1. בפניי בקשה לביטול כתב האישום, מהנימוק שאין המדובר בעבירה. 2. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן : "החוק"). 3. על-פי הנטען בעובדות כתב האישום, ביום 13/7/11 בתחנת מגדל העמק, בעת שהשוטרת רונית קבסה שהתה בתחנה במשמרת, היא ביצעה חיפוש על גוף הנאשמת בעת שהייתה עצורה בגין אי תשלום קנס פלילי, וזאת, במסגרת מילוי תפקידה המשטרתי. לאחר עריכת החיפוש המוצנע (שנערך בחדר סגור בתחנה), השוטרת והנאשמת יצאו אל יומן התחנה, ובאותה עת העליבה הנאשמת עובד ציבור בעת מילוי תפקידו, בכך שאמרה לשוטרת: "יה שרמוטה זונה על מה החיפוש ? את נראית כמו שרמוטה ומחפשת מי שיזיין אותך". 4. בדיון שהתקיים ביום 11/11/13 ביקשה הסנגורית להורות על ביטול כתב האישום, וטענה כי הנאשמת מודה באמירה, אך טוענת כי אין המדובר בהעלבת עובד ציבור. כעולה מכתב האישום לנאשמת נערך חיפוש יסודי וחודרני כולל במקומות מוצנעים, חיפוש אותו חוותה פעם ראשונה בחייה, אשר לא התנגדה לו. עם זאת, בסיומו, הנאשמת הסובלת ממצבי חרדה ו- OCD נקלעה ללחץ ולמצוקה רגשית וייתכן שפלטה לשוטרת את מה שנטען. האירוע אירע ביומן התחנה, במקום נכחו שוטרים בלבד, וכפי שעולה מהפסיקה אין המדובר באמירה העולה לכדי העלבת עובד ציבור, ובעניין זה הפנתה לרע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (13/8/08). אין ספק, כי האמרה המצוינת הינה גידוף, אך גם אם נאמרו הדברים, הרי שנאמרו בלהט הרגע ואין המדובר באמירה קיצונית הפוגעת פגיעה קשה בליבת כבוד השוטרת. כן, לא מתקיים המבחן ההסתברותי, לפיו קיימת וודאות קרובה שהמעשה יביא לפגיעה קשה בתפקוד לשירות הציבורי, ובעניין זה הפנתה לפסיקה התומכת בטענותיה: רע"פ 229/12 צבי כהן נ' מדינת ישראל; ת"פ (שלום-קריית שמונה) 18497-07-11, מפי כב' ס. הנשיא, השופט סאאב דבור וע"פ (מחוזי-חיפה) 6265-03-12. 5. בתגובה טענה המאשימה כי עובדות כתב האישום מגלות עבירה, ואין לבטל את כתב האישום. המאשימה בתגובתה התייחסה ליסודות העבירה, לרע"פ 2660/05 לעיל (להלן: "הלכת אונגרפלד") ולדיון הנוסף, דנ"פ 7383/08 בעניין אונגרפלד, ואף הפנתה להנחית היועץ המשפטי לממשלה מספר 4.1103, מפברואר 2006. היא טענה כי בענייננו מתקיים המבחן ההסתברותי, כאמור בדנ"פ אונגרפלד. אין מחלוקת, וכך גם לדעת הסנגורית, כי האמרות אותן אמרה הנאשמת מהוות העלבה לכל אדם באשר הוא. המדובר באמירות המצויות במדרג גבוה של קשת הביטויים הפוגעים, כמו גם ברצף של אמרות, שכל מטרתן הינן לפגוע, ואין בהן ביקורת לגיטימית. דברי הנאשמת, יש בכוחם כדי לערער על ניקיון כפיה ומידותיה של השוטרת ולפגוע בה בליבת כבודה האישי, בשמה הטוב, תוך קביעה, כי היא בעלת נורמות מיניות בזויות, ויש בה כדי לבזותה בעיני אחרים. כן, אין לנתק אותן מהקשרן - אירוע בו נערך חיפוש על גוף הנאשמת על-ידי השוטרת, במהלך ביצוע עבודתה, ובנוגע למילוי תפקידה. ביטויים פוגעניים אלה, שנאמרו לשוטרת בעקבות מילוי תפקידה, הינם מבזים עד לרמה של פגיעה בכבוד האדם וכבוד השירות הציבורי, ועל-כן, יש לקבל אמרות אלה כאמרות פוגעניות, הפוגעות באנשי אכיפת החוק ובשירות הציבורי, אשר נמצאים בחיכוך יום יומי עם הציבור, ומבקשים לבצע את עבודתם נאמנה, הכול בהתאם להלכת אונגרפלד. טענות הסנגורית, כי הדברים נאמרו בלהט הרגע, ומדובר בגידוף בלבד, אין בהן כדי לסייע לה, שעה שלא יתכן, כי כל עובד ציבור יהפוך לכלי שרת לזעמו המילולי המשולח רסן של כל