זהו ערעור נושה לפי הוראות סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה"), ותקנות 76(ד) ו- 96 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה - 1985. המערער הוא עו"ד, אשר ייצג את החייב בהליכים שונים בעבר, וטוען לחוב בגין שכר טרחה. בהודעת הערעור מבקש המערער "לבטל את החלטת הנאמן כולה ו/או לבטל את החלטת הנאמן שדחתה את הבקשה להארכת מועד וכפועל יוצא, לקבל את תביעת החוב כנגד החייב". המערער תוקף את החלטתו של המנהל המיוחד לבדיקת תביעות החוב, עו"ד אמנון בר-לוי, מיום 3.8.06. בהחלטה נאמר, בין היתר, כי: "... צו הכינוס נגד החייב ניתן ביום 23.9.03... תביעת החוב נתקבלה במשרדי הכנ"ר ב - 23.1.06, ללא תצהיר - בניגוד לתקנה 76(ג)... תביעת החוב נתקבלה לאחר 28 חודשים ממתן צו הכינוס ו- 31 חודשים מביצוע הפעולה האחרונה בתיק התביעה - עפ"י דו"ח ההוצל"פ שצרפתם לתביעת החוב... הוראות הדין המסדירות הגשת תביעות חוב באיחור מציבות 'רף קשיח' לכך וכבר נקבע לא אחת כי בקשה להארכת מועד בגין הטענה של '... אי ידיעה אינה יכולה לשמש טעם מיוחד כשלעצמו מקום שהחובה היחידה שמטיל החוק היא פרסום הודעה על הכרזת פשיטת הרגל בעיתון וברשומות'... הלכה היא כי הפרסום הפומבי הנעשה בילקוט הפרסומים ובעיתון יומי כמוהו כידיעת כלל הציבור על הליכי פשיטת הרגל. ככלל, אין אפשרות להודיע לכל אדם מן הישוב, כי נפתחו הליכי פשיטת רגל, כי פרסום כאמור יהווה חזקה חלוטה לידיעה על קיומו של ההליך...'...יתרה מזאת, 'החוק לא הטיל על החייב באופן גורף את החובה לדווח לכל נושה על מתן צו הכינוס...'... למעלה מן הדרוש, ההחלטה על עיכוב הליכים נתקבלה ונרשמה בתיק ההוצל"פ עפ"י בקשת החייב, ימים אחדים לאחר מתן צו הכינוס ונשלחה - בעקבות כך - ע"י משרד ההוצל"פ לזוכים, בהתאם להחלטת ראש ההוצל"פ... אשר על כן לא מצאתי מקום להארכת מועד ודחיתי את תביעת החוב, בכללותה, מהנימוקים הנ"ל". בערעורו תוקף המערער את תום ליבו של החייב. הוא גם מביא אסמכתאות שיש בהן כיד להצדיק מתן הארכת מועד להגשת תביעת החוב, אפילו הוגשה באיחור בשל טעות. בהודעה על הוספת ראיה טוען המערער, כי החייב לא טרח להזכירו ברשימת הנושים, בכוונה תחילה. המנהל המיוחד השיב לערעור. לשיטתו, לא נתקיימו הטעמים להארכת מועד, כנדרש בסעיף 71 לפקודה. המערער מוחזק בחזקת מי שיגע על ההליכים, ואין להעמידו במצב עדיף על נושים אחרים, שתביעתם נדחתה עקב אי הגשתה במועד. הכנ"ר תומך בעמדת הנאמן. בעמדה מפורטת ומנומקת טוענת עוה"ד ענבל מנוצ'הרי כי הבקשה לוקה באי צירוף תצהיר; כי תנאי סעיף 71 לא חלים; מדובר בתנאים מצטברים, כך ששיקול "הטעמים המיוחדים" רלוונטי, רק אם לא יכול היה הנושה להגיש את תביעת החוב במועד. הכנ"ר סובר כי אין בפי המערער כל נימוק אשר יש בו כדי לשכנע שלא יכול היה להגיש את תביעתו במועד. בדו"ח המנהל המיוחד על נכסי החייב, עו"ד רונן בצלאל, מיום 27.6.07, נאמר, כי עו"ד פריאנטה מסר לו הודעה שלפיה החייב נעדר את תום הלב הנדרש לצורך הליכי פשיטת הרגל, אך מעבר לכך, וחרף מספר ארכות, לא התקבל ממנו חומר רלוונטי כלשהו בעניין זה (הדו"ח תויק בבש"א 13598/07). עמדת המנהל המיוחד והכנ"ר מקובלת עליי לחלוטין. סעיף 71(ב) לפקודה קובע: "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". המערער לא הוכיח אף לא אחד משני תנאיו של הסעיף, כמפורט בהרחבה בתגובות המנהל המיוחד והכנ"ר. בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 1065/03, בש"א 8058/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עו"ד צנעני (ניתן ביום 10.1.06) קבעה כב' השופטת (כתוארה אז) ורדה אלשיך כי: "הגשת תביעת חוב במועד נתפסת על ידי המחוקק כעניין מהותי, ולא פרוצדוראלי גרידא. זאת, באשר עפ"י ההלכה הנוהגת, קיימת לחייב ולנושים האחרים, זכות מהותית, כי בחלוף המועד להגשת תביעת החוב, ידעו אל נכון את מצבם, ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר "התעוררו מאוחר"... בניגוד לטענת המבקש כי המגמה בפסיקה הינה ליתן פרשנות מקילה יותר לחריג ה"טעם המיוחד", הרי שבכל האמור ב"טעמים מיוחדים שיירשמו", חלה גישה נוקשה להארכת מועד. בפש"ר 237/97 לבידי זהב נ' שדה, הובהרה פרשנות סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כדלקמן; "משמעותו של סעיף זה היא קביעת 'רף קשיח' להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע את חובו מהחייב, אף אם זה מודה בו בפה מלא. יודגש, כי סעיף זה מכוון קודם כל, ובעיקר, אל חובות 'שאינם שנויים במחלוקת' מהבחינה המהותית, ואשר לא היתה מניעה לאשרם לו היו מוגשים במועד".