בפני תביעה כספית בסך 37,804 ש"ח, שמקורה בבקשה לביצוע שטר אשר הותרה ההתנגדות. נגד נתבע 3 ניתן פסק דין ביום 8.6.05, וההוכחות התנהלו נגד נתבעים 1-2. טענות התובעת 1. לטענת התובעת, העוסקת בייצור , שיווק ומכירה של חוטים ובדים, היא אוחזת ב - 7 שיקים, משוכים על ידי נתבע 1, בסך כולל של 31,000 ש"ח, והמפורטים בכתב התביעה, אשר לא כובדו על ידי הבנק, מהסיבות שאין כיסוי מספיק ונתקבלה הוראת ביטול. השיקים הוגשו לביצוע להוצל"פ כנגד מושך השיקים, נתבע 1, והנפרע - המסב לתובעת, הוא נתבע 3. נתבע 1 תמך את בקשת ההתנגדות, בתצהיר מטעם נתבע 2, אביו, אשר ידע אישית את העובדות, ועל פי תצהירו, נתבעים 1-2 ביחד עם עבד שואהנה, הקימו שותפות, ומכאן, שניתן לחייב כל אחד מהשותפים בחובות השותפות. 2. הנתבעים, לא שילמו לתובעת את סכום השיקים, והחוב חל על כל אחד מהם. טענת הנתבעים 3. לטענת הנתבעים, נתבע 2 לא חתום על השיק, ויש לדחות את התביעה נגדו. השיקים לא כובדו על ידי הבנק, כיוון שנתבע 1, נתן הוראת ביטול לגביהם. לטענתם, השותפות היא אישיות משפטית נפרדת מהשותפים עצמם, ולכן לא ניתן לחייב את השותפים באופן אישי, אלא לאחר שניתן פסק דין כנגד השותפות. לגרסתם הנתבעים, בעילה שטרית, שקמה מכוח אחזקת השיקים, ושעליה חלים דיני השטרות, לא ניתן לחייב את השותפים, מכוח השותפות, אלא רק את מי שחתום על השיק. 4. לטענת הנתבעים, השיקים, מושא תביעה זו, נמסרו על ידי נתבע 2 לנפרע, מר ניירוך מוחמד, הוא הספק, ותמורת השיקים על הנפרע-הספק, היה לספק לנתבעים בדים בתוך 30 יום מתאריך ההזמנה - 8.3.01. הספק לא עמד בהתחייבותו, חרף דרישות הנתבעים, ועל כן הודיעו לו האחרונים, על ביטול ההזמנה והשיקים. הוא גם נדרש להחזיר לנתבעים את השיקים. 5. לטענת הנתבעים, לאחר ביטול העסקה והשיקים, פנה מנהל התובעת אל נתבע 2, וברר מה מצב השיקים, כיוון שבכוונתו למכור לספק סחורה ולקבל בתמורה את השיקים שנמסרו על ידי הנתבע 2, מושא תביעה זו. לטענת נתבע 2, הוא הודיע למנהל התובעת, שההזמנה והשיקים בוטלו, שהספק נדרש להחזיר את השיקים, והזהירו שלא לקחת את השיקים אשר בוטלו. 6. למרות זאת, קיבל מנהל התובעת את השיקים לאחר שידע שהספק לא סיפק את הסחורה, אשר התחייב לספק תמורת אותם שיקים. לטענת הנתבעים, נטילת השיקים על ידי מנהל התובעת, הייתה תוך נטילת סיכון ושלא בתום לב. לטענתם, התובעת נטלה את השיקים, לאחר שלא כובדו על ידי הבנק. 7. לטענת הנתבעים לא היה קשר בינם לבין התובעת, לא נעשתה כל עסקה עם התובעת, והתובעת היא צד רחוק לעסקה שבינם לבין הספק, והם לא קיבלו, תמורת השיקים, סחורה מהספק ו/או מהתובעת. דיון 8. השאלה שבפני הנה, האם על נתבעים 1-3, לשלם לתובעת את סכום התביעה. נתבע 1 הן מכוח היותו שותף בשותפת והן מכוח חתימתו