השופט י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה (תב"ע נד/184 - 0; תב"ע נד/224 - 0; השופט הראשי מיבלום ונציגי הציבור חוסטקה ויסרי), בו נפסק כי על המערער לאפשר למשיבות להגיש אליו בקשה לבדוק מחדש את מצבם של שני עובדים של המשיבות שנפגעו בעבודה, ולקבוע את דרגת נכותם מעבודה. הנושא העומד לדיון 2. הנושא הנדון לפנינו מתייחס לעובד אשר נפגע ב"תאונת עבודה" במפעלו של המעביד, ונקבעה לו עקב התאונה דרגת נכות מעבודה. השאלה העומדת לדיון היא האם המעביד של העובד האמור מוסמך לבקש מהמוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לדון מחדש בקביעת דרגת נכותו מעבודה של עובדו. בית-הדין האזורי השיב על שאלה זו בחיוב, ומכאן הערעור שלפנינו. הרקע העובדתי וההליכים בבית-הדין האזורי 3. מר נסים צקורל נפגע בשלוש תאונות במהלך עבודתו, בהיותו עובד של המשיבה 1. מר צקורל הגיש למוסד תביעות להכרה בתאונות כ"תאונות עבודה" ותביעותיו נתקבלו. לאחר מכן ביקש מר צקורל מהמוסד לקבוע לו דרגת נכות עקב פגיעותיו, לפי חוק הביטוח הלאומי. הוועדות הרפואיות (לגבי תאונה אחת - הוועדה הרפואית, ולגבי השתיים האחרות - הוועדה הרפואית לעררים) קבעו למר צקורל נכות צמיתה בדרגות שונות עקב כל תאונה. סך הנכות הצמיתה המשוקללת של הנפגע, לפי חוק הביטוח הלאומי, בגין שלוש תאונות העבודה, הוא 23%. מר צקורל הגיש כנגד המשיבה 1, בבית-המשפט המחוזי בחיפה, תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב תאונות העבודה הנ"ל (ת"א (חי') 605/89). המומחים הרפואיים שנתמנו לקביעת נכותו הצמיתה של מר צקורל, בהליך תביעת הפיצויים, קבעו לו נכות צמיתה בשיעור 38.4% (לפי גרסה אחת) ובשיעור 47.3% (לפי גרסה שניה). המשיבה 1 הגישה תובענה כנגד המוסד, בה טענה כי לאור הפער בין אחוזי הנכות שנקבעו על-ידי הוועדות הרפואיות שליד המוסד, לפי חוק הביטוח הלאומי, לבין אלה שנקבעו על-ידי המומחים בהליך הנזיקין, מתקבל כי המשיבה 1 תצטרך לשלם למר צקורל פיצויי נזיקין גבוהים, בעוד המוסד יכסה אחוזי נכות נמוכים בהרבה (תב"ע נד/184 - 0). עתירת המשיבה 1 הייתה לזמן את מר צקורל "לבדיקה מחודשת ע"י ועדה רפואית של הנתבעת, שתבדוק את המבוטח ותתייחס לנכותו הצמיתה בגין כל שלוש התאונות הנזכרות לעיל". תביעתה של המשיבה 1 התבססה על סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - החוק או חוק הביטוח הלאומי). בסיכומים מטעם המשיבה 1 נתבקש בית-הדין האזורי לקבוע כי יש למשיבה 1 "מעמד לפנות לבית-הדין הנכבד ולתבוע על-פי סעיף 231א [393] מאת הנתבע העמדת הנפגע לבדיקה מחדש כאילו התקיימו יסודות תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות מעבודה)". המשיבה 1 הודיעה לבית-הדין האזורי כי נושא הגשת התובענה הועלה בדיון מוקדם בבית-המשפט המחוזי בהליך תביעת הנזיקין, "ובה הסכים בא-כוח הנפגע לפנית התובעת לפי סעיף 231א לחוק הביטוח הלאומי". 4. מר אליהו סולומון הגיש תביעה למוסד להכרה בפגיעה בשמיעתו וכן בפגיעה נוירולוגית, במסגרת עבודתו אצל המשיבה 2, כ"פגיעה בעבודה". תביעתו של מר סולומון נתקבלה על-ידי המוסד. לאחר מכן ביקש מר סולומון מהמוסד לקבוע לו דרגת נכות עקב פגיעתו. הוועדה הרפואית לעררים לא קבעה למר סולומון נכות בשל השמיעה, אך קבעה לו נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור 5%. מר סלומון הגיש כנגד המשיבה 2, בבית-המשפט המחוזי בחיפה, תביעת נזיקין אזרחית בגין פגיעותיו בעבודה (ת"א (חי') 310/92). המומחים הרפואיים קבעו, בהליך תביעת הנזיקין, כי למר סולומון נכות צמיתה באוזניו בשיעור 14.5% ונכות צמיתה בתחום הנוירולוגי בשיעור 39%. המשיבה 2 פנתה אל מר סולומון בבקשה כי יבקש מהמוסד לדון מחדש בקביעת דרגת נכותו ולפתוח בהליכים כנגד המוסד בבית-הדין לעבודה, אך מר סולומון סירב לעשות כן. לאור זאת, הגישה המשיבה 2 תובענה כנגד המוסד, בה טענה כי לאור הפער בין אחוזי הנכות שנקבעו על-ידי הוועדה הרפואית לעררים ועל-ידי המומחים, היא תיאלץ לשלם למר סולומון פיצויי נזיקין גבוהים, בעוד המוסד ישא בתגמול נמוך (תב"ע נד/224 - 0). עתירת המשיבה 2 הייתה כי המוסד יזמן את מר סולומון לבדיקות בפני הוועדה הרפואית לפי חוק הביטוח הלאומי, לשם תיקון דרגת הנכות הנמוכה. יצוין, כי מר סולומון לא היה צד לתובענה בבית-הדין האזורי ולא הוזמן להתייחס אליה, אולם בא-כוח המשיבה 2 הודיע לנו כי הייתה הסכמה שבשתיקה של מר סולומון להגשת התובענה, והוסיף כי ניתן אף לצרפו כצד בהליך הערעור. 5. בשתי התובענות הגיש המוסד כתבי הגנה, ובהם טען, בין השאר, כי אין יריבות בין המשיבות לבין המוסד (באשר לא נדחו תביעות הנפגעים על-ידי המוסד). כן נטען על- ידי המוסד כי רק נכה העבודה עצמו רשאי להגיש תביעה בכל הקשור לפגיעה מהחלטת המוסד או לדון מחדש במצבו, וכי הגשת התובענות על-ידי המשיבות נעשתה באיחור. 6. בא-כוח הצדדים הגישו בבית-הדין האזורי סיכומים בשאלות המשפטיות, ובית- הדין נתן פסק-דין מאוחד בשתי התובענות. 