מבוא 1. עסקינן בתובענה כספית על סך 100,000 ₪ שהוגשה כנגד מדינת ישראל - אגף מע"מ ומכס. תמצית טענות הצדדים 2. מכתב התביעה עולה, כי התובעת מס' 1 היא סוכנות ביטוח וחברה בע"מ והתובע מס' 2 הינו סוכן ביטוח והמנהל ובעל השליטה בתובעת. 3. התובעים טוענים, כי סמוך לחודש יוני 1998 נכרת בינם לבין הנתבעת הסכם להסדרת חובותיהם. במסגרת ההסכם, התחייבו לשלם לנתבעת סך של 100,000 ₪ ונקבע, כי התשלום יבוצע באופן של תשלום אחד בסך 50,000 ₪ במזומן והיתרה בשישה תשלומים החל מיום 15.9.98. לטענתם, ההסדר התייחס לסילוק כל חובותיהם לנתבעת נכון למועד חתימת ההסכם וכי בהסכם נקבע, כי הסכומים אשר ישלמו יזקפו לכיסוי חובותיהם בשני התיקים שלהם כך שסכום של 23,370 ₪ יכסה מחצית מחוב הריבית שנצבר בתיק התובע וסכום של 76,630 ₪ יכסה את מלוא יתרת הקרן בתיק החברה של התובעת. 4. לטענת התובעים, הנתבעת התחייבה, כי לאחר שהם יבצעו את התשלומים תפעל לאיפוס היתרה בתיק התובע, היינו תבטל את הקנסות ויתרת הריבית. עוד נקבע, כי הנתבעת תפעל כאמור לאחר שהתובע ימציא בקשה לביטול הקנסות והריבית בצירוף מסמכים על מצבו הכספי והבריאותי המצדיקים היענות לבקשתו. הנתבעת התחייבה, כי לאחר ביצוע התשלומים תאפס את החוב. 5. התובעים טוענים, כי באותה תקופה התנהל במקביל תיק פלילי נגדם בשל אי תשלום דוחו"ת. לטענתם, ביום 6.1.99, בעת טיעונים בתיק הפלילי שהתנהל נגדם בשל אי תשלום דוחות, הצהיר התובע מטעם הנתבעת, כי "לזכות הנאשם והסרת המחדל במלואו כ- 115,000 ₪. שלא כתקדים ולאור מצבו הבריאותי והכלכלי לאור היותו שכיר ותיקו לא פעיל יותר במע"מ..." 6. לטענתם, הם קיימו את מלוא התחייבויותיהם על פי ההסכם והנתבעת קיבלה את מלוא המידע לגבי מצבו הבריאותי והכלכלי של התובע ואף על פי כן, היא לא קיימה את התחייבותה לביטול הקנסות והריבית ואיפוס היתרות בתיקי התובעים בטענה, כי התובע לא קיים את התחייבותו שעה שלא הגיש בקשה לביטול קנסות. עוד טוענים, כי הנתבעת המשיכה לנקוט בהליכי גביה נגדם בגין יתרת החוב, אשר התחייבה לאפס, ואף ביצעה עיקולים נגדם ובאמצעותם גבתה סכום נוסף מעל ל- 100,000 ₪. 7. התובעים טוענים, כי מיד עם ביצוע תשלומי החוב הם פנו למייצג שלהם ברשויות המס וביקשו ממנו להעביר לנתבעת בקשה לביטול קנסות וריביות שנצברו בתיק, בכדי שהנתבעת תבטל את מלוא הקנסות והריביות ותאפס את היתרה כפי שהתחייבה. לטענתם, מי שייצג אותם הגיש או אמור היה להגיש את הבקשה. עוד טענו, כי מאז פנייתם למי שייצג אותם הנתבעת לא פנתה אליהם בדרישה לתשלום חוב כלשהו ועל כן סברו, בתום לב, כי הנתבעת נענתה לבקשתם ואיפסה את החוב. לטענתם, מאז שקיימו את חלקם בהסכם בשנת 1998 הם לא קיבלו מהנתבעת מכתב התראה באשר לקיום חוב כלשהו, על אף שבוצעו עיקולים. 8. לטענת התובעים, בשנת 2005, ולאחר שהנתבעת המשיכה להפר את ההסכם, הבינו שהנתבעת לא ביטלה את יתרת החוב והתובע פנה לנתבעת, במכתבים רבים בבקשה, כי תקיים את חלקה בהסכם אולם, הנתבעת לא נעתרה לבקשותיו. 9. עוד טוענים התובעים, כי החוב התיישן ומאז שסידרו את החוב בשנת 98 לא קיבלו התראה על קיום יתרת חוב ולפיכך אין לנתבעת זכות לתבוע את יתרת החוב מחמת התיישנות. 10. לטענת התובעים, כל הכספים המעוקלים שהגיעו לנתבעת ממשרד מס הכנסה מהתקופה שאחרי החתימה על ההסכם הועברו אליה בניגוד להסכם. לטענתם, הנתבעת קיבלה את הכספים שלא כדין והתעשרה על חשבונם בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט. 11. לטענת הנתבעת דין התביעה להדחות. הנתבעת מאשרת, כי נכרת בין הצדדים הסכם ביום 2.8.98 במסגרתו הוסכם, כי התובע ישלם לה סך של 100,000 ₪. לטענתה, התובע שילם, ביום 9.9.98 תשלום בסך 50,000 ₪. הנתבעת טוענת, כי היה על התובע לשלם סך של 50,000 ₪ בשישה תשלומים שווים ורצופים החל מיום 15.9.99 והוא לא עשה כן ומשכך הרי שלא עמד בהסדר התשלומים. הנתבעת טוענת, כי מתוך התשלומים האמורים שילם התובע תשלום אחד בלבד בחודש פברואר 99 בסך של 28,500 ₪. לטענתה, התשלום האמור ניתן כהמחאה בתיק החברה אולם ההמחאה לא כובדה. 