בפני תביעה כספית בסך של 30,380 ₪ שעניינה תביעה של סוכנות נסיעות לתשלום עבור כרטיסי טיסה שנרכשו באמצעות כרטיס אשראי. רקע התובעת הנה סוכנות נסיעות אשר מבצעת עבור לקוחותיה, הזמנת מקומות באתרי נופש שונים בארץ ובעולם, הזמנת כרטיסי טיסה ועוד. התביעה במקורה הוגשה כנגד שלושה נתבעים אשר עשו שימוש בכרטיסים שהונפקו על ידי התובעת. התובעת הגיעה להסכם פשרה עם הנתבע 3, מר שגב יוסף ומחקה את התביעה כנגד הנתבע 2, מר אהוד פינקלשטיין לאחר שלא הצליחה לאתרו ולהמציא לו את כתב התביעה ולכן נותרה התביעה כנגד הנתבע 1 בלבד. במשך תקופה של שלושה חודשים, החל מחודש יוני 2001 ועד לחודש אוגוסט 2001 בוצעו 7 עסקאות שכולן כללו הזמנת כרטיסי טיסה לחוץ לארץ עבור הנתבע, עבור מר אהוד פינקלשטיין (להלן "אהוד") ועבור מר יוסף שגב (להלן "שגב"). אופן מתן השירותים אצל התובעת מתנהל באופן בו, לקוחותיה מזמינים באמצעותה, כרטיסי טיסה אל היעד אליו הם חפצים לנסוע, התובעת מחייבת את הלקוחות בגין מחיר כרטיסי הטיסה, באמצעות כרטיסי אשראי ו/או במזומן ומשלמת לחברות התעופה השונות מחשבונה. במנגנון זה, ללקוחות התובעת אין חיוב כספי כלפי חברת התעופה ובאותם המקרים בו לא גובה התובעת את התמורה מהלקוח, נושאת היא בעלות כרטיס הטיסה. במקרה דנן, מספר כרטיס האשראי של אשת הנתבע נמסר טלפונית למשרדי התובעת לצורך התשלום והתובעת שילמה בגין השירותים, כרטיסי הטיסה, מיסי הנמל וכו' לגורמים המתאימים. לבקשת הנתבע, בוטלו חיובי כרטיס האשראי לתובעת על ידי חברת האשראי וחשבונה של התובעת חויב בכספים שהועברו אליה על ידי חברות האשראי. מהותה של התביעה הוא עתירה לחיוב הנתבע בתשלום עבור כרטיסי הטיסה בהם עשה שימוש. טענות התובעת לבקשת הנתבע, גם עלות כרטיסי הטיסה של אהוד ושגב, חויבו באמצעות כרטיס האשראי של אשת הנתבע וזאת מאחר שהנתבע הזמין כרטיסי טיסה גם עבורם. עסקאות אלו בוצעו על פי הפירוט הבא: - נתבע ואהוד - נסיעה לבוקרשט ופריז (יציאה 1.7.01) סך של 5,665 ₪. - אהוד - נסיעה ללונדון ופריז (יציאה 10.7.01) סך של 2,415 ₪. - נתבע ואהוד - נסיעה לפריז (יציאה 18.7.01) סך של 4,710 ₪. - נתבע, אהוד ושגב נסיעה ביום 27.7.01, סך של 8,080 ₪. - נתבע ואהוד - נסיעה לפריז (יציאה 6.8.01) סך של 9,960 ₪. - נתבע - נסיעה לפריז ובוקרשט (יציאה 21.8.01) סך של 6,535 ₪ (להלן העסקאות" או "כרטיסי הטיסה"). החיובים בוצעו באמצעות כרטיס האשראי של הנתבע וכל הכרטיסים סופקו לנתבע פיזית, על ידי נציג התובעת. ביום 28.10.01, בעקבות פניית הנתבע לבירור חיוב בחשבונו, הגיעה שורה של שבעה מכתבים מאת חברת כ.א.ל - כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (להלן "כ.א.ל"), אשר ביקשה לבחון את שובר החיוב, בו חויב הנתבע בגין כרטיסי הטיסה. ביום 13.11.01, שלחה התובעת מכתב מטעמה לכ.א.ל, בו פירטה את הנסיבות, אשר בעטיין חויב כרטיס האשראי של הנתבע. למכתב זה, צורפו צילומי כרטיסי הטיסה, צילומי שוברי העסקאות, קבלות וחשבוניות המס לכל עסקה ועסקה. ביום 14.5.02 שיגרה כ.א.