7. בית-הדין האזורי החליט לקבל את התובענות של המשיבות, מטעמים אלה: (א) יש למצוא פתרון צודק בסוגיית זיקתו של המעביד לקביעת דרגת הנכות של העובד המתדיין עמו בתביעת נזיקין בגין פגיעה שנגרמה לעובד בעבודתו. (ב) לנפגעים (ה"ה צקורל וסולומון) אין עניין או סיבה לחסום את דרכם של מעבידיהם בניסיון להשפיע על קביעת אחוזי הנכות מעבודה. באי-שיתוף פעולה מצד הנפגעים יש לראות כהסכמה להליכים שנוקטות המשיבות. (ג) הפער בין שיעורי אחוזי הנכות מעלה תמיהות של ממש. (ד) יש מקרים שבהם נכון לסגת מכלל הסופיות נוכח עקרון של צדק בסיסי המתנגש עמו. (ה) מעביד של עובד יכול לבוא בשם הנכה בבקשה לדון מחדש במצבו. (ו) אין מקום להיאחז בתקנות בדבר מועדי הגשת תובענות. (ז) בית-הדין החליט לקבל את התובענות, כדלקמן: "אשר על כן מקבלים אנו את התביעות בתיקים אלה, ומורים למוסד לביטוח לאומי לאפשר למעבידים של הנפגעים שהוזכרו לעיל - דהיינו לתובעות שלפנינו, להגיש אליו תובענה ו/או בקשה (בעניינו של כל אחד מהעובדים - הנפגעים) לבדוק מחדש את מצבו של כל אחד ולקבוע נכותו מעבודה, בהסתמך על החומר הרפואי שנזכר בתביעות שלפנינו". 8. על כך הוגש הערעור של המוסד לפנינו. בטרם נתייחס לטיעוני הצדדים בערעור, נפרט ונבהיר מספר נושאים המתייחסים לשאלה שבמחלוקת בין הצדדים. קביעת דרגת נכות על-פי חוק הביטוח הלאומי 9. השיטה אשר קבע המחוקק בחוק הביטוח הלאומי, היא כי החלטה על הכרה בפגיעה כ"פגיעה בעבודה" ניתנת על-ידי פקיד התביעות במוסד (סעיף 298(א) לחוק), בעוד שקביעת דרגת הנכות, לאחר שהפגיעה הוכרה כ"פגיעה בעבודה", נעשית על-ידי "רופא או ועדה רפואית", המתמנים על-ידי שר העבודה והרווחה (סעיף 118 לחוק; תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - תקנות הנכות); דב"ע שם/81 - 0 המוסד לביטוח לאומי - אוריאל [1], בעמ' 49). קביעת דרגת הנכות נעשית על-ידי ועדה רפואית (תקנה 2 לתקנות הנכות), וזאת "לפי בקשת נכה העבודה או המוסד" (סעיף 118(א) לחוק). "נכה העבודה או המוסד", והם בלבד, הוסמכו לבקש את קביעת דרגת הנכות של העובד הנפגע. ככל שהם לא ביקשו זאת, או שהם ביקשו אך הוועדה הרפואית לא קבעה דרגת נכות, אין לנפגע דרגת נכות ואין הוא זכאי לקצבה או למענק לנכה עבודה. על החלטת הוועדה הרפואית ניתן לערור לפני הוועדה הרפואית לעררים (תקנה 27 לתקנות הנכות), וזאת על-ידי "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של רופא או של ועדה רפואית" (סעיף 122(א) לחוק). החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד לפני בית-דין אזורי לעבודה, ולאחר מכן, ברשות - לפני בית-הדין הארצי לעבודה (סעיף 123 לחוק). 10. אחד המאפיינים את שיטת קביעת דרגת הנכות על-פי חוק הביטוח הלאומי, בניגוד לעקרון המקובל בדיני הנזיקין, הוא "כלל האי-סופיות" של דרגת הנכות, אף כאשר נקבעה לנפגע דרגת נכות של 0% (ש' קובובי רמ"ח ושס"ה - סוגיות בתאונות עבודה [7], בעמ' 145-146; ראו גם א' ל' מילר "ביטוח נפגעי עבודה - ניתוח מבחינת המשפט הרצוי" [10], בעמ' 117-118). על-פי תקנה 36 לתקנות הנכות, רשאי "הנפגע" (המונח "נפגע" הוגדר בתקנה 1 לתקנות הנכות, והוא מתייחס לתובע קצבה או מענק לנכה עבודה) לבקש קביעת דרגת נכותו מחדש, בדרך כלל לאחר שעברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו. בקשה זו מותנית בהמצאת אישור של "הרופא המוסמך", כי "הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה". כלומר - בהעדר החמרה בפגימה קיימת או באי-גילוי של פגימה חדשה, אין הנפגע יכול לבקש את קביעת דרגת נכותו מחדש. אישורו של "הרופא המוסמך" בקשר לכך, משמש "כאשרת כניסה לנכה, למען יועמד בפני הוועדה הרפואית" (דב"ע לג/130 - 0 וינר - המוסד לביטוח לאומי [2], בעמ' 77). העדר אישור כאמור של "רופא מוסמך" אינו מאפשר, על כן, דיון מחדש במצבו של נכה מעבודה. במקביל לכך, על-פי תקנה 37 לתקנות הנכות, רשאי "רופא מוסמך" מטעם המוסד, לבקש קביעה מחדש של דרגת הנכות של הנפגע, וגם זאת לאחר שעברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של הנפגע. 11. התוצאה היא, אפוא, כי ככל שלא הוגש ערר לוועדה הרפואית לעררים או ערעור לבית-הדין לעבודה, במועדים שנקבעו, על החלטה או על פסק-דין בנושא קביעת דרגת נכות, כמפורט בפסקה 9 לעיל, ההחלטה בדבר דרגת הנכות של נכה מעבודה היא ההחלטה המחייבת, בכפוף ל"כלל האי-סופיות", על-פי התנאים החלים לגביה, כמפורט בפסקה 10 לעיל. 12. נטעים, כי הקביעה המחייבת של דרגת הנכות לנפגע עבודה, על-פי חוק הביטוח הלאומי, היא סופו של תהליך המורכב מכמה שלבים: (א) השלב הראשון, שהוא תנאי מוקדם לכל, הוא הגשת "תביעה" למוסד על-ידי הנפגע, להכרה בפגיעה שנפגע, כ"פגיעה בעבודה". ככל שהנפגע אינו מגיש תביעה למוסד, אין נפתח תהליך בעניין הפגיעה. (ב) השלב השני הוא השלב שלאחר החלטת פקיד התביעות של המוסד בתביעה להכרה בפגיעה כ"פגיעה בעבודה". ככל שפקיד התביעות הכיר בפגיעה כ"פגיעה בעבודה", פתוחה בפני הנפגע הדרך לתביעת גמלאות בעין, לקביעת דרגת נכות עקב הפגיעה ולקבלת גמלת נכות. כאמור לעיל, אף המוסד רשאי לבקש לקבוע את דרגת נכותו של הנפגע. ככל שפקיד התביעות לא הכיר בפגיעה כ"פגיעה בעבודה", רשאי הנפגע להגיש תובענה על כך בבית-הדין האזורי לעבודה, ואם עתירתו לא נענתה - הוא רשאי לערער על כך לבית-הדין הארצי. אם לא הגיש הנפגע תובענה בבית-הדין האזורי, לגבי החלטת