מה הדין בסוגיית ביטול מתנה שהושלמה ברישום מבלי שהוצגו ראיות במשקל הנדרש על מנת לשנותה תוך הסתמכות על צוואות שלא קיבלו בסופו של יום גושפנקה ? הוגשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למתן סעד הצהרתי לפיו הדירה מהווה חלק מעיזבון המנוח. נדחתה טענת המשיבים החלופית לפיה גם אם ייקבע שהדירה איננה חלק מהעיזבון, יש לחייב את המבקשים לשלם למשיבים את אחוז חלקם בעיזבון מתוך שווי הדירה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נתקבל. בבקשה להלן טענו המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי עת דן בטענה לפיה הדירה היא חלק מעיזבונו של המנוח ואף קבע מסמרות בדבר, שעה שהמשיבים עצמם זנחו אותה. נטען כי לא היה מקום שבית המשפט יתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. כך למשל, ביטול מתנה שהושלמה ברישום מבלי שהוצגו ראיות במשקל הנדרש על מנת לשנותה. נטען שהסתמכות על צוואות שלא קיבלו בסופו של יום גושפנקה לשם הסקת המסקנות בדבר רצונו וכוונתו של המנוח היא שגויה. ##להלן פסק דין בנושא ביטול מתנה שהושלמה:## 1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגניות הנשיא א' קובו ומ' רובינשטיין וכב' השופטת ע' צ'רניאק) בעמ"ש 1026-08, אשר קיבל את ערעור המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ו' פלאוט) ונתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הדירה מושא בקשת רשות הערעור, הרשומה על שם מבקש 1, מהווה חלק מעיזבון אביהם של מבקש 1 ומשיבה 1, אח ואחות. מבקשים 2-4 הם ילדיו של מבקש 1. משיב 2 הוא בנה של המשיבה 1. כלל המבקשים והמשיבים הם יורשי המנוח, על פי צו קיום צוואה. 2. הדירה מושא הדיון רשומה בפנקס רישום המקרקעין על שמו של מבקש 1. אין חולק כי היא נרכשה מכספו של המנוח. המנוח התגורר בדירה מיום שנרכשה ועד למותו. המנוח עשה בדירה כבשלו. חרף רישומה על שם בנו, ציווה המנוח מאוחר יותר את הדירה לחלוקה במסגרת העיזבון שהותיר אחריו, בצוואות שונות שהניח בין השנים 1991-1998. המנוח התייחס לדירה במסגרת צוואותיו כרכושו שלו. המשיבים הגישו תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למתן סעד הצהרתי לפיו הדירה מהווה חלק מעיזבון המנוח. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המשיבים מן הנימוק שלא עלה בידם להוכיח כי הדירה היא חלק מעיזבון המנוח ולסתור את הרשום בפנקס המקרקעין. נקבע, כי בהעדר הסכם נאמנות בכתב בין המנוח למבקש 1 בהתאם לדרישת חוק המקרקעין, לא ניתן לקבוע כי המנוח העביר אליו את זכויותיו בדירה בנאמנות. ניתן להניח שהדירה ניתנה למבקש 1 במתנה וזו הושלמה ברישום. כך גם נדחתה טענת המשיבים החלופית לפיה גם אם ייקבע שהדירה איננה חלק מהעיזבון, יש לחייב את המבקשים לשלם למשיבים את אחוז חלקם בעיזבון מתוך שווי הדירה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נתקבל. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שהדירה נרשמה על שם מבקש 1 והקניית המתנה לה הוא טוען הושלמה, הראיות החיצוניות בדמות צוואות קודמות של המנוח סותרות את טענתו זו. אפילו וצוואות אלו לא קוימו, יש בהן ללמד על רצונו של המנוח. רישום הדירה על שמו של מבקש 1 לא מוכיח כי זו ניתנה לו במתנה גמורה. לו הדירה הייתה ניתנת לו במתנה, חזקה על המנוח שלא היה מציין אותה כרכושו בצוואותיו. זאת, כפי שלא ציין בצוואות אלו נכסי נדל"ן אחרים אותם הוא כן נתן במתנה בחייו. לשון אחר; הרישום איננו משקף את המציאות. עוד קובע בית המשפט, כי "קביעתה של הערכאה דיונית בניסיונה להתגבר על המסקנה הנובעת מראיה מכריעה זו (צוואותיו של המנוח) כי המנוח לא דייק בפירוט הרכוש בצוואותיו איננה משכנעת כלל ועיקר. נראה כי היא מושתתת על תירוץ רעוע ורופס של משיב 1 (מבקש 1 בהליך זה) בחקירתו הנגדית אשר יש לדחותו. תירוץ זה של מבקש 1 אשר אף לא נמצא בכתב הגנתו, נעדר מתצהיר עדותו הראשית ואף עומד בסתירה לתשובותיו העקביות בחקירה הנגדית על כי אין בפיו הסבר כלשהוא לעובדה שהמנוח כלל את הדירה בצואות" (עמ' 5 לפסק הדין). עוד נקבע, כי טענותיהם של המשיבים כלפי הנסיבות שהביאו את המנוח לרשום את הדירה על שם מבקש 1 באופן פורמאלי לא נסתרו, הלכה למעשה. טענתו של משיב 2 לפיו מבקש 1 שכנע את המנוח לרשום את הדירה על שמו מחשש כי בנות זוג, איתן