12. לטענתה, הכספים שהוסכם, כי התובעים ישלמו נועדו לכסות קרן חוב בסך של 76,630 ₪ בתיק החברה ויתרה בסך 23,360 ₪ בתיק הפרטי, כאשר סכום זה מהווה את מחצית הריבית. הנתבעת טוענת, כי סכום השומה בתיק החברה עמד על סך של 94,850 ₪ כאשר סך של 76,630 ₪ מתוך הסכום האמור הינו בגין שומת עסקאות והיתרה בגין שומת תשומות. 13. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע אמור היה לפנות אליה בכתב, לאחר תשלום מלוא התשלומים כמוסכם, בבקשה, כי תבטל את הקנסות והריביות בצירוף מסמכים תומכים, אולם התובע לא המציא לה בקשה כאמור, אלא בשלב מאוחר יותר. הנתבעת מוסיפה, כי אין עסקינן בפעולה טכנית גרידא וכי התובעים לא עמדו בתנאי המקדמי להגשת הבקשה שכן לא הסדירו חובם כלפיה. 14. הנתבעת טוענת, כי ההליך הפלילי החל לפני שנכרת ההסכם בין הצדדים והוא הסתיים ביום 6.1.99, כאשר ניתן גזר דין בתיק וזמן רב לאחר שנכרת ההסכם והיה ברור שהתובעים אינם עומדים בתנאיו. 15. הנתבעת הוסיפה, כי התובעים קיבלו הודעות חוב שנשלחות אוטומטית על ידי מערכת ממוחשבת וכי לאחר הפקדת ההמחאה אשר לא כובדה בפברואר 99, התובע זומן למשרדי מע"מ לצורך חקירה אולם לה התייצב. 16. עוד טוענת הנתבעת, כי בשנת 2005 פנתה לתובעים בכדי שיסדירו חובם ובתמורה תוותר על הקנסות. לטענתה, פנייה זו אינה קשורה להסכם משנת 98 אותו הפרו התובעים. הנתבעת טוענת, כי התובעים לא הסדירו את חובם בהתאם להסכם משנת 98 ואף לא עשו כן בשנים לאחר מכן. לטענתה, היא הוציאה לתובע הודעות חוב והוא בחר שלא לשלם את חובו. הראיות 17. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע ומטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מר פואד חדד (להלן: "חדד")- סגן ממונה אזורי מע"מ נצרת. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות 18. בין התובעים לנתבעת נתגלעה מחלוקת בשאלה האם הנתבעת גבתה מהתובעים כספים ביתר אם לאו. 19. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, מהנימוקים שיפורטו. 20. אין מחלוקת, כי בין הצדדים נכרת זיכרון דברים (להלן: "ההסכם") באשר להסדרת חובות התובעים כלפי הנתבעת. במסגרתו נקבע, כי התובע ישלם לנתבעת סך של 100,000 ₪ ופורט אופן ביצוע התשלום וצוין, כי הכספים יופקדו לשני תיקים- תיק החברה והתיק הפרטי וצוין איזה סכום יופקד בכל תיק. עוד הוסכם, כי לאחר קליטת התשלומים יגיש התובע בקשה לביטול קנסות וריבית בצירוף מסמכים המצדיקים היעתרות לבקשתו ואז הנתבעת תאפס את היתרה בתיקו האישי. באשר לתיק החברה נקבע, כי לאחר ביצוע התשלום תוגש בקשה לביטול הקנסות והבקשה תופנה לסגן מנהל המכס והנתבעת תמליץ על ביטול יתרת החובה. 21. הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלה האם התובע שילם את המוטל עליו בהתאם להסכם והן בשאלה האם הגיש בקשות לביטול קנסות וריבית, כמפורט לעיל. 22. התובע אישר, כי בשנת 98 חתם על זיכרון דברים עם מע"מ ובמסגרתו התחייב לשלם כספים (עמ' 7 ש' 25, עמ' 8 ש' 1-3). התובע העיד, כי אמור היה לשלם 100,000 ₪ וטען, כי שילם יותר בגלל הצמדות. לטענתו, שילם את כל הסכום במלואו ובהתאם להסכם. התובע טען, כי סכום ראשון בסך של 50,000 ₪ שילם במזומן עם החתימה (עמ' 8 ש' 5-8). 23. התובע נשאל באשר לתשלום יתרת סכום של 50,000 ₪ ובתגובה טען, כי הספרים של המשרד לא נכונים. לטענתו, למרות שהיה כתוב שישלם בשישה תשלומים, בא אליו מרואת, התובע ממע"מ, ואמר לו, כי לא יוכל להקל בגזר דינו אלא אם יעביר את מלוא הסכום לפני פגישתם בבית המשפט. התובע נשאל מתי שילם את הסכום הנוסף והשיב, כי לא שילם את התשלומים וכי גייס עוד 50,000 ₪ ובתמורה קיבל הקלה בביטול עיקול מחברות הביטוח כך שיהיה בידו לגייס את הכספים. לטענתו, לקח כסף מביטוח חיים וצ'קים מחברת הביטוח עד שהחזיר את כל הכספים לפי ההסכם ומעבר (עמ' 8 ש' 12-21). התובע נשאל האם יש לו מסמכים או דבר מה אשר מראה, כי שילם את היתרה והשיב, כי עברו כ- 10 שנים וכי אין לו מסמכים. התובע הוסיף, כי מרואת אישר בפני בית המשפט שהוא שילם את כל התשלומים במלואם (עמ' 8 ש' 22-24). לטענתו, הוא עמד בכל ההתחייבויות ושילם את הכל (עמ' 9 ש' 24). התובע העיד, כי מרואת קיבל ממנו את כל הכספים וכי הוא שילם לו במזומן (עמ' 8 ש' 25-26). לטענתו, הוא לקח הלוואות מקרובי משפחה (עמ' 8 ש' 29-30). 