פקיד התביעות שלא להכיר בפגיעה, רשאי מעבידו של הנפגע להגיש תובענה בשמו (ראה סעיף 393 לחוק; פסקה 17 להלן). (ג) השלב השלישי הוא קביעת דרגת הנכות של הנפגע, אשר הפגיעה בו הוכרה כ"פגיעה בעבודה". קביעה זו אינה נעשית אלא על-פי בקשה של הנפגע או של המוסד. ככל שלא הוגשה בקשה כאמור, אין נקבעת דרגת נכות. (ד) הוגשה בקשה כאמור לקביעת דרגת נכות, ניתן לערור ולערער על ההחלטה, ובכך הופכת ההחלטה למחייבת, בכפוף ל"כלל האי-סופיות", כמוסבר בפסקה 10 לעיל (להשפעת דרגת הנכות ה"סופית" על תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ראו סעיף 6ב לחוק האמור וכן א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים [8], בעמ' 267-299). פגיעה בעבודה ודיני הנזיקין 13. ביטוח החובה הסוציאלי מפני פגיעות בעבודה, על-פי חוק הביטוח הלאומי, אשר דמי הביטוח הלאומי בעדו משתלמים כולם על-ידי המעביד, אינו שולל מן העובד הנפגע בתאונת עבודה, זכות לתבוע פיצויים מהמעביד או מגורם אחר, על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין). יחד עם זאת, מבוטח בענף ביטוח נפגעי עבודה והתלויים בו, שהיו זכאים לפי פקודת הנזיקין, עקב מאורע אחד, גם לפיצויים מן המעביד וגם לגמלה על-פי חוק הביטוח הלאומי בענף ביטוח נפגעי עבודה, "תנוכה הגמלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה" (סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין). "גמלה", לעניין זה, כוללת את השווי הכספי של הגמלאות "שניתנו או שעתידות להינתן" לפי ביטוח נפגעי עבודה בחוק הביטוח הלאומי (סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין). מכאן, שככל שהגמלה לעובד הנפגע, המשולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי, היא גבוהה יותר, שיעור הפיצויים מהמעביד, ככל שהם משולמים, הוא קטן יותר. 14. במקביל לכך, זכותו של המוסד לביטוח לאומי לתבוע פיצוי "מצד שלישי", אשר יש לו חבות לשלם פיצויים לנפגע בפגיעת עבודה (סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי), אינה חלה לגבי מעבידו של הנפגע (סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין). הוא הדין אף בזכויות של "צד שלישי" כלפי מעבידו של הנפגע (סעיף 331 לחוק). סמכויות בית-הדין לעבודה 15. בסעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי נקבעה המסגרת הכללית של הסמכות הייחודית של בית-דין אזורי לעבודה לדון ולפסוק בתובענות לפי החוק (למעט תובענות בענף ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד). פירוט הסמכות מתייחס לזהות הצדדים לתובענה ולנושא התובענה. נדגיש, בהקשר לעניין הנדון לפנינו, כי לא נקבעה בסעיף זה סמכות שיפוט של בית-הדין לעבודה בתובענה נגד המוסד, על-ידי מעביד, בהיותו מעביד (בהבחנה ממעביד כמבוטח באופן אישי או ממעביד הנדרש לשלם דמי ביטוח לאומי בעד עובדיו - ראו סעיף 391(א)(3) לחוק). מלבד מסגרת כללית זו נקבעו במקומות שונים בחוק הביטוח הלאומי סמכויות שיפוט של בית-הדין לעבודה בנושאים שונים, במסגרת של "ערעור" (לדוגמה, סעיף 123 לחוק) או במסגרת אחרת (לדוגמה, סעיפים 113(ב) ו-139(ב) לחוק). 16. בסעיף 392 לחוק פורטה רשימה של מי ש"יכולים להיות" "בעלי הדין לפני בית-הדין לעבודה". ברשימה זו כלול גם "מעביד" (סעיף 392(א)(4) לחוק). אין בסעיף זה פירוט של עילות לתובענות או נושאי התובענות שבהם נכללים בעלי הדין המפורטים בסעיף. "מעביד" כאמור בסעיף זה, יכול, אפוא, להיות "תובע" לפני בית-הדין ככל שיש לו עילת תביעה (לדוגמה, תביעה נגד המוסד בקשר לדרישה לתשלום דמי ביטוח לאומי בעד עובדיו - סעיף 391(א)(3) לחוק) או שהוא יכול להיות "נתבע" (לדוגמה, תביעה של המוסד נגדו על-פי סעיף 369 לחוק או תביעה של עובד נגדו לתשלום תמורת דמי פגיעה על-פי סעיף 95 לחוק). 17. בסעיף 393 לחוק נקבע כדלקמן: "393. עובד או התלויים בו, שהמוסד דחה את תביעתם לגמלה לפי פרק ה' ולא הגישו תובענה לבית-הדין לעבודה תוך המועד שנקבע בתקנות, הזכות בידי המעביד להגיש לבית-הדין לעבודה, בשמם, תובענה נגד המוסד תוך תקופה שקבע שר המשפטים בהתייעצות עם השר". סעיף זה נחקק בחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 2), תשכ"ט-1969 (כסעיף 231א לנוסח המשולב של החוק משנת תשכ"ח). בדברי ההסבר להצעת החקיקה של סעיף זה (הצעות חוק תשכ"ט, עמ' 78), נאמר: "בתביעת נזיקין אזרחיים הנובעת מתאונת עבודה זכאי המעביד לדרוש כי סכום הפיצויים הנתבע ממנו יופחת בסכום המהוון של גמלאות הביטוח הלאומי ששולמו כבר וישולמו בעתיד. והנה, אם הנפגע בעבודה לא תבע את זכותו לגמלאות מהמוסד, אין הדבר גורע מזכותו האמורה של המעביד; אולם אם העובד הגיש תביעה למוסד ותביעתו נדחתה, והעובד לא הזדקק לבית-הדין לביטוח לאומי, אין המעביד יכול ליהנות מניכוי שווי הגמלאות כאמור. הלכה זו נפסקה בע"א 344/67 מקורות חברת מים בע"מ נ' גריינברג, פ"ד כא(2) 706). בעקבות המלצת בית-המשפט העליון בפסק-הדין האמור מוצע תיקון שלפיו תינתן למעביד האפשרות לפנות, תוך זמן שיוגדר בתקנות, לבית-הדין לביטוח לאומי, אם העובד לא עשה כן". המועד להגשת תובענה על-פי סעיף 393 לחוק נקבע בתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969. מועד זה הוא - "תוך ששה חודשים מתום המועד להגשת התובענה על-ידי העובד או התלויים כאמור בתקנה 1(ב), או מהיום שבו מסר המוסד הודעה למעביד על דחיית תביעתו של העובד או התלויים, הכל לפי המאוחר יותר". הליך הערעור 18. הטענות העיקריות של בא-כוח המוסד לפנינו הן כדלקמן: (א) מאחר והמוסד לא דחה כל תביעה של הנפגעים, הרי שאין המשיבות-המעבידות יכולות להסתמך בתובענותיהן על סעיף 393 לחוק; (ב) הזכות לבקש לקבוע דרגת נכות נתונה אך ורק לעובד "הנפגע" ולא למעבידו של העובד. זכות המעביד על-פי סעיף 393 לחוק אינה מתייחסת לבקשה לקבוע דרגת נכות, אלא הוגבלה רק למקרה שבו תביעתו של העובד הנפגע נדחתה, והוא לא הגיש תובענה על כך; (ג) הגשת בקשה לדון מחדש בדרגת נכות עקב החמרה, שלא ביזמת העובד הנפגע או המוסד, עלולה להזיק לעובד הנפגע, בכך שדרגת נכותו עשויה להיות מופחתת, על-ידי החלטת הוועדה הרפואית; (ד) היענות לבקשת המשיבות, עלולה לפגוע בפרטיות של העובד הנפגע, אשר ייאלץ לחשוף עניינים אישיים שלו בהליך שאותו הוא לא יזם. 19. הטענות העיקריות של באי-כוח שתי המשיבות לפנינו הן כדלקמן: (א) מטרתו החקיקתית של סעיף 393 לחוק היא למנוע מצב שבו מחדל של עובד יגרום לכך שמעביד ייאלץ לפצותו בסכום העולה על זה שהיה מחויב בו, אלמלא מחדלו של העובד. לעניין זה, אין מקום להבחנה בין אי-הגשת תובענה לאחר דחיית תביעה על-ידי המוסד לבין אי-קביעת נכות או קביעת דרגת נכות נמוכה; (ב) הגם שהנפגעים אינם יכולים לפנות אל הוועדה הרפואית לדון מחדש במצבם עקב החמרה, וזאת בהעדר החמרה, רשאים מעבידיהם לבקש זאת בשמם; (ג) אי היעתרות לבקשת המשיבה תעודד עובדים אשר נפגעו בעבודתם, להימנע מלמצות את מלוא זכויותיהם במוסד. הנפגעים יתבעו כי מעבידם ישלם את מלוא הפיצוי, ולאחר סיום הליך תביעת הפיצויים הם יפנו אל המוסד לדון מחדש במצבם עקב החמרה. כתוצאה מכך הם יזכו בפיצוי מוגדל וכפול. (ד) יש לתת פרשנות רחבה לסעיף 393 לחוק, ולעניין זה יש להתייחס לכך שעל-פי סעיף 392 לחוק, מעביד יכול להיות "בעל דין" בהליך לפני בית-הדין לעבודה; (ה) המועד להגשת התובענות של המשיבות בבית-הדין האזורי, לא חלף. 20. על-פי הצעתנו הסכימו הצדדים כי המשיבות תמצאנה למוסד מסמכים רפואיים שיש בידיהן, על מנת שהמוסד יבחן אם יש מקום, על-פי יזמתו שלו, לדון מחדש במצבם של הנפגעים, על-פי תקנה 37 לתקנות הנכות. המשיבות המציאו מסמכים כאמור, אך המוסד לא מצא מקום להעמיד את העובדים הנפגעים לבדיקה חדשה מיזמתו. 21. נציין כי הליך ערעור קודם לפנינו בנושא דומה לנושא הנדון לפנינו, נסתיים ללא מתן פסק-דין לגופו של עניין, לאחר שהושגה פשרה בבית-המשפט המחוזי בתביעת הנזיקין של העובד הנפגע כנגד מעבידתו (דב"ע נה/94 - 0 המוסד לביטוח לאומי - ביצועי מתכת בע"מ [3]). זכות המעביד לתבוע בעניין עובדיו בנושאי הביטוח הלאומי 22. בפסקה 12 לעיל פירטנו את שלבי התהליך לפי חוק הביטוח הלאומי, מעת פגיעתו של עובד בעבודה ועד לקביעת דרגת נכותו. זכותו של המעביד להגיש תובענה, בשמו של העובד הנפגע, נקבעה בסעיף 393 לחוק לגבי שלב אחד בלבד בתהליך, והוא השלב שבו פקיד התביעות לא הכיר בפגיעה, והעובד הנפגע לא הגיש תובענה על כך בבית-הדין האזורי לעבודה (ראו פסקה 12(ב) לעיל). 23. נטען לפנינו בעניין אפשרות "פגיעה" במעביד, בכך שיצטרך לשלם פיצויי נזיקין גבוהים יותר עקב אי-נקיטת פעולה או יזמה על-ידי העובד הנפגע, כלפי המוסד. אפשרות ה"פגיעה" כאמור עשויה להיות קיימת לא רק בשלב של אי-הגשת תובענה בבית-הדין האזורי על-ידי העובד הנפגע, אלא אף בשלבים אחרים של התהליך, דהיינו - (1) אי-הגשת "תביעה" למוסד; (2) אי-הגשת ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי שלא להכיר בפגיעה כ"פגיעה בעבודה"; (3) אי-הגשת בקשה לקביעת דרגת נכות; (4) אי-הגשת ערר לוועדה הרפואית לעררים; (5) אי-הגשת ערעור לבית-הדין האזורי לעבודה; (6) אי-הגשת בקשת רשות ערעור לבית-הדין הארצי; (7) אי-הגשת בקשה לקביעה מחדש של דרגת הנכות. סביר להניח שהמחוקק היה מודע לשלבים הרבים והשונים של התהליך כמפורט לעיל, ואף-על-פי-כן קבע את זכותו של המעביד לשלב אחד בלבד מבין כל השלבים, והוא שלב הגשת התובענה לאחר דחיית ה"תביעה" על-ידי פקיד התביעות. 24. השאלה היא האם אכן מדובר במקרים הנ"ל באפשרות "פגיעה" במעביד. נבחן שאלה זו בטרם נתייחס לשאלת זכותו של מעביד לתבוע בעניין עובדיו בנושאי הביטוח הלאומי, הן מבחינת סמכות בית-הדין לעבודה והן מבחינת קיום עילת תביעה למעביד. 25. זכותו של מעביד לנכות גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים שהוא חייב לשלם, כאמור בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין, מתייחסת לגמלה שהעובד המבוטח או התלויים בו "היו זכאים" לה לפי חוק הביטוח הלאומי. לגבי פרשנות מלים אלה נאמר בע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ [4], בעמ' 500, כדלקמן: "תבע העובד הנפגע גמלה, והיא הופחתה או נשללה - זכאי המעביד לנכותה; נמנע העובד מלתבעה, אף שהוא זכאי לה, המעביד אינו יכול לנכותה? כלום ייתכן שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד? ברצותו יתבע מהמוסד את הגמלה, ואזי יזכה מעביד בניכוי ערכה המלא, אפילו בפועל הופחתה או נשללה על-ידי המוסד; ברצותו לא יתבע כלל את הגמלה, ובשל כך בלבד יפסיד המעביד את זכות הניכוי שלו? אין הדבר מתקבל על הדעת כלל ועיקר. אכן לשון החוק שוללת את האפשרות שיווצר מצב שכזה. סעיף 82(א) אינו דורש 'קבלת' גמלה, אלא 'זכאות' לגמלה. מכאן שהזכות לגמלה, היא לבדה, להבדיל מקבלתה בפועל, נותנת למעביד את הזכות לנכותה מסכום הפיצוי המשתלם על-פי פקודת הנזיקין. אין אפוא כל חשיבות לעובדה כי בפועל לא תבעו המערערים את הגמלה ומשום כך לא קיבלוה. החשוב והקובע הוא אם היו זכאים לה". 