(ההדגשות אינן במקור - ו.א.). בפש"ר 237/97 כמו גם בפש"ר 1021/98 בעניין הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נגד עו"ד ערן קאופמן, כי מעשה הטעייה פוזיטיבי מצד החייב, ממנו יכול הנושה להסיק באורח סביר כי הוא עודו סולבנטי, עשוי להיחשב לטעם מיוחד לצורך הארכת מועד להגשת תביעת חוב. האם בנסיבות המקרה דנן, הטעה החייב באופן פוזיטיבי את המבקש, באופן שיכול היה להסיק באורח סביר כי הוא עודו סולבנטי? סבורה אני כי לא כך היא. המבקש טוען כי החייב לא מסר הודעה בדבר מתן צו הכינוס לתיקי ההוצאה לפועל שהתנהלו נגדו ושפורטו בבקשה, כמו גם להליכי התביעה שנוהלו כנגדו. בעניין זה, קבעה כבוד השופטת דורנר ברע"א 6610/97 בנק הפועלים נגד הכונס הרשמי; "אי-ידיעה אינה יכולה לשמש טעם מיוחד כשלעצמו מקום שהחובה היחידה שמטיל החוק היא פרסום הודעה על הכרזת פשיטת הרגל בעיתון וברשומות. וממילא גם לא ניתן לראות באי -דיווח החייבים על צו הכינוס בלשכת ההוצאה לפועל, חוסר תום-לב כאשר לא מוטלת עליהם חובה לדווח לו". (ההדגשה שלי - ו.א.). אי דיווח אודות צו הכינוס ללשכת ההוצאה לפועל, מקום שלא מוטלת חובת דיווח, כך על פי דברי כבוד השופטת דורנר, אינו בבחינת הטעייה פוזיטיבית של החייב, המהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת תביעת חוב. זאת ועוד; המבקש טוען כי החייב לא הודיע על מתן צו הכינוס גם בתביעות שנוהלו נגדו. אולם, וכפי שכבר צוין, החלטות בתביעות אלה, אשר הוגשו בסדר דין מקוצר, ניתנו כאשר החייב כלל לא הגיש בקשות רשות להתגונן. אין זה המקרה בו החייב ניהל הליך משפטי תוך שהוא מסתיר את עובדת היותו נתון תחת צו כינוס, כי אם מקרה בו החייב כלל לא שיתף פעולה ולא הראה כל התעניינות בתביעות שהוגשו נגדו. מכל האמור לעיל, סבורה אני כי לא ניתן לומר שעסקינן במקרה בו החייב הטעה באופן פוזיטיבי את המבקש, עד כדי כך שיכול היה להסיק באורח סביר כי החייב עודנו סולבנטי... זאת ועוד; מהעולה מתגובת הנאמן והכנ"ר, ביום 19.2.03 פורסם דבר צו הכינוס בעיתונות היומית, וביום 24.3.03 פורסם דבר הצו ברשומות. הכנ"ר מוסיף וטוען כי באותם מועדים פורסמה אף הודעה בדבר קיום אסיפת נושים, אלא שמכיוון שהנאמן לא טען כך, אניח כי לא כך היא. אולם, גם אם אניח כי לא פורסמה הודעה בדבר קיום אסיפת נושים, מה לו למבקש לטעון טענה זו, אם ממילא לא הבחין בפרסומים? מעבר לכך, מסכימה אני אף עם הערתו של הנאמן, כי גם אם הייתה מתפרסמת הודעה שכזו, הרי שזו הייתה מגיעה לידי המבקש לאחר חלוף המועד להגשת תביעת החוב. אין חולק בעניין זה, כי הפרסום ברשומות יוצר ידיעה קונסטרוקטיבית של כלל הנושים אודות צו הכינוס, וכי הפרסום בפומבי הנעשה בילקוט הפרסומים ובעיתונות הימית כמוהו כידיעת כלל הציבור על הליכי פשיטת הרגל. הפרסום נעשה כיוון שאין אפשרות להודיע לכל אדם מן הישוב, כי נפתחו הליכי פש"ר, והחוק קובע כי פרסום כאמור יהווה חזקה חלוטה לידיעת קיומו של ההליך. ודוק; במקרה דנא, אין עסקינן באדם רגיל מן הישוב, אשר יכול ואינו מכיר את המושג "רשומות", כי אם תאגיד בנקאי, אשר מפעיל מחלקה משפטית אשר יש ביכולתה לעקוב אחר הפרסומים. שוב בעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת דורנר ברע"א 6610/97 בנק הפועלים נגד הכונס הרשמי, שם קבעה כי; "פרסום ההודעה ברשומות מקבלת משנה תוקף כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי, כאשר הגוף לו מיוחסת חזקת הידיעה הוא גוף גדול, חזק ומאורגן המשתמש בעורכי-דין. הבנק לא העלה כל נימוק הסותר חזקה זאת". יש לציין, כי גם במקרה דנן, הבנק לא העלה כל נימוק סותר חזקה זאת. בעניין זה לא אקבע אם עסקינן ברשלנות מצד הבנק, אלא שגם אם כך היא, ידועה ההלכה כי גם טעות אנוש, אין בה כדי להקים טעם מיוחד". דברים אלו ישימים גם בנסיבותיו של מקרה זה. הערעור נדחה. לא ראיתי ליתן צו להוצאות. תביעת חובחוב