על בשיק, ונתבע 2 מכוח היותו שותף. אין חולק כי הצדדים לתביעה זו הם "צדדים רחוקים" ואין ביניהם כל קשר עסקי. 9. מדובר בשטרות, אשר לטענת התובעת נמסרו לה על ידי לקוח, בתמורה לסחורה שנמסרה לו על ידה. השטרות, נראים תקינים על פניהם. העובדה שעל חלקם, מוטבעת חותמת של בנק אלקודס, אינה מפחיתה מתקינותם, כיוון שאין כל סימון לפיו השיק חולל. לעניין זה, אני מקבלת את עדותו של מנהל התובעת, ולפיה, ייתכן מצב, אשר בו מופקדים שיקים מעותדים בבנק, מכל סיבה שהיא, כגון אשראי, מוטבעת עליהם חותמת הבנק, ואלה יכולים להינטל על ידי מפקידם, בהגיע מועד פירעונם, או בהתמלא התנאי, בגינו הופקדו. אני מקבלת את טענת התובעת, כי בנק אלקודס החזיר את השיקים, טרם הגיע מועד פירעונם ובמועד זה היו השיקים בידי התובעת. 10. סעיף 29 (ב) לפקודת השטרות, קובע חזקה, לפיה כל אוחז שטר הוא אוחז כשורה, אלא אם היה פגם בקיבולו. על הטוען, כי למחזיק השטר אין אחיזה כשורה, או תמורת ערך, להוכיח זאת. מנהל התובעת, מפרט בתצהירו, כי השיקים מושא תביעה זו, סוחרו לה על ידי ניירוך מוחמד, כתשלום על חשבון חוב שהוא היה חייב לה עבור סחורה שסופקה לו, ועל פי קבלה שצורפה לכתב התביעה. 11. לגרסתו, בעת קבלת השיקים מניירוך, הוא היה חייב לתובעת כספים, בסכום העולה על סכום השיקים, בגין סחורה אשר סופקה לו קודם לכן על ידי תובעת. מנהל התובעת מסתמך על כרטיס חשבון הלקוח אצל התובעת. לגרסתו, לא דיבר עם נתבע 2 כדי לקבל ממנו פרטים אודות השיקים. יתרה מכך, לטענתו, בעת קבלת השיקים, לא ידע כי נתבע 2 קשור אל נתבע 1, מושך השיק, הוא לא הכיר את נתבע 1, ועם נתבע 2 לא היה לו כל קשר מזה כ- 20 שנה. 12. לגרסתו, לאחר שהשיק לא כובד, הוא התקשר לנתבע 1, על פי מספר הטלפון שרשום על השיק, ענה אדם שהציג עצמו כליטמנוביץ והודיע כי אין בכוונתו לשלם את השיק. בחקירתו הנגדית השיב, כי לאחר שחזר השיק הראשון, הוא התקשר למספר הטלפון שעל השיק, וענה לו אדם בשם ליטמנוביץ, אשר הודיע לו שהשיקים לא יכובדו, ובהמשך השיב כי התקשר אחרי שהשיק הראשון או השני חזרו ובשיחה זו אמר לו ליטמנוביץ שהשיקים לא יכובדו. לגרסתו, ליטמנוביץ לא אמר לו שהוא לא קיבל את הסחורה. אך תיקן זאת לאור האמור בתצהירו. 13. בחקירתו הנגדית, השיב מנהל התובעת, כי את ניירוך - מסב השיק- הוא מכיר ומנהל עמו עסקים כ- 10 שנים. השיק נמסר לתובעת עבור סחורה שסופקה לו, והוצאה לניירוך קבלה. הוא אישר כי ניירוך היה חייב לו הרבה כסף, אם כי אינו זכר לומר מה גובה החוב, וזאת עבור סחורה שסופקה לו, טרם קבלת השיקים. 14. מנהל התובעת אישר, כי שיקים נוספים שניירוך הסב לתובעת, חלקם לא כובד. לגרסתו, מכיוון שדובר בשיקים "של יהודים", שהם יותר אמינים, הוא לא ברר אודות מושך השיק, להבדיל מתושב השטחים. 