26. על-פי הכלל בדיני הנזיקין כי התובע חייב לנקוט בכל צעד סביר להקטין את ההפסד שנגרם לו כתוצאה מעוולה של הנתבע, פורטו ההלכות בנושא זה, בע"א 727/87 שור נ' בן-הרוש [5], בעמ' 148, כדלקמן: "9. הלכה היא, שעל הנפגע בתאונת עבודה לפנות אל המוסד ולפעול באמצעים סבירים על-מנת לקבל את הגמלאות המגיעות לו, אותן גמלאות שהמעביד-המזיק זכאי שינוכו מסכום הפיצויים המגיע לנפגע ממנו מכוח הוראות סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]... במקרה שהנפגע, על אף סיכוייו לזכות בג-מלה מהמוסד, אינו פונה למוסד בתביעה, לא יהסס בית-המשפט לאמוד את תוצאתה האפשרית של תביעה כזו לגמלה, לאור חוות הדעת של הרופאים שהעידו לפניו. בהתאם לכך יקבע את שיעור הגמלאות שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמוסד ושלא קיבלן משום שלא פעל בסבירות ראויה, וינכה סכום זה מהפיצויים המגיעים לנפגע... . דין דומה חל, כשהנפגע פנה אמנם למוסד ונקבעה לו נכות על-ידי ועדה רפואית של המוסד, אך כעבור זמן הוברר, על-פי חוות-דעת של מומחים, שחלה החמרה במצבו, ואם יפנה למוסד בטענת החמרה במצבו, יש סיכוי סביר שנכותו תיקבע על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד בשיעור גבוה יותר. גם במקרה כזה עליו לפעול בסבירות לשם קבלת מלוא המגיע לו מהמוסד, אם לא יפעל כך, תוצאת לוואי מכך תהיה, שיגדל הסכום בו יחויב המעביד-המזיק בפיצויים שעליו לשלמם לנפגע כשיעור הסכום הנוסף שהיה זכאי הנפגע לקבל, לו פנה אל המוסד בטענה להחמרה במצבו... ואולם במה דברים אמורים? בחובה של הנפגע לפנות למימוש זכויותיו ולפעול בעניין זה בסבירות ובתום-לב. משפעל כך, ותביעתו מהמוסד נדחתה או נתקבלה בחלקה, אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה...". 27. ההלכות הנ"ל הן מתחום דיני הנזיקין, הנדונות בבתי המשפט ולא בבית-הדין לעבודה. הבאנו אותן לא משום שעל-פיהן ייחרץ גורל הערעור שלפנינו, אלא כדי להמחיש כי ה"פגיעה" האפשרית במעביד כאשר העובד הנפגע אינו נוקט בהליכים לקבל גמלה מהמוסד או להגדלתה, אינה קיימת בכל המקרים. 28. למערכת הביטחון הסוציאלי בכלל, ולביטוח נפגעי עבודה בפרט, ישנן מטרות חברתיות המושתתות על יסודות שונים מיסודות דיני הנזיקין (ראו א' ל' מילר "פיצויים בגין נזקי גוף: דיני הנזיקין מול ביטוח סוציאלי" [11]; גם ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי [6], בעמ' 704-705). ככל שמדובר בעובד המבוטח בענף נפגעי עבודה, הרי שאף על-פי שמעבידו מממן את דמי הביטוח בענף זה במלואם, העניק המחוקק לעובד הנפגע, ולו בלבד, ובשלבים מסוימים גם למוסד, מעמד בשלבי תהליך ההכרה בפגיעה כ"פגיעה בעבודה" וכן בתביעה לקבלת הגמלה עקב הפגיעה. כל זאת, בהיות הגמלאות בענף ביטוח זה בעלות אופי סוציאלי, הכוללות גם יסוד של שיקום וכן אפשרות של בקשה לקביעה מחדש של דרגת הנכות. ההנחה היא כי עובד, אשר נפגע בעבודה יעדיף את ההזדקקות למערכת היציבה של הביטחון הסוציאלי, על מגוון השירותים והגמלה שהיא מעניקה לעובד הנפגע, לאורך ימים, ואילו מערכת הפיצוי על-פי דיני הנזיקין תהיה משנית, אך מותאמת למערכת הביטחון הסוציאלי. 29. אין אנו נדרשים בהליך זה לפרש את משמעות הגשת התובענות "בשמם" של עובד או התלויים בו, כאמור בסעיף 393 לחוק. לענייננו, די אם נדגיש כי ה"זכות" שניתנה למעביד בסעיף זה, דהיינו - עילת תביעה, היא זכות מוגבלת ביותר בהיקפה בתהליך רב השלבים של ההכרה בפגיעה כ"פגיעה בעבודה" וכן בתביעה לקבלת גמלה עקב הפגיעה. בחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 2), תשכ"ט-1969, בחר המחוקק להעניק למעביד "זכות" כאמור רק בשלב אחד של התהליך (הגשת תובענה נגד המוסד). "זכות" זו היא חריגה במבנה החוק המעניק לעובד הנפגע, ולו בלבד, זכות לפעול למימוש זכויותיו על-פי חוק הביטוח הלאומי. 30. בשים לב למבנה חוק הביטוח הלאומי, לשון סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי היא ברורה, ואין מקום לתת לה בדרך של פרשנות מרחיבה או בדרך של חקיקה שיפוטית, משמעות מעבר למטרתה, על-ידי הענקת עילות תביעה למעביד, שלא נקבעו בחוק. לשון החוק מביאה למסקנה כי יש לקבל את ערעור המוסד לביטוח לאומי ולקבוע כי אין המשיבות זכאיות לתבוע להעמיד את עובדיהן לפני ועדה רפואית לשם קביעה מחדש של דרגות הנכות של עובדיהן. לכך יש לצרף, כמובן, את ההתפתחות ההלכתית בנושא ההתאמה בין הגמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי לבין פיצויי הנזיקין מהמעביד. עם זאת, רואים אנו לנכון להמליץ לפני המוסד לביטוח לאומי לשקול בדיקה מקיפה של הנושאים שהועלו בהליך זה, וככל שיידרש - העלאת יזמת חקיקה מתאימה. 