אזרח, בכל סיטואציה. בעניין זה ובכלל לעניין העלבת עובד ציבור, המאשימה הפנתה לסעיף 46 להלכת אונגרפלד ולפסיקה כמפורט שם. המאשימה, במסגרת טיעוניה, התייחסה לפסיקה אליה הפנתה הסנגורית, ובאחרית דבריה אמרה, כי לא ניתן לקבוע אפריורי, כי אין המדובר בהעלבת עובד ציבור, שעה שלא הוכחו בפני בית-המשפט הנסיבות האופפות את האמירות, וזאת עוד בטרם נשמעו עדי התביעה בתיק. דיון והכרעה: 6. השאלה הטעונה הכרעה הינה, האם אמירת הנאשמת, עולה בגדר העבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור, וזאת כפי שעולה מעובדות כתב האישום בלבד, הואיל וטרם נשמעו ראיות הצדדים. 7. בשלב בו טרם נשמעו ראיות הצדדים וטרם הובררו הנסיבות האופפות את אמירת הנאשמת וכיוצ"ב, לא ניתן לקבוע חד משמעית, אם המדובר בהעלבת עובד ציבור אם לאו. 8. בסעיף 288 לחוק, נקבעה העבירה של העלבת עובד ציבור : "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים". 9. כב' השופט יעקב קדמי, בספרו על הדין בפלילים חוק העונשין (מהדורה מעודכנת, 2006) בעמוד 1720 קבע, כי היסוד העובדתי של "מעליב", במשמעותו הלשונית הינו : "מכלים, פוגע בכבוד, מבייש". בעמ' 1721, כב' השופט קדמי הביא דוגמאות להעלבה : "מטומטם"- מהווה מלת גנאי מעליבה; קללות וגידופים ותנועות בלתי מוסריות - מהוות העלבה..." 10. כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל פסקה, כי עבירת העלבת עובד ציבור הינה עבירה התנהגותית, כאשר היסוד העובדתי בנוי ממעשה העלבה, הנעשה ב"תנועות, במילים או במעשים" שהם מאפייני המעשה. הרכיב הנסיבתי בעבירה מחייב שההעלבה תהא כלפי עובד הציבור, כשממלא את תפקידו, או בנוגע למילוי תפקידו. אשר ליסוד הנפשי, נדרשת מחשבה פלילית רגילה, קרי - מודעות לטיב המעשה, ולהתקיימותן של הנסיבות. גבולות הנורמה הפלילית האוסרת על העלבת עובד ציבור נקבעים כפרי איזון בין שני כוחות מנוגדים: האחד, תכליתו הגנה על עובד הציבור במילוי תפקידו, ודרך הגנה זו, הגנה על השירות הציבורי בכללותו. הכח האחר, הנוגד, תכליתו הותרת מרחב מספיק לחופש הביטוי והביקורת של האזרח כנגד מוסדות השלטון, השירות הציבורי, ועובדיו. מתח ערכים זה הוא הקובע את מרחב התפרשות הנורמה הפלילית. נקודת האיזון בין הערכים הנוגדים נקבעת בשני מעגלים - פנימי וחיצוני. המעגל הפנימי : עניינו בפרשנות הנורמה הפלילית מתוכה, על רקע הערכים הכלליים של השיטה, וההגנה החוקתית הניתנת לחופש הביטוי. בהשראת אמות המידה של פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו, נדרשת פרשנות תכליתית מצמצמת של הנורמה הפלילית, וייחודה למצבים חריגים וקיצוניים בלבד של העלבה, שמתקיים בה מבחן הודאות הקרובה לפגיעה ממשית ביכולת התפקוד של עובד הציבור, בהשלכתו על השירות הציבורי כולו. כאשר מדובר בפגיעה בליבה הפנימית העמוקה של כבוד עובד הציבור כאדם, בהשלכה על כבוד ואמינות המערכת הציבורית, ובהתקיים מבחן הוודאות הקרובה לפגיעה ממשית כאמור, מתקיים מעשה "העלבה", אשר בשילוב עם היסוד הנפשי מסוג מודעות, מקיים את יסודות העבירה. אשר לפגיעות שאינן מגיעות כדי העלבה בדרגה חמורה וקיצונית, נדרש עובד הציבור לרמת סיבולת גבוהה, לנחישות ויכולת עמידה בלחצים ובקשיים שונים, שהם מנת חלקו של משרת הציבור. לא ניתן להגדיר מראש רשימה סגורה של מקרים בהם הפגיעה תעמוד במבחן, הוודאות הקרובה לקיום פגיעה קשה ביכולת התיפקוד של עובד הציבור הנפגע, בהשלכתו על השירות