתברויות". בית המשפט קבע מספר מבחני עזר כדי לקבוע אם אכן היתה קיימת על עושה הצוואה השפעה בלתי הוגנת, כפיה וניצול והמבחנים הם: א.מבחן התלות והעצמאות - והשאלה כלום בתקופה הרלוונטית היה המצווה עצמאי מבחינה פיזית ומבחינה שכלתית הכרתית? ב.מבחן תלות וסיוע - במידה והמצווה לא היה עצמאי מהו הסיוע שנזקק המצווה לקבל מן הנהנה מהמתנה? ג.קשרי המצווה עם אחרים. האם היה המצווה מנותק לגמרי מאנשים אחרים זולת הנהנה? ד.מבחן נסיבות עריכת ההסכם: האם הנהנה נטל חלק בעריכת המסמך המקנה לו את המתנה? (ראה דברי כב' השופט א. מצא בעניין מרום הנ"ל). ביהמ"ש העליון, בפרשת מרום מגיע למסקנה כי אין מקום לטעון בעלמא כי היתה השפעה בלתי הוגנת, כפיה או ניצול, אלא צריך להוכיח זאת. 8. במקרה שלפני על התובעים להוכיח כי מתן הכספים ע"י המנוח לנתבעים או למי מהם היתה כאשר לא היתה גמירות דעת מצד המנוח לפעולה המשפטית שביצע. לעניין זה, יפים דברי כבוד הנשיא (בדימוס) מ. שמגר בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג פורסם בתקדין עליון 95 (2) 543 בסעיף 9 לפסק הדין: "אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירות דעתו של הנותן קפדנית במיוחד. (מ.א. ראבילו - פירוש לחוזים - חוק המתנה תשנ"ח-1968 המכון למחקרי חקיקה האונברסיטה העברית ע"מ 21). טיבן של מתנות שהן נתנות בשעה שקיימת קרבה וחיבה בין המעניק למקבל. (ע"א 343/87 המוזכר לעיל בע"מ 157, 165). הקרבה האמורה יוצרת חזקה - כאשר מדובר ביחסי משפחה ולפיה, העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה להעניק למקבל את הנכס במתנה (ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת (טרם פורסם). חזקת הכוונה, המונחת ביסודה של המתנה, מבוססת על נסיון החיים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. פועלה של החזקה בכך שהיא משיתה את הנטל לסתירתה ממקבל המתנה לטוען לבטלותה. נטל זה אין להרימו בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבות של העניין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון". בטרם איישם את הדין הנ"ל על המקרה שבפני אסקור תחילה את העדויות העומדות שנשמעו בתיק זה. טענתם המרכזית של התובעים הינה כי המנוח סבל מדמנציה בחמש השנים האחרונות לחייו דבר אשר מנע ממנו שיקול דעת עצמאי ורצון חופשי ולמעשה הנתבעים "הוציאו" ממנו את הכספים. טענה חלופית של התובעים הינה כי משלא נטענה או נזנחה או הוכחה מתנה, ממילא עפ"י הפסיקה יש לראות בכספים כ"הלוואה" ועל הנתבעים להשיבה לעזבון המנוח. במידה ואגיע למסקנה כי מדובר במתנה, יתייתר הדיון בשאלה הנוספת הנטענת. 9. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר יורם ברק בנובמבר 94 (סומנה ת3/) ואף נחקר המומחה בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעים על חוות הדעת המתייחסת למצבו הנפשי של המנוח. המומחה מציין כי מצבו של המנוח החל להתדרדר כ4-5- שנים לפני פטירתו, והוא שכב ממושכות במיטתו, לא התעניין בנכדיו, לא מצא את ספריו, היה מבולבל ובמקרה מסויים לא זכר את בר המצווה של נכדו. המנוח פסק מלהתרחץ, לא גזז ציפורניו, אכל בצורה מוגזמת, שוטט בלילות, שכח דברים פשוטים