24. התובע נשאל כיצד מסביר את זה שהנתבעת מודה ששילם את התשלום הראשון של ה- 50,000 ₪ וזה מוקלד במערכת ולגבי היתרה בסך של 50,000 ₪ אין רישום ובתגובה טען, כי מאז התקופה האמורה לא קיבל אף מכתב התראה או עיקול. התובע הוסיף, כי חדד נתן לו שחרור מעיקול על הדירה (עמ' 8 ש' 31-32, עמ' 9 ש' 1-2). התובע נשאל שוב איך הסכום הראשון ששילם במזומן הוקלד במערכת מע"מ והסכום השני לא ובתגובה טען, כי נתן את הכסף למרואת. לטענתו, עשה כן אצל הגיס שלו (עמ' 9 ש' 9-11). 25. הנה כי כן, התובע טוען, כי שילם את יתרת החוב בשיעור של 50,000 ₪. לטענתו, לא שילם את הסכום האמור בתשלומים, כפי שנקבע בהסכם, אלא שילם במזומן, למרואת. יש לציין, כי טענה זו לא הועלתה על ידי התובע טרם עדותו. במסגרת תצהירו טען התובע, כי שילם את מלוא הסכום בהתאם להסכם אולם לא טען, כי במקום לשלם את המחצית השנייה בשישה תשלומים שילם אותה במזומן למרואת. העלאת טענה מהותית זו לראשונה רק בשלב העדות מעלה ספק רב בנוגע לאמינותה. 26. כמו כן, התובע לא זימן לעדות את מרואת אף טענתו לפיה שילם לו את הסכום במזומן. העובדה שהתובע נמנע מלזמן את העד האמור, אשר יכול היה, לכאורה, לשפוך אור על המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים, פועלת לרעת התובע. עוד עולה מעדות התובע, כי אין לו מסמכים התומכים בטענתו באשר לתשלום החלק האמור. התובע טוען, כי לקח הלוואות מקרובי משפחתו לשם תשלום חובו וכי שילם למרואת אצל הגיס שלו. אף את גיסו, אשר נכח לטענתו בעת התשלום, ואת קרובי משפחתו, מהם נטל לכאורה הלוואה לשם תשלום החוב, לא זימן התובע לעדות והדבר פועל לרעתו. 27. כאמור, התשלום הראשון בסך 50,000 ₪ ששילם התובע קיבל ביטוי ברישום אצל הנתבעת. לא עלה בידו להסביר מדוע התשלום השני אשר שולם על ידו לטענתו לא קיבל ביטוי כאמור וטענתו בנדון הייתה, כי שילם את מלוא הסכום וכי את המחצית השנייה שילם במזומן למרואת. טענה זו לא הוכחה. 28. בעת עדותו נטען בפני חדד, כי בהסכם יש הבחנה בין חוב החברה לחוב האישי כך שלגבי החוב האישי יש לפנות אליהם ולגבי חוב החברה יש לפנות לסגן מנהל המכס. בתגובה טען חדד, כי המסמך עוסק בשני התיקים וכי הקרן של התיק הפרטי כוסתה ונשאר ריבית הצמדה וקנסות ולכן התייחסו רק למחצית ריבית והצמדה (עמ' 12 ש' 28-31, עמ' 13 ש' 1-4). חדד אישר, כי החוזה נערך ונכתב על ידי הנתבעת או נציג מטעמה (עמ' 13 ש' 5-6). נטען בפניו, כי ההסכם מבדיל בין חוב חברה לבין חוב אישי וכי כתוב, כי כאשר משלמים את החוב הפרטי בתיק האישי תוגש בקשה אליהם לביטול ריבית והצמדה והיתרה עם צירוף מסמכים מסוימים ואילו בתיק החברה רשום שתוגש בקשה דומה לסגן מנהל המכס. חדד שלל את האמור. הוא טען, כי סיכמו על 100,000 ₪ ואחר כך פירטו איך יחלקו אותם. לטענתו, לא ניתן להפריד ודובר על סכום אחד (עמ' 13 ש' 7-13). 29. חדד אישר כי שולם על ידי העוסק תשלום של 50,000 ₪ והוסיף, כי זה הלך לקרן השומה בתיק החברה. נטען בפניו, כי העיד שלא ניתן להפריד בין שניהם ומנגד בתשלום הוא מפריד ומייחס את ה- 50,000 ₪, ששילם התובע עצמו, לא לתיקו הפרטי ואף לא עושה חלוקה יחסית בין חוב חברה לבין חוב אישי אלא זוקף את כל ה- 50,000 ₪ לתיק החברה. חדד נשאל, האם קיבלו לכך הרשאה בכתב ומדוע לא זקפו את התשלום לתיק האישי, לפחות באופן יחסי. חדד השיב, כי לתובע נמסר שובר תשלום עם מס' החברה והתובע שילם את השובר בבנק ולא נתן לו את הכסף ביד. חדד נשאל, האם בידו להציג את השובר והשיב, כי אינם מחזיקים בהם. הוא נשאל כיצד ידע והשיב, כי לא צריך לנחש. הוא העיד, כי הוא רושם על כל שובר את שם העוסק, מס' העובד וקוד מזהה לאן ילך הכסף. לטענתו, מע"מ מוציא את השובר והוא יצא בעקבות ההסכם (עמ' 13 ש' 14-31). חדד נשאל מדוע הוציאו את השובר על שם החברה ולא בחלוקה יחסית בהתאם להסכם החתום והשיב, כי יש לשאול את התובע שחתם על ההסכם. חדד העיד, כי ניתן היה לכסות את הקרן בתשלומים ואת יתרת התשלומים להעביר לתיק הפרטי (עמ' 14 ש' 1-5). חדד נשאל, האם כל העיקולים אשר נלקחו מהתובע זה כספים שהועברו ממס הכנסה מתיקו האישי של התובע לכיסוי החובות השונים והשיב, כי זה היה לכיסוי החובות בתיקו האישי (עמ' 14 ש' 6-8). 