1. עסקינן בתביעה כספית בגדרה מבקש התובע, מהנדס המועצה המקומית בסמת טבעון, לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין לשון הרע ופיצויים עונשיים בגין הטלת עיקולים על חשבונו בבנק שלא כדין. 2. ואלה עיקר טענותיו של התובע : · התובע נהג לפני הקמת התאגיד הנתבע (להלן "התאגיד" או "הנתבעת") לשלם באופן שוטף וסדיר את תשלומי החובה, ובין היתר, מים וארנונה. · לאחר הקמת התאגיד, אשר קיבל את הסמכות להוציא דרישות עבור תשלום שירותי מים וביוב בתחום שיפוט המועצה המקומית בסמת טבעון, חדל התובע מקבלת חשבונות מים לכתובתו בקרית טבעון והוא נאלץ, לפנות לעובדי התאגיד בשפרעם ולבקש לשלם את חשבונות המים. · כתובתו של התובע לא עודכנה במשרדי התאגיד חרף דרישות חוזרות ונשנות שלו, ורק לאחר פנייה מטעמו לתאגיד בכתב, ובדואר רשום, ביום 7.6.10 דאגו עובדי התאגיד לעדכן את הכתובת, אם כי תוך רישום מיקוד שגוי. · בשל בעיות במד המים ופניות התובע החוזרות לתאגיד לבדיקת מד מים שהוחלף, נפגש עם מר בחוס, מנהל מחלקת הגבייה אצל הנתבעת, ביום 11.11.10, אז שילם את מלוא חובו שעמד ע"ס של 857.60 ₪. · במהלך חג הקורבן, שהיה בחודש 11.10, וחרף סילוק החוב, גילה התובע כי על חשבונו בבנק הוטל עיקול מטעם הנתבעת, לרבות על כרטיס האשראי שלו, מה שמנע ממנו משיכת מזומנים לאורך תקופת החג, פגע בו ובמשפחתו קשות ומנע בעדם מלחגוג את החג. · רק ביום 22.11.10, לאחר תום החג וחזרת עובדי התאגיד לעבודתם, הצליח התובע לקבל לידיו ביטול העיקול. · העיקול הוטל ביום 1.11.10, ע"ס של 601 ₪ כשהסכום שולם ביום 11.11.10, 10 ימים לאחר הטלת העיקול, כאשר במעמד התשלום במשרדי התאגיד ביום 11.11.10, לא נאמר דבר על הטלת העיקול ורק לאחר שניסה התובע למשוך כספים בימי חג הקורבן ונתקבל בסירוב בירר עם הבנק ונמסר לו אודות העיקול. · החוב המופיע בדרישת החוב מיום 13.7.10 סולק על ידי התובע בשני תשלומים : ביום 17.6.10 שולם סך של 365.20 ₪ וביום 2.8.10 שולם סך של 400 ₪. · בין חודש 7.10. ועד 11.11.10 היתה קריאה אחת וחשבון אחד שלא שולם, ע"ס של 834 ₪ שהוצא כנראה ביום 30.8.10. · לטענת התובע, העיקולים הוטלו שלא כדין, ומתוך רצון לפגוע בו ובשמו הטוב וזאת בשל סכסוכי עבודה היות והוא מכהן כמהנדס המועצה, והדבר גרם לו לנזקים כבדים, ובין היתר להשפלה ולביזוי שנגרמו לו בכלל ובפני אנשי הבנק, חברת כרטיסי האשראי ובני משפחתו בפרט. · העיקול הוטל ללא משלוח התראה ו/או כתב הרשאה בדבר החוב, תוך רשלנות ובניגוד להוראת פקודת המסים (גבייה), הכל על חוב שלא היה קיים וששולם ע"י התובע. התובע מפנה בהקשר זה לתשובות מר בחוס לשאלון מהם עולה, לשיטתו, כי לא נשלחו לו מכתבי התראה בטרם הטלת העיקול. · לטענת התובע, דבר הטלת העיקול פשט בכפר מגוריו ואנשי הכפר החלו להצביע עליו כחייב, ומכאן הטלת העיקול מהווה הוצאת לשון הרע. 3. מנגד טענה הנתבעת : · בתקופת החיוב הראשונות, לאחר שהנתבעת החלה לפעול, עמד התובע בתשלומים החודשיים. לאחר מכן, הפסיק לשלם באופן קבוע ושילם באופן לא סדיר. · כתובתו של התובע הועברה לנתבעת על ידי הרשות המקומית, כמו יתר התושבים. הקבלות נמסרו לתובע במועדי הפגישות במשרדי