15. מנהל התובעת אישר בחקירתו, כי כאשר קיבל את השיקים, הייתה עליהם חותמת של בנק אל קוץ ברמלה, אך עובדה זו לא עוררה אצלו חשד, כיוון שיש מקרים, שבהם נמסר לבנק שיק לביטחון, וכאשר מוציאים אותו מהבנק, הבנק מטביע עליו חותמת. לטענתו, אם הבנק לא היה מכבד את השיקים, הייתה תרשומת על השיק, מה עוד, שלטענתו, לא על כל השיקים מוטבעת החותמת של בנק אל קוץ. לטענתו, כתוב באנגלית שהחותמת מבוטלת, כיוון שכאשר הבנק מחזיר את השיק, הוא מבטל את החותמת. 16. בחקירתו, אישר מנהל התובעת, כי הוא לא ערך את נספח ד' לתצהירו, אלא עובד מטעמו, וצולם מכרטיס הנהלת החשבונות של מסב השיק, וכך גם הדף השני. לגרסתו, הפירוט בשני מסמכים אלה, הוא פירוט השיקים שחזרו, בהתאם למספרי השיקים ועל פי פקודות הבנק. לגרסתו כל השיקים הופקדו בבנק המזרחי, אשר החזירם, ולא ידע להסביר, מדוע בת/1 ו- ת/2 אין חומת של בנק המזרחי, או כל סימן שהשיקים הופקדו בבנק זה. 17. מנהל התובעת השיב, כי מקור הקבלה נספח ג' לתצהירו, נמסר למסב, אך בהמשך הגישה לבית המשפט והיא סומנה כ- ת/8. 18. נתבע 2, אביו של נתבע 1, הצהיר כי, הוא, בנו, נתבע 3 ועבד שואהנה, הקימו בשנת 2001 שותפות לצורך הזמנת בדים לתפירת בגדים מיצרן וספק, נאריית מוחמד, מרמאללה. (להלן "הספק"). בינואר 2001, הוא הזמין אצל הספק 1,850 ק"ג בד משני סוגים, והתשלום היה אמור להתבצע לאחר שהסחורה תסופק. הסחורה סופקה במועדה, הוא מסר לספק שיקים בתמורה, וכולם נפרעו. 19. לגרסתו, ביום 8.3.01, הזמין אצל הספק כ- 1,800 ק"ג בד, במחיר של 37,800 ₪. הספק היה אמור לספקה בתוך 30 יום, ובתמורה, מסר לו 4 שיקים, בסכום של 4,000 ₪ כל אחד, לפקודת הספק. ביום 15.3.01, הודיע לו הספק כי הסחורה תסופק בתוך ימים אחדים, וביקש את יתרת התמורה. מכיוון שהזמנה קודמת בוצעה במלואה, לא חשש, ומסר לו 4 שיקים דחויים, למועד שלאחר אספקת הסחורה, משוכים לפקודת הספק. 20. בחקירתו הנגדית הסביר, כי בניגוד להזמנה הראשונה, הסכים למסור לספק את השיקים, טרם קבלת הסחורה, כדי לזרז את התהליך, ועקב ניסיון טוב שהיה לגביו בעסקה הראשונה. היה מדובר בהזמנת סחורה בסכומים גבוהים, ולכן השותפות הסכימה לתת לספק את השיקים הדחויים, על חשבון הסחורה. השיקים היו דחויים ל 3 -4 חודשים מתאריך ההזמנה. השיקים נמסרו לו, כיוון שנתבע 3, הכיר את הספק מעבודתו עמו זמן רב, הכירו כאדם ישר ולא ראו סיבה שלא למסור לו את השיקים. 21. מכיוון שהספק לא סיפק את הסחורה לאחר מספר ימים, דחה אותו ב"לך ושוב" והתחמק מלספק את הסחורה, ובהתחשב בכך שמדובר בתושב השטחים, הוא ביטל את השיקים. 22. לגרסתו, לאחר זמן מה, פנה אליו מנהל התובעת, כדי לברר מה מצב השיקים, כיוון שהיה בכוונתו למכור לספק סחורה, הוא הודיע למנהל התובעת מיד, לא לקבל מהספק את השיקים, כיוון שההזמנה והשיקים בוטלו, עקב אי הספקת הסחורה, והספק אף נדרש להחזיר את השיקים. 