והפסיק לגלות עניין במתרחש במדינה. ומוסיף המומחה: "במהלך שנים אלו הופנה לייעוץ פסיכוגריאטרי בבית החולים שיבא. אובחן כסובל משיטיון (דמנציה) ככל הנראה על רקע פגיעת כלי הדם המוחיים. בסריקת מח ממוחשבת נמצאו שינויים אטרופיים המעידים על תהליך ניוון מוחי". המומחה מציין כי למנוח היו גורמי סיכון כגון עישון, הפרעות קצב לבביות והשמנת יתר אשר גרמו למחלה דגנרטיבית וסקולרית מוחית והוא מוסיף: "לדעתי המקצועית סבל משיטיון (דמנציה) לפחות בארבע השנים שקדמו למותו. דרגת החומרה של השיטיון היתה בינונית בתחילת המחלה וחמורה בשנה האחרונה לחייו". מסקנת המומחה בחוות הדעת הינה: "דעתי המקצועית היא כי ד"ר שלמה אריה בן אלקנה ז"ל סבל מתהליך דמנטי חמור שהחל 4-5 שנים לפני מותו. לא היה בכשירות נפשית ומשפטית בזמן בו רשם את ההמחאות שהן נושא התביעה". דא עקא, שמסקנותיו של המומחה האמור אינן מתיישבות עם העובדות כפי שהוכחו במקרה זה בנוגע ליכולת תפקודו הכללית (הפיזית והקוגנטיבית) של המנוח. במקרה זה, לא שוכנעתי כי המנוח אמנם נעדר היה יכולת קוגנטיבית כפי שנטען ואבהיר עניין זה להלן. 10. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר פיאר דן אנוך מיום 3.6.96 (סומנה נ2/) ואף מומחה זה נחקר בביהמ"ש על חוות דעתו זו. ד"ר דן אנוך הסכים לאבחנה לפיה סבל המנוח מתהליך של דמנציה אולם לטענתו מדובר היה בשלב הראשון, הקל יחסית של המחלה. אולם, הוא חלק על הדרגה והחומרה של המחלה אצל המנוח ומכאן גם חלק על העובדה כי היה במחלה זו בכדי להשפיע על פעולותיו של המנוח ורצונו החופשי. המומחה ציין כי המנוח נתון היה בסיכון גבוה ללקות עקב גורמי הסיכון בדמנציה: "קרוב לוודאי שסב מהתליך (צ"ל: סבל מתהליך - י.ו.) דמנטי על רקע וסקולרי בדרגה קלה עד בינונית". יחד עם זאת וכאמור לעיל, המומחה מוסיף כי לדעתו אין עדות לירידה קוגנטיבית, לירידה בקשב ובריכוז, אין הפרעות בזכרון ואין אזכור לגבי חוסר שליטה על סוגרים. ד"ר דן אנוך מפנה לבדיקת ד"ר קריצמן מבית החולים תל השומר שציין כי: "על פניו אין ממצאים פסיכופתלוגיים המעידים על ירידה ביכולתו הקוגנטיבית של המנוח". המומחה מציין כי הנסיעות הארוכות של המנוח מביתו לביתם של הנתבעים מלמדים על ביטוי לעצמאות, לחופש פעולה ובחירה. ומוסיף: "בהעדר מימצאים אובייקטיביים בבדיקה הפורמלית באשר לירידה ביכולתו הקוגנטיבית של המנוח ובהעדר מימצאים מסוג m.m.s שיש בהם כדי לתת עדות כמותית באשר לעומק הירידה, יש להזהר מאוד בדברי הסיכום ולאמר בנחרצות שהמנוח לא היה כשיר לחתום על הציקים בשנה האחרונה לחייו. לדעתי אין כל עדות או מימצא אובייקטיבי היכול לתמוך במסקנה זו המבוססת בעיקר על מסקנות ספקולטיביות של השינויים ההתנהגותיים שחלו בו". לפיכך מסקנתו של המומחה מטעם הנתבעים הינה כי : "אין בחומר הרפואי מימצאים כלשהם שיש בהם כדי לערער את ההנחה שהמנוח היה כשיר מבחינה קוגנטיבית כאשר חתם על השיקים". דיון ומסקנות: 11. שקלתי את עדויות המומחים אשר כי יש להעדיף את חוו"ד של ד"ר דן אנוך, הנתמכת מעבר לכתוב במסמכים ובעובדות העולות מהעדויות כפי שהושמעו בתיק זה. כידוע, נטל ההוכחה להוכיח את את העובדות הנטענות ע"י התובעים הוא עליהם בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". הנחת המוצא הינה כי למנוח כמו לכל אדם עומדת חזקת הכשירות המשפטית כל עוד לא הוכרז כפסול דין. המנוח לא אושפז מעולם במחלקה גריאטרית ולמעשה חי בביתו עד יומו האחרון. ממכלול הראיות עולה כי המנוח תואר כאינטלקטואל וכאישיות רבת פעלים, ד"ר להיסטוריה ובעל תואר לקרמנולוגיה, אשר שירת כקצין במשטרת ישראל ובצה"ל והיה מעורה באופן פעיל בחיים הציבוריים במדינה ואיש משפחה בעל הופעה נאה, נקיה והדורה ונחשב כאדם דייקן, מחושב, חכם ומלא שמחת חיים (ראה עדותה של התובעת 2 בתצהירה ת1/). אלא שלטענת אלמנתו של המנוח, התדרדר מצבו של המנוח עקב מחלת הדנציה ומצבו האינטלקטואלי והנפשי ירד מאוד. הוא הזניח עצמו ואיבד מריכוזו, החל לשכוח דברים והתפתח אצלו בלבול כללי. כל פעילותו התרכזה באכילה, שתיה ושינה. הוא החל לגלות סימני ניתוק מהמציאות ואפטיות. האלמנה טענה גם כי כשנה לפני פטירתו, החל המנוח להתקשות בשליטה על סוגריו. 12. דא עקא, אין לדברים הנ"ל ביסוס במציאות כפי שהוכחה. המנוח אושפז בביה"ח ע"ש שיבא בין התאריכים 2.7.92 ועד 8.7.92. בסיכום מאשפוזו צויין במפורש כי בבדיקה פסיכיאטרית לא היו ממצאים פסיכופתולוגים או עדות לירידה קוגנטיבית, דיכאון או פסיכוזה. כמו כן, קיים מסמך של ד"ר קריצ'מן מיום 6.7.92, שבו נרשם כי המנוח היה בהכרה מלאה ומתמצא היטב ומבצע פעולות חשבון מורכבות ללא טעות וכי הריכוז והקשב הם תקינים. הנה כי כן, נראה כי תוצאות אשפוזו של המנוח בבית החולים ע"ש שיבא מראים כי לא התגלו ממצאים חיוביים שיכולים לאושש את מסקנותיו של המומחה מטעם התובעים. לא נמצא בחומר הרפואי אינדיקציה משמעותית על מנת להביא למסקנה במידת הראיה הדרושה, במאזן ההסתברויות או אפילו במובן שניתן לומר כי "מתקבל מאוד על הדעת", במידת השכנוע הדרושה, לפיה המנוח אובחן כסובל מירידה קוגנטיבית או מתשישות נפש או היה במצב נפשי או רפואי אחר, לפיו הומלץ להכריז עליו כפסול דין או דבר דומה. מכאן שחזקת הכשירות המשפטית ממשיכה ועומדת לו למנוח למעשה עד לפטירתו. 13. זאת ועוד, ניתוח מעשיו ופעולותיו של המנוח חודשים רבים לפני פטירתו מלמדים אף הם כי היה כשיר ותיפקד באופן מלא. כך למשל המנוח המשיך ונהג ברכבו והגיע מביתו את ביתם של הנתבעים מידי שבת בבוקר כאשר מרחק הנסיעה כפי שנטען ולא נסתר ע"י התובעים הוא למעלה ממאה ק"מ. לא הובאה כל ראיה כי המנוח לא היה כשיר לבצע נהיגה למרחק שכזה ובתדירות האמורה והעובדה כי ביצע נסיעות אלה מצביעה אל כושרו הפיזי והקוגנטיבי כאחד. בעניין זה אישרה בתו של המנוח העדה הגב' נאוה אגמון כי ידעה על הביקורים בבית הנתבעים ועל הסעודות שסעד: "אני ידעתי שאבי המנוח נהג לבוא ולבקר אצל הנתבעים. הוא היה עושה גיחה ביום שבת בבוקר אצלם בכפר קרע במשולש. הוא היה נוסע לשם כמו רובוט אוכל שם כנראה, המארחים היו כנראה טובים מאוד בנושא האוכל..." (עמ' 7, ש' 13-15). התובעת 2, הגב' הרטה בן אלקנה אישרה אף היא כי: "בשנה שנתיים האחרונות לחייו של בעלי מדי שבת היה בעלי נוסע אל הנתבע מס' 2 מתארח אצלו וחוזר אחה"צ. בעלי אהב לאכול, הוא בן אדם שמן, בקשתי ממנו לאכול פחות והם אולי חשבו שהוא לא אוכל מספיק בבית, הוא אהב את האוכל הערבי, הוא