31. לאור זאת, אין אנו נדרשים להתייחס לשאלה האם תביעה כאמור יכולה להיתבע "כאילו התקיימו" יסודות תקנה 36 לתקנות הנכות, המחייבת המצאת אישור של הרופא המוסמך בדבר החמרה או גילוי פגימה חדשה, כתנאי לקביעה מחדש של דרגת נכות (ראו פסקה 3 לעיל). כפי שצוין בפסקה 10 לעיל, אישור "הרופא המוסמך" לפי תקנה 36 לתקנות הנכות הוא תנאי בסיסי ויסודי להפעלת התקנה ועצם השיטה של "אי-הסופיות" של דרגת הנכות. לכך יש להוסיף כי תקנה 36(א) לתקנות הנכות קובעת כי "רשאי הנפגע לבקש קביעת דרגת נכותו מחדש" (ההדגשה הוספה). במלים אחרות, הנפגע עצמו רשאי ליזום את הדיון מחדש ולא מעבידו. 32. בטרם סיום נעיר כי מאחר ונושא התובענות בבית-הדין האזורי נגע לזכויות של העובדים הנפגעים (ה"ה נסים צקורל ואליהו סולומון), היה מקום לצרפם כנתבעים בתובענות, על-פי סעיפים 392(א)(1) ו-392(ב) לחוק הביטוח הלאומי. דעת מיעוט 33. לדעתנו דין הערעור להדחות. השאלה הניצבת בפנינו היא, פרשנותו של סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995: "393. תובענה של מעביד בהעדר תובענה של עובד עובד או התלויים בו, שהמוסד דחה את תביעתם לגמלה לפי פרק ה' ולא הגישו תובענה לבית-הדין לעבודה תוך המועד שנקבע בתקנות, הזכות בידי המעביד להגיש לבית-הדין לעבודה, בשמם, תובענה נגד המוסד תוך תקופה שקבע שר המשפטים בהתייעצות עם השר". פרק ה' לחוק דן בנפגעי תאונות עבודה. לשון החוק מדברת בזכותו של מעביד להגיש לבית-הדין תביעה, כאשר העובד הנפגע בתאונת עבודה. האם יש ללמוד מכך, שהמעביד אינו רשאי להיכנס לנעלי העובד הנפגע בכל אחד מהשלבים האחרים בהם דן המוסד לביטוח לאומי בגורל תאונת העבודה. האם יש לראות בכך הסדר שלילי? האם רצה המחוקק לשלול ממעביד את הרשות לפנות במקום העובד בדרכים אחרים למוסד, או אך כאשר העובד הנפגע אינו פונה בתביעה לבית-הדין לעבודה, רק אז יהא המעביד רשאי להתערב במקומו של העובד? אמת, לשון החוק היא נקודת המוצא לפרשנות. אך שומה עלינו לבחון את מטרתו של החיקוק. המילים הן החומר, שעה שהתכלית היא הרוח. מטרתה של פרשנות תכליתית היא, לבחון מהי תכלית החוק ולפרש את החוק לאור תכליתו. על מנת לעמוד על תכליתו של החוק מותר לנו אף לבחון את ההיסטוריה החקיקתית שלו, אם כי זו אינה מחייבת אותנו. היא אך עשויה להוות אחת מהאינדיקציות ממנה ניתן ללמוד על תכלית החוק. דעת הרוב פרשה את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה. נחזור על מספר נקודות בהיסטוריה החקיקתית. דברי ההסבר להצעת החוק באו בעקבות פסיקתו של בית-המשפט העליון, וכך נאמר בדברי ההסבר: "בתביעת נזיקין אזרחיים הנובעים מתאונת עבודה זכאי המעביד לדרוש כי סכום הפיצויים הנתבע ממנו יופחת בסכום המהוון של גמלאות הביטוח הלאומי ששולמו כבר וישולמו בעתיד. והנה, אם הנפגע בעבודה לא תבע את זכותו לגמלאות מהמוסד, אין הדבר גורע מזכותו האמורה של המעביד; אולם אם העובד הגיש תביעה למוסד ותביעתו נדחתה, והעובד לא הזדקק לבית-הדין לביטוח לאומי, אין המעביד יכול ליהנות מניכוי שווי הגמלאות כאמור. הלכה זו נפסקה בע"א 344/67 מקורות חברת מים בע"מ נ' גריינברג, פ"ד כא(2) 706. בעקבות המלצת בית-המשפט העליון בפסק-הדין האמור מוצע תיקון שלפיו תינתן למעביד האפשרות לפנות, תוך זמן שיוגדר בתקנות, לבית-הדין לביטוח לאומי, אם העובד לא עשה כן". מכאן, מטרת חקיקתו של סעיף 393 הנ"ל הייתה, לאפשר למעביד, במקרים בהם העובד שנפגע בתאונת עבודה, אינו מגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, שעה שהוא מגיש תביעת נזיקין כנגד מעבידו בגין התאונה בעבודה, להיכנס לנעלי העובד ולתבוע את המוסד לביטוח לאומי בשמו, על מנת שיוכל לנכות כל סכום המגיע לעובד מהמוסד לביטוח לאומי בגין תאונת העבודה מסכום הפיצויים שיוטל עליו בבית-המשפט האזרחי. באותו פסק-דין המאוזכר בדברי ההסבר, תבעה משפחת עובד שנפטר בתאונת עבודה, שעל-פי הקביעה קרתה באשמתו של המעביד, פיצויים מהמעביד. השופט ויתקון עמד על כך, שכוונת החוק היא, שהעובד לא יקבל פיצוי כפול. יחד עם זה עמד השופט ויתקון על כך, שיתכן ובית-המשפט האזרחי יגיע למסקנה שונה מזו שהמוסד לביטוח לאומי או בית-הדין לביטוח לאומי (כפי שהיה קיים אותה עת) יפסוק שעור שונה של אחוזי נכות מזה שהיה בית-המשפט האזרחי הדן בנזיקין פוסק. השופט ויתקון המליץ על שינוי החוק באופן הבא: "לדעתנו, רצוי יהיה לתקן את החוק על מנת לאפשר למעביד (אחרי שהפקיד את סכום הנזק) לנהל את תביעת העובד נגד המוסד על חשבונו". אך השופט ויתקון הוסיף וציין, כי מחדלו של העובד לנהל תביעה נגד המוסד, שסיכוייה מפוקפקים למדי, אינה עילה לראות אותו כאילו נמנע מלקבל את הגמלה. אמת, פסיקה מאוחרת יותר של בית-המשפט העליון סומכת על סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו: (א) "המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד (להלן בפרק זה - החוק)... שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגמלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגמלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה. (ב) לעניין