30. חדד הופנה למצב חשבון שהכינה הנתבעת ונטען בפניו, כי ב- 25.11.98, כחודשיים לאחר חתימת ההסכם וחודשיים לפני הדיון בבית משפט בו הודיע מרוואת שהחוב סולק, הם עיקלו וגבו כספים מתיקו האישי של התובע במס הכנסה והעבירו לזיכוי בתיקו האישי של התובע בגובה של 15,973 ₪. חדד אישר את האמור בנייר זה (עמ' 14 ש' 9-13). נטען בפניו, כי אם היו מייחסים רבע מה- 50,000 ₪ ששולמו בסמוך לחתימת ההסכם לתיק הפרטי, אז היה צריך לזכות את התובע בסך של כ- 12,500 ₪ ובצירוף סכום העיקול כעבור חודשיים עולה שהתובע שילם לתיקו הפרטי כ- 28,500 ₪ וסכום זה עולה על סכום החוב המיוחס לו בהסכם. עוד נטען בפניו, כי בהסכם כתוב "לאחר איפוס היתרה בתיק האישי", להבדיל מהפרק אשר מדבר על הגשת בקשה לאיפוס יתרה בתיק החברה. נטען בפניו, כי הם היו צריכים לכל הפחות לאפס את היתרה בתיק האישי ולא לנקוט בהליכי גבייה נוספים במסגרת התיק האישי. בתגובה טען חדד, כי התובע לא כיבד את ההסכם ולא שילם סך של 100,000 ₪ ועל כן אינו צריך לצפות שהנתבעת תכבד את ההסכם (עמ' 14 ש' 14-25). 31. חדד נשאל היכן צוין בהסכם, כי במידה שישולם החוב באופן מלא בתיק אחד ובשני לא ישולם כלל אז שני התיקים לא יאופסו, אף לא זה ששולם באופן מלא, והשיב, כי כתוב "ישלם 100,000 ₪ ויסדיר שני התיקים" חדד הוסיף, כי יש פירוט (עמ' 14 ש' 26-29). חדד העיד, כי מי שכתב את ההסכם הוא פקיד ואינו משפטן וטען, כי הצדדים ישבו אחד מול השני וידעו על מה מדובר. חדד נשאל, האם יש להם יועץ משפטי והשיב, כי אינו מעביר ליועץ משפטי כל תיק שהוא סוגר מול עוסק (עמ' 14 ש' 30-32, עמ' 15 ש' 1). 32. בהסכם שנכרת בין הצדדים הוסכם, כי התובע ישלם למע"מ סך של 100,000 ₪. אמנם, בהמשך ישנה חלוקה באשר להפקדת הכספים לתיק החברה ולתיק האישי אולם מקובלת עליי טענתו של חדד לפיה עסקינן בסכום אחד. אכן, קיימת הפרדה באשר לאיפוס התיקים אולם הפרדה זו נובעת מהסמכויות השונות והתנאים לסגירת תיק החברה לעומת התיק האישי. אציין, כי בהסכם נכתב, כי "לאחר קליטת התשלומים אנו נפעל לאיפוס היתרה בתיקו האישי". לא צוין, כי האיפוס ייעשה לאחר תשלום החוב בתיק האישי אלא לאחר קליטת התשלומים, אשר כאמור נועדו לכסות הן את החוב בתיק האישי והן את החוב בתיק החברה. לא מקובלת עליי טענת התובע לפיה הנתבעת אמורה הייתה לייחס את התשלומים אשר שילם לתיקו האישי, באופן מלא או יחסי, וכי לאחר תשלום מלוא החוב בתיק האישי בהתאם לאמור בהסכם היה עליה לאפס את יתרת החוב בתיק זה. בנוסף, כפי שיפורט בהמשך לא שוכנעתי, כי התובע הגיש בקשה לאיפוס החוב בתיק זה. לפיכך, אף אם הייתה מתקבלת טענת התובע לפיה יש להפריד בין התיקים וכי שילם את החוב בתיק האישי הרי שלא התמלאו הדרישות לשם איפוס החוב בתיק זה. זאת ועוד, התובע כאמור קיבל שובר תשלום עם פרטי החברה בשנת 1999 ושילם כאמור. התובע לא העלה כל טענה בזמן אמת כנגד הנתבעת באשר לאופן בו ייחסה את התשלומים ששילם ומשכך, הרי בהתנהגותו הסכים התובע לאופן גביית התשלומים בשנת 1999. 33. כאמור לעיל, התובע מסתמך על דברים שאמר מרואת במסגרת ההליך הפלילי אשר התנהל נגד התובעים ומבקש ללמוד מדבריו של מרואת, כי שילם את מלוא החוב בהתאם להסכם. במהלך עדותו טען התובע, כי היה עומד על זה שמרואת יגיע להעיד. לטענתו, מרואת אישר מול בית המשפט, כי קיבל את הכספים במלואם ולכן עליו לומר לאיפה נעלמו הכספים (עמ' 11 ש' 11-12). 34. חדד העיד, כי מרואת הוא ראש ענף ותובע ואישר שמרואת הוא מי שתובע בפן הפלילי בשם המשרד בגין כספי מע"מ שלא שולמו על ידי עסקים שונים (עמ' 12 ש' 4-9). חדד אישר, כי מרואת הוא אדם הגון, ישר ודובר אמת (עמ' 15 ש' 2-3). נטען בפניו, כי מרואת הצהיר, כי נכון ליום 6.1.99 העוסק שילם את מלוא חובותיו והוא ביקש להקל בעונשו ונטען בפניו, כי סביר להניח שמרואת בדק את הדברים לפני שהגיע לבית המשפט. חדד אישר טענה זו. חדד נשאל כיצד זה מתיישב עם עדותו והשיב, כי כאשר מגישים תביעה על אי הגשת דו"ח הולכים על קרן המס. הוא טען, כי מרואת צדק כאשר אמר שהתובע שילם את קרן המס (עמ' 15 ש' 6-14). נטען בפניו, כי מרואת, אשר נכח בעת כריתת ההסכם אשר נכתב בכתב ידו, הצהיר בפני בית המשפט כעבור שישה חודשים ממועד כריתת ההסכם, כי שולם סך של 115,000 ₪. חדד אישר את הטענה (עמ' 16 ש' 1-4). חדד אישר, כי מרואת לא טעה כאשר אמר ששולמו 115,000 ₪ (עמ' 15 ש' 27-28). 