התובע עו"ד במקצועו, הגיש תביעה נגד רשות השידור סניף ת"א בגין נזקים שארעו לו עקב ביטול עיסקת מכר של הרכב בבעלותו. הצדדים אינם חלוקים על העובדות שקדמו לעיסקת המכר. התובע קיבל הודעת עיקול על רכבו ללא כל התראה קודמת, וזאת בגין אי תשלום אגרת רישוי. התובע בא בדין ודברים עם רשות השידור, והבהיר להם כי האגרה משולמת באמצעות חשבונה של הגב' טטיאנה גורפמן, שהיתה בעת ההיא בת זוגתו וידועה בציבור כאשתו ולימים נישאה לו כדת וכדין. לאחר בירורים שערכה רשות השידור, קיבלה את טענתו העובדתית של התובע כי בני הזוג התגוררו באותה כתובת, ולפיכך אין מקום לדרוש אגרה נוספת מהתובע. הנתבעת אף הסכימה ברוב הגינותה לפטור את התובע רטרואקטיבית מחובותיו בגין אי תשלום אגרה לשנים 2001-2004, על אף שהמסגרת המשפטית איפשרה להם לפטור אותו אך ורק מיום ההודעה ואילך. על כך אין הצדדים חלוקים והעובדות מוסכמות, אלא שרשות השידור היתה אמורה לבטל את העיקול במשרד הרישוי לאחר שקיבלה את טענת התובע, ולמרבה הצער עיקול זה לא בוטל במועד. בסעיף 19 לכתב ההגנה, מודה הנתבעת כי ב- 23.4.06 הודיעה הנתבעת לתובע באמצעות מכתב כי היא קיבלה את מלוא טענותיו, אלא שבשל טעות בתום לב לא בוטל העיקול באותו מועד. לטענת הנתבעת, (ראה סעיף 20 לכתב התביעה) רק משהומצא לה כתב התביעה הנוכחי למדה כי העיקול על רכבו של התובע טרם הוסר, והיא פעלה להסרתו המיידית. נספח ו' לכתב התביעה מצביע על כך, כי ב- 7.7.06 נשלחה הודעה לתובע על ביטול העיקול (שלושה ימים לאחר הגשת התביעה). השאלה שנותרה במחלוקת, האם טעות זו של אי ביטול העיקול בתום לב, ואני מקבלת את גירסת הנתבעת כי פעולתה נעשתה בתום לב. השאלה, האם מחדל זה אכן גרם בפועל נזק כספי לתובע? התובע טוען, כי ביקש למכור את רכבו עליו כאמור הוטל עיקול. הסכם מכר נחתם בינו לבין מר יעקב אלכסנדר,. על פי אותו הסכם נקבע כי צד שמפר את ההסכם ישלם פיצוי מוסכם בשיעור של 5,600 ₪. לטענת התובע, (ראה סעיף 8 לכתב התביעה) הגיע בתאריך 13.5.06 לסניף הדואר לצורך העברת בעלות ברכב, וגילה להפתעתו כי הרכב עדיין מעוקל. לגירסתו, הקונה סירב להמתין עד להסרת העיקול ודרש פיצוי בגין הפרת ההסכם. התובע שילם לקונה סך של 5,600 ₪, סכום זה תובע הנתבע בגין נזקיו. בגירסתו של התובע, נפלו מספר אי דיוקים שגרמו לביהמ"ש לפקפק במהימנות גירסה זו. ראשית ועוד בתחילת הדיון, לאחר שהסב נציג הנתבעת את תשומת לב התובע לטעות קולמוס, הודה התובע שהתאריך 13.5.06 הוא אכן יום שבת, והיה צריך להירשם 14.5.06 שהוא יום א' בשבוע. טעות זו למרבה ההפתעה מצוייה אף בהסכם המכר שנחתם ב- 11.5.06. אכן, תמוה כיצד טעות זו לא עלתה כבר במועד חתימת ההסכם. ואם בכך לא די, הרי נציג הנתבעת הפנה את תשומת לב התובע כי בהסכם המכר בסעיף 5 שבו צויין מפורשות כי במעמד חתימת ההסכם ישלם הקונה למוכר סך של 2,000 ₪ במזומן, וחתימת המוכר על ההסכם מהווה אישור על קבלת הסכום. והכיצד התובע לא השיב לקונה סכום זה? התובע מיהר להסביר, כי הקונה לא שילם את הסכום במעמד חתימת ההסכם למרות האמור בסעיף 5, ובהסכמה הסכימו הצדדים כי כל הסכום ישולם במועד העברת הבעלות. לו היה התובע אדם מן הישוב שאיננו עו"ד, יכול והייתי מקבלת גירסה זו. לא כך בשעה שהתובע ורעייתו גם היא, שניהם עורכי דין, וחזקה שמלאכת כתיבת הסכם אמונה עליהם. באם שונו התנאים בהסכם בהסכמה, היה מקום