הציבורי הכללי. אולם: "קו משותף למצבים, שקשה למנותם מראש, הוא קיום ודאות קרובה להתרחשות פגיעה מהותית וקשה בגרעין המוסרי-ערכי, ממנו שואבים עובד הציבור והשירות הציבורי את מקור כוחם וסמכותם. כדי שהעלבה תיכנס בגדרו של האיסור הפלילי, עליה לפגוע בליבה העמוקה של כבוד האדם במילוי תפקידו. בהעלבה כזו עשוי להתקיים המבחן המחמיר של וודאות קרובה לפגיעה ממשית בתיפקודו של עובד הציבור והשירות הציבורי. כך, למשל, העלבת עובד ציבור שיש בה פגיעה בנקיון כפיו, בטוהר מידותיו, או האשמתו בשחיתות עשויים להוות "העלבה" במובן האיסור. הטחת גידופים או קללות, הגם שיש בהם אלימות מילולית, אך אין בתוכנם ובצורת השמעתם פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם, לא יהוו "העלבה" אסורה, גם אם תוכנם ואופן השמעתם עלולים להיות קשים ופוגעניים". במעגל החיצוני : העוסק בדרך יישום עבירת העלבת עובד ציבור, הלכה למעשה, נתונה ליועמ"ש סמכות רחבה לשקול ולהחליט אימתי להגיש כתב אישום בעבירה זו. במסגרת שיקול דעת זה, ניתן להביא בחשבון שיקולים שונים, ובהם שיקולים חיצוניים לעבירה, הקשורים באינטרס הציבורי במובנו הרחב. 11. בדיון נוסף בפסק דין לעיל, דנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (11/7/11), הועמדה לדין שאלת נפקות אמיתות הפרסום במסגרת עבירת "העלבת עובד ציבור" הקבועה בחוק. כב' השופטת פרוקצ'יה פסקה, כי עבירת העלבת עובד ציבור נועדה למנוע מאדם מלבטא מסר שלילי שיש בו משום השפלה, ביזוי ופגיעה בליבת כבודו האישי של עובד הציבור בקשר עם מילוי תפקידו. המטען הערכי שבמעשה האסור טמון ביסוד ה"עלבה". המטען התוכני של מושג זה הוא מהותי לצורך הגשמת תכלית האיסור הפלילי: " מושג זה הוא בעל "רקמה פתוחה", שתכניו אמורים להיקבע בדרך של פרשנות ערכית אשר תגשים את יעדיו של האיסור הפלילי תוך התחשבות בערך הנוגד של חופש הביטוי... בענייננו, יש להתחקות אחר תוכן המושג "העלבה" באמצעות נוסחו הלשוני, על רקע תכליתה הספציפית של הנורמה הפלילית, ובשים לב לעיקרון ההגנה על חופש הביטוי". עבירה זו, שמה, אמנם, במרכזה, את ההגנה על עובד הציבור שהוטחו כלפיו דברי עלבון בהקשר למילוי תפקידו, אך תכליתה רחבה יותר, הגנה על השירות הציבורי במשמעותו המוסדית-ערכית, והבטחת פעילותו התקינה. לא עניינו של העובד כפרט עומד במרכז הערך המוגן בעבירה, אלא עניינה של מערכת השירות הציבורי ככזו, הוא הניצב במוקד האיסור. בנוגע ליסוד ה"עלבה" ומבחן הוודאות הקרובה, כב' השופטת פרוקצ'יה פסקה כי: "שני מרכיבים "נושאים על שכמם" את מטען האיזון בין הערכים הנוגדים הפועלים במסגרת האיסור הפלילי בענין העלבת עובד הציבור. המרכיב האחד הוא יסוד ה"העלבה", שתוכנו אמור לשקף את האיזון האמור; והמרכיב השני הוא מבחן הסתברותי, אשר נועד, במסגרת אותו איזון, להגביל את תחום השתרעותה של העבירה רק למצבים שבהם קיימת הסתברות ברמה מסוימת לפגיעה ממשית בערך המוגן בעבירה...שילוב שני מרכיבים אלה הוא היוצר את האיזון הראוי בין הערך המוגן בעבירה לבין הערך הנוגד של חופש הביטוי, שעיקרו נמצא, לטעמי, בשניים: האחד - במתן תוכן למעשה ההעלבה המכוון רק למעשים קיצוניים של פגיעה קשה בליבת כבודו של עובד הציבור. לענין זה, אין די בפגיעה בעלת אופי נסבל או שולי בכבוד האדם, אלא נדרשת פגיעה עמוקה בליבת הכבוד של עובד הציבור במילוי תפקידו, יהא זה מדברי ביקורת, מגידופים או מכל תוכן אחר של דבר ההעלבה, תהא הגדרתו אשר תהא. לצורך כך, אין לקבוע מראש תכנים כאלה או אחרים שיהוו "העלבה"; השני - בקביעת מבחן הסתברותי ברף גבוה, שעניינו בקיום "ודאות קרובה" כי מעשה ההעלבה יביא לפגיעה קשה בעובד במילוי תפקידו, ומכאן גם בשירות הציבורי במובנו הרחב". 