ל מכתב לתובעת, לפיו חויב חשבון התובעת בסך של 30,830 ₪ (ביטול עסקה במסמך חסר) וזאת לאור העובדה שהנתבע לא אישר את החיובים הנ"ל בחשבונו. מסתבר, כי עם שובו לארץ, ביטל הנתבע את החיובים בטענות שונות ומשונות, תוך ניסיון לעשות עושר ולא במשפט על גב התובעת ולעשות תרגיל "עוקץ" לתובעת. לשיטתו, אין כל מניעה לנסוע לחוץ לארץ ולבטל תשלום ברגע החזרה לארץ, הואיל וממילא התובעת היא זו המשלמת לחברת התעופה ובאופן כזה להתנער מתשלום. ביטול עסקה מטעם הנתבע, לאחר שהתובעת כבר שילמה לחברת התעופה, יוצר מצב בו למעשה התובעת מימנה נסיעתם של הנתבע, אהוד ושגב. התובעת מפנה לפסיקה אחרונה של כב' השופטת גרוסמן וכב' השופט אזר ז"ל מבית משפט השלום בת"א (ת"א) 20669/01 לרון תורס בע"מ נגד ידיד מרדכי ואח, ות"א 122279/00 לרון טורס נ' זמיר) אשר דנו במקרים דומים ובהם נקבע כי אדם אשר השתמש בכרטיס טיסה, מן הראוי שישלם עבורו וזה נכון אף לגבי צדדים שאינם צדדים במישרין לעסקה אשר טסו על חשבון חברת נסיעות. בנסיבות אלו, לטענת התובעת, כל הנהנים חייבים כספים לתובעת. התובעת מוסיפה וטוענת כי במעשיו ו/או במחדליו ו/או בהתנהגותו, הפר הנתבע הפרה יסודית את הסכמתו עם התובעת, לרבות את חובת תום הלב תוך ניסיון לגלגל עליה הוצאות טיול נסיעה לחו"ל ובכך אף ביצע עושר ולא במשפט ועל כן, עליו לשלם לתובעת את סכום התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים מיום מועד התשלום ועד מועד התשלום המלא בפועל. מטעמה של התובעת נתן תצהיר והעיד מר אבי חביבי מנכ"ל התובעת. על פי עדותו יש לתובעת אלפי לקוחות. עד לביטול החיובים לא שוחח מר חביבי עם הנתבע ולא היה מעורב בעניין כלל ועיקר. לדבריו, הוא מעורב רק כאשר מתעוררת בעיה המצריכה התערבות מנהל. עד לביטול החיובים לא קם צורך כאמור. טענות הנתבע הנתבע טוען להעדר כל יריבות עם התובעת ומכחיש כל התחייבויות הדדיות ו/או התקשרויות כלשהן ביניהם. לטענת הנתבע, בינו ובין אהוד פינקלשטיין שררו יחסי אמון. אהוד שהכיר סוכן נסיעות שעושה לו הנחות במחיר הכרטיסים, נהג לרכוש עבורו את כרטיסי הטיסה. הנתבע נהג לשלם לאהוד את מחיר הכרטיסים בנמל התעופה בן גוריון עובר לנסיעה. כך שילם לאהוד, את מלוא סכום הכרטיסים עבור כל הנסיעות נשוא התביעה. ככל הנראה, אהוד פנה אל התובעת ורכש כרטיסים ביניהם הכרטיסים של הנתבע. בחודש אוגוסט 2001 או בסמוך לכך, התקשרה אל הנתבע, גב' נרמין, פקידת בנק לאומי טייבה והפנתה את תשומת לבו כי בכרטיס האשראי של אשתו, יש חיוב מחברת האשראי כ.א.ל על סך של 8,080 ₪ וכי סכום זה הינו מעבר לאשראי המאושר וגם הפנתה תשומת לבו לחיובים נוספים שהתברר שגם הם מהתובעת. הנתבע התקשר לחברת האשראי, הודיע להם כי מעולם לא ביצע את העסקאות והוא או אישתו לא אישרו אותן וביקש לבטל את כל החיובים שהם לטובת התובעת. לאחר ביטול החיובים, התקשר לנתבע, מנהל התובעת או מי מטעמה וביקש לקבל חלק מהסכומים אשר שולמו לטענתו על ידי התובעת, עבור הכרטיסים. הנתבע ענה כי אינו מכיר אותו ושיפנה לאהוד, אשר לו נמסרו הכרטיסים. מנהל התובעת ביקש מהנתבע לעשות לו טובה כי הוא