השופט ס' ג'ובראן בפניי ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בעכו (מר ר' חוראני) (להלן -ראש ההוצל"פ), שניתנה בתיק הוצל"פ 1-93-01354-08, ביום 13.3.2000, ואשר לפיה חויבה המערערת בתשלום חובו הפסוק של החייב למשיב (שהינו הזוכה), עד כדי סך של 35,994 ש"ח, וכן בתשלום הוצאות בסך 2,000 ש"ח + מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה. העובדות הצריכות לעניין 1. המערערת העסיקה אצלה את החייב, כימאי. 2. המערערת קיבלה את פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כבוד השופט שחורי) מיום 21.1.1993, וכן את הודעת העיקול לצד שלישי מיום 16.3.1993, שלפיהם הוטל עיקול על משכורותיו של החייב ועל הכספים ו/או הזכויות המגיעים או שיגיעו לו מהמערערת. 3. המערערת אכן החלה ממועד קבלת צו העיקול לנכות סכומים כנדרש מהמשכורות שלהן היה החייב זכאי. 4. על משכורתו של החייב רבצו כמה עיקולים אחרים, נוסף על העיקול שהוטל בתיק נושא ערעור זה. בנוסף, נוכו ממשכורתו של החייב סכומים שונים בגין הלוואות שלווה החייב מהמערערת מראש, על חשבון כספים שיגיעו לו מהמערערת בעתיד. 5. טרם פרישתו המציא החייב למערערת הודעות על ביטול עיקולים בתיקי ההוצל"פ השונים. ביום 12.7.1998 המציא החייב למערערת ביטול עיקול בתיק ההוצל"פ נושא הערעור שבפניי שניתן ביום 8.7.1998, ועל-כן חדלה המערערת מלנכות ממשכורתו של החייב. 6. ביום 15.7.1998 יצא החייב לפרישה מוקדמת, ועל-כן שילמה לו המערערת את פיצויי הפיטורים המגיעים לו בעקבות פרישתו. 7. ראש ההוצל"פ קבע, כי: "...צד ג' [הכוונה למערערת - ס' ג'] פעלה כהלכה לעניין עיקול המשכורות בין מכח העיקול שקבע כב' השופט מר שחורי ובין מכוח העיקולים שהוטלו במסגרת ההוצל"פ. ... הם [הכספים שהעבירה המערערת לחייב עקב פרישתו - ס' ג'] שוחררו שלא כדין נוכח קיום העיקול על הכספים והזכויות של החייב שאצל צד ג'. אין בקבלת ביטול עיקול על המשכורות כדי להצדיק אי קיום צו עיקול על הכספים ולכן אין מנוס לדעתי אלא לחייב את צד ג' בחוב הפסוק". מכאן הערעור שבפניי. טענות הצדדים 8. באת-כוח המערערת טענה כי שגה ראש ההוצל"פ בקובעו כי סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן - חוק ההוצל"פ) מתייחס אך ורק לעיקול שמוטל מכוח צו של ראש ההוצל"פ, ולא לעיקול שמטיל בית-המשפט להבטחת ביצועו של פסק- הדין, שכן לטענתה תקנה 375 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מחילה את הוראות חוק ההוצל"פ על עיקולים המוטלים על-ידי בית-המשפט בין שמדובר בעיקול זמני ובין שמדובר בעיקול קבוע וסופי, ומכאן שלטענתה דין עיקול שהוטל על-ידי לשכת ההוצאה לפועל כדין עיקול שנתן בית-משפט. לפיכך טענה באת-כוח המערערת כי צו העיקול נושא הערעור היה רק לגבי משכורות וכספים שהיו בידי המערערת ביום הטלת העיקול או במסגרת שלושה חודשים לאחר העיקול לפי סעיף 44 לחוק ההוצל"פ. 9. באת-כוח המערערת טענה כי פיצויי הפיטורים וזכויות נוספות אשר ייתכן שיקבל החייב מהמערערת עם פרישתו לא נתפסו ברשת העיקול, הואיל ובמועד הטלת העיקול, ואף שלושה חודשים לאחר מכן, טרם נתגבשה זכותו הוודאית של החייב לקבל זכויות וכספים עם פרישתו. שכן, לטענתה, בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים על עובדיה, קבלת זכויות וכספים בעת פרישה מותנית בהתקיימות תנאים מסוימים, וקיימים מקרים שבהם עובדי המערערת אינם עומדים בתנאים אלו ועל-כן אינם זכאים לפיצויים. 