12. במקרה נשוא דיוננו, הסנגורית טוענת, כי הנאשמת מודה באמירה, אלא שלטענתה, אין המדובר בהעלבת עובד ציבור. בנוסף טענה, כי אין ספק שהאימרה הינה גידוף, אך גם אם נאמרו הדברים, הרי שנאמרו בלהט הרגע. האמור לעיל, דהיינו הודיה באמירה ובכך שהמדובר בגידוף, בתוספת קריאת עובדות כתב האישום יכולים לקיים את היסודות העובדתיים של העלבת עובד ציבור, ובכלל זה את יסוד ה"עלבה". כעולה מכתב האישום, בעת שהשוטרת רונית קבסה שהתה בתחנה בעת משמרת, ולאחר שערכה לנאשמת חיפוש, יצאו השוטרת והנאשמת אל יומן התחנה וזו אמרה לה: "יה שרמוטה זונה על מה החיפוש ? את נראית כמו שרמוטה ומחפשת מי שיזיין אותך". מבחינה תוכנית, המדובר בדברים קשים ומביישים שנאמרו לשוטרת, עובדת הציבור, כשהיא ממלאת תפקידה ובנוגע למילוי תפקידה. דברים אלו, משפילים ומעליבים, מה גם, שביטוי זה יכול להשפיע על תפקוד השוטרת בטווח הארוך, שכן בפעם הבאה אותה שוטרת שתתבקש לבצע חיפוש בעצורה, תחשוב פעמיים אם לעשות כן. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו ע"י כב' השופטת פרוקצ'יה בדנ"פ 7383/08 לעיל: "עובד ציבור, ההופך מטרה ללעג ולקלס, למושא של גידופים, קללות, נאצות והטחת אשמות-שווא, עלול ליפול ברוחו, להירתע מלמלא את תפקידו, ומלהפעיל את מרות תפקידו במלוא ההיקף והתנופה המתחייבים מן התפקיד. מעשי השתלחות בעובד ציבור עלולים, אפוא, לפגוע פגיעה קשה במערכת השירות הציבורי, ובכך גם באינטרס ציבורי-חברתי רב חשיבות". יחד עם זאת, השאלה אם מהבחינה ההסתברותית, יכול גם להתקיים המבחן של וודאות קרובה, כי מעשה ה"עלבה" זה, עלול לא רק לפגוע בשוטרת כפרט, אלא גם לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידה הציבורי, שאלה זו אמורה להיבחן לאחר שמיעת הראיות. 13. גם טענת הסנגורית, כי הדברים נאמרו בלהט הרגע, טעונה אף היא הוכחה במסגרת המשפט גופו. יחד עם זאת, ספק בעיני, אם הדברים נאמרו בלהט הרגע, שכן הדברים נאמרו לאחר החיפוש ולא בשעת החיפוש. מה גם, שהסנגורית טוענת, כי הנאשמת לא התנגדה לחיפוש, לא מילולית ולא פיזית, ורק בסיומו, הנאשמת נקלעה ללחץ ומצוקה רגשית וייתכן שפלטה לשוטרת את מה שנטען. בעניין זה אוסיף ואומר, כי הסנגורית טוענת, שהאירוע אירע ביומן התחנה, וכפי שעולה מכתב האישום ומרשימת עדי התביעה, נכחו במקום שוטרים בלבד. הגם אם נכחו במקום שוטרים בלבד, עדיין יכול ואמרה זו תבזה את השוטרת בעיני האחרים - שוטרים- שהינם קולגות שלה לעבודה, ואמרה זו יכולה לפגוע בשמה הטוב ובטוהר מידותיה כלפיהם, ואף לפגוע בליבת כבוד המערכת אותה היא משרתת. 14. גם אם הדברים נאמרו בלהט הרגע, לכאורה ניתן לומר, כי עובד הציבור אינו "שק חבטותיו" של הציבור, במובן זה שאינו כלי לפריקת זעמו המילולי של האזרח, ויש גם "רף סיבולת", שאינו מחייב את עובד הציבור לקבל פגיעה בכבודו וכיוצ"ב. ערה אני לנפסק על-ידי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"פ 2660/05 לעיל, כי הטחת גידופים או קללות, הגם שיש בהם אלימות מילולית, אך אין בתוכנם ובצורת השמעתם פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם, לא יהוו "העלבה" אסורה, גם אם תוכנם ואופן