נפל קורבן לנוכל, ולהשתתף בתשלום. כך גם הוסיף ואמר כי לגבי אהוד כי "הוא דפק אותי". הנתבע לא הסכים שכן, לא היה מוכן לשלם עבור הכרטיסים פעמיים. באותו מעמד גם הלין בפני התובעת על הסכמתה לקבל חיוב בכרטיס אשראי דרך הטלפון מאדם אחר שאינו בעל הכרטיס בידיעה כי בעל השיחה אינו בעל הכרטיס. בתשובה לשאלה זו, ענה מנהל התובעת כי אהוד אמר כי בעל הכרטיס הסכים לכך והוא הסמיך אותו להתקשר ולחייב על פי הכרטיס. לעניין העסקה של 8,080 ₪, כאשר היו הנתבע, מר שגב ומר אהוד בנמל התעופה, פנה הנתבע אל אהוד ושאל אותו אודות עלות הכרטיסים והוא אמר כי עלות כל כרטיס הינו כ- 600 $. הנתבע פנה אל מר שגב, לקח ממנו 600 $ ושילם לאהוד, הן עבור הכרטיס של שגב והן עבור הכרטיס שלו, היינו, באותו מעמד שילם לו 1200 $ עבור הנסיעה הנ"ל. הנתבע טוען כי לא הוא ו/או לא אישתו, ו/או אף אחד מטעמו, הזמין או רכשו כרטיסים מאת התובעת מעולם ולא היה ביניהם כל התקשרות או הסכם ועל כן אין בטענת התובעת לפיה, הנתבע הפר הסכם, כל יסוד. החיובים בוצעו בכרטיס האשראי של אשת הנתבע ללא ידיעתם וללא הסכמתם ואהוד הוא שעשה שימוש בכרטיס האשראי, שלא כדין. לכן, בשל מעשה המרמה של אהוד, פנה הנתבע לחברת האשראי לביטול החיוב. טענת התובעת לפיה, הכרטיסים נמסרו לנתבע עצמו ע"י התובעת, אינה נכונה. הנתבע שילם עבור הכרטיסים שלו למר אהוד ואם נגרם הפסד כלשהו לתובעת הרי פתוחה הדרך לפניה לפנות לאהוד בעצמו. רק הנתבע העיד מטעמו ובהסתמך על התצהיר שנתן כתמיכה לבקשת הרשות להתגונן. מטעמו של הנתבע הגיש תצהיר מר שגב. מר שגב לא התייצב לחקירה נגדית, הנתבע לא דאג לזמנו באמצעות בית המשפט, ולכן, בהתאם להחלטה מיום 24/5/04 אין נפקות לתצהירו של שגב (ר' פרוטוקול עמ' 9). דיון אין מחלוקת כי הנתבע נסע באמצעות כרטיסי טיסה אשר נרכשו על ידי התובעת. אין גם מחלוקת שהתובעת עשתה שימוש בכרטיס אשראי של אשת הנתבע וכי חברת כרטיסי האשראי ביטלה את החיובים לבקשת התובע. חבותו של הנתבע תיגזר מהתשובה למספר שאלות עובדתיות שיש בהן כדי להשליך על הכרעה במחלוקת: - האם העסקאות נעשו עם הנתבע או עם מר אהוד פינקלשטיין? - האם הנתבע או אשתו אישרו טלפונית עשיית שימוש בכרטיס האשראי לשם רכישת השירותים מהתובעת? עם מי נעשתה העיסקה ? בעניין זה התגלעה מחלוקת עובדתית קיצונית בין הצדדים. התובעת טוענת כי העסקה נעשתה עם הנתבע. לטעמה של התובעת, אין כל חשיבות לשאלה מי הזמין את הכרטיסים כך גם אין רלוונטיות לטענת הנתבע כי שילם למר פינקלשטיין תמורת הכרטיסים ואין כל רלוונטיות לעובדה כי לא נחתם הסכם בין הצדדים (ר' עמ' 2 לסיכומי התובעת). לביסוס טענותיה העובדתיות הללו, מסתמכת התובעת על תצהירו של מנכ"ל התובעת, אשר לא היה מעורב בעסקה אלא לאחר שחברת האשראי ביטלה את החיוב הכספי לבקשת הנתבע. לא הובאה מטעמה של התובעת כל עדות נוספת של סוכנת המכירות, פקידה או נציג כלשהו של התובעת אשר ביצע את העסקאות בפועל ואשר הייתה בקשר ישיר עם הנתבע או מי מטעמו. מנכ"ל התובעת מצהיר מכלי שני, שכרטיסי הטיסה נמסרו לנתבע (ר' סעיף 7 לתצהירו). כנגד