10. על-כן טענה באת-כוח המערערת כי עם קבלת הודעת ביטול העיקול נושא הערעור העיקול היחיד שהיה קיים אותה עת, והוא בר-ביטול, היה העיקול שהוטל בגין משכורות. 11. באת-כוח המערערת המשיכה וטענה כי אף אם היה על המערערת לעקל את הכספים שקיבל החייב ביום פרישתו המוקדמת, הרי עומדת למערערת, בשעה שפעלה לשחרור הכספים אשר הגיעו לחייב במועד פרישתו לאחר שהתקבלה אצלה הודעת ביטול העיקול, הגנת "הצדק סביר" כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ, שכן לא הייתה למערערת, לטענתה, כל סיבה לחשוד בכשרותה של הודעת ביטול העיקול הנ"ל. 12. מנגד, טען בא-כוח המשיב כי סעיפים 43 ו-44 לחוק ההוצל"פ אינם חלים במקרה שבפנינו, מאחר שהעיקול הוטל בגופו של פסק-הדין של בית-משפט השלום על-פי תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי. מכאן, שראש ההוצל"פ אינו מוסמך להטיל עיקול שבידי צד שלישי על-פי סעיף 43 לחוק ההוצל"פ מאחר שראש ההוצל"פ אשר הוסמך לבצע את פסק-הדין הנ"ל חייב לבצע את העיקול ולממשו על-פי הוראות פסק-הדין והוא אינו רשאי לסטות ממנו. מכאן טען בא-כוח המשיב כי צדק ראש ההוצל"פ כאשר קבע כי ההגבלה של שלושה חודשים הכלולה בסעיף 44 לחוק ההוצל"פ קיימת רק כשמדובר בעיקול שמוטל מכוח צו של ראש ההוצל"פ מכוח סעיף 43 לחוק ההוצל"פ, והיא אינה קיימת בעיקול שהטיל בית-משפט במסגרת פסק-הדין. 13. בא-כוח המשיב טען עוד כי זכותו של החייב לקבל מהמערערת כספים בגין פרישתו הינה זכות בת-עיקול, מכיוון שעוד במועד קבלת צו העיקול התגבשות זכות זו הייתה ודאית, שכן אפילו הסכומים לא היו ידועים בעת שהוטל העיקול, לא היה ספק שבקרות האירוע של פרישת החייב מכל סיבה שהיא, זכותו לפיצויים, מענקי פרישה וזכויות אחרות הייתה ודאית, והתגבשותה בעתיד, בעת פרישתו, לא הייתה מוטלת בספק, לפי משפט העבודה וההסכמים הקיבוציים. 14. בא-כוח המשיב המשיך וטען כי לא היה למערערת כל הצדק סביר להפרת צו העיקול שניתן בפסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה בשלמה לחייב את הכספים והזכויות המגיעים לו בעת פרישתו. דיון 15. הערעור שבפניי מופנה כנגד קביעתו של ראש ההוצל"פ לעניין הכספים והזכויות שהעבירה המערערת לחייב עם פרישתו. הרי כי כן, השאלה העומדת להכרעתנו בערעור זה הינה: האם פעלה המערערת כדין עת הפרישה לחייב את הכספים והזכויות המגיעים לו עקב פרישתו על-אף קיומו של צו עיקול כאמור. 16. צו העיקול שאושר במסגרת פסק-הדין של בית-משפט השלום בחיפה (כבוד השופט שחורי) הטיל עיקול על הכספים והזכויות המגיעים או שיגיעו לחייב מהמערערת, שהינה בבחינת צד שלישי. סעיף 44(א) לחוק ההוצל"פ מסדיר את עניין הטלת עיקול על כלל נכסי החייב המצויים בידי צד שלישי בקובעו, כי: "צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום" (ההדגשה שלי - ס' ג'). 