השמעתם עלולים להיות קשים ופוגעניים (ראה : סעיף 45 לפסק הדין). בענייננו, שעה שטרם נשמעו ראיות הצדדים, ולא הובהר בפניי צורת השמעת הדברים, לא ניתן לקבוע חד משמעית, כי יש בדברים אלו, פגיעה בליבה העמוקה של כבוד השוטרת. בעניין זה אני מפנה לאמור בסעיף 29 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בדנ"פ אונגרפלד : "... עיקרו של האיסור הפלילי מכוון למנוע מעשי העלבה הפוגעים בליבת כבודו האישי של עובד הציבור. הפגיעה בכבוד אינה תלויה בשאלה אם היא נובעת מדברי ביקורת או מגידופים וקללות. הפגיעה בכבוד אינה ניתנת למיון כלשהו, אלא מהותה נקבעת בהתחשב בתוכנה של האמירה העולבת ובנסיבות האופפות את אמירתה. מאחר שהערך המוגן בעבירה הוא מניעת פגיעה בליבת כבודו של העובד, בהשלכה על השירות הציבורי בכללותו, הרי שפגיעה כזו עלולה לנבוע דווקא מדברי ביקורת קשים המושמעים כלפי העובד, כגון הטחת אשמה ביחס לפגמים עמוקים בטוהר-מידותיו, נקיון-מעשיו ואמיתות-דרכיו. לעומת זאת, חרפות, קללות וגידופים, פרי להט יצרים והתפרצות רגשית נקודתית, אינם בהכרח בעלי אופי פוגעני בליבת כבודו האנושי של העובד; הם עשויים להימצא במתחם סף-הסיבולת שעובד ציבור צריך לשאת בו מכוח תפקידו" (הדגשה לא במקור- ר.נ.). למקרא הדברים המיוחסים לנאשמת בכתב האישום, המדובר בהטחת אשמה על ניקיון מעשי השוטרת - "יה שרמוטה זונה על מה החיפוש? ...". עם זאת, יש לבחון את הנסיבות שאפפו את האמירה, והאם נאמרה בלהט הרגע והיא נכנסת בגדרי "רף הסיבולת" שעל עובד הציבור לשאת על כתפיו, אלא שכל זאת ניתן לעשות רק לאחר שישמעו ראיות הצדדים. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו על-ידי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"פ 2660/05 : "המושג "העלבה" בהקשרו הנורמטיבי באיסור הפלילי מניח ציפייה לסף סיבולת גבוה מצד עובד הציבור, אשר נועד לאפשר לאזרח מרחב ביטוי וביקורת כלפי תיפקודו של עובד הציבור והשירות הציבורי... עם זאת, רף הסיבולת של עובד הציבור אינו בלתי מוגדר. הוא נעצר בנקודה מסוימת שמעבר אליה מגינה החברה על כבודו ועל כבוד המערכת אותה הוא משרת. כך למשל, רף הסיבולת הנדרש מעובד ציבור אינו מחייבו לשאת על כתפיו פגיעה בליבת כבודו כאדם וכעובד, ובכלל זה פגיעה ביושרו ובטוהר מידותיו. לפגיעה כזו עלולה להיות השלכה משמעותית על יכולת תיפקודו של העובד, ועל כושרו של השירות הציבורי לעמוד במשימותיו. פגיעה כזו יורדת ליסודות אימון הציבור בשירות הציבורי ובעובדיו". 15. מעבר לאמור לעיל, בפסיקה קיימים מקרים, בהם הורשעו נאשמים בעבירות של העלבת עובד ציבור, הגם שדובר באותם מקרים בגידופים ושימוש במילים "זונה", "שרמוטה" וכיוצ"ב : א. ע"פ 333/10 קרן סרנקו נ' מדינת ישראל (28/10/10) - ערעור על פס"ד של בית-משפט מחוזי, שהרשיע את המערערת בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בהעלבת עובד ציבור ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש. סיפור המעשה, הינו, בין היתר: ביום 5.2.08, עצרו שוטרים רכב בו נסעה המערערת ואחרים. השוטרים ביקשו מהנוסעים לצאת ולהזדהות על מנת לבצע חיפוש בו. בתגובה, המערערת ובן זוגה החלו לקללם, באמרה לשוטרת לירז טל "שרמוטה" ולשוטרים הנוספים קראה "זונות". המערערת תקפה את השוטרת. השוטרים תפסו את המערערת, וזו בתגובה בעטה בהם. המערערת הוסיפה ובעטה בהם עת הכניסוה לניידת. היא המשיכה לקללם ואף משכה בשיער השוטרת. בית