עדותו זו של מנכ"ל התובעת עומדת עדות מכלי ראשון של הנתבע לפיה, כל העסקה נעשתה בין התובעת לבין מר פינקלשטיין ולא היה כל קשר ישיר בינו לבין התובעת. התובע שילם למר פינקלשטיין בגין כרטיסי הטיסה וכרטיסי הטיסה לא נמסרו לו על ידי התובעת אלה על ידי מר פינקלשטיין. מצד אחד, עומדת עדותו של מנכ"ל התובעת שהיא עדות מפי השמועה מאחר שלא היה מעורב בעסקה בשלב מסירת הכרטיסים וכריתת ההסכם כלל ועיקר כנגד עדותו של הנתבע שהינה עדות של אדם שהיה מעורב בעסקה. בשני המקרים מדובר בעדויות בעלי דין. בנסיבות אלה יש להעדיף את עדותו של הנתבע על עדות מנכ"ל התובעת. מה עוד שהצדדים הצהירו לפרוטוקול כי הם מתנגדים לכל עדות מפי השמועה לנכונות תכנה (ר' עמ' 2 לפרוטוקול). לא זו אף זו, אם כטענת התובעת, כרטיסי הטיסה נמסרו לידי הנתבע כי אז, במעמד זה ניתן היה להחתימו על החיוב בכרטיס האשראי או להחתימו על התחייבות לתשלום. התובעת נמנעה מלהביא לעדות את האדם מטעמה שביצע את העסקה או העסקאות שבמחלוקת. ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, נאמר: "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו". בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, נקבע כי: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד". מאחר שלא קיבלתי נימוק כלשהו לאי העדת האדם אשר ביצע את העיסקה מטעמה של התובעת, אין לי אלא להסיק שהתובעת חששה להעידו ולחשוף אותו לחקירה נגדית. לפיכך, יש בעניין זה כדי לחזק את עמדת הנתבע לפיה, לא הוא שהתקשר עם התובעת ולא הוא שקיבל את הכרטיסים מידיה. מנכ"ל התובעת נשאל בעניין ההתחשבנות עם מר פנקלשטיין: ש.ת אהוד לא שילם לי אגורה בגין הנסיעות האלה. אהוד שילם לי בגין נסעות קודמות. אין לי פה את התיעוד, אני לא יכול לדעת מהן הנסיעות הקודמות ששילם בגינן אהוד. אני לא זוכר את הנסיעות האלה של אהוד. אבל הן נעשו לפני שבע הנסיעות שבמחלוקת. אני רוצה לדייק אני מדבר אך ורק מזיכרון אין לי מושג כמה נסיעות בדיוק עשה אהוד לפני האירועים האלה. ש. אומר התובע שאתה התקשרת אליו ואמרת לו אהוד "דפק" אותנו ואז אני פונה אליך בבקשה "תעשה טובה תשלם משהו" תגובתך? ת. טלפנתי למר סובחי כדי לנסות לגבות את החוב אני לא זוכר שאמרתי לו את הדברים שאתה מצטט מפי. אני יכול לומר שמי שדפקו אותנו ולא שילמו הם אהוד וסובחי" (עמ' 3-4 לפרוטוקול). התמונה המתקבלת היא יחסים עסקיים בין התובעת לבין מר פינקלשטיין. יחסים עסקיים אשר במסגרתם נרכשו על ידי פינקלשטיין, שירותים אותה סיפקה התובעת. נוכח העובדה שלא הוצגה כל ראיה על היכרות מוקדמת או עסקים אחרים עם הנתבע, לפני ביטול החיובים בחברת כרטיסי האשראי, ניתן להסיק על היעדר כל יחסים עסקיים קודמים בין התובעת לנתבע. מכל האמור לעיל, המסקנה העובדתית היא שהעסקה או העסקאות שבמחלוקת נעשו עם אהוד ולא עם הנתבע. האם אישרו הנתבע או אשתו השימוש בכרטיס אשראי? על פי תצהירו של מנכ"ל התובעת: "לקוחות התובעת מתקשרים אליה בוחרים יעד אליו הם חפצים לנסוע, התובעת מדווחת ללקוחות את מחיר כרטיס הטיסה