35. חדד אישר, כי מרואת עדיין עובד אצל הנתבעת וכי הוא נמצא תחת מעטפת מע"מ נצרת. הוא נשאל מדוע לא זימנו אותו לעדות לאור הדברים עליהם הצהיר בבית המשפט והשיב, כי משום שמרואת אינו מוסמך לבטל קנסות. נטען בפניו, כי מרואת, אשר היה מודע להסכם והצהיר, כי החוב שולם, הינו עד רלוונטי והוא השיב, כי מרואת טיפל בתיק הפלילי ואמר שהגיע סכום שכיסה את קרן השומה/מס (עמ' 17 ש' 25-31, עמ' 18 ש' 1-11). חדד טען שיש שני מישורים. לטענתו, שולם סך של 38,900 ₪ לפני חתימת ההסכם וזה כיסה את הקרן בתיק הפרטי ולאחר מכן היה צריך לשלם עוד 100,000 ₪. חדד טען שה- 38,000 אשר שלמו לפני ההסכם לא נכללים בסכום של 100,000 ₪ אשר היה צריך לשלם לפי ההסכם. הוא טען, כי בתיק הפלילי כאשר מרואת טען, כי קיבלו סך של 115,000 ₪ הוא לקח את הסכום האמור בחשבון (עמ' 18 ש' 12-15). 36. עוד העיד חדד, כי התובע לא עמד בהסכם משום ששיק בסך 28,000 ₪ חזר (עמ' 18 ש' 11-12). הוא נשאל לגבי השיק שחזר והשיב, כי לפני המשפט התובע נתן שיק דחוי לחודש ימים ולכן מרואת לקח אותו בחשבון. חדד טען, כי אם מחברים את הסכום של ה- 38,000 ₪ ועוד ה- 50,000 ₪ ועוד השיק והכסף ממס הכנסה, מגיעים לסדר גודל של 117,000 ₪ אליו התייחס מרואת. חדד הוסיף, כי מרואת לא אמר סכום מדויק ותחת זאת אמר כ- 115,000 ₪ (עמ' 18 ש' 16-19). חדד אישר, כי לטענתו השיק של ה- 28,000 ₪ ניתן לפני המשפט כשיק דחוי. חדד אישר שהמשפט היה ב- 6.1.99. נטען בפניו, כי ממסמך שהוא כתב עולה שהשיק ניתן ב- 15.2.99, כלומר חודש וחצי אחרי המשפט. בתגובה טען חדד, כי במקום ה- 28,000 ₪ האמורים יש להוסיף את ה- 15,000 ₪ שנלקחו ממס הכנסה. חדד אישר, כי במסמך שערך כתוב שהשיק ניתן ב- 15.2.99 וכי זה היה למעלה מחודש אחרי המשפט. חדד טען, כי אין מחלוקת על התשלומים וכל דבר רשום עם התאריך שלו (עמ' 18 ש' 20-31). 37. בעת עדותו נטען בפני חדד, כי במועדים הרלוונטיים לא הייתה לו נגיעה אישית ואין לו ידיעות קונקרטיות לגבי כל העניין והוא השיב, כי לא נכח במועד חתימת ההסכם. נטען בפניו, כי הוא אינו יודע מה שמרואת הסביר וכי כל שהוא עושה זה לחשב מהמסמכים והוא השיב, כי אינו יודע איך מרואת הגיע לזה (עמ' 19 ש' 7-12). 38. במהלך הדיון הפלילי אשר ניהלה מדינת ישראל נגד התובעים טען מרואת, כי התובע הסיר את המחדל במלואו בתשלום כ- 115,000 ₪. מצאתי, כי אין בדברים אשר אמר מרואת במהלך הדיון הפלילי בכדי להוכיח, כי התובע מילא את ההסכם בו עסקינן ושילם את מלוא הסכום אשר היה עליו לשלם בהתאם להסכם. לא הוצגו בפניי מסמכים רלוונטיים בנוגע להליך הפלילי כך שניתן יהיה ללמוד בגין מה נתבע התובע והאם הסכום אשר שילם, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי, מלמד על קיום ההסכם. לא ברור למה התכוון מרואת ועל סמך מה אמר את שאמר במהלך הדיון. התובע, אשר מבקש להסתמך על דברי מרואת, צריך היה לזמנו לעדות כך שניתן יהיה ללמוד על סמך מה אמר מרואת את שאמר ולמה התכוון. אין בעובדה שלא עלה בידי חדד להעיד באשר לדברים אשר אמר מרואת ואין בעדותו לפיה הוא אינו יודע כיצד מרואת הגיע למה שהגיע בכדי לסייע לתובעים, אשר עליהם הנטל להוכיח את תביעתם. 39. אציין עוד, כי גזר הדין בהליך הפלילי ניתן ביום 6.1.99 וכחודש לאחר מכן מסר התובע שיק לנתבעת, אשר לא כובד. ככל שיש ממש בטענת התובע לפיה עד למועד מתן גזר הדין הוא שילם את מלוא הכספים בהתאם להסכם הרי שלא ברור בגין מה ניתן השיק האמור. עצם העובדה שהתובע מסר שיק נוסף בגין חובות לאחר ההצהרה לכאורה של מרואת יש בכך כדי ללמד, כי הצהרת מרואת אינה מדויקת וכי לא כל החוב הוסדר. 