הביא גם הביתה ממולאים ..." (עמ' 10 לפרטיכל ש' 12-15). העובדה כי המנוח ידע להגיע מידי שבת אל הנתבעים ואל כפרם המרוחק מביתו מצביע על עובדה נוספת היא כי המנוח היה מודע הן לצרכיו והן לחישוב היום והשעה וידע את הסובב אותו. יתר על כן, המנוח רשם את השיקים לא בפעם אחת אלא כמפורט בכתב התביעה. מדובר בסידרה של שיקים (גם אם חלקם ניתנו במועד אחד שהם מעותדים), כאשר כל סכומי השיקים שונים והם ניתנו ונפרעו לאורך זמן מבלי שחולל ולו שיק אחד ע"י הבנק הנמשך. דבר זה אף הוא מלמד על כך שהמנוח ידע לכלכל את צעדיו ולנהל את חשבונו. המנוח הכיר היטב את הנתבעים, ביקר אצלם לעיתים תכופות והתארח בביתם. על מידת מעורבותו של המנוח בהווי הארץ ותושביה היהודים והערבים, מלמד ספרו שהוגש במהלך הדיון הנושא את השם "סיפורה של חקירה" הדן בחטיפתה של משפחת הקצין לזרוביץ ב1938-, בידי כנופיית אבו דורה. הספר שהוגש כמוצג בתיק זה כחלק מעדותו של הנתבע 2 (תצהירו נ6/). הספר מוקדש לנתבע 2 והמנוח רשם בו בחלק הפנימי של הכריכה "לעאבד אל חלים אלקורובי בתודה והוקרה עבור עזרתך בחקירה זו". נראה איפוא כי קשריו של המנוח עם הנתבע 2 ובני משפחתו לא היו מקריים ומדובר היה בקשרים שנמשכו לאורך זמן וכפי שהנתבעים גילו חמימות ונדיבות לב כלפיו, הוא החזיר להם וגילה נדיבות לב וחמימות כלפיהם. 14. יש לציין כי בני משפחתו של המנוח ידעו על קשריו ונסיעותיו ויותר מזה הם ידעו על מתן חלק מהכספים ורכישת השטיח בסכום ניכר, אולם איש מהם לא בחר ל"עצור" אותו בחייו, על אף הגירסה כי בני המשפחה ידעו כי המנוח מבולבל וסובל ממחלת דמנציה במצב מתקדם. בני המשפחה המתינו עד לאחר פטירתו של המנוח והגישו תביעה זו. הגב' אגמון מסרה בעדותה כי נודע לה על מתנת החתונה שאביה קנה לנתבעת 3 וכן כאשר האם מצאה את פנקס השיקים של המנוח והתגלו סכומים אותם מסר לנתבעים (ראה לעניין זה עמ' 8 לפרטיכל ש' 1-7). אשת המנוח ידעה אף היא על קניית השטיח לנתבעת 3 (ראה עמ' 11 לפרטיכל ש' 4-2) וכן ידעה על כספים נוספים שנתנו לנתבעים אולם לטענתה אמר לה המנוח כי מדובר בהלוואה: "אח"כ הוא אמר לי שהוא נותן כסף על מנת לעזור לבנו של קרובי לבנות אמבטיה וכי הוא יחזיר לנו את זה" (עמ' 11 לפרטיכל ש' 5). כאשר נשאלה לגבי הסכומים אשר נתן בעלה המנוח לנתבעים כהלוואה השיבה: "לשאלתך באיזה סכום נתן בעלי הלוואה לנתבעים אני משיבה שאינני יכולה לנקוב בסכום אך זה בוודאי אינו סכום קטן שכן זה היה לצורך בניית אמבטיה או הוספת בית" (עמ' 11 לפרטיכל ש' 19-21). אם כך הדבר, עולה ביותר תוקף השאלה שאם בני המשפחה יודעים לטענתם כי המנוח מבולבל, מדוע לא נקטו בכל צעד במועדים בו ניתנו הכספים או בסמוך אליהם. 15. מנגד הנתבעים מסרו גירסה שלא נסתרה, לפיה הכספים שנתן המנוח היו למעשה מתנות שהמנוח בקש לתת לנתבעים כיוון שמצבם הכלכלי שלהם היה קשה והידידות העמוקה ששררה בין הצדדים כולל האירוח והסעודות הביאו את המנוח לעזור לנתבעים. הנתבעת 3 העידה: "המנוח היה מבקר כל שבת אצלנו ולהתארח ואז הציע לאבי עבור ארוחה תשלום ואבי סרב בגלל הידידות והיחסים שהיו מאוד עמוקים והוא ידע על המצב הכלכלי של אבי, הוא רצה לעזור לאבי, המצב הכלכלי לא היה טוב" (עמ 44 