ומחיבת אותם בעלות כרטיסי הטיסה (באמצעות כרטיס אשראי ו/או במזומן ומשלמת לחברות התעופה השונות מחשבונה" (ר' סעיף 2 לתצהירו). בעדותו עונה מנכ"ל התובעת: ש. לעניין כרטיס האשראי - האם הכרטיס נמסר לך פיזית ? ת. זו בדיוק הבעיה אם הכרטיס היה פיזית והיו חותמים עליו זו לא הייתה עיסקה במסמך חסר ולא הייתה שום בעיה עם התשלום" ובמקום אחר מעיד מנכ"ל הנתבעת: ש. האם אתה אישית דיברת עם מר סובחי, לפני התפוצצות הפרשה, כלומר ביטול החיובים? ת. נכון לפני ביטול החיובים לא דיברתי עם מר סובחי כי לא היה שום צורך, יש לנו אלפי לקוחות אם הנסיעה שולמה אין צורך לדבר עם הלקוחות" (ע' 3 ש' 13-14). הנה כי כן, מהעדויות שהיו בפני מצטיירת תמונה של משרד נסיעות שלו אלפי לקוחות המבצע חדשות לבקרים עסקאות בכרטיסי אשראי. מנהלו יודע היטב את הסיכונים בביצוע עסקה במסמך חסר ולמרות זאת, בחרה התובעת ולקחה סיכון שהעסקה תבוטל. בנסיבות העניין, האחריות כולה מוטלת על התובעת. אם החליטה להנפיק כרטיסי טיסה על סמך עסקה במסמך חסר, לקחה על עצמה את הסיכון באופן מודע ואין לה להלין אלא על עצמה. על דרך ניהול העסקה מעיד מנכ"ל התובעת: ש. כלומר אתה קיבלת את מס' הכרטיס ? ת. לא אני הפקידים שלי ועבור כל נסיעה קיבלו מחדש את הכרטיס, עם כל הפרטים מס ש.כאשר סובחי שאל אותך איך אתם מקבלים חיוב בכרטיס אשראי ללא קבלת אישור מבעל הכרטיס אתה ענית לו לדבריו שאהוד אמר שזה בסדר כי בעל הכרטיס מסכים - תגובתך? ת.אני לא זוכר שאמרתי זאת, חיוב של אישה לבעלה אני לא חושב שזה לא קביל, בעל ואישה זה משק כלכלי אחד. גם אם אתה חושב שיש בעיה עם התשלום, שלא הייתי צריך לחייב את הכרטיס אשראי מכל סיבה שהיא, עדיין אני רוצה את הכסף, למרות שהחשבון של גב' סובחי לא חויב. ש.תאני חוזר ואומר, אני לא דיברתי עם אף אחד, אני לא יודע מי נתן את מס' כרטיס האשראי". לאחר שהיה כבר ברור שהנתבע מתכחש לחיובו בתשלום, היה ניתן לצפות שמכאן ואילך תקפיד התובעת לתעד את השיחות בינה לבין התובע. למרות שהיו שיחות בין מנכ"ל התובעת לבין הנתבע, לא זכר מנכ"ל התובעת את תוכנן. כך גם, לא הכחיש שמדובר בחיוב כרטיס אשראי של הנתבע על ידי אחר. מהתשובה לעיל ניכר כי מנכ"ל התובעת מתחמק מתשובה לשאלה כיצד נתן ידו לביצוע עסקה במסמך חסר כאשר עושה העסקה אינו בעל הכרטיס. הרציונאל של ביטול עסקאות שנעשות בכרטיסי חיוב במסמך חסר, הוא מניעת שימוש לרעה בכרטיס האשראי על ידי מי שאינו מורשה. על התובעת, כמי שעוסקת הרבה בכרטיסי אשראי היה לדעת זאת ומשבחרה לעשות העסקאות כפי שעשתה, עליה לשאת בתוצאות הביטול. לא זו אף זו, מכתב התביעה ומתצהירו של המנכ"ל עולה, כי מדובר ב 7 טיסות ליעדים שונים במועדים שונים. בכל פעם שנמסרו הכרטיסים, הייתה לתובעת הזדמנות להחתים את הנתבע על התחייבות או על שובר החיוב. הנתבעת לא ניצלה אף אחת מאותן 7 הזדמנויות. אינני סבור שיש ליחס משמעות רבה לעובדה כי חיובים של חודש יוני בוטלו בחודש אוגוסט. מן המפורסמות היא שחיובים בכרטיס אשראי מתקבלים, במרבית הפעמים, פעם בחודש ולכן, פרק הזמן מחודש יוני ועד אוגוסט