40. חדד נשאל, האם הוא מאשר כי אחרי חתימת ההסכם נגבה דרך מס הכנסה סך של 106,210 ₪ וכן התובע שילם תשלום מזומן של 50,000 ₪, כך שסך הכל התשלומים ששולמו על ידי התובע זה 156,000 ₪ והשיב, כי זה מה שכתוב במצב חשבון (עמ' 17 ש' 6-11). נטען בפניו, כי ההסכם שנחתם ביום החתימה דיבר על תשלום סך של 100,000 ₪ והוא השיב, כי אם התובע ישלם עכשיו 100,000 ₪ הוא יאפס לו את החוב (עמ' 17 ש' 12-13). חדד אישר, כי ההסכם דיבר על תשלום של 100,000 ₪ בשני התיקים (עמ' 17 ש' 14-15). ברי, כי אין בתשלום סך של 100,000 ₪, ואף למעלה מכך, שלא בהתאם למסוכם בהסכם בכדי ללמד, כי התובע קיים את חלקו בהסכם וכי על הנתבעת לאפס את חובו. 41. יתרה מזאת, אין זו עילת התביעה שלפני. התובע לא עתר כנגד הנתבעת שלא פועלת לאיפוס חובו אלא הגיש תביעה כספית לתשלום כספים שלשיטתו, הנתבעת גבתה ביתר בניגוד להסכם אליו הגיעה עימו. דבר שכאמור לא הוכח. התובעים אינם יכולים מחד גיסא לא לעמוד בהסכם אשר במסגרתו הוסכם על הפחתה משמעותית של חובם לנתבעת וזאת בכפוף לעמידה בהסדר תשלומים ולא לשלם ומשכך נאלצה הנתבעת להפעיל הליכי גבייה ומאידך גיסא לצפות שלאחר שהנתבעת טרחה ופעלה לגבות את החוב אותו לא שילמו התובעים מיוזמתם, לפעול לאיפוס חובם. 42. התובע אישר, כי לטענתו הבטיחו לו, כי יחזירו לו את הסכומים שנגבו לאחר ההסכם. הוא הוסיף, כי חדד הבטיח לו, כי אם לא יחזיר הכל אזי יחזיר לפחות 50% ממה שקיבל ממס הכנסה (עמ' 10 ש' 14-16). התובע העיד, כי הלך לחדד שש או שבע פעמים ואף פעם לא אמרו לו שיש לו חוב כלשהו (עמ' 10 ש' 17-18). הוא שלל טענה לפיה חדד אמר לו להסדיר את חובותיו. התובע טען, כי חדד דיבר רק על קנסות ושאל מדוע חדד לא הביא לו מכתב כתוב ומדוע לא העבירו לו הודעות (עמ' 10 ש' 19-21). נטען בפניו, כי לאורך השנים שלחו לו התראות חוב, זימנו אותו פעמיים לחקירה ונשלחו אליו מכתבים על ידי חדד. בתגובה טען, כי חדד לא העביר לו שום מכתב. התובע טען, כי שלח מכתבים מסודרים, היה מקבל חותמת "נתקבל" ומעולם לא קיבל תשובה (עמ' 10 ש' 22-25). התובע נשאל, האם הכל היה בסדר משנת 1998 ועד שנת 2005 והשיב בחיוב. הוא העיד, כי אף אחד לא ביקש ממנו כלום ושאל מדוע לא העבירו לו הודעות עיקול. התובע טען, כי אם לא דרשו ממנו כסף כיצד יידע שיש לו תיק שמתנפח (עמ' 10 ש' 26-29). 43. בעת עדותו נטען בפני חדד, כי טען שנשלחו לתובע כל מיני דרישות והוא נשאל האם הן נשלחו בדואר רשום או רגיל והשיב, כי נשלחו בדואר רגיל (עמ' 17 ש' 16-17). בהמשך אישר, כי כל ההתראות וההזמנות נשלחו בדואר רגיל (עמ' 17 ש' 21-22). חדד נשאל כיצד הוא יודע שזה הגיע לאדם ונמסר לו והשיב, כי אינו יכול להוכיח. חדד טען, כי הוא שולח לכתובת שהתובע נתן ואינו יודע אם זה הועבר (עמ' 17 ש' 23-24). 44. מנספח ג' לתצהיר חדד עולה, כי נשלחו לתובע התראות חוב במהלך השנים. אכן, אין בידי חדד להעיד מידיעה אישית, כי ההתראות הגיעו ליעדן אולם אמינה בעיני עדותו לפיה הן נשלחו לכתובת אותה מסר התובע. לא סביר, כי במהלך השנים לא קיבל התובע את ההתראות האמורות או לכל הפחות את חלקן. 45. התובע העיד, כי חדד נתן לו שחרור מעיקול על הדירה. לטענתו, חדד בדק ואמר שבתיק הפתוח נגדו אין קרן בכלל וכי הכל קנסות וריביות. עוד טען, כי חדד הבטיח לאפס את שני התיקים. התובע העיד, כי חדד אמר שנכנס מנהל חדש וכי הוא ימתין עד שהמנהל החדש יגיע ואז יאפסו את שני התיקים (עמ' 9 ש' 1-6). 46. חדד אישר, כי התובע היה במשרדו מספר פעמים (עמ' 16 ש' 23-24) ונשאל האם ניתן לתובע היתר ביטול עיקולים שהיו על מקרקעין בתיקו הפרטי והשיב, כי לא בדק את העניין וכי אם יש לתובע מסמך אז זה נכון. הוא העיד, כי בלה הינה עובדת במשרדי הנתבעת והוצג לו מסמך לפיו היא הורתה לרשם המקרקעין, ביום 5.9.05, למחוק עיקול שהיה רשום על שם התובע ולבטל את צו העיקול והוא אישר את האמור. חדד טען, כי בלה פועלת לפי הנחיות שלהם ואינה מחליטה והוא יכול לתת הנחייה כאמור אם נשאר חוב (עמ' 16 ש' 27-30, עמ' 17 ש' 1-3). בהמשך עדותו חדד נשאל מכוח מה הם יכולים לתת הנחיה כזו גם במצב שעדיין יש חובות והשיב, כי כממונים יש להם שיקול דעת וטען, כי במקרה בו עסקינן סוקמן הורה לתת ביטול לחברה כך שהתובע יוכל להוציא כספים ולשלם את החוב (עמ' 19 ש' 21-25). 47. לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו לפיה הובטח לו, כי יוחזר לו הסכום ששילם ביתר, לשיטתו. לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענתו לפיה לא הומצאו לו דרישות חוב במהלך השנים. כמו כן, התובע אמור היה לוודא, כי חובו שולם במלואו וכן היה עליו לוודא, כי הדבר עודכן אצל הנתבעת וכי היא איפסה את חובו כמוסכם. אמינה בעיניי טענתו של חדד באשר לנסיבות מחיקת העיקול. אין במחיקת העיקול בכדי לתמוך בטענת התובע כי לא נותר לו חוב כלפי נתבעת. יתרה מזאת, במהלך השנים ביצעה הנתבעת הליכי גבייה כנגד התובעים של סכום העולה על 100,000 ₪. אין זה סביר שבמהלך כל התקופה לא פעלו התובעים מול הנתבעת לעצור את הליכי הגבייה ככל שלשיטתם שילמו את כל הסכומים על פי ההסכם. 48. חדד נשאל, האם מי שחתם על ההסכם, ובעיקר מרואת, היה מוסמך לכך והשיב, כי מרואת לא מוסמך וכי מי שחתם היה סוקמן. הוא הוסיף, כי גם סוקמן לא היה מוסמך ולכן צוין במסמך כי תופנה בקשה לסגן מנהל המכס. חדד טען, כי באותה תקופה לא היו מוותרים על ריבית אלא באישור סגן מנהל המכס (עמ' 12 ש' 16-20). הוא נשאל, האם מנהל תחנת מע"מ ותובע חותמים ומתחייבים על משהו שלא בסמכותם ומוליכים שולל את מי שיושב מולם והשיב, כי במסמך כתוב, כי תופנה בקשה. הוא טען, כי הם הולכים להמליץ ולרוב ב-90% הנהלת המכס מקבלת את המלצותיהם (עמ' 12 ש' 21-27). 49. נטען בפני חדד, כי בהסכם משנת 98 יש התייחסות שונה בין ביטול קנסות חברה לבין ביטול קנסות בתיק הפרטי והוא נשאל מה האבחנה בין סמכות הביטול בין שני התיקים והשיב, כי אין הבדל. חדד טען כי במע"מ קוראים לזה עוסק ואין הבדל מבחינתם אם זה יחיד או חברה. חדד הוסיף, כי מבחינת ביטולי קנסות יש מדרג של סמכויות (עמ' 19 ש' 15-19). 50. במסגרת ההסכם צוין, כי לאחר תשלום הסכום המוסכם יגיש התובע בקשה לביטול קנסות וריבית בצירוף מסמכים המצדיקים את הביטול והנתבעת תפעל לאיפוס היתרה בתיק הפרטי. באשר לתיק החברה נקבע, כי לאחר התשלום יגיש התובע מכתב לביטול קנסות אשר יופנה לסגן מנהל המכס בצירוף מסמכים והנתבעת תמליץ על ביטול יתרת החוב. הדברים כתובים בצורה ברורה ואין בהם בכדי להטעות את התובע או להוליך אותו שולל. לא שוכנעתי, כי הנתבעת הוליכה את התובע שולל וכי אנשים מטעמה הבטיחו לו דברים אשר לא היו בסמכותם. באשר לתיק החברה צוין במפורש, כי הבקשה תופנה לסגן מנהל המכס וכי הנתבעת תיתן את המלצותיה ולא נטען, כי הנתבעת תאפס את החוב בתיק החברה, בניגוד לאמור באשר לתיק הפרטי. 51. התובע אישר, כי לפי ההסכם הוא היה צריך להגיש בקשות לביטול קנסות וריבית וטען, כי פנה למי שייצג אותו, מנהל החשבונות שלו, והם עשו את מה שנדרש. לטענתו, הוא חתם ומסר למנהל החשבונות שיפנה לשלטונות מע"מ וימסור את המכתב. התובע טען שמנהל החשבונות אישר לו שהוא עשה את זה והוסיף, כי מנהל החשבונות מוכן להעיד (עמ' 9 ש' 20-24). התובע העיד, כי מי שייצג אותו היה סלאמה עימאד אשר היה מנהל החשבונות שלו דאז (עמ' 9 ש' 26-27). הוא העיד, כי סלאמה ידע על ההסכם שעשה וכי הוא תפר את ההסכם עם מרואת ובהסכמה של סוקמן יצחק. לטענתו, סלאמה נכח בעת ההסכם. התובע שב וטען, כי הוא מוכן להביא תצהיר של סלאמה (עמ' 9 ש' 29-32). התובע נשאל האם יש לו עותק מהבקשה שהוגשה והשיב בשלילה. התובע העיד, כי זה לא אמור להיות אצלו. לטענתו, סלאמה היה מנהל החשבונות שלו, היה לו תיק אצל סלמאה ושם נשמרו כל המסמכים (עמ' 10 ש' 1-3). 52. הנה כי כן, מעדות התובע עולה, כי אין בידו להעיד מידיעה אישית, כי בקשה לביטול הקנסות והריבית בצירוף המסמכים הרלוונטיים נמסרה לנתבעת. התובע העיד, כי חתם על המסמכים ומסר למנהל החשבונות שלו בכדי שיפנה לשלטונות מע"מ וכי מנהל החשבונות אישר, כי עשה כן. אף אם תתקבל עדותו זו הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי מנהל החשבונות אכן פעל באופן זה והגיש את הבקשה והמסמכים לשלטונות המע"מ. יש לציין, כי במכתבים שכתב התובע ושצורפו לכתב התביעה הוא טען, כי מי שייצג אותו אמור היה להעביר בקשה לביטול היתרות וכי התברר לו שהוא לא העביר בקשה כאמור וזאת בניגוד לעדותו לפני. כמו כן, התובע העיד, כי אין לו עותק מהבקשה והמסמכים נשמרו אצל מנהל החשבונות שלו. התובע לא זימן את מנהל החשבונות שלו לעדות על אף שהיה בידו, לכאורה, לתמוך בטענתו באשר להגשת הבקשה בהתאם להסכם. התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת באשר לנסיבות בגינן לא זימן את מנהל החשבונות לעדות והוא אף טען, כי מנהל החשבונות מוכן להגיש תצהיר. בנסיבות אלו, אי זימון מנהל החשבונות פועל לרעת התובעים. 