התרועע המנוח, תרצנה לקחת חלק ברכושו "לא קיבלו מענה מסבר את האוזן" ממבקש 1. בית המשפט המחוזי מדגיש כי הוא התרשם "שהנסיבות הנטענות על ידי משיב 2 והאופפות לטענתו את רישום הדירה על שם מבקש 1 הן נסיבות מסתברות לפי חומר הראיות שהיה בפני ערכאה דיונית ואין לבטלן, כפי שנעשה בפסק הדין" (עמ' 6 לפסק הדין). בית המשפט התרשם מתשובותיו של מבקש 1 כי יש לראותן "משום ראשית הודיה בגרסת המערערים (המשיבים) ובכל מקרה חיזוק נוסף, עצמאי ובעל משקל לגרסת המערערים (המשיבים)". על יסוד האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים הוכיחו שרישום הדירה על שם מבקש 1 לא נעשה עקב מתנה ולא היה בו להוציא את הדירה מכלל העיזבון שהמנוח הניח אחריו. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור דנא. 3. בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי עת דן בטענה לפיה הדירה היא חלק מעיזבונו של המנוח ואף קבע מסמרות בדבר, שעה שהמשיבים עצמם זנחו אותה. עוד הם טוענים, כי לא היה מקום שבית המשפט יתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. כך למשל, ביטול מתנה שהושלמה ברישום מבלי שהוצגו ראיות במשקל הנדרש על מנת לשנותה. נטען שהסתמכות על צוואות שלא קיבלו בסופו של יום גושפנקה לשם הסקת המסקנות בדבר רצונו וכוונתו של המנוח - שגויה היא. 4. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות. מהחומר שהונח לפניי, לא התרשמתי כי המשיבים זנחו את טענתם לפיה הדירה היא חלק מהעיזבון של המנוח. טענתם זו שזורה כחוט השני בהליך המשפטי שניהלו על שתי ערכאותיו (ראו סקירת טענותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; סקירת טענותיהם בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה; סיכומיהם לפני בית המשפט לענייני משפחה; הודעת ערעורם לבית המשפט המחוזי; עיקרי טיעון שהוגשו לבית המשפט המחוזי). עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי אליו מפנים המבקשים אינו מלמד דבר ואפילו חצי דבר לגבי זניחת הטענה, כפי שהמבקשים משיגים. הפנייתם לשורות ספציפיות בפרוטוקול המעידות לכאורה שהטענה נזנחה אינן אלא מסקנה שהוסקה על ידם שאיננה עומדת במבחן המציאות של הליכי התיק. על יסוד האמור, לא נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עת נדרש לטענה האמורה. המבקשים טוענים כי לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יתערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה. אולם, כלל וחריג בצידו. במקרה דנא, בית המשפט המחוזי הדגיש כי קביעתה של הערכאה הדיונית בניסיונה להתגבר על המסקנה לפיה המנוח ראה בדירה כבשלו איננה משכנעת "כלל ועיקר" ונראה שהיא מושתתת על "תירוץ רעוע ורופס". בהמשך, צוין כי הערכאה הדיונית "לא דקא פורתא" כאשר קבעה שהמשיבים לא הוכיחו את הסיבה בגינה רשם המנוח את הדירה על שמו של מבקש 1 באופן פורמאלי בלבד ולא מתוך כוונה להקנות לו מתנה. על כן, משנתקלת ערכאת הערעור בפגם היורד לשורש הדברים בהערכת הראיות ובקביעת העובדות או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם, רשאית היא להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה המבררת. מה גם, שכלל אי ההתערבות בממצאים עובדתיים מכוון כלפי עובדות ולא כלפי מסקנות המוסקות מהעובדות. המבקשים רוצים להסיק מהצוואה שקיבלה תוקף כי לא נכללה בה הדירה אלא רק נקבע האחוז היחסי שיש לכל צד בעיזבון. ברם, יושם אל לב, כי בצוואה לא היה כל פירוט של רכוש אחר שבסופו של יום זכה לחלוקה באופן יחסי בין הצדדים. אין בכך ללמד על רצון המנוח. על כן צדק בית המשפט המחוזי עת נדרש לראיות חיצוניות בדמות הצוואות הקודמות כדי להעיד על כוונת המנוח. הגם שלצוואות המוקדמות אין תוקף משפטי, לא ניתן להתעלם מקיומן על מנת ללמוד על רצונו של המצווה. הן בבחינת ראיות נסיבתיות שבהצטרפותן יחד מובילות למסקנה אותה הסיק בית המשפט המחוזי. בל נשכח, כי עסקינן בבקשה לרשות ערעור, וכשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר להרשות לו לערער לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת. אין לטעמי בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". 5. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בהעדר תגובה, אין צו להוצאות. מתנהביטול מתנה במקרקעין