הוא לא מוגזם. מה עוד שהטיסה הראשונה הייתה רק בתחילת חודש יולי 2001. הנתבעים מסתמכים על שני פסקי דין ת"א 20669/01 מעטה של כב' השופטת גרוסמן ופסק דינו של כב' השופט אזר ז"ל בת"א 122279/00. בשני פסקי הדין הללו, המסקנה היתה כי על הנוסע לשלם וזאת בשל יחסי השליחות המיוחדים בין רוכש הכרטיסים (מר סרדס אלברט), לבין הנתבעים. כמובן שמדובר בשני פסקי דין של בית משפט השלום שאין בהם כדי לחייב או להנחות את בית משפט זה. יחד עם זאת, התובעת טוענת בסיכומיה שיש ללמוד על יחסי השליחות ומעמדו של פינקלשטיין מהכתוב בשורה 4 לעמוד 7 לפרוטוקול (ר' עמוד 3 לסיכומי התובעת) בה אמר הנתבע: "ש.ת עד כמה שאני יודע אהוד פינקלשטיין לא עובד בחברת הנסיעות" כל הטיעון בדבר הקשר בין התובעת לפינקלשטיין, מבוסס על אמרתו של הנתבע - כי עד כמה שהוא יודע, אהוד פינקלשטיין אינו עובד של התובעת. האם כדי להיות שליח של התובעת, צריך מר פינקלשטיין להיות עובד שלה? האם אמרתו זו של הנתבע יש בה כדי לבסס את נושא קשר השליחות? התובעת בחרה שלא לציין דבר בקשר ליחסים או העדר היחסים או מהות היחסים שבינה לבין מר פינקלשטיין בתצהיר. היא לא טענה כי פינקלשטיין הוא שליח של הנתבע אלא טענה כי הנתבע הוא אשר עשה את העסקה עם התובעת. נטלים נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו כאשר אי עמידה בה, משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו (ראה יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי הוצ' דיונון 2003 עמוד 1512). התובעת לא הרימה את נטל השכנוע הרובץ על כתפיה. נטל זה הוא הנטל הכללי, ולעד הוא רובץ על כתפיו של התובע. כך חיווה דעתו כבוד הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פד"י כד(2) 229, עמוד 290 (להלן עניין נוימן): "אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת, חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הזה ליריבו..." נטל הבאת הראיות הוא הנטל הנלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל אל הנתבע, עובר הוא במשקל אשר תלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביא התובע. ככל שההוכחה הייתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיו של הנתבע: "התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט. השלב הבא הוא: אם הצליח התובע במשימה האמורה, כי אז עוברת החובה מספר 2 לנתבע." (שם, עניין נוימן בעמוד 291). התובעת לא הוכיחה את העובדה שעשתה עסקה למכירת כרטיסי טיסה עם הנתבע ברמת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי. מדובר בעדותו של מנכ"ל התובעת שרובה ככולה עדות מפי השמועה כנגד עדותו של הנתבע. עולה מהמקובץ שכף המאזניים נוטה באופן ברור לצידו של הנתבע. התוצאה היא אפוא שהתובעת לא הרימה את הנטל ולפיכך דין התביעה להידחות. התביעה נדחית בזאת. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 ₪ + מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. תביעות נגד חברות תעופהתעופהביטול טיסהביטול עסקה (הגנת הצרכן)