הנתבעת ומעולם לא טען התובע כי הכתובת המצוינת בהן אינה כתובתו הנכונה. · התובע מודה במסגרתו מכתבו מיום 7.6.10 (נספח א לתביעה) שקיבל את מכתב ההתראה, אשר במסגרתו הודע לו כי אם חובו לא ישולם, תהא הנתבעת רשאית לנקוט נגדו בהליכי אכיפה, לרבות עיקול חשבונו בבנק. · התובע ניגש למשרדי הנתבעת עקב קיום חוב, בתאריכים 23.11.09, 23.2.10, 2.8.10 ו- 11.11.10 ופרע את החובות במזומן ובאמצעות כרטיס אשראי, מה שמלמד כי הוא ידע על קיומו של חוב, והסכים לשלמו ללא כל מחאה ו/או טענה. · העיקול הוטל עקב קיומו של חוב ולאחר משלוח מכתב דרישה כדין. · עקב קיום חוב בסך של 601 ₪ הוטל, ביום 1.11.10, עיקול על חשבונו של התובע. ביום 13.7.10 הוצאה הודעת דרישה למשלם, במסגרתה נמסר לתובע כי אם הוא לא ישלם את חובו תהיה הנתבעת רשאית לבצע הליכי עיקול והליכים נוספים. במעמד הוצאת הדרישה, חובו של התובע היה קיים. · בניגוד לטענת התובע, הרי שמר בחוס אישר כי לא נשלח כתב הרשאה, להבדיל מהתראה. · במעמד הפגישה ביום 11.11.10 חשבונו של התובע היה מעוקל כבר 10 ימים וטענתו של אחרון זה כי הוא לא ידע על כך היא בלתי סבירה. באותה פגישה הפחיתה הנתבעת את סכום החוב לתובע וזה שילמו ביודעו על העיקול. התובע קיבל קבלה בגין התשלום ואישור ידני לביטול העיקול. התובע הודיע למר בחוס כי הוא ימסור את הביטול הידני לפקידת הבנק שלו, על מנת לזרז את הליך הביטול. מספר ימים לאחר מכן, התקשר התובע וביקש כי מר בחוס ישוחח עם פקידת הבנק ויאשר כי הנתבעת מבקשת הסרת העיקול. ביום 22.11.10 התקשר התובע שוב והודיע כי הבנק מבקש ביטול עיקול עם חותמת מקור, אז הופנה למחלקת האכיפה של הנתבעת בסניף טמרה, לשם קבלת האישור המבוקש. · יש לדחות את טענת התובע לפיה העיקול מהווה הוצאת לשון הרע, ומכל מקום לנתבעת עומדות ההגנות מכוח סע' 13 (9) לחוק לשון הרע ומכוח סע' 14 לחוק, סע' 15 (2) ו (2) לחוק. · לחילופי חילופין, טוענת התובעת כי טענת התובע בדבר השפלתו בפני הממונים לא הוכחה. כן נטען כי היקף הפגיעה בו הוא מינורי. הנתבעת ביקשה להדגיש כי היא עיקלה אך את חשבון הבנק של התובע ולא את כרטיס האשראי, כנטען על ידו. 4. הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש ליתן פס"ד, על דרך הפשרה, לפי סע' 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984, ועד לתקרת פיצוי של 18,000 ₪. 5. לאחר שעיינתי היטב בכתבי הטענות ובתצהירי הצדדים על נספחיהם, לאחר ששקלתי את טענותיהם ובחנתיהם בקפידה ולאחר שלקחתי בחשבון שיקולים של דין ושיקולים של צדק החורגים מדלת אמותיו של המשפט המהותי, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,800 ₪. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 372 ₪, בגין אגרה (אגרת מינימום) כשהיא משוערכת ליום התשלום ושכ"ט עו"ד בסך של 1,400 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסה"ד לנתבעת שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בהתאם להוראת תקנה 6(ב)(2) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז - 2007, אני מורה על השבת האגרה לתובע באמצעות בא כוחו (מלבד הסכום שאינו ניתן להשבה).עיקול