23. בחקירתו הנגדית השיב, כי שיחת הטלפון בינו לבין מנהל התובעת, התנהלה, לאחר ה - 15.6. לאחר מועד פירעון השיק הראשון, שאינו מושא תביעה זו, ולא הוגש כלל לביצוע. לגרסתו, התובעת נטלה את השיקים, למרות אזהרותיו, ומשכך, התובעת, אשר נטלה את השיקים, ביודעה שהסחורה תמורתם לא סופקה, ושנוטל השיק לא יכול לתבוע את ביצועו. בשל כך, כאשר נטלה את השיקים, עשתה זאת שלא בתום לב. 24. לטענתו, אין בינו לבין התובעת, שהיא צד רחוק לעסקה, כל קשר עסקי, והוא לא קיבל מהתובעת כל תמורה בגין השיקים. לטענתו, התובעת נטלה את השיקים, כאשר על חלקם נמצאה חותמת בנק אלקודס לפתוח והשקעות, סניף רמאללה, לאחר שהוחזרו על ידי הבנק כבלתי נפרעים והוצגו על ידי התובעת לפירעון בידיעה ברורה כי לא כובדו. 25. בחקירתו הנגדית הסביר נתבע 2, כי השותפות עבדה רק 3-4 חודשים, כיוון שנוסדה למטרה ברורה, ומכיוון שהיה מדבור בתחילת העבודה, התבססה, וקיומה היה תלוי רק בספק אחד, הוא מסב השיקים. הקשר עם הספק, היה כתוצאה מהכרות קודמת של אחד השותפים, הוא נתבע 3. 26. איני מקבלת את טענת ב"כ התובעת בסיכומיו, ולפיה, מדובר בנוהג סוחרים בתחום הטקסטיל שאין לשלם טרם קבלת הסחורה, ולא הובאה כל עדות בעניין זה. כל שעלה מעדותו של נתבע 2 הוא, שבהזמנה הראשונה, שולמה התמורה לאחר הספקת הסחורה, ובהזמנה השנייה, ולאחר שבראשונה, הסחורה סופקה במועד, נמסרו לספק הסחורה, שיקים דחויים טרם אספקתה, ומלא סופקה במועד, בוטלו השיקים. 27. בפניי שתי גרסאות לעניין שירות הטלפון. איני מקבלת את טענת נתבע 2 לעניין שיחת הטלפון, בה לטענתו, הזהיר את מנהל התובעת שלא לקבל את השיקים. הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי שיחת הטלפון התנהלה טרם שהתובעת קיבלה את השיקים. אין כל הגיון מסחרי בטענה זו. לו אכן ידע מנהל התובעת, טרם נטילת השיקים, כי אלה לא ייפרעו, וכי למושך השיק אין כוונה לפרוע אותם, ואף ביטל אותם, הוא לא היה נוטל סיכון ומוסר סחורה תמורת שיקים אלה. אם אכן מנהל התובעת, טלפן לנתבע 2, לברר את יכולת הפירעון של השיקים, וכטענת נתבע, הודע לו שאלה לא ייפרעו, מה הטעם בנטילתם, ומה הטעם באותה שיחת טלפון, אם התובעת לא נהגה בהתאם למה שנאמר לה. מקובלת עלי עדותו של מנהל התובעת, ולפיה, שיחת טלפון כזו התקיימה, אך לאחר שהשיקים היו בידו, ולאחר שסיפק את הסחורה, ורק לאחר שהשיק הראשון לא נפרע. 28. לטענת נתבע 2, היה כשלון תמורה , והשותפות לא קיבלה דבר תמורת הסחורה. בחקירתו הנגדית הוא נשאל, האם יש לו ראיה אחרת לטענתו זו, פרט לעדותו, והוא השיב "...