להחתים את הקונה ליד אותו סעיף כי התשלום לא שולם, שהרי אחרת עצם חתימת המוכר על ההסכם מהווה אישור על תשלום בדיוק כפי שכתוב בסעיף 5 להסכם. לא ברור כיצד נתן המוכר אמון כה מלא בקונה מבלי שהחתימו על אישור זה. פרט נוסף שתמוה בעיניי, היא העובדה שהתובע לא טרח לציין בכתב התביעה ואף לא העיד על כך מיוזמתו, אלא משנשאל על ידי נציג הנתבעת וביהמ"ש, כי הקונה מצוי בהיכרות מוקדמת עם התובע. רק משנשאל התובע חזור ושאול מהי הקירבה, העיד כי הקונה הינו בעלה לשעבר של רעייתו, הלא היא הגב' טטיאנה. סבורני, כי מן הראוי היה כי פרט מהותי זה היה מובא ביוזמתו של התובע ומצוין כבר בכתב ההתביעה. כמו כן, מן הראוי היה שהקונה מר אלכס יעקב היה מוזמן לעדות על ידי התובע או לכל הפחות ע"י ביהמ"ש. משנשאל התובע, מדוע לא זימן עד זה לתמיכה בגירסתו, השיב כי היחסים ביניהם התקררו והורעו בעיקבות ביטול עיסקת המכר. אינני מקבלת הסבר זה, ניתן היה לזמן את העד באמצעות ביהמ"ש, ולו אכן היתה עיסקת מכר שבוטלה לא היה כל מקום לחשוש מעדותו של עד זה, הגם שיחסיהם הורעו. הלכה היא, כי בעל דין שלא המציא עדות שניתן היה להמציאה ולא זימן עד שניתן היה לזמנו, חזקה שעדות זו היתה פועלת לרעתו. התובע אמנם צרף צילום העתק השיק שנמסר לקונה בחתימת הבנק כי השיק נפרע, ואולם בכך אין די, בייחוד נוכח העובדה כי בין הקונה לתובע יש היכרות מוקדמת ובטרם נישאה גב' טטיאנה לתובע היתה בינה לבין הקונה קירבה משפחתית, שכן הקונה היה בעלה. לאור האמור לעיל, קשה לי לתת אמון בגירסת התביעה כאילו היתה עיסקת מכר כדת וכדין בה פיצה התובע את הקונה ב- 10 אחוז מערך הרכב , רק משום שלא ניתן היה לרשום את הרכב על שמו והקונה לא הסכים להמתין להסרת העיקול. התובע כעו"ד, יודע כי צד המפר חוזה צריך לתת לו הזדמנות לתקן את ההפרה ולו בתוך זמן סביר. בענייננו, התובע לא התווכח עם הקונה ומיהר לפצות אותו מבלי לנסות ולתקן את ההפרה. הוסף לכך את העובדה, כי התובע לא מכר את רכבו עד היום לצד אחר, הגם כאמור שהעיקול בוטל. כמו כן, לו אכן היה העיקול מונע מהתובע למכור את רכבו היה ממהר להודיע על כך לרשות השידור מיד ובסמוך לאותו אירוע, ולא מגיש תביעה ב- 4.7.06 מבלי לשלוח כל התראה לאחר האירוע. יש להניח כי מיד כשבוטלה עיסקת מכר הרכב ביום 14.5.06, ויתר התובע על הרעיון למכור את רכבו,ולפיכך לא הודיע לנתבעת מאומה אלא באמצעות כתב התביעה. לחילופין, ומעבר לצורך אוסיף ואומר, כי גם אם הייתי מקבלת את גירסת התביעה כנכונה, גם אז היה מקום לראות בהתנהגות התובע אשם תורם מכריע. התובע ורעייתו כאמור הם עורכי דין במקצועם, התובע יודע כי יש ליתן הוראה לבטל את העיקול. אם כוונתו היתה למכור את הרכב המעוקל, היה עליו לוודא במשרד הרישוי כי אכן העיקול הוסר, ולא להסתפק במכתב הנתבעת מה- 23.4.06 בה מודיעים לו כי הדרישה לתשלום האגרה בוטלה. מכתב זה לא מאזכר ולו בחצי מילה את ענין העיקול, ולפיכך היה על התובע להתריע בנתבעת ולבקש שהעיקול יוסר לאלתר מאחר וכוונתו למכור את הרכב. כמו כן, היה על התובע לוודא כי העיקול אכן הוסר במשרד הרישוי בטרם חתם על הסכם מכר. לאור כל האמור לעיל ומאחר וביהמ"ש לא נתן אמון בגירסת התביעה כי בוטלה עיסקת מכר בה פיצה התובע את הקונה, ולחילופין לאור האשם התורם של התובע אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 1,000 ₪. רשות השידורעיקול