53. התובע העיד, כי ראה את התדפיסים שהוצאו ממחשב מע"מ וטען, כי זה רק ריביות והצמדות (עמ' 11 ש' 13-14). אין באמור בכדי לסייע לתובעים לאחר שלא עלה בידם להוכיח, כי פעלו בהתאם להסכם וכפועל יוצא מכך הנתבעת אמורה הייתה לאפס תיקיהם. 54. התובע אישר, כי ב- 2005 פנה, בכתב ידו, למע"מ. התובע נשאל מדוע לא צירף לפנייתו האמורה את הבקשה שסלאמה שלח מיד לאחר ההסכם לביטול קנסות והשיב, כי הוא כעס על סלאמה ועל כולם והוסיף, כי חדד בדק ואמר שמה שיש זה קנסות וריביות. לטענתו, חדד אמר, כי מגיע מנהל חדש ואמר לו לחכות שהמנהל החדש יגיע ושהוא ימחק לו הכל. לטענתו, על סמך זה חדד סגר את החובות של חברת נצרת וסגר את הקנסות (עמ' 10 ש' 4-12). התובע אישר, כי בשנת 2005 הוא הגיש פתאום בקשות לביטול קנסות. התובע נשאל כיצד הגיש אותן פתאום והשיב, כי זה היה אחרי ששאלו אותו במס הכנסה אם יש לו תיק פתוח במע"מ (עמ' 10 ש' 30-32, עמ' 11 ש' 1-2). התובע נשאל מדוע הגיש בקשה לביטול קנסות בשנת 2005 והשיב, כי התברר לו שלא מחקו את הקנסות ואז הוא כתב מכתבים. התובע טען, כי אמרו לו לכתוב מכתבים ואמרו לו לציין את מחלותיו והוא עשה כן. בהמשך העיד, כי חדד אמר לו להגיש את המכתבים ולחכות עד שיגיע המנהל החדש (עמ' 11 ש' 4-9). 55. לא עלה בידי התובע ליתן הסבר מניח את הדעת באשר לנסיבות בהן פנה למע"מ רק בשנת 2005. כמו כן, לא סביר בעיניי, כי רק בשנת 2005 נודע לו, כי לא הוגשה בקשה מטעמו לביטול הקנסות והוא לא טרח לקבל הסבר ממנהל החשבונות שלו ולא ביקש ממנו עותק של הבקשה בכדי להציגו למע"מ במטרה להראות, כי אכן שלח בקשה כפי שהוסכם. 56. אציין, כי בשלב הסיכומים ביקשו התובעים לצרף ראיה נוספת וטענו, כי בעת מעבר על מסמכיו הרפואיים גילה התובע מסמך אשר הנפיקה הנתבעת ביום 4.11.07 לפיו חוב התובעת, נכון ליום הנפקת המסמך, עומד על יתרת אפס. בהתאם להחלטה מיום 12.12.12 הותר לתובעים לצרף את המסמך האמור ונשמרה לנתבעת הזכות להעלות טענותיה לגביו במסגרת הסיכומים. בסיכומיה טענה הנתבעת, כי במסמך האמור מופיעה מחיקת של חוב מסופק בסך של 132,721 ₪ שעמד לחובת התובעת. לטענתה, מחיקת חוב מסופק אין משמעה ביטול החוב אלא היא מלמדת, כי הנתבעת מצאה שיש קשיים בגביית החוב ועל כן הוא מונח בצד ובמידה ויתגלה שקיימים נכסים או מקורות להיפרע מהם אז יהיה בידה לשוב ולגבות את החוב ואין עסקינן בחוב אבוד. 57. מצאתי לקבל את הסברה של הנתבעת בסיכומיה. חוב אבוד הינו חוב אשר אינו ניתן לגבייה. להבדיל, חוב מסופק הינו חוב אשר גבייתו מוטלת בספק. אין בהגדרת החוב כחוב מסופק בכדי ללמד, כי לא עומדת לנתבעת הזכות לגבות אותו. הנתבעת תהא זכאית לעשות כן, ככל שהדבר יהיה אפשרי. משלא הפך החוב המסופק לאבוד אין לומר, כי לא קיים חוב כלפי הנתבעת. יתרה מזאת, גם אם הפך החוב לחוב אבוד עדיין אין מכאן להסיק, כי על הנתבעת להשיב לתובעים את מה שהצליחה לגבות במסגרת הליכי הגבייה בהם נקטה. לפיכך, אין במסמך אשר הוגש על ידי התובעים בשלב הסיכומים בכדי לסייע להם. 58. הנה כי כן, התובעים לא הוכיחו, כי עמדו בהסכם אשר נכרת בינם לבין הנתבעת. הם לא הוכיחו, כי שילמו את מלוא הסכום המוסכם ועל כן היה על הנתבעת למחוק את הריביות והקנסות ולאפס את יתרת החובה בשני התיקים. טענת התובע באשר לתשלום המחצית השנייה של החוב נטענה בעלמא מבלי שהתובע הוכיח את התשלום על ידי הצגת מסמכים כלשהם. התובע אף לא זימן עדים רלוונטיים לעדות בעניין זה ובעיקר את מרואת אשר לטענתו קיבל ממנו את הכסף במזומן. כמו כן, התובע לא הוכיח, כי הגיש בקשה לאיפוס התיקים כפי שהוסכם בין הצדדים. בנסיבות אלו, לא הוכיח התובע, כי הנתבעת גבתה ממנו סכומים ביתר וכי הוא זכאי, כי הנתבעת תשיב לו סכום כלשהו. 59. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד בסכום כולל בגין הוצאות הנתבעת ושכר טירחת עו"ד בסך 10,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. חובעיקול