יכולתי להביא את פנחס אבל הוא לא רצה. אם הוא היה בא הייתי פותר את הבעיה בקלות"(עמוד 19 שורה 10 לפרוטוקול מיום 22.6.05. פנחס, הוא נתבע 3, אשר ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. היה על הנתבע 2 להביאו לעדות כדי לתמוך בגרסתו, וכפי שטען "לפתור את הבעיה בקלות". והדרך להזמנת עד באמצעות בית המשפט, קלה ונוחה היא. נתבע 2 לא המציא כל כרטיסיות הנהלת חשבונות ו/או כרטיס לקוח. ועל אי הבאת ראיה נאמר: החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא היתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595) 29. כאמור, נטל ההוכחה על נתבע 2, להוכיח גם שהעסקה בוצעה ע"י השותפות, גם כשלון תמורה, והיה עליו להביא את אותו פנחס לעדות. ועל אי הבאת עד כבר נאמר: וכבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד" וכן "... אבכן, ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ראה: ע"א 641/87) קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655. ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח'. פד"י מה (4) 651, 654) ודי לי בדברים אלו. 30. התובעת כאוחזת כשורה: קבעתי שהתובעת קיבלה את השיקים בתום לב וכן קבעתי כי לא התקיימה שיחת הטלפון הנטענת ע"י הנתבע 2, טרם שהתובעת קיבלה את השיקים. קבעתי כי עצם חותמת ההסבה של בנק אלקודס וביטולה, אינה פוגמת בתקינות השטר. לעניין התמורה, התובעת הוכיחה שנתנה תמורה, הן עפ"י עדות מר צור אותה אני מקבלת והן על פי המסמכים שעליהם הסתמך שהם כרטסת הנה"ח של התובעת, קבלה, חשבונית. קבלה מס' 459, היא נספח ג' לתצהיר התובעת, מופיעה ברצף כרטסת הנה"ח שלה. עפ"י כרטסת זו, היה חוב של הספק לתובעת, שהוא גבוה מסכום השיקים, וקיימת העברה של חוב אבוד, מה שמראה שצילום הכרטסת הינו אמיתי. 31. לאור המקובץ בפסק דיני זה, אני קובעת כי התובעת הנה אוחזת כשורה. השיקים משוכים ע"י נתבע 1 בלבד, ולא ע"י השותפות הנטענת ע"י הנתבע 2. נתבע 2 הוא שמסר תצהיר עדות ראשית והעיד מטעם ההגנה, בטענה שהוא ניהל את העניינים מול הספק ולא בנו. לטענתו, מדובר בעסקי השותפות. לא הוכח בפניי שהשיקים נמסרו ע"י השותפות, וכאמור לעיל לא הובאו נתבע 3 ו/או נתבע 1 כדי שיתמכו בטענה שהעסקים עם ספק הסחורה בוצעו ע"י השותפות. התביעה היא תביעה שטרית, אין קשר עסקי בין הצדדים, ועילה כנגד השותפות יכולה להיות רק במסגרת עסקת היסוד ולא במסגרת העסקה השטרית. 32. סוף דבר משכך, אני מקבלת את התביעה. נתבע 1 ביחד ולחוד עם נתבע 3, אשר נגדו ניתן פסק דין ביום 8.6.05, ישלמו לתובעת את הסך 37,804 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 6.6.04 ועד ליום התשלום בפועל. כן ישלמו לתובעת את הוצאותיה, וכן שכר טרחה בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. ביטול עסקה (הגנת הצרכן)