סעיף זה - גמלה - השווי הכספי של הגמלאות, להוציא גמלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגמלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגמלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה; הוראות שר העבודה לפי סעיף 49(א) לחוק בדבר היוון קצבאות ובדבר חישוב ערכן הכספי של גמלאות בעין, כוחן יפה גם לקביעות השווי הכספי של גמלאות לעניין סעיף קטן זה". בע"א 86/73 הנ"ל [4], המאוזכר בדעת הרוב, מדובר בתביעת נזיקין של נפגעים בתאונת דרכים, בין השאר, ממעבידו של הנהג אשר גרם לתאונה. התביעה ממעבידו של הנהג היא בגין אחריותו השילוחית. סעיף 82 הנ"ל קובע, אם כן, שאם מדובר בתאונת עבודה, באופן שהעובד יהיה זכאי הן לפיצויים מהמעביד והן לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי בגין תאונת עבודה, תנוכה הגמלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים לו מהמעביד אלמלא סעיף זה. גמלה הוגדרה כשווי הכספי של הגמלאות המשתלמות לנפגע בעבודה, ובכלל זה גמלה שהופחתה או נשללה עקב מעשה או מחדל של העובד. השופט ברנזון דחה את טענת הנפגעים, לפיה מדובר רק במקרה בו הנפגע הגיש תביעה והמוסד החליט לקבלה או להפחיתה או לשללה או ששילם במקומה גמלה אחרת. אין השופט ברנזון מוצא היגיון בכך, שאם הגיש הנפגע תביעה למוסד לביטוח לאומי, להכרה בתאונה כתאונת עבודה, הרי זכאי יהיה מעבידו של הנהג לנכות גמלה זו, כאילו שולמה, שעה שהוא לא יהא זכאי לכך אם הנפגע כלל לא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. באותו עניין מדובר באחריותו השילוחית של מעביד של הנהג הפוגע, ולא בתביעה של עובד נגד מעבידו בגין נזק שנגרם לו בעבודה. אך אין לדעתנו הבדל בין השניים. העיקרון הוא, וזה נקבע בסעיף 82 הנ"ל לפקודת הנזיקין, כי ניתן לנכות מפיצויים שעל מעביד יהא לשלמם, את הגמלה שהעובד זכאי היה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, אילו תבע את המוסד. הסעיף קובע, כי ניתן לנכות מסכום הפיצויים כל גמלה, וכך גם התייחסה פסיקת בית-המשפט העליון לכל תביעת נזיקין של עובד כנגד מעבידו בגין תאונה, שהייתה גם תאונת עבודה. חוזרת אם כן השאלה, האם סעיף 82 לפקודת הנזיקין, והפסיקה שבאה בעקבותיו, שוללת מהמעביד מעמד בתביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי כאשר העובד נמנע מתביעה, וזאת בכל שלב מהשלבים בהם רשאי עובד לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה בגין תאונת עבודה שאירעה לו, כולל עצם ההכרה בתאונה כתאונת עבודה. השאלה אם יש לפרש את סעיף 393 כמגביל את מעמדו של המעביד בהגשת תביעה במקום העובד הנמנע מלעשות כך, רק כאשר העובד נמנע מלהגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי לבית-הדין לעבודה, או האם יש לבחון את תכליתו של הסעיף, כך שהמקרה של מחדלו של העובד להגיש תביעה לבית-הדין לעבודה הוא רק דוגמא ספציפית לרעיון הכללי. אם אין מדובר בדוגמא ספציפית בלבד, שניתן להחילה על כל המקרים הדומים, האם מדובר בהסדר שלילי, או שמא ניתן להקיש מסעיף זה על כל מקרה של מחדל של העובד לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בגין תאונת עבודה. זכות המעמד של מעביד בתביעה נגד המוסד לביטוח לאומי נבחן תחילה האם יש למעביד מעמד בתביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי. סעיף 392 לחוק הביטוח לאומי כנוסחו היום מציין, מי עשוי להיות בעל דין לפני בית-הדין לעבודה: "392. בעלי הדין (א) בעלי הדין לפני בית-הדין לעבודה יכולים להיות - (1) הזכאי לגמלה או האדם אשר לידיו ניתנת הגימלה; (2) המוסד; (3) מבוטח, או מי שהיה מבוטח, האדם הנתבע לשלם דמי ביטוח, או הטוען שהוא מבוטח; (4) מעביד; (5) שירות רפואי מוסמך; (6) אדם כאמור בסעיף (א) (6) או (7) (מדובר בהוצאות קבורה ובמינוי אדם לקבל גמלה במקום הזכאי לה - א.ב.); (7) שירות התעסוקה; = 15 = (ב) על נתבע בדין רשאי לבקש שיצרפו כבעל דין כל אדם הנמנה עם המפורטים בסעיף קטן (א)". מכאן, המעביד יכול להיות בעל דין לפני בית-הדין לעבודה. סעיף 393, הסעיף הבא מיד לאחר רשימה זו, כותרתו, "תובענה של מעביד בהעדר תובענה של עובד". פרשנותו התכליתית של סעיף 393 לחוק עמדנו על תכלית הסעיף כאמור בדברי ההסבר. ברי, כי התכלית הייתה, לאפשר למעביד הנתבע על-ידי עובד שנפגע בתאונת עבודה ונמנע מלהגיש תביעה לבית-הדין לעבודה לאחר שתביעתו נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, להגיש תביעה בגין התאונה שאירעה לעובד, בשמו של העובד. כאמור, הסעיף חוקק לאור הערת השופט ויתקון בפסק-דינו. על שום מה לא נחיל את אותה רציונלה על כל מחדל של עובד לפעול לקבלת גמלה מהמוסד לביטוח לאומי בגין תאונת עבודה שאירעה לו. כך יתכן, שעובד נפגע בתאונת עבודה, אך נמנע מלהגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה בתאונה כתאונת עבודה. תחת זאת הוא מגיש תביעת נזיקין כנגד מעבידו. כך גם יתכן, שעובד, לאחר שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה שאירעה לו כתאונת עבודה, ומצבו הוחמר, נמנע מלהגיש בקשה למוסד לביטוח לאומי לבדיקה מחדש של מצבו. תחת זאת הוא מגיש תביעת