17. על-כן השאלה המשפטית שעומדת בפתחו של ערעור זה הינה אם מגבלת שלושת החודשים הקבועה בסעיף 44 לחוק ההוצל"פ חלה לא רק כשמדובר בצו עיקול שניתן על-ידי ראש ההוצל"פ, אלא גם כאשר צו העיקול אושר בפסק-דין של בית-משפט והפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו. שכן, אם התשובה היא בחיוב, יוצא שצו העיקול הנדון תפס רק את הכספים והזכויות שנמצאו בידי המערערת ביום המצאת הצו או שהגיעו לידיה תוך שלושה חודשים מאותו יום, כך שהשלב השני יהיה לבדוק אם צו העיקול הנדון תפס את הזכויות והכספים שהגיעו לחייב מהמערערת בעת פרישתו. בהתייחסו לשאלה המשפטית הנ"ל קבע ראש ההוצל"פ, כי: "אמת ס' 43 לחוק ההוצל"פ קובע שניתן להטיל עיקול על כלל כספי החייב שבידי צד ג' ואמת שסעיף 44 לחוק קובע 'שצו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידיו תוך שלושה חודשים מאותו יום'. אך במה דברים אמורים? בעיקול שמוטל מכוח צו של ראש ההוצל"פ מכוח סעיף 43 לחוק ולא עיקול שמטיל ביהמ"ש במסגרת פסק הדין". לצערי, אין דעתי בעניין זה כדעתו של ראש ההוצל"פ, שכן לעניות דעתי סעיף 44 לחוק ההוצל"פ חל גם על עיקול שמטיל בית-משפט על כלל נכסי החייב להבטחת ביצועו של פסק-הדין, ולהלן נימוקיי: משמעותה של הוראת סעיף 44 לחוק ההוצל"פ הינה כי כאשר צד שלישי מקבל צו עיקול, הרי כל סכום כספי שמגיע מהצד השלישי לחייב ביום קבלת צו העיקול, ובמשך שלושה חודשים לאחר מכן, על הצד השלישי להעבירם ללשכת ההוצאה לפועל, כאשר מטרתה של הוראה זו היא לא להכביד על הצד השלישי ולא לקשור אותו לתקופות ארוכות לחיובים כלפי הזוכה בהוצאה לפועל, כאשר הצד השלישי איננו חייב באופן אישי מאומה לזוכה. לאור הרציונל של הוראה זו כאמור, היינו לא להכביד על הצד השלישי שאינו חייב אישית מאומה לזוכה, לא מצאתי כל סיבה מדוע לא להחיל הוראה זו כאשר העיקול על כלל נכסי החייב המצויים בידי צד שלישי ניתן על-ידי בית-משפט כחלק מפסק-דינו, שכן גם בעיקול שניתן כאמור על-ידי בית-משפט קיים אותו אינטרס, היינו להגן על זכויותיו של הצד השלישי. מסקנתי זו מתחזקת עוד יותר לאור חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן - חוק היסוד), אשר העלה את משקלה הנורמטיבי של זכות הקניין לדרגה של זכות יסוד. שכן, הקביעה בסעיף 3 לחוק היסוד ש"אין פוגעים בקנינו של אדם" הינה בעלת משקל כשאנו באים לפרש הוראות דין קיימות. לפיכך גם לו היינו סבורים שיש פנים לכאן ולכאן לפתרון השאלה שלפנינו בעניין תחולתה של ההגבלה של שלושת החודשים על עיקול שהטיל בית-משפט, מן הדין הוא שנפרש את הוראת חוק ההוצל"פ הרלוונטית, היינו סעיף 44(א) לחוק ההוצל"פ, באופן שזכות הקניין של הצד השלישי לא תיפגע. הפרשנות האמורה של סעיף 44(א) לחוק ההוצל"פ תואמת גם את הוראות תקנה 375 לתקנות סדר הדין האזרחי שמחילה את הוראות חוק ההוצל"פ על ביצוע עיקולים המוטלים על-ידי בית-המשפט, בקובעה כי: "הוראות חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, יחולו על ביצוע עיקול זמני לפי סימן זה, ואם זכה התובע בתביעתו, ימשיכו בפעולות לפי אותו חוק". בהערת אגב אציין כי