המשפט פסק שם, כי: " המערערת העליבה את השוטרים בשני שלבים. בשלב הראשון, כמעין "יריית פתיחה" והצהרה על כוונתה להפריע לשוטרים במילוי תפקידם. בשלב השני, עת נעצרה ותוך כדי תקיפת השוטרים. דבריה נאמרו בשעת זעם וכוונו על מנת לפגוע בכבודם ובמסגרת התנגדותה לעריכת החיפוש בכלי הרכב ומעצרה. בראייה זו, ניתן לבחון את השימוש שעשתה המערערת במילים: "שרמוטה" ו"זונות", הן מבחינת היסוד העובדתי והן מבחינת היסוד הנפשי... המסקנה היא כי אמרות המערערת מהוות העלבת עובד ציבור על פי דרישות הסעיף". הנה, כי כן, הגם שהדברים נאמרו בשעת זעם, דהיינו בלהט הרגע, קבע בית-המשפט, כי המדובר בהעלבת עובד ציבור. ב. בע"פ (מחוזי-חיפה) 7364-11-11 אורטל מסיעיד נ' מדינת ישראל (19/1/12) פסק בית-המשפט, כי: "שימוש במילים כמו "בני זונות" ו"שרמוטות", כשהן מופנות כלפי שוטרים בעת מילוי תפקידם הקשה בניסיונם לאכוף את שלטון החוק, ובעת שהם מופרעים על ידי אנשים רבים שהתאספו במקום, מהוות פגיעה עמוקה בשמם הטוב של השוטרים ויש בהן כדי לבזותם בעיני האחרים. הביטויים האמורים פוגעים בליבת כבודם של השוטרים ויש בהן משום פגיעה מהותית וקשה בשוטרים ובמקור כוחם וסמכותם. אשר על כן אני סבור כי בדין קבע בית המשפט קמא כי המערערת עברה את העבירה הנדונה". על פסק-דין זה הוגש רע"פ 1854/12 אורטל מסיעיד נ' מדינת ישראל (5/3/12) שנדחתה. ג. בת"פ (שלום-רמלה) 32239-04-10 מדינת ישראל נ' נריה חי רייז (10/7/12), פסק בית-המשפט, כדלקמן : " היסוד הדומיננטי בהתנהגות הנאשם עת שפנה לשרון וכינה אותו "בן זונה", בתוך תחנת המשטרה ובפני שוטרים אחרים וציבור מבקרים בתחנה וללא שום התגרות קודמת מטעמו של שרון, איננו דברי ביקורת החוסים תחת הגנתה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי. נהפוך הוא, היסוד הדומיננטי בהתנהגותו של הנאשם הוא ביזוי עובד הציבור והמערכת אותה הוא משרת. התנהגותו של הנאשם הינה בגדר מעשי "חרפות, קללות וגידופים" (כלשון כבוד השופט ריבלין בפסק דין אונגרפלד). התנהגותו של הנאשם מהווה פגיעה ב-"ליבת כבודו" של שרון וליבת כבודה של המערכת אותה הוא משרת (כלשון כבוד השופטת פרוקצ'יה בפסק דין אונגרפלד). מדובר בבריונות לשמה אשר תכליתה פורקן זעם ותסכול על עובד הציבור על עצם ביצוע תפקידו כדין...". לפיכך, בית-המשפט, הרשיעו בביצוע עבירה של העלבת עובד ציבור. ד. ת"פ (שלום-ת"א-יפו) 14087-12-09 מדינת ישראל נ' שמעון ביטון (20/11/11) : הנאשם עומד לדין בגין אירוע אשר לפי הנטען, פנה לפקחית עירייה, כאשר זו רשמה דו"ח לרכב של אדם אחר, הלין על רישום הדו"ח ובהמשך קיללה והעליבה במילים "זונה", "שמנה" ו"שרמוטה". כאשר התערב פקח נוסף, איים עליו הנאשם : "תזהר שאני לא אפול גם עליך". בית המשפט הרשיעו בעבירה של העלבת עובד ציבור, בקובעו בין היתר, כי : " באשר לעלבונות שהטיח הנאשם בפקחית, הללו עלבונות של ממש הם הנוגעים בלבת כבודה של הפקחית כאדם, וכעובד ציבור, כאשר יש בהם גם גוון מגדרי מכוער במיוחד... אמנם, ההלכה הפסוקה שנקבעה בענין אונגרפלד תוחמת את תחולתה של העבירה של העלבת עובד הציבור, כדי למנוע את הסגת גבולה של חירות הביטוי, אך הביטויים שהושמעו במקרה דנן רחוקים מלהיות מקרי גבול, אלא הינם במרכזו של האיסור..." ה. ת"פ (שלום-נצרת) 1096/07 מדינת ישראל נ' משה בניאס (6/7/10). כב' סגנית הנשיא, השופטת יונג-גפר פסקה, כי : "הכינוי "בן זונה" בו השתמש הנאשם, מוכר וידוע כאחד הגידופים הגסים בשפה העברית (וגם בשפות אחרות), והוא כולל אלמנט של ביזוי ופגיעה חמורים בכבודו של מי שכלפיו הוא מושמע, ואין צורך להכביר מלים כדי להסביר זאת. הטחתו של גידוף זה במתלונן מהווה העלבה של המתלונן שהינו עובד ציבור, וממילא התקיימו יסודותיה של העבירה הנ"ל". הנאשם הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בע"פ (מחוזי-נצרת) 39947-01-11 משה בניאס נ' מדינת ישראל (22/3/11), שנדחה. 