נזיקין כנגד מעבידו. כך יתכן גם שעובד יובא בפני ועדה רפואית מדרג ראשון, לאחר שהוכרה תאונה שאירעה לו כתאונת עבודה, אך ימנע מלהגיש ערר לועדה רפואית לעררים. על שום מה יהיו מקרים אלו שונים מהמקרה של מחדלו של עובד להגיש תובענה לבית-הדין לעבודה כנגד המוסד לביטוח לאומי. רעיונית זהים הם. אמת, על-פי פקודת הנזיקין, ינכה בית-המשפט האזרחי בפניו מתבררת תביעת הנזיקין של העובד כנגד מעבידו, את אמדן הסכום שהעובד עשוי היה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. פרשנות חוק צריכה לקחת בחשבון את מכלול המקרים התואמים את רוח החוק, בין אם המחוקק היה מודע להם ובין אם לאו, ובלבד שיתאימו לתכליתו של אותו חוק. עמד על כך א' ברק בספרו פרשנות במשפט [9], בעמ' 222-223: "מקרי הפרשנות הקשים מתעוררים במקום שהבעיה העומדת להכרעה שיפוטית. כלל לא הועלתה בפני המחוקק. ההכללה שבחוק נוסחה בלא לקחת בחשבון כלל מקרה ספציפי הדומה לזה העומד להכרעה... העובדה שהשאלה המתעוררת לא עלתה כלל בעבר, אין בה כדי להוציא את פתרונה מתחום הפרשנות. נהפוך הוא: שאלות אלה הן העומדות ביסוד הפרשנות. פרשנות 'אמיתית' אינה שואלת מה הם הפרטים שהיו ביסוד החוק, ועד כמה הפרט העומד להכרעה הוא אחד מאותם פרטים ישנים. פרשנות 'אמיתית' נוטלת את הפרטים שהיו ביסוד החקיקה, ועושה מהם את ההכללה העומדת ביסוד הדיבור הכללי שנקט בו המחוקק. באמצעות הכללה זו מופעל החוק ומוקרן על פרטים חדשים, בין שהמחוקק היה מודע להם ובין שלא היה מודע להם, ובלבד שהם נתפשים על-ידי אותה הכללה. פרשנות זו אינה ממלאת חסר בחוק" [ההדגשות שלנו]. ועוד נאמר שם (בעמ' 331): "'הרמוניה חקיקתית' קשורה הדוקות לעקרון השוויון. אנו משיגים הרמוניה כאשר מצבים דומים מקבלים פתרון דומה, וכאשר מצבים שונים מקבלים פתרון שונה. כך מושגים הביטחון והודאות המשפטית. הציפיות הסבירות של הציבור מתגשמות. השגת הרמוניה באמצעות עקרון השוויון ממלאת תפקיד מרכזי בפעילות השיפוטית להשלמת חסר בחקיקה...". הנחתנו הבסיסית צריכה להיות, אפוא, שלשון החוק התכוונה לתכלית החקיקה. אך כאשר עולה בברור שהתכלית הייתה כוללנית יותר, עלינו ללמוד מלשון החוק על התכלית הרחבה. ניתן גם לפנות לחזקות ולהניח שחזקה על דבר חקיקה, כי הוא חוקק בשכל ובהגיון. אין להניח שתכלית החקיקה הייתה בלתי הגיונית, היינו, לאפשר למעביד מעמד בנקודה צרה אחת, על מנת שיוכל לנכות את המגיע לעובד מהמוסד לביטוח לאומי, ולא לאפשר לו מעמד בעניינים אחרים בהם העובד נמנע מלפעול. חזקה על המחוקק שהתכוון לתת מעמד לעובד בכל העניינים בהם תגמולים שהעובד יקבל ינוכו מהפיצויים בהם יהא המעביד חייב. תוצאה אחרת אינה סבירה, תוצאה אחרת יש לראות כאילו החוק לא פורש ככוונת החקיקה. נוסיף, כי בדברינו אלו יש משום פרשנות של סעיף 393 על-פי תכליתו ועל-פי הגיונם של דברים. יש, בעינינו, לאפשר למעביד להגיש תובענות כאשר העובד אינו עושה זאת על מנת להשאיר לו את האופציה לפעול להקטנת הפיצויים שיפסקו נגדו. יחד עם זה יש לשער, שהמעביד לא ישוש לפנות בתביעה למוסד לביטוח לאומי, מקום שתהיה אפשרות סבירה להוכיח את הסכום שהעובד עשוי היה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי אילו תבע אותו. על כל פנים אין מקום לחסום את דרכו של המעביד מלתבוע במקום העובד, לאור מחדלו של זה האחרון. זוהי תכליתו של סעיף 393 . זוהי, בין השאר, התכלית במתן מעמד למעביד בסעיף 392. בעינינו אופציה זו למעביד קיימת, כאמור, בכל שלב בו לעובד יש זכות לפנות למוסד לביטוח לאומי או לבית-הדין לעבודה בעניין פגיעה בעבודה. כאשר מדובר בפנייה לבדיקה מחדש בגין החמרת מצב, יש, כפי שצוין בדעת הרוב, להמציא אישור מרופא מוסמך. המעביד יוכל להמציא לרופא המוסמך את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לבית-המשפט האזרחי בתביעת הנזיקין. אין לדעתנו מניעה לכך, שהמעביד יוכל לפנות לבית-הדין בבקשת צו להורות לעובד שנפגע בתאונת עבודה שימציא אישורי רופאיו לגבי מצבו הרפואי. יתכן גם שחוות הדעת הרפואיות שהוגשו לבית-המשפט המחוזי יספקו את פקיד התביעות. ברי, שאם לא יעלה בידי המעביד לקבל אישור המניח את דעת פקיד התביעות לגבי החמרת מצב, הוא לא יצליח לעמוד בנטל ההוכחה. אין לנו צורך להיכנס לפרטי הדרך המשפטית בה יבחר המעביד. יעלה בידו להוכיח את ההחמרה, הוא יהיה רשאי לעשות זאת, על-פי פרשנותו של סעיף 393 הנ"ל. אשר לטענה, כי בכך שהמעביד פונה למוסד לביטוח לאומי יש משום חדירה כפויה לפרטיותו של העובד - נראה לנו, כי טענה זו דינה להדחות. העובד מרצונו תבע את המעביד. ברגע שבחר לתבוע את המעביד, הוא הסכים לכך, שהוא יבדק לצורך קביעת דרגת נכותו. אין הוא רשאי לבחור, להיבדק רק לצורך קבלת פיצויים מהמעביד, ולא לצורך בדיקה במוסד לביטוח לאומי על מנת לאפשר לקבוע האם הוא נפגע בתאונת עבודה, ומהו שעור הפגיעה. הנה כי כן לדעתנו יש לדחות את הערעור. סיכום 34. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים, ברוב של שלושה מחברי המותב, לקבל את הערעור כמפורט בפסקה 30 לעיל. 35. באת כוח המוסד לא ביקשה לחייב את המשיבות בהוצאות הערעור, ולפיכך אין צו להוצאות. 36. פסק-הדין ישלח לצדדים בדואר. נכותתאונת עבודה