אין תקנה זו מוגבלת לדעתי לעיקולים זמניים שהוטלו על-ידי בית-משפט אלא שהיא חלה גם על עיקול סופי שהטיל בית-משפט. לפיכך נראית לי נכונה לעניין זה טענתה של באת-כוח המערערת שלפיה מגבלת שלושת החודשים שבסעיף 44 לחוק ההוצל"פ חלה גם כאשר העיקול הוטל על-ידי בית- משפט. מכאן, שהעיקול שהטיל בית-משפט השלום (השופט שחורי) תפס הן את הכספים שהיו בידי המערערת בעת מתן צו העיקול והן את הכספים שהגיעו לידיה תוך שלושה חודשים מאותו יום. 18. לגופו של עניין, יש לבדוק אם צו העיקול הנדון שהוטל על-ידי בית-משפט חל על הפיצויים שהגיעו לחייב בעת פרישתו. על-פי החוק, נכס הניתן לעיקול כולל "...זכות קיימת או עתידה" (כהגדרת "נכס" בסעיף 1 של חוק ההוצל"פ). זכותו של החייב לכספים בעת פרישתו הינה זכות שהתגבשותה תהא בעתיד, וכדי שזכותו זו של החייב תהיה בת-עיקול, התגבשותה בעתיד חייבת להיות ודאית. כדי שהעיקול הנדון יחול כאמור על הזכויות והכספים שמגיעים לחייב בעת פרישתו, זכויות אלו אמורות להיות מגובשות במועד הטלת העיקול או תוך שלושה חודשים מהטלת העיקול, היינו שזכויות אלו אמורות להיות ודאיות במועדים אלו. על-מנת לקבוע שהתגבשות זכויותיו הנ"ל של החייב בעתיד היא ודאית, יש לבדוק אם התרחשות האירוע שבגינו תתגבשנה בעתיד זכויותיו הנ"ל של החייב היא נעלה מספק, שכן: "המונח 'זכות עתידה' פירושו זכות שהתגבשותה בעתיד ודאית היא, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו נעלה מספק" (ד' בר-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות [3], בעמ' 382). לעניות דעתי, בעת הטלת העיקול לא היה ספק שבקרות האירוע של פרישת החייב הוא יהא זכאי לפיצויים ולמענקי פרישה שמגיעים לו לפי משפט העבודה וההסכמים הקיבוציים, כך שאף שמועד פרישתו של החייב יכול שלא היה ידוע בעת מתן העיקול ובחלוף שלושה חודשים מאותו יום, הרי שהתגבשות זכותו לפיצויים בעתיד לא הייתה מוטלת בספק, שכן אין ספק שבמועד כלשהו החייב יפרוש ואז הוא יהיה זכאי לפיצויי פיטורין ולזכויות האחרות שמגיעות לו לפי משפט העבודה ולפי ההסכמים הקיבוציים הקיימים אצל המערערת. איננה מקובלת עליי לעניין זה טענתה של באת-כוח המערערת שלפיה אין מדובר בזכות שהתגבשותה ודאית, מאחר שקיימים מקרים שבהם עובדי המערערת לא יהיו זכאים לפיצויים בעת פרישתם אם הם אינם מקיימים את התנאים שבהסכמים הקיבוציים. שכן, לא הייתה למערערת בעת הטלת העיקול כל סיבה לחשוב שהחייב הספציפי עלול שלא לקבל את פיצויי הפיטורין המגיעים בדרך-כלל לכל עובד כמצוות משפט העבודה וההסכמים הקיבוציים, והיא אף לא הביאה בפניי שום טעם מדוע החייב עלול לא לקיים את תנאי ההסכמים הקיבוציים לצורך הזכאות בפיצויי פיטורין. ובהיעדר טעם כזה ההנחה היא כי עוד בזמן הטלת העיקול התגבשות זכותו של החייב לפיצויי פיטורין בעת פרישתו הייתה ודאית, ועל-כן הינה בת-עיקול. לפיכך, ולאחר שקבעתי כי התגבשות זכותו של החייב לפיצויי פיטורין בזמן פרישתו הינה ודאית, המסקנה המתבקשת הינה כי זכות זו הינה זכות עתידה הניתנת לעיקול. מכאן, שצו העיקול הנדון שאושר על-ידי בית-משפט חל גם על פיצויי הפיטורים ועל שאר הזכויות המגיעות לחייב בעת פרישתו. 