לפרטיכל ש' 9-12). עוד מסרה הנתבעת 3 כי הכספים ניתנו ללא תנאים (ראה עמ' 46 לפרטיכל ש' 3) וכן מסרה על נסיבות קבלת מתנת החתונה שקיבלה מהמנוח והוא שטיח שנרכש בסכום של 3,000 ש"ח. 16. הנתבע 1 מסר בעדותו כי את השיק עבור החלפת האסלה מסר המנוח כדי שיחליפו את האסלות בבית לצרכיו שלו: "לצורך מה הוא נתן לך את השיק? לצורך החלפת האסלה בשירותים ולעשות שינויים בכל חדר השירותים מכיוון שהוא היה בתקופה זו שמן והיה קשה לו לשבת על האסלה הקיימת" (עמ' 48 לפרטיכל ש' 10-11). על מנת להראות את מידת הרצינות שבה היו הנתבעים מארחים את המנוח וההשקעה מצד שני הצדדים הן הנתבעים כמארחים והן המנוח כאורח אשר ביקש לפצות את מארחיו וכי מדובר היה באופי קבוע של אירוח מסר הנתבע 1 כי: "זה לא אירוח עובר אלא הוא היה בא באופן קבוע והיה מזמין טלפונית את האוכל שהוא רצה ולוקח לכל השבוע אוכל איתו" (עמ' 48 לפרטיכל ש' 16-18). 17. הנתבע 2 שהיה חברו הקרוב של המנוח טוען כי הכספים לא נתנו עבור האירוח לפחות לא כך ראו זאת הנתבעים וכך אמר: "אני אומר לך שאת הכסף לא קבלתי עבור אוכל. הוא אמר לי שהוא נותן לי את הכסף כעזרה ממנו כדי שאשלים את הבית" (עמ' 50 ש' 11-12). ובהמשך אמר: "אולי הכוונה שלו היתה שהוא נתן את הכסף עבור האוכל כי אנו נהגנו לשרת אותו כבבת עיננו" (עמ' 50 לפרטיכל ש' 13-14). יש לציין כי הנתבע 2 הכיר את המנוח שנים רבות ונראה כי אמנם מבין הכספים שנתן המנוח הוא נתן לנתבע זה את רוב הסכום. הנתבע 2 העריך את הסכום שקיבל בסכום של כ- 30,000 ש"ח (עמ' 51 ש' 13). כפי שכבר ציינתי לכאורה הסכומים הינם גבוהים, אולם יש לקחת בחשבון שמדובר בסיכום של 15 שיקים שניתנו במהלך שנה וחצי (מיום 18.1.92 ועד 10.6.93), כאשר בנפרד כל אחד מהשיקים הינו בין 1,000 עד 5,000 ש"ח. המנוח נפטר ביום 11.8.93, דהיינו לאחר שעברו כחודשיים ממועד השיק האחרון. במהלך חודשיים אלה, לא נעשתה כל פעולה מצד בני משפחתו של המנוח בנוגע לקבלת הבהרות או תיעוד או עדות ממנו או מאחרים בנוגע לכספים שנתן לנתבעים ומשלא נסתרה גירסת הנתבעים כי מדובר במתנה, יש לקבל גירסה זו כמהימנה. 18. סיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי התנהגותו הדומה והעקיבה של המנוח כפי שתואר לעיל על רקע מצבו הרפואי, כאמור בחוות הדעת שנסקרו לעיל, הוכיחו התובעים כי משיכת השיקים לפקודת הנתבעים, משוללים גמירות דעת או נגועים בפגם ברצון טוב וחופשי וכי המנוח היה ככל הנראה היה במועדי מסירת השיקים, כשיר לכל פעולה משפטית. לפיכך,אני מקבל את גירסת הנתבעים וזאת מכל הטעמים הנ"ל, כי הכספים ששולמו בנסיבות כפי שפורטו, ניתנו ע"י המנוח במתנה וכעזרה הדדית במערכת היחסים החמה ששררה בינו לבין הנתבעים. משהגעתי למסקנה זו, אין צורך לדון בשאלה המשפטית שעורר ב"כ התובעים לפיה משלא הוכחה המתנה יש לראות בקבלת הכספים כהלוואה. 19. אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות המיוחדות של תיק זה ולנוכח עוגמת הנפש שנגרמה לבני משפחת המנוח, התובעים, אשר סברו כי המנוח הפריז במתנותיו ועל כן הגישו תביעה זו, אינני עושה צו להוצאות וזאת על אף התוצאה. ירושהמקרקעיןמתנהביטול מתנה במקרקעיןהשפעה בלתי הוגנתמתנה במקרקעין