16. מנגד, הסנגורית הפנתה לפסיקה, אשר לדידה תומכת בטענתה, כי אין המדובר בהעלבת עובד ציבור: א. רע"פ 229/12 צבי כהן נ' מדינת ישראל (16/10/12) : המבקש הורשע בבית-משפט קמא, בין היתר, בהעלבת עובד ציבור. האישום בהעלבת עובד הציבור, עניינו, בבקשת מתנדב משטרתי שהשתתף בחיפוש, כי המבקש יזדהה בפניו, אשר הובילה לכך שהמבקש אמר לו "מושתן וילד מפגר" (בשלב זה, לא הזדהה המתנדב כבעל סמכות משטרתית). בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור לעניין עבירת העלבת עובד ציבור. בית-המשפט העליון זיכה את המבקש מעבירה זו, כאשר כב' השופט ג'ובראן פסק : " במקרה הנוכחי, נדמה כי הדברים נאמרו בלהט הרגע (וזאת, בשונה מבפרשת אונגרפלד, שבה תוכננו הדברים מראש), וההסתברות כי יהיה בדברים כדי לפגוע בתפקוד הרשות נמוכה ביותר. כמו כן, אף שמדובר בגידופים, אין מדובר בגידופים אישיים, הנוגעים לתכונותיו הפרטיות של עובד ציבור זה או אחר, ונוגעים לליבת כבודו, כי אם בביטויים פוגעניים כלליים, ואף שאלו פוגעים, ספק אם פגיעה זו היא במידה המצדיקה הרשעה בדין הפלילי. בנוסף, ראוי לתת משקל להקשרם הכללי של הדברים. הדברים נאמרו על ידי אדם בעת שעבר חיפוש לא חוקי, על ידי מי שלא הזדהו כמתנדבים משטרתיים. אין בנסיבות אלו כדי להצדיק את הביטוי הפוגעני, אך יש בהן כדי לרכך את חומרתו... טעם נוסף לזיכויו של המבקש מעבירת העלבת עובד ציבור בנסיבות המקרה הנוכחי נובע מזיכויו מעבירת נשיאת הסכין ומעבירת החזקת כלי פריצה. ברי, כי לו הייתה נקבעת ההלכה בפרשת בן חיים טרם העמדת המבקש לדין, אפשר כי המשיבה הייתה נמנעת מהעמדתו לדין כלל, ואף לו היה מועמד לדין, המתווה המשפטי של ההליך כולו היה שונה, והיו נבחנות אפשרויות חלופיות כגון סיום הליך בלא הרשעה..." האמור שם, אינו עולה בקנה אחד עם המקרה נשוא דיוננו, שכן אין להשוות בין חומרת האמירה של "מושתן וילד מפגר" לבין חומרת האמירה של "שרמוטה זונה" , "את נראית כמו שרמוטה ומחפשת מי שיזיין אותך", אשר הינה בעלת קונטציה מינית מובהקת, המעידה על רמות מוסר וערכים נמוכים עד מאוד. מעבר לכך, בניגוד לאמור לעיל, כאן נראה לכאורה, כי המדובר בגידוף אישי, הנוגע לתכונות הפרטיות של השוטרת ונוגעים לליבת כבודה. לא זו אף זו, ששם בית המשפט נתן משקל להקשרם הכללי של הדברים, דהיינו הדברים נאמרו על-ידי אדם בעת שעבר חיפוש לא חוקי, בעוד שבמקרה נשוא דיוננו, לא נטען שהחיפוש לא היה חוקי. כן, טעם נוסף שם לזיכוי, נבע מזיכויו מעבירות נשיאת הסכין והחזקת כלי פריצה. לא כך במקרינו. ב. ת"פ 18497-07-11, אשר ניתן על-ידי כב' סגן הנשיא, השופט סאאב דבור, ביום 24/9/12 : שם יוחס לנאשם בכתב אישום מתוקן העבירה של העלבת עובד ציבור. בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשם פנה לשוטר באומרו לו : "לך תזדיין אתה שוטר זבל, אני לוקח את הבן שלי כרגע לתחנה ואני הייתי שוטר, אני אדאג שיישפטו אותך משמעתית". כן, יוחסו לנאשם אמירות