19. לאחר שקבעתי כי צו העיקול הוטל גם על הפיצויים שמגיעים לחייב בעת פרישתו, יש לבדוק אם העיקול על הפיצויים הנדונים היה עדיין תקף שעה שהתגבשה העילה לפיצויים אלה (משמע - בזמן פרישתו של החייב). אמנם, ביום 12.7.1998 ניתנה הודעת ביטול עיקול (שעליה אפרט בהמשך), אך אין בהודעה זו כדי לבטל את העיקול על הפיצויים הנדונים שניתן על-ידי בית-משפט השלום, שכן הודעת הביטול ניתנה על-ידי ראש ההוצל"פ. בעניין זה נאמר בספרו של השופט א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [4], בעמ' 436, כי: "אין להגיש בקשה לביטול עיקול זמני לראש ההוצאה-לפועל, כאשר, כנראה, העיקול הוטל על-ידי בית המשפט". (ראה עוד לעניין זה רע"א 379/90 שפירא נ' גזברות בית המשפט המחוזי [1]). היות שהעיקול כאמור לא בוטל על-ידי הודעת הביטול שהוציא ראש ההוצל"פ, הרי שהעיקול על הפיצויים הנדונים שאושר בפסק-דין ימשיך לעמוד בתוקף עד שפסק-הדין יבוצע (תקנה 372 לתקנות סדר הדין האזרחי). פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כבוד השופט שחורי) טרם בוצע בעת פרישתו של החייב (התגבשות העילה לפיצויים), ועל-כן העיקול על הפיצויים הנדונים היה שריר וקיים בעת פרישתו של החייב. מכאן, שהמערערת פעלה בניגוד לעיקול קיים שניתן על-ידי בית-משפט השלום, כאשר הפרישה לחייב בעת פרישתו המוקדמת את פיצויי הפיטורין והזכויות האחרות המגיעות לו בעת פרישתו. כך שלכאורה מוסמך היה ראש ההוצל"פ לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ לחייב את המערערת בתשלום חובו הפסוק של החייב. 20. אך גם כאשר הוכח כי המערערת פעלה בניגוד לצו עיקול, עדיין עומדת בפני המערערת האפשרות ליהנות מההגנה של "הצדק סביר" אם הצליחה להוכיח את קיומו של הצדק סביר שמנע ממנה את העברת הפיצויים שהגיעו לחייב בעת פרישתו אל המוציא לפועל. "החוק אינו מגדיר מהו 'הצדק סביר', אבל נראה כי הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו. החוק איננו מסתפק בקיומו של הצדק בלבד, אלא מוסיף לכך גם את הדרישה שההצדק יהיה סביר; ודרישה זו מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל המוציא לפועל, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פעל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי" (ד' בר-אופיר בספרו הנ"ל [3], בעמ' 362-362א'; ע"א 1796/90 פירר נ' מדינת ישראל (משרד הביטחון) [2]). לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפניי ולאחר ששקלתי את העניין על כל היבטיו, הגעתי למסקנה כי צדק ראש ההוצל"פ כאשר קבע כי המערערת אינה נהנית מהגנת "ההצדק הסביר". להלן אפרט את עיקר הנימוקים שהובילו אותי למסקנה זו: (א) הודעת ביטול העיקול שהגיעה לידי המערערת הוצאה, כאמור, על-ידי ראש ההוצל"פ, כך שהיה על המערערת לדעת כבר באותו שלב שהודעה זו אין בכוחה לבטל את העיקול שהוטל על-ידי בית-המשפט על הפיצויים המגיעים לחייב בעת פרישתו. (ב) אף אם נתעלם מעניין הסמכויות האמור, הרי שהודעת הביטול האמורה מתייחסת אך ורק לעיקול שהוטל על משכורותיו של החייב (דבר הכתוב שחור על גבי לבן בהודעת הביטול עצמה). מכאן, שאדם סביר לא היה מתייחס להודעה זו כהודעה המבטלת גם את העיקול המוטל על הפיצויים המגיעים לחייב עם פרישתו, ולא היה מסתמך עליה לצורך הפרשת סכום הפיצויים הנ"ל לכיסו של החייב במקום לתיק ההוצאה לפועל. (ג) תוכנה של ההודעה היה צריך לעורר אצל המערערת חשדות כבדים לגבי האותנטיות שלה, שכן בעוד ששם אשתו של החייב כתוב בטבלה מסודרת עם מספר תעודת זהותה וכתובתה, השם של החייב כתוב ללא כל פרט מזהה מתחת לשם האישה בצורה מאולצת למדי. יתרה מזו, ההודעה מופנית למערערת בעניין ביטול עיקול משכורות, כאשר אשתו של החייב שנחזית להיות הדמות הדומיננטית בהודעה איננה עובדת כלל אצל המערערת, כך שתמוה בעיניי איך יכלה המערערת להסתמך על הודעה זו כאשר ההודעה מדברת על ביטול עיקול משכורות של מי שאיננה עובדת שלה. (ד) לעניין טענתה של באת-כוח המערערת שלפיה העובדת במחלקת החשבונות של המערערת שקיבלה לידיה את הודעת הביטול (תצהירה הוגש והיא נחקרה בפני ראש ההוצל"פ) אימתה את תוכן הודעת הביטול בשיחה טלפונית ללשכת ההוצל"פ שם אושר ביטול העיקול כאמור, אקדים ואביע את תמיהתי כיצד הסתפקה העובדת של המערערת במידע שהיא קיבלה מפקידה עלומת שם (מידע שלא הוכח כי אכן התקבל, שכן פקידה זו לא העידה ולא הוגש תצהיר מטעמה), במיוחד כאשר ההודעה נראית לה מוזרה - וזאת בלשון המעטה - בהיותה מתייחסת לאישה שבכלל אינה עובדת של המערערת וכאשר שם החייב כתוב בצורה מאולצת כאמור ללא כל פרטים מזהים, וכיצד היא הסתמכה על מידע זה בלי שתבקש לפחות את שמה של הפקידה על-מנת שיהיה לפחות גיבוי להסתמכותה על הודעת הביטול ה"חשודה". מכאן, שעצם הצהרתה של עובדת המערערת כי היא התקשרה לפקידה בהוצל"פ אשר אישרה לה את ההודעה אין בה כדי לקיים את הסטנדרד של ההתנהגות הסבירה והראויה של אדם מן היישוב, וזאת לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה כפי שתוארו לעיל. וזאת על אחת כמה וכמה כאשר העובדת של המערערת בעצמה מסרה כי היא התקשרה ללשכת ההוצל"פ מאחר שההודעה הנדונה נראית לה חשודה, כך שבסיטואציה כזאת הציפייה מאדם מן היישוב היא שהוא לא יסתפק במידע שניתן לו לגבי עניין מהותי בלי שיהיה מודע למקורו של מידע זה על-מנת לפוגג את חשדותיו. הרי כי כן, הגעתי למסקנה כי המערערת לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה להוכחת ההצדק הסביר להתנהגותה. למען הסר ספק מצאתי לנכון להעיר כי למסקנתי זו הגעתי בלי להכריע במחלוקת בין הצדדים לעניין טענת בא-כוח המשיב כי המערערת העבירה סכומי כסף לחשבונו של החייב עבור המשיב (הזוכה) גם לאחר שנתקבלה אצלה הודעת הביטול האמורה. שכן, אף אם הייתי דוחה את טענתו זו של המשיב ומקבל לעניין זה את טענתה של המערערת, עדיין הייתי מגיע לאותה מסקנה שהגעתי אליה כאמור בנוגע להצדק הסביר, וזאת מן הטעמים שכבר פירטתי לעיל. 21. לפיכך, ולאור האמור לעיל, נחה דעתי כי צדק ראש ההוצל"פ עת חייב את המערערת במלוא חובו הפסוק של החייב לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ. סוף דבר, אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 4,000 ש"ח + מע"מ. עיקול