לפיהן הוא אמר לשוטר : "בוא יא זבל, יא בן זונה אתה אפס" וגם "אתה קוף". כב' השופט דבור, הורה על ביטול כתב האישום בקובעו, בין היתר, כי לא כל אמירה, שיש בה משום קללה או גידוף, יכולה לזעזע גוף מושרש וחזק כמו המשטרה. אף במידה ועובדות כתב האישום, כפי שהן מנוסחות יוכחו, עדיין הקרקע של כתב האישום לא תוכל להצמיח הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם. הכוח הפוטנציאלי הטמון בקרקע של כתב האישום הינו דל ואין בו כדי לנווט את בית-המשפט לקראת מסקנה לפיה המדובר בהעלבת עובד ציבור עד כדי כך שהעלבה זו, פגעה בארגון אליו משתייך הנעלב ו/או ביכולת התפקוד שלו ו/או בליבה העמוקה של כבוד האדם שלבטח זכאי לו עובד הציבור. אכן, כטענת המאשימה יש להעמיד דברים על דיוקם, הואיל ועל החלטה זו הוגש ערעור על-ידי המדינה, ע"פ (מחוזי-נצרת) 34700-10-12, אשר התקבל, ובמסגרתו נקבע, בין היתר : א. בית-משפט קמא, לא נתבקש להכריע בסוגיה, האם כתב האישום מקים עבירה של העלבת עובד ציבור, במנותק מהנסיבות הכוללות של ביצוע העבירה, כטענה מקדמית. מעבר לכך, בית המשפט סבור, כי הצדק עם ב"כ המערערת בטענתה, כי לא ניתן להכריע בסוגיה זו מבלי להתייחס לנסיבות הכוללות של ביצוע העבירה. ב. שלא כפי טיעוני הסנגור, גם בפסק הדין בעניין אונגרפלד, ניתן משקל בנסיבות הכוללות של המקרה לצורך קביעה, האם מתקיימים המבחנים להרשעה בעבירה של העלבת עובד ציבור. אין מחלוקת, כי לא הוכחו בפני בית-משפט קמא הנסיבות האופפות את האמירות, המיוחסות למשיב, ואשר נאמרו בשתי הזדמנויות שונות. באחרית דבר, בית המשפט קבע, כי לא ניתן היה לדון בטענות הסניגור כטענות מקדמיות ולהכריע בהן ללא דיון ושמיעת ראיות, הן מהפן הדיוני, שכן, לא ניתנה לצדדים הזדמנות ראויה להתייחס לאפשרות זו, והן מהפן המהותי, אשר חייב שמיעת ראיות באשר לנסיבות הכוללות בטרם תוכרע הטענה. גם אני סבורה, כי במקרה נשוא דיוננו, יש לבחון את הנסיבות הכוללות של המקרה, מעבר לנסיבות שפורטו בכתב האישום, במיוחד לאור טענת הסנגורית, כי בסיום החיפוש המאוד לא נעים, הנאשמת הסובלת ממצבי חרדה ו-OCD, נקלעה ללחץ ולמצוקה רגשית וייתכן שפלטה את מה שנטען. ג. ע"פ (מחוזי-חיפה) 6265-03-12 חוסאם אבו חמאד (עציר) נ' מדינת ישראל (24/5/12) : המערער זוכה במסגרת פסק הדין מהעבירה של העלבת עובד ציבור. על פי סעיף 1 לכתב האישום, העליב המערער את השוטרת זיוה בכך שגידף באוזניה שוטר אחר במילים "מי זה המזדיין הזה מאיפה הביאו אותו". בית משפט פסק שם, כי נראה שהדברים שיוחסו למערער בסעיף 1 לכתב האישום, נופלים לגדרם של ניבולי פה וגידופים גרידא ואין בהם לפגוע בליבה העמוקה של כבוד האדם במשמעות האיסור הפלילי. זאת מבלי להידרש לטענה, שהדברים הפוגעניים והמעליבים שהתייחסו לשוטר איציק הושמעו באזני השוטרת זיוה. גם אם השוטרת נפגעה מהטחת העלבונות כלפי עמיתה, אין בדברים כדי להיכנס בגדרו של האיסור הפלילי, המחייב כאמור פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם. במקרה נשוא דיוננו, הדברים נשמעו בפני השוטרת וביחס אליה, ולא ביחס לשוטרים אחרים, ולכן לכאורה יכולים להיכנס לגדרו של האיסור הפלילי. מעבר לכך, שכאמור לעיל, נראה לכאורה שהמדובר בדברים פוגעים ומעליבים. 17. לאור מסקנתי דלעיל, אין מקום להורות בשלב זה על מחיקת כתב האישום, והוא נותר על כנו. התיק ימשיך להתנהל בפני